ארכיון אייל כץ - כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי https://alakfar.co.il/category/טורים-אישיים/אייל-כץ/ Tue, 09 Apr 2024 19:43:33 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7 https://alakfar.co.il/wp-content/uploads/2020/11/cropped-fabicon-32x32.jpg ארכיון אייל כץ - כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי https://alakfar.co.il/category/טורים-אישיים/אייל-כץ/ 32 32 תודה ולהתראות https://alakfar.co.il/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%aa/ Tue, 09 Apr 2024 19:35:49 +0000 https://alakfar.co.il/?p=11195 זהו הגיליון האחרון של עיתון א-לה כפר בעריכתי, ואולי בכלל. כמה מילים של תודה ופרידה

הפוסט תודה ולהתראות הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

בסוף בסוף זה עניין אישי. אחרי 19 שנים בהן הובלתי את עיתון א-לה כפר, החלטתי להפסיק את הוצאתו, לפחות זמנית.

אהבתי את העשייה הכרוכה בעיתון, את העיסוק בתכנים מקומיים, את האתגר, ואודה ולא אבוש גם את התגובות. למיטב שיפוטי, הצלחתי להפיק מידי חודש מוצר תוכן ראוי. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות. בתקופה האחרונה, עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר וביתר שאת אחריו, אני חש שהגעתי למיצוי. חדוות היצירה פחתה, ולפני שהיא נעלמת כליל החלטתי לפרוש ולחפש אתגרים חדשים.

אז זהו הגיליון האחרון של עיתון א-לה כפר, לפחות במתכונתו הנוכחית. אם יימצא ממשיך דרך ראוי, זה ישמח אותי מאוד. אולי הבעלים החדש (או החדשה) יחליט להוציא אותו כמו עכשיו – מידי חודש, אולי אפילו בתדירות גבוהה יותר. אם לא יימצא מי שייקח על עצמו את הפקת העיתון, יש מצב שמפעם לפעם אפיק מהדורה. כרגע אינני רואה כזו באופק, אבל "לעולם אל תגיד לעולם".

בואו נדבר על "מוצר תוכן ראוי". כל גיליון של עיתון א-לה כפר, בלי יוצא מן הכלל, היה מלווה במאמץ ובעבודה על התכנים. מישהו או מישהי עשה עבודת שטח כדי להביא סיפורים רלוונטיים לקוראים. לרוב, יותר מאדם אחד. כל החומר שנכנס לעיתון עבר עריכה מקצועית, שכללה בגדול את בחירת החומרים, העריכה הטקסטואלית וההגשה הגרפית. כל זה אמור לתת לקורא חוויה קצרה של צריכת תוכן מעניין ורלוונטי, ובמיוחד רלוונטי למקום, כלומר ליישוב כפר ורדים ולסביבתו הקרובה.

התפקיד המרכזי של התקשורת בחברה דמוקרטית הוא להיות כלי בקרה וביקורת על השלטון. "כלב השמירה של הדמוקרטיה", כמאמר הביטוי הוותיק, שבימינו מקבל משמעויות נוספות. במקרה של עיתון א-לה כפר, התפקיד הזה קיים אך במידה מועטה. הסיבות הן בעיקר כלכליות. תחקירים עיתונאיים אמיתיים, אפילו הפשוטים שבהם, דורשים זמן עבודה רב שלא היה באפשרותי לממן. אני מתנחם בעובדה שפה ושם לא הססתי לפרסם דברי ביקורת, שלי ושל אחרים, ואני מאמין שלעצם נוכחותו של העיתון במרחב הציבורי הייתה השפעה מיטיבה כלשהי על השלטון המקומי לאורך השנים. ועם זאת, אומר בכנות: הייתי שמח אם היה באפשרותי להוציא עיתון קצת יותר "נשכני".

19 שנה ברציפות אני עורך את עיתון א-לה כפר. קדמו להן 19 שנים של עבודה כמעט רצופה בעיתונות הכתובה, לרוב בתפקידי עריכה, מתוכן 18 בעולם המקומונים. תחנות בולטות: תחילת הדרך ב-1986 בעיתון חדשות זצ"ל, שלוש רשתות מקומונים פרטיות באזור השרון, רשת ידיעות תקשורת מבית ידיעות אחרונות, ורשת המקומונים של "מעריב".

ב-2004 יצאתי לדרך עצמאית והקמתי עסק בשם "אשכול", כיום חברת אשכול מדיה בע"מ. בשנת 2005 פנה אלי ניר שילה, שהפך לימים לחברי הטוב ושותף לדרך, בהצעה לשמש כמוציא לאור של עיתון א-לה כפר, שאז הופץ אחת לשבועיים. העיתון הפך למשותף של שנינו, והחל מגיליון 94 שלו מצאתי את עצמי בתפקיד המנהל והעורך של העיתון, תפקידים שמילאתי במקביל ב-19 השנים האחרונות. ניהלתי וערכתי 267 גיליונות, לרוב בהנאה ובסיפוק. תודה ניר על שנים של שיתוף פעולה פורה, שנמשך כיום ועוד יימשך, אבל ככל הנראה בתחומים מקצועיים ועסקיים אחרים.

הצד הכלכלי. העיתון מהווה בשנים האחרונות חלק קטן מהפעילות של אשכול מדיה. רוב הפעילות היא בבניית אתרי אינטרנט, שיווק באינטרנט לסוגיו, מיתוג והפקות מדיה. כבר שנים רבות אני רואה בא-לה כפר בעיקר תרומה שלי לקהילה, משולבת עם שמירה על גחלת העיתונות שבי; ופחות כענף רווחי של העסק. ועדיין: העיתון פועל ברווח תפעולי קטן, שלמעשה מאפשר את המשך הפעילות, ולהערכתי קיים פוטנציאל להגדיל את הרווח באופן משמעותי.

בכלל, אני סבור שלעיתון מקומי מודפס יש עדיין מקום ותפקיד בקהילה. בהתנהלות נכונה הוא יכול לשמור על הרלוונטיות שלו לעוד הרבה שנים קדימה. אלו לא רק בני הגילים המבוגרים שנצמדים למהדורה המודפסת כעניין של הרגל. אני מכיר לא מעט צעירים וצעירות שמקדישים זמן רב לקריאת עיתונות מודפסת – ארצית ומקומית. בתחומים רבים יש לה עדיין יתרונות מובנים רבים על התקשורת האינטרנטית והאלקטרונית, ואם ישכילו קברניטיה לפתח את אותם תחומים, העיתונות המודפסת כאן כדי להישאר עוד שנים רבות.

עיתון א-לה כפר שמר על הרלוונטיות שלו ועל האיזון הכלכלי גם בזכות רבים וטובים שכתבו לעיתון בהתנדבות, פרסמו בו לאורך השנים טורים אישיים, מדורים מקצועיים ועוד. זו ההזדמנות להודות לכולם. במקביל, היה העיתון חלק מפרנסתם של לא מעט אנשים לאורך השנים, ובהם כותבים, גרפיקאיות, מפיצים, אנשי מינהלה ואנשי מכירות. כמובן שתודתי נתונה גם להם על מסירותם ותרומתם.

וכמובן בזכות הלקוחות, שנתנו אמון ונותנים עד עכשיו, ולשמחתי רבים מהם הפיקו תועלת רבה מהפרסום בעיתון. חלקם הפכו גם לחברים, ורובם ככולם מופתעים ואולי אף מצטערים על היעלמו האפשרי של ערוץ פרסום מקומי, זול ואפקטיבי. תודה רבה לכם לקוחות יקרים, אשמח להמשיך ולשרת אתכם נאמנה. צוות אשכול מדיה ואני יודעים לספק פתרונות לעסקים מקומיים, לפעמים אפילו טובים יותר, למרות שזה אף פעם לא יהיה אותו דבר.

העיתונות והתקשורת כולה מצויים כיום באתגר עצום לנוכח התעצמותן של הרשתות החברתיות. אלו גם גופי הענק שמפעילים את הרשתות, וגם הכוחות העצומים שפועלים בחסותן, ע"ע מכונת הרעל, למשל. הרשתות הן ברכה וקללה, והמאזן לדעתי ולצערי נוטה יותר לכיוון המזיק. מזיק לחברה ומזיק ליחידים בה. הרשתות לא ייעלמו, אבל החברה החופשית חייבת לפעול ומהר כדי להביא לרגולוציה נכונה ומנגנוני הגנה אחרים מול פוטנציאל ההרס והרוע שטמון ברשתות אלה.

רגע של FAQ לשלושה שזה מעניין אותם ועדיין לא יודעים: כן, ורדה זאת אני. לפחות במידה מסוימת. וכן, הכתיבה שהכי נהניתי ממנה הייתה של הטורים האישיים שלי.

נחזור לעוד תודה אחת, אחרונה לטור זה: לכם, הקוראים. והכוונה לכל מי שלאורך השנים קרא בעיתון, החל מפסקה בודדת בגיליון כלשהו, ועד לאלו שניתן לכנות "קוראים נאמנים" שקראו מידי חודש חלקים נכבדים ממנו. זה מילא אותי בכל פעם מחדש, ומן הסתם יחסר לי. גם עצם הידיעה שאנשים קוראים, ובטח אלו שטרחו להגיב.

באופן אישי אני לא הולך לשום מקום. העסק חי ובועט יותר מתמיד, בכוונתי לפנות לאתגרי כתיבה אחרים, ואני מאמין שגם מעורבות קהילתית מסוימת תהיה לי, בתחומים בהם יש ביכולתי לתרום ובדרכים שמתאימות לי. אז מילולית: להתראות.

הכותב הוא עורך העיתון א-לה כפר

הפוסט תודה ולהתראות הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
ההקשרים הרחבים של המחדל https://alakfar.co.il/%d7%94%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%97%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%93%d7%9c/ Wed, 24 Jan 2024 00:53:17 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10643 האסון הנוראי שנגרם לנו מצטרף לשבר ולפילוג בחברה הישראלית, לאסון המירון, למערכת הבריאות המשוועת לתקציבים, למערכת החינוך הסטגנטית, לתחבורה המפגרת, לתרבות המקרטעת, החקלאות המדשדשת ועוד ועוד

הפוסט ההקשרים הרחבים של המחדל הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

קודם כל שיחזרו החטופים. זו אמירה מובנת מאליה, אבל גם לא. כששורות אלו נכתבות, יש דיווח על הצעה של החמאס שמונחת על השולחן. היא בלתי נסבלת, כמובן. עוד יותר בלתי נסבל כל יום שעובר בשבי על כל כל חטופה או חטוף. מסמוס ההצעה הזו, גם במחיר הכבד שהיא תגבה מהמדינה, יהווה בגידה של המנהיגים בנו, תושבי המדינה. ואני בוחר את המילה בגידה בקפידה, כי התנאי הכי בסיסי, הכי מרכזי והכי ראשוני בחוזה בין שלטון לאזרחיו, הוא האחריות של השלטון לביטחונם הפיזי של התושבים. התנאי הזה הופר בענק בשבעה באוקטובר. זו לא סיבה להפר אותו שוב.

 

המחיר אכן כבד. אני ער לסיכונים הביטחוניים שייוותרו על כנם עם קבלת ההסכם. הם לא גבוהים מהסיכונים שהיו ערב השבעה באוקטובר. עם הניסיון המר והכואב שנכפה עלינו, נוכל להתמודד מולם בתקיפות ובאחריות. החמאס ביצע את הטבח, הרשלנות הפושעת של הדרגים הצבאיים והפוליטיים כאחד איפשרה אותו. אני רוצה להאמין שאחרי השבעה באוקטובר רשלנות כזו לא תחזור. למרות מה שאני הולך לכתוב בסעיף הבא.

 

עוד מאותו דבר. התגובה הישראלית לטבח איננה שונה במאום מתגובות קודמות, למעט העוצמה וההיקף. מפגיזים מהאוויר (כמו בכל הסבבים), חודרים קרקעית (כמו בחלק מהסבבים ובעיקר במבצע צוק איתן), מתגאים בחיסול של כמה בכירים ומציגים כלפי חוץ ופנים פסבדו של אחידות מזויפת. ההבדל היחידי הפעם הוא העוצמה ומשך המבצע. במילים אחרות, מוחם המבריק של קברניטי המדינה עבד ככה: כל מה שעשינו עד היום לא עזר. אז בואו נעשה עוד מהדבר הזה, רק הרבה יותר.

 

חדשנות זה בהייטק. אני מאזין לראש הממשלה (אל ייקל הדבר בעיני איש, זה דורש ממני מאמץ). לשר הביטחון. לרמטכ"ל. לדובר צה"ל. לשרים. לפרשנים. לכל מיני לשעברים מכל התחומים. לאנשי תקשורת בכל הערוצים. אני מנסה לזהות איזו חשיבה חדשה, ראייה פוקחת עין, חשיבה מחוץ לקופסה, בדל של מקוריות. נאדה. אפילו ניסיון כזה אני לא מזהה.

 

שלא לדבר על תכנון לעתיד. זה לא מקרי שראש הממשלה נמנע מהדיון – הפומבי והפנימי, על היום שאחרי. לכל אורך שנות שלטונו החזון שלו היה ביטחוני בלבד וראיית העתיד הפליגה שנתיים קדימה, גג שלוש, ואני קצת לארג'.

לפני כעשר שנים, עם פרוץ מבצע צוק איתן, כתבתי טור פוליטי תחת הכותרת "בעוד עשר שנים". הטור התייחס לחזונו המצומצם של נתניהו, ובין השאר כתבתי אז את השורות האלו:

'איש מהם (ממנהיגי המדינה) לא חושב לטווח הרחוק, אף אחד לא פורש חזון מרחיק ראות וגם מה שהם עושים ומה שהם מבקשים לעשות נובע מאינספור סיבות ושיקולים, אבל חף מאלמנטים של ראיית פני העתיד.

האם בעוד 10 שנים ישראל עדיין תהיה מדינה כובשת? האם עדיין נחיה פה במציאות של טילים שנורים על אוכלוסייה אזרחית? אם נחסל את החמאס, מי יעלה במקומו? כמה זמן עוד נהנה מתמיכתה של ארצות הברית? מי יהיו המדינות החזקות שייכנסו לעזה ולרמאללה אם ייראו שם ניצנים של פיתוח כלכלי? איך תראה מערכת החינוך בישראל בעוד 10 שנים? מה יהיה מפלס השנאה של הצעירים שמתחנכים היום על ברכי הפייסבוק, ליברמן, נפתלי בנט ומירי רגב?

בנימין זאב הרצל חזה את מדינת ישראל יותר מ-50 שנה לפני שהוקמה. דוד בן גוריון דיבר על הפרחת השממה ואישר את הקמת הכור בדימונה. מנחם בגין ויתר על רבים מעקרונותיו כדי לכונן הסכם שלום עם מצרים, ויזם את פרויקט שיקום השכונות. יצחק רבין הלך נחוש אליי הסכם למרות טרור שהשתולל מתוך מחשבה על העתיד ושילם על כך בחייו.

כשביבי מדבר על העתיד, הוא מדבר על אולטימטום של 48 שעות, שקט תמורת שקט, חיסול תשתיות הטרור וכיוצא באלו. לא זוכר אותו מתבטא לגבי עתיד רחוק יותר משנת תקציב אחת, מקסימום שתיים.

כשהוא מתייחס לעבר, אגב, הוא בהחלט מסוגל ללכת 3,000 שנה אחורה'.

את הטור המלא אפשר לקרוא בהקלקה כאן בגרסת הדיגיטל, או כשמחפשים בגוגל: בעוד עשר שנים אייל כץ.

 

מחדל ביטחוני, בטח, אבל לא רק. ככל שמתרבות העדויות והתזכורות לתקופה של טרום השבעה באוקטובר, כך מתבהר גודל המחדל ומתעצמת התחושה לעיוורון העצום שלקו בו הן בהנהגה והן בצבא. עיוורון וחוסר מעש שנגועים ביהירות ובזחיחות, בביטחון עצמי של מי יכול עלינו ואיך בכלל יתכן שאנחנו טועים. בהתנהלות מנותקת של אנשים המשוכנעים שאלוהים נגע בהם והם מבריקים, מצוינים ומצליחים מעצם היותם הם.

האסון הנוראי שנגרם לנו מצטרף לשבר ולפילוג בחברה הישראלית, לאסון המירון, למערכת הבריאות המשוועת לתקציבים, למערכת החינוך הסטגנטית, לתחבורה המפגרת, לתרבות המקרטעת, החקלאות המדשדשת ועוד ועוד. ולכל אלה מתלווה תמיד ביטחון עצמי נטול ספיקות והיסוסים. תלמידים נכשלים במבחנים בינלאומיים? הבעיה במבחנים. משקיעים מיליארדים "במחסום בלתי עביר"? אל תצחיקו עכשיו עם בדיקה פשוטה שמא דחפור סטנדרטי יכול למוטט אותו. בביטוח הלאומי עוד עובדים עם פקסים? אל תיתפסו לזוטות, אנחנו אומת ההיי-טק. ויש כמובן עוד אינספור דוגמאות לכשלים משמעותיים שאיש אינו מטפל בהם באמת, כי במקום בו אנחנו רואים פקקים, מי שקובע רואה מחלפים.

 

בגדול, כולנו אשמים. התרבות הזו מחלחלת מלמעלה למטה ולהפך. גם אנחנו, האזרחים הפשוטים, לוקים (בעידוד הרשתות החברתיות ותאגידי הטלוויזיה) בתעופה עצמית ממאירה. כל תובנה בשנקל היא "מעוררת השראה", מנה טעימה עם שילוב קצת יוצא דופן היא כבר "יצירת אמנות", ספורטאי שנותן שניים שלושה משחקים טובים בליגה מקצוענית בחו"ל הופך להיות העתיד של קבוצתו, ושחקנית קולנוע סבירה שחיה בלוס אנג'לס היא כוכבת הוליוודית וגאווה ישראלית.

ואלו, לפחות בחלקם, זכו לפרסום בזכות. הם באמת מקצוענים, עבדו קשה והגיעו לאנשהו. ההאדרה הריקה הזו עובדת גם על כוכבי אינסטנט, שלרגע אחד או שניים שירתו את מכונת הרייטינג. וכולנו מצווים להיות לא שיפוטיים, מכילים, מבינים, מקבלים, מעצימים ומועצמים, מעריכים את זולתנו ומלאים מעצמנו. כל אחד מאיתנו הוא פתית שלג גאוני שאם רק יקבל את "המרחב" שלו יוכל "להביא את האיכויות שיש בו", ואו אז יתפתח ויעלה ויפרח.

אל תבלבלו אותנו עם הצורך לתקן, לשפר, לבחון, לעבוד קשה, לבחון עוד אופציות. הבעיה היא בביקורת עצמה. הצהרתית, כולם מוכנים לקבל ביקורת, בתנאי שהיא "ביקורת בונה". יסלחו לי כולם, ביקורת בונה היא סוג של אוקסימורון.

נפלנו כולנו לתרבות של רדידות ובינוניות, שלא לומר ריקנות. מחדלי השבעה באוקטובר הם ייצוג השיא של התרבות הזו, שמצויה בכל חלק ונים בחברה הישראלית. זו לא רק המערכת הביטחונית והפוליטית שצריכה שידוד מערכות. כולנו זקוקים לאישזהו כיול מחדש בעקבות האירועים.

 

שם למלחמה. נדמה לי שקצת פחות מתעסקים בזה, ונדמה לי שיש כאן בכל זאת שאלה מעניינת. האם הדבר הזה שמחפשים עבורו שם הוא "מלחמה"? עוד אחת מיני רבות, כמו העצמאות, סיני, ששת הימים, יום כיפור, לבנון, המפרץ, לבנון השנייה וצוק איתן? (אגב, השמות הרשמיים של שתי הראשונות הם הקוממיות ומבצע קדש, ושל אחרות הם מלחמת יום הדין, ושלום הגליל).

מה שמתרחש לנגד עינינו מאז השבעה באוקטובר הוא הרבה יותר ממלחמה. השילוב של הטבח ההמוני, החטופים, הלחימה בעזה, המחאה ההמונית שקדמה לטבח, השבר החברתי שנמשך גם היום, המצב הפוליטי הייחודי וההתנהלות בנושא החטופים הם מכלול רחב ודרמטי יותר אפילו מאירוע מאז'ורי כמו מלחמה. יקראו לתקופה הזו כפי שיקראו לה, אני מאוד מקווה שהיא מהווה נקודת מפנה לשיקום וצמיחה, ולא תחילת הסוף שלנו כעם חופשי בארצו.

הכותב הוא עורך העיתון א-לה כפר
גשר ר' דב, זירת האסון בהר מירון בספטמבר 2021. חלק מכישלון גדול יותר צילום: חפץ בחיים
גשר ר' דב, זירת האסון בהר מירון בספטמבר 2021. חלק מכישלון גדול יותר
צילום: חפץ בחיים

הפוסט ההקשרים הרחבים של המחדל הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
מה שנשבר https://alakfar.co.il/%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%a9%d7%91%d7%a8/ Wed, 27 Dec 2023 13:12:05 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10461 מחשבות ומסקנות אישיות בעקבות השבעה באוקטובר והמלחמה

הפוסט מה שנשבר הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט וראש המל"ל צחי הנגבי במהלך סיור בפיקוד צפון. נשבעים שהטקסטים שלהם נכתבו ללא מעורבות AI? צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט וראש המל"ל צחי הנגבי במהלך סיור בפיקוד צפון. נשבעים שהטקסטים שלהם נכתבו ללא מעורבות AI?
צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ

מחשבות ומסקנות אישיות בעקבות השבעה באוקטובר והמלחמה

הלב נשבר.

אחר כך נדמה שהכל נשבר, או לפחות הרוב. בכל אופן המון. וחלק גדול לא ניתן יהיה לאחות. אבל במהלך החודשים והשבועות, מתגבשות הבנות ומסקנות אישיות. חלקן דומות לאלו של אחרים. חלקן, אתיימר, מקוריות שלי, ובכל אופן לא נתקלתי בהן בתקשורת הישראלית או ברשתות.

רשימה חלקית. נשברה תחושת הביטחון. נשבר (סופית) האמון בשלטון. נשבר (וקצת שוקם) האמון בצה"ל. נשברה האמונה בטוּב הבסיסי שבכל אדם. נשברה האמונה באפשרות לשלום בדורנו.

האחראי המרכזי. ברור לגמרי שהאחראי המרכזי למחדל הוא בנימין נתניהו. ב-13 מתוך 14 השנים האחרונות הוא ראש הממשלה. בקדנציה הנוכחית הוא איבד שליטה לגמרי על מה שקורה במדינה. הוא הביא לשיא את השיסוי, הפילוג והשנאה בעם. ספציפית, הוא הוביל את מדיניות העברת הכסף לחמאס. הממשלה שלו, בדרגים המיניסטיראליים והמקצועיים כאחד, מלאה באנשים בינוניים, גסי רוח, מלחכי פינכה, לא פטריוטים, קיצונים משיחיים, טיפשים, אגומניאקים ולעתים קרובות גם וגם וגם. זה רק על קצה המזלג, ודי בכל אחד מחמשת המשפטים האחרונים כדי שיהיה ברור שהוא האחראי המרכזי לאסון הנורא.

המחדל שאחרי. בטח מה שקרה לפני ה-7 באוקטובר, עצם התאפשרותו של אותו טבח נורא בידי מפלצות שטניות, אמור לסלק מפה את הממשלה הזו לכל הרוחות. יותר מזה: גם כל רגע נתון ממה שקרה אחרי השבת השחורה – חוסר התפקוד, קהות החושים, ההתבטאויות המביכות, היעדר המקצועיות, המשך החמדנות והחגיגה על כספי הציבור – כל אלו וכל אחד בנפרד אמורים להביא להיעלמותם של 64 חברי הקואליציה מהזירה הציבורית.

באמת מאוחדים? גם הטבח הנורא והטראומה שאנו מצויים בעיצומה לא באמת איחדו אותנו. לכל היותר יש כמה חלקים בעם ששילבו זרועות מול מטרה חשובה משותפת. כשתיגמר המלחמה מהר מאוד הם ישובו להתקוטט וכנראה גם לשנוא. עד כדי כך טובה הייתה מלאכת הפילוג והשיסוי של מנהיג המדינה ועושי דברו, שאגב – התחדשה מהר מאוד ונמשכת כל הזמן.

יש ימין ויש גם שמאל. עדיין. גם אם נניח שאנחנו "יחד", אי אפשר למחוק את ההבדלים ביננו. המשמעות של יחד היא שיש ימין ויש שמאל, וכל עוד אנחנו דמוקרטיה, כל צד צריך איכשהו לבלוע את השני ולהתחשב בו גם אם הוא שולט.

תג מחיר. בכל פעם שמדברים איתי על אהבת חינם, ברור לי שאני הולך לשלם וואחד מחיר.

 הסיסמה. בתי החכמה הציעה לגשת לטקסט "יחד ננצח" בכלים של קריאה ביקורתית. מי הם אלה שיהיו ביחד? שמאלנים עם ימניים? חילוניים עם דתיים? נשות הכותל עם חרדים? בן גביריסטים עם ערבים מוסלמים? ומה זה בדיוק ה'ננצח' הזה? האם יש איזשהו ניצחון אחרי ה-7 באוקטובר על 1,200 הנרצחים, ההרוגים והפצועים במהלך המלחמה, ויותר מ-130 אלף אזרחים שנעקרו מבתיהם לחודשים ארוכים? האם "שיטוח עזה" והריגת כמה שיותר מחבלים הם הניצחון? אולי יישוב מחדש של גוש קטיף?

המובן מאליו. צריך לעשות הכל, ובאמת הכל, כדי להחזיר הביתה את כל החטופים והחטופות. והכל זה לא רק הפעלת כוח צבאי עוצמתי. הכל, במקרה הצורך, זה גם למחול על כבודנו, לחוש מושפלים, לקחת סיכונים גדולים ואפילו להודות בתבוסה. שלא יישאר בעזה חטוף אחד בגלל אגו של מנהיגים ופסאדה של זקיפות קומה לאומית. בלי זה אין משמעות לתנועה הציונית, אין צורך בקיומה של המדינה, ובטח שאין "ניצחון".

מחשב שמאלנות מחדש. אני נשאר שמאלן. זה ברור. שמאלן ישראלי גאה. אני ממשיך להאמין בערכים של שוויון, חופש ושלום. כן, גם בשלום, עדיין. ברמה המעשית אני חייב לרענן את הרעיונות בהם אני מאמין. אני סבור שלנוכח האכזריות שראינו כל אדם, מימין משמאל ומהמרכז, חייב לרענן את סט אמונותיו.

המסגרת פשוטה. השמאל הישראלי צריך להיות מוצהר. כל שמאלן ישראלי צריך להיות גאה בשמאלניותו. ולצד הערכים – לא מיותר לחזור עליהם: שוויון, חופש ושלום – לקבע שלושה כללים פשוטים: מדינת ישראל דואגת קודם כל לביטחונה ולביטחון אזרחיה. מדינת ישראל שואפת לשלום עם כל שכנותיה. מדינת ישראל נכונה לתהליך מדיני בכל עת. בתוך הערכים האלה ושלושת הכללים האלו יש אינספור ניואנסים ודרכי פעולה, אבל אלו היסודות. והם מופיעים גם במגילת העצמאות.

התפכחות. תושבי ישראל חוו בשבעה באוקטובר את המכה הכי נוראה מאז קום המדינה. את הזוועות חוללו מחבלי החמאס, עזתים, ערבים, מוסלמים קיצוניים, מוסתים בשם אידיאולוגיה קיצונית ורצחנית, מתודלקים בעשרות שנים של חינוך לשנאה, וחיים כעם כבוש מיום היוולדם. מצד ימין עטו על האסון כמוצאי שלל רב, וקראו לשמאל הישראלי להתפכח. הלו?! הטבח הנורא הזה קרה תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, ואחרי 46 שנה כמעט רצופות (בהפסקות קצרות) של שלטון ימין. מדיניות הימין, הנהגתו, מעשיו ומחדליו הם שהובילו לאסון הזה. אז רענון אמונות ותפיסות – בוודאי. התפכחות, כלומר ההבנה שעד עכשיו חיינו בטעות קונספטואלית מוחלטת – צריכה להיות דווקא בקרב אנשי ימין.

אטימות. ואכזריות. ואובדן אנושיות. צריך להיזהר מהם גם בשעת כעס נוראי. גם לאחר שמפלצות-אדם טבחו בנו באכזריות בלתי נתפסת. גם כשאנחנו מגיבים בעוצמה, מוצדקת ככל שתהיה. עדיין אסור לנו להיות אדישים לסבלו של האחר. אסור שמותו של תינוק בעזה "לא יזיז לנו". אני לא מצפה שממש נתאבל על מותם של אזרחי עזה, אפילו לא שיכאב לנו. אבל בואו נתפשר על להצטער? שקצת יהיה לנו חבל? שלא נהיה לגמרי אדישים, או חלילה נעלוז במותם?

ניצחון החמאס. כי אם נהיה לגמרי אדישים למוות ולסבל של האחרים, כולל תושבי עזה, נהיה בדיוק כמוהם, ואז הם באמת ניצחו.

שכונה. אומרים לנו תתנהגו כמו בשכונה. תהרגו בלי חשבון. תזכרו שאתם במזרח התיכון. אל תאכלו סושי בתרבות של חומוס. בקיצור, תחליפו זהות. אני אומר שחשוב לזכור מי אנחנו, והייתי רוצה לחשוב על עצמי ועל רוב בני עמי כבני אנוש, הומניסטיים, ליברלים, שוחרי טוב, ששומרים על צלם אנוש גם כשהם נאלצים להילחם כדי לשמור על קיומם.

יבוטל אלוהים. מחבלי החמאס טבחו בנו בשם אידיאולוגיה איסלאמיסטית קיצונית. החיזבאללה, החותים ומעל כולם איראן מאמינים באותו אללה קיצוני. גם משיחיים יהודים מחוללים מעשי עוולה בשם הדת והבטחה אלוהית כלשהי, וההיסטוריה של הנצרות טובלת בנהרות של דם. אני מודה, יש בדתות כמה אלמנטים יפים, אבל אולי די עם המונותאיזם הזה?

העולם נגדנו. אנחנו הישראלים רואים את עצמנו כצודקים. המחבלים תוקפניים, אנחנו תקיפים. הם באו במטרה להרוג אזרחים, לרצוח ולטבוח, אצלנו ההרוגים האזרחים הם הכרח מבצעי, תופעת לוואי מצערת, תוצאה ממדיניות החמאס להשתמש באזרחים כמגן אנושי, או איך שלא ננסח את זה. בשבילנו זה כל ההבדל; בשביל הצופה מן הצד, נניח אמריקאי שמתגורר בפנסילבניה, אלו ניואנסים, והם בטלים בשישים כשהוא שומע על יותר מ-20 אלף הרוגים כתוצאה מהפצצות מהאוויר. זה בטח נכון אם אתה אזרח מהשורה, ולפעמים גם אם את אקדמאית ונשיאת אוניברסיטה.

שעון החול של השנאה. כן, גם העם היהודי חי היום במערכת יחסים טובה וידידות עם בני העם הגרמני. למרות השואה. זה לקח כמה עשרות שנים, אבל עובדה שזה קרה, וההיסטוריה יודעת לספר על מקרים רבים של עמים שחיו בסכסוך נוקב מתמשך ומלחמות עקובות מדם, וכיום שוררים ביניהם יחסי שלום. אז כן, יש תקווה לשלום גם במזרח התיכון. אבל כל התלקחות כזו, הטבח מצד אחד והתגובה הישראלית מצד שני, הופכים מחדש את שעון החול של השנאה בשני הצדדים. מתסכל.

תקשורת. בשבעה באוקטובר התקשורת – במיוחד הטלוויזיה, נכנסה לוואקום ענק שותירו הממשלה והצבא. הם היו נפלאים, ולהערכתי אפילו הצילו חיים. מאז ועד היום – שירת המקהלה, שידור תלוי פוזיציה, חוסר התייחסות מקומם למה שקורה בעזה, גב אינסופי ומוגזם לצה"ל ומעט מאוד יצירתיות בסיקור, אם בכלל.

AI. מי מוכן להישבע שבכל ההצהרות של השרים אין מילה אחת של צ'אט gpt? שכל מילה היא אנושית ונהגתה על ידיהם ועל ידי יועציהם? והדמות של גלנט, אתם באמת בטוחים שזה לא אווטאר ברמת ביצוע סבירה?

אשמה. זה קרה בארוחת בוקר משפחתית שגרתית. מישהי זרקה הערה הומוריסטית, ולרגע צחקתי מכל הלב כאילו אין מלחמה וכאילו לא היה השבעה באוקטובר. אני לא צופה שהאירוע יחזור על עצמו בעתיד הנראה לעין.

שואה. המילה הזו נזרקה הרבה לאוויר מאז השבעה באוקטובר. ההקשרים מובנים, האינסטינקט ברור, והדיון באלמנטים הדומים והשונים צריך להתקיים במקומות הרבה יותר רציניים ועמוקים מטור בינוני בעיתון נידח. ובכל זאת על כולנו לזכור שני הבדלים בולטים, שלא מקהים את הכאב אבל יכולים לחדד את המסקנות: טבח השבעה באוקטובר לא היה נגד יהודים, אלא נגד מדינת ישראל; האידיאולוגיה הרצחנית היא דתית-פונדמנטליסטית, ולא פסאדו מדעית.

קצת אור. ערביי ישראל. לא רק שהם שומרים על שקט, פה ושם שמענו גינויים ויש תחושה של הזדהות. אפילו ניסיונות של השר איתמר בן גביר להלהיט יצרים לא נשאו פרי. יש אולי כאלה שמצפים ליותר הצהרות יותר ברורות של יותר מנהיגים, אבל לפעמים גם לשתיקה יש הרבה ערך.

מלח הארץ. אחרי עשרות שנים שוב גילינו שהקיבוצניקים זה עם, ועם נהדר. ערכיים, פטריוטים, אנשים חושבים, אמיצים, יצרניים, תרבותיים, אנשי חזון ומעש. מעוררי השראה, כמו שמקובל לומר בעשור האחרון. זו אולי הכללה, ובהכללות תמיד צריך להיזהר, אבל הצפייה בעשרות רבות של קיבוצניקים מהשורה, שנחשפו לתקשורת לנוכח הנסיבות, מגלה חד משמעית שזהו אופיה של החברה הקיבוצית. חבל שאותן נסיבות שאפשרו את הגילוי המחודש הזה הן כל כך נוראיות.

קצת תקווה. הממשלה הנוכחית והעומד בראשה לא מציגים שום חזון ריאלי אמיתי מלבד ססמאות נבובות והצהרות מתלהמות. אין תוכנית מדינית, אין אמירות חברתיות, אין אופק ערכי לעוד חמש שנים, שלא לדבר על העתיד הרחוק יותר. אבל ההתארגנויות האזרחיות שקמו במהלך המלחמה, ההתנערות של אנשים טובים רבים שעשו לביתם ועכשיו התגייסו לעשייה ציבורית, הסולידריות והניסיונות למצוא בכל זאת "יחד" כלשהו, נותנים זיק של תקווה ואמונה שאולי פעם יהיה פה טוב יותר.

 

הפוסט מה שנשבר הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
והקרע, ניתן לאיחוי? https://alakfar.co.il/%d7%95%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%a2-%d7%a0%d7%99%d7%aa%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%97%d7%95%d7%99/ Wed, 12 Jul 2023 08:42:59 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10063 גם אם המאבק נגד הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית יצליח, ספק אם ההקצנה תאפשר לנו להמשיך לחיות כאן ביחד

הפוסט והקרע, ניתן לאיחוי? הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
מפגין לבוש כרומאי ומדמה את בנימין נתניהו לקיסר כל יכול. 13 בפברואר 2023, כנסת ישראל, ירושלים

"ואני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה לאהבה" (דודו טסה)

אני מרגיש שנוא. ומפעם לפעם אני גם שונא בחזרה. זה עוד די נדיר ה"מפעם לפעם" הזה, אבל אני שונא לשנוא, אפילו קצת. לרוב אני מסתפק בביקורת נוקבת, לעתים זה מתפתח לכעס ובמקרי קיצון אני לוקה אפילו בזעם קדוש. בתקופה האחרונה, יא נבלות, הפכתם גם אותי לכזה שמסוגל ממש לחוש שנאה.

העמדה הפוליטית שלי ידועה וברורה. אני אמנם רחוק מלהיות אקטיביסט דגול או הגיגן פייסבוק פעיל, אבל פעם בכמה שנים יוצא לי כאן טור פוליטי, הלייקים שלי תמיד בכיוון מסוים, ומכריי בוודאי מכירים את עמדותיי. גם אלו שחושבים אחרת ממני. ובסוגייה שמפלגת ומקטבת את העם היום, אני לגמרי בצד הנכון: הרפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה היא אסון בעיניי, ואם תעבור – אפילו רק בחלקה, אני חושב שלא ארצה לחיות כאן. ואם היא לא תעבור? זהו, שגם אז אני לא יודע אם ארצה לחיות במקום שבו רבים כל כך חשים כלפיי וכלפי הערכים בהם אני מאמין שנאה תהומית ובוז עמוק. ושוב, במידה רבה ומול ציבורים ואנשים רבים, יש כאן הדדיות – גם אני לא באמת מכבד את דעותיהם, אורחותיהם ודרך התבטאותם של רבים בעם.

האם יש לעזאזל תסריט ריאלי שבו בעתיד הנראה לעין מדינת ישראל מתנהלת עם חילוקי דעות עמוקים, שאינם כרוכים בשנאה, תיעוב הדדי וקרע גדול?

•••

נכון, מה שבוער עכשיו לי ולמי שחושבים כמוני, זה לטרפד את הרפורמה המשפטית, שהיא למעשה הפיכה משטרית. למזער נזקים, להחליש את הקיצוניים, לשמור על מערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, למנוע חורבן.

ולמרות הדחיפות של המאבק הזה, אני מוטרד מהמשך החיים כאן גם אם הוא יצלח. אני שומע נבחרי ציבור, כולל שרים בממשלה, נוטפי רוע וארס כשהם מדברים. אני קורא אנשים מהשורה בפייסבוק כותבים בתיעוב ובזלוזל על הצד השני. זה מאפיין בעיקר אנשי ימין, אבל גם בשמאל רבים איבדו את הכבוד כלפי מי שחושב אחרת. אני רואה את האלימות כלפיי מפגינים ואני רואה את כל הרוע הזה זולג למיינסטרים במהירות מבהילה. אנשים שאני מכיר ונחמד לי איתם, אפילו חברים שלי, מתבטאים באופן קיצוני ויוצרים שבר שקשה לראות איך הוא מתאחה. זה כבר לא "קרע בעם"; זה שבר ביני ובינם ברמה הממש אישית.

מה ירגישו כל האנשים האלה אם המאבק יצליח והרפורמה תיבלם? לאן יילכו האנרגיות שלהם אם ייאלצו להתאכזב ולחוש ששוב "גנבו להם את המדינה"?

שיח קיצוני, השתלחות חסרת מעצורים, דמוגוגיה של הקטנה ושנאה וביטול האחר הם לא רק לגיטימיים כיום, אלא כמעט האופציות היחידות להשמיע קול שגם יישמע

אני מנסה להיזכר במחלוקות גדולות שקרעו את העם בעבר, ובלי עין הרע היו כאלה. בסדר לא כרונולוגי, עולות בדעתי התקופות של הסכמי אוסלו ואז רצח רבין, ההתנתקות, ולפני כן פינוי ימית. בכל אחת מהתקופות הללו, המחלוקת "קרעה את העם" כמו שאומרים. היה קיטוב, היו התבטאויות קשות, והייתה תחושה של שבר חברתי גדול. בוודאי שהייתה תחושה כזו לפני ואחרי רצח רבין.

נראה לי שהפעם זה חמור עוד יותר, ולא בגלל שאנחנו בעיצומו של האירוע. העוצמה של השבר הפעם נראית לי חזקה אפילו מזו שהובילה לרצח רבין, והסיבות לכך הן שלוש:

בשונה מתקופות השבר הקודמות, סלע המחלוקת הפעם הוא מאה אחוז פנימי. מה שעמד על הפרק בהסכמי אוסלו ובתקופת ההתנתקות, היו מהלכים מדיניים בטחוניים. הפעם אנחנו מדברים על אופיה של המדינה מבחינה משטרית פנימית, כך שהמחלוקת מייצגת הבדלי השקפה בסיסיים בין אוכלוסיות שונות בעם.

הסיבה השנייה היא האקלים הכללי של הקצנה הולכת וגוברת. תורמות לכך כמובן הרשתות החברתיות, ריבוי הערוצים בטלוויזיה, וגם האלימות הגואה בחברה בכלל ולעניות דעתי גם זו שקיימת בחלק מתוכניות הריאליטי. את המגמה הזו מעצימים פוליטיקאים ונבחרי ציבור, שלעיתים מתחרים זה בזה מי יישמע נמוך גס ואלים בהתבטאויותיו. שיח קיצוני, השתלחות חסרת מעצורים, דמוגוגיה של הקטנה ושנאה וביטול האחר הם לא רק לגיטימיים כיום, אלא כמעט האופציות היחידות להשמיע קול שגם יישמע.

הסיבה השלישית וגם הרביעית היא ראש הממשלה בנימין נתניהו. פעם אחת האיש הזה, שמנהיג את ישראל ב-16 מ-28 השנים האחרונות, וב-14 השנים האחרונות כמעט רצוף למעט הפסקת בנט לפיד, הוא איש של פלגנות וסכסכנות. פופוליסט קלאסי של הפרד ומשול, לעתים הפחד ומשול. אפילו בלי גוגל, אני יכול להיזכר ב"השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", "הם מפחדים", "השמאל הרדיקלי", "הערבים נוהרים", "במימון קרנות זרות", "תומכי טרור", "פרס יחלק את ירושלים", והלהיטים הנוכחיים "אנרכיסטים פורעי חוק", "סרבנים" ו"פריבילגים". לכל אורך הקריירה ידע נתניהו לכנות את מתנגדיו בשמות דמוניים, לסמן אנשים וציבורים שלמים ולהסיט נגדם בעוצמה. ולמנהיג כריזמטי כמותו יש השפעה, וכך הפכנו לעם שונא, אלים ושסוע.

פעם נוספת נתניהו הוא הסיבה, לנוכח התסבוכת המשפטית פוליטית הכרוכה בכתבי האישום נגדו, בשילוב חוסר האמון שרוחשים לו במפלגות המרכז. המצב הזה למעשה כולא אותו בתוך קואליציה קיצונית, מבלי יכולת לגלות מנהיגות אחראית באמת ובמקביל לשמור על הקואליציה שלו ועל בסיס התמיכה העכשווי בו. במצב הזה, מי שיכול להוביל את המדינה למהלך האנטי דמוקרטי הם הקיצוניים שבתוך הליכוד יחד עם התנועות הקיצוניות שחברו אליה לקואליציה ההרסנית הנוכחית.

כל אלו גורמים לכל אדם במדינה להיות בקצה מסוים. כאילו כולנו בצנטריפוגה רבת עוצמה. אי אפשר יותר להישאר במרכז, וכולנו נדחקים אל השוליים, כל אחד אל הקיצון המתאים לתפיסותיו.

ההקצנה מתבטאת בכל מקום ובכל תחום מתחומי החיים, ודומה שהגורמים הבודדים שעוד מנסים לאחד נשמעים פטתיים מתמיד.

נתניהו הוא איש של פלגנות וסכסכנות. "הם מפחדים", "השמאל הרדיקלי", "תומכי טרור", והלהיטים הנוכחיים "אנרכיסטים פורעי חוק", "סרבנים" ו"פריבילגים". לכל אורך הקריירה ידע לכנות את מתנגדיו בשמות דמוניים, לסמן ציבורים שלמים ולהסיט נגדם בעוצמה

אבל הם קיימים, הגורמים האלה. גם על רקע הקיטוב הגואה והפסימיות שלי ושל רבים אחרים, יש עדיין אנשים וגופים המאמינים שאפשר למצוא את המאחד. במישור הממלכתי פוליטי אלו הם נשיא המדינה, המחויב לכך מתוקף תפקידו, וכן אנשי "המחנה הממלכתי", שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין קוראים להידברות. אולי הם נאיביים ופתטיים, הלוואי שהם גרעין של שפיות שיילך ויגדל וימשוך עוד ועוד גורמים מהקיצון אל המרכז.

כדאי אולי לשים לב גם לתנועות חדשות, ובראשן "הרבעון הרביעי". זוהי תנועה שצוברת תאוצה, ומטרתה הוא לשמר וללבן את המחלוקות בעם, אבל תוך כדי שיח מכבד ומכיל. התנועה פעילה ועובדת, מי שיעקוב אחר פרסומיה יגלה שמאחורי המילים היפות יש גם תוכן ורעיונות ברי ביצוע, ולא מעט פעילות. השאלה אם לא התעוררו קצת מאוחר מידי, ואם לתנועה כזו שצומחת מהעם יש בכלל סיכוי להשפיע על המפלגות הגדולות עם התקציבים הגדולים והמנגנונים המשומנים.

•••

בשגרת היומיום שלי אני עובד גם מול תומכי ימין ואנשי ימין. מוכר להם, קונה מהם, מבלה איתם, מקבל מהם שירותים ומתלוצץ איתם על המצב. הם עדיין מסכימים להתרועע איתי, וגם לי די נוח בחברתם, לפעמים אפילו ממש נעים. איכשהו בחיי השיגרה שלנו, ביחסים הבינאישיים, אנחנו לגמרי מצליחים "להכיל את המחלוקות". אני חושש שבקצב הזה גם האפשרות הזו תתפוגג בקרוב.

הפוסט והקרע, ניתן לאיחוי? הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
אשרי הדברים המקריים https://alakfar.co.il/%d7%90%d7%a9%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9d/ Wed, 14 Jun 2023 06:51:10 +0000 https://alakfar.co.il/?p=9903 השיאים של הטיול מגיעים במקומות הפחות צפויים ובעיקר הפחות מתוכננים. מה למדתי בפריז 2023. סרטוני וידאו בסיום הכתבה

הפוסט אשרי הדברים המקריים הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

הטיול לפריז נולד ונבנה סביב הופעה של ברוס ספרינגסטין באיצטדיון "לה דפנס ארנה". ומכיוון  שחו"ל זה עדיין עניין די גדול אצלנו, השקענו לא מעט בתכנון של השבוע.

עיקר ההשקעה, בהשראת מיכל, היה במחשבה על מה לוותר, במטרה ליצור לוח זמנים מאוורר עם חלונות זמן גדולים המיועדים לשוטטות לא מתוכננת. סוג של מרווחים בהם פשוט ניתן לדברים לקרות. בנוסף חיפשנו כמה בילויים באתרי תיירות פחות קלאסיים. וכך, מבלי לגרוע במאום מגדולתם של האתרים הקלאסיים, ארבעה משיאי הטיול שלנו היו דווקא באותם מרווחים או אתרים פחות פופולריים.

סיפור מסגרת

באחד משיטוטינו ברובע המארה הבחינה מיכל בחנות מסגרות. ולא המסגרות צדו את עינה, אלא אוספים של ציורים והדפסים בתוך החנות. קיצורו של סיפור, בילינו במקום קרוב לשעה וחצי, גלגלנו שיחה עם העובד היחיד במקום פלורו. למדנו כי בעל המקום הוא אספן אמנות, והמסגרות המיוצרות במקום הן בסגנון עתיק, דומות למסגרות שיוצרו במאות ה-17 וה-18. האספן פשוט לא הצליח למצוא כאלה, אז הוא החליט לייצר אותן, מצא את פלורו המוכשר שהתמחה בנושא והמקום הצנוע הוא אחד הבודדים המייצר מסגרות שכאלה.

הציורים וההדפסים מגיעים ממקורות שונים: עזבונות, שווקי פשפשים, ספרי אמנות ישנים, ספרי אמן ועוד. אפשר למצוא שם הדפסים שהוחלט להשאיר מחוץ לספרי אמנות, תיקי עבודות של סטודנטים בסורבון, עבודות של ציירים מקצועיים וחובבים, פורמטים גדולים וקטנים, עבודות מרשימות ומרשימות פחות.

פשפוש בעבודות כאלו וצ'אט אמנותי עם פריזאי יפה תואר, זה הכי קרוב ללונה פארק מבחינת מיכל. ככה התחדשנו לנו בכמה הדפסים נאים ומרחיבי לב במחיר מציאה של כמה עשרות יורו; ובעיקר התעשרנו בחוויה לא מתוכננת ומיוחדת.

בגן של האמן

חוויה משובבת נפש נוספת הייתה לנו במוזיאון דלקרואה. מיכל כמובן היא זו שבחרה בו, וזו הייתה בחירה מוצלחת. ייחודו האחד של המוזיאון הוא מיקומו: ביתו של האמן בלב שכונת מגורים שקטה וליד כיכר קטנה וסולידית.

אז'ן דלקרואה נולד ב-1798 ונפטר ב-1863. הוא מחשובי הציירים הרומנטיים, ונודע בעיקר בזכות ציורי ענקיים המתארים סצינות ציד קשות או קרבות עקובים מדם. התצוגה בתוך בית מגורים מאפשרת, לצד הצגה רטרו ספקטיבית של עבודות האמן, להביא קצת ניחוחות של רוח התקופה. בין השאר, מוצגים אוספים שונים של האמן (סכינים למשל), צילומים ישנים, דיוקנאו של חברים, וכמובן – רבות מעבודותיו הענקיות באולם תצוגה ייעודי.

ולא פחות מהאמנות המרשימה, נהננו מגינתו של האמן, פיסת ירוק שלווה לצד הבית העתיק, מוקפת בספסלים שמאפשרים לשבת, לנוח, לנשום אוויר פריזאי ולדמיין שאתה בן אצולה חובב אמנות מהמאה ה-19. 

ד"ש אירני מתל אביב

עוד הרפתקה חביבה הייתה לנו בשוק הפשפשים סנט אואן. זה כלל ארוחה שהצריכה הרבה תעוזה והתבררה כזולה, טרייה וטעימה (שיפודי סופלקי בצד שלה, סרדינים מטוגנים בצלחת שלי, לצד צ'יפס אמיתי מתפוחי אדמה, סלט ירקות ענק – 22 יורו חשבון), הרבה שמעטס, וגם מפגש אחד עם אירנית צעירה.

באזור של חנויות טקסטיל, בין אלפי פריטים, ראתה מיכל שלוש חתיכות בד קטנות. משהו כמו 20 ס"מ גובה על 10 ס"מ רוחב, מתוחות על מסגרת פשוטה ומונחות על מדף עמוק בתוך החנות. הן נפלאות, אמרה, בוא נבדוק כמה הן עולות.

בדקנו. 800 יורו. כל אחת. ושתבינו, הבית שלנו מורכב מפריטים שאנשים אחרים זרקו ומיכל אספה ושיפצה, היא מוגדרת כלקוחת זהב של חנות יד 2 בכפר, ובאופן מובנה היא מתרחקת ממותגים, מעצבי על ומוצרי יוקרה.

עד שזה מגיע לאמנות. מתברר שאותן שלוש חתיכות בד הן רקמה סינית מיוחדת ועתיקה, עבודת יד מיוחדת ממשי יקר, חומר לאספנים בעלי ממון. את הממון שלנו שמרנו לעניינים אחרים, אבל המוכרת החביבה הובילה אותנו לחנות אחרת שלה, עממית יותר, ותוך כדי טיול משותף זיהתה את מוצאנו וסיפרה לנו על עצמה. היא אירנית במקור, גרה כבר המון שנים בפריז, ודואגת לחבריה מתנגדי המשטר. יש לה שלוש חנויות בשוק וגם הרבה חברים בתל אביב. החלפנו פרטים, היא הבטיחה ליצור קשר בביקור הבא שלה בישראל, ויצאנו עם אריג טקסטיל רקום שעלה 20 יורו.

נושפים בטירוף

אחת העצות שקראתי עוד בארץ, הייתה להימנע ממועדוני הג'אז התיירותיים כמו המולין רוז' או הקרייזי הורס, ולחפש מועדונים קטנים יותר. אז באחד הערבים נטולי ברוס ספרינגסטין, מסי ואמבפה ושייט תיירותי (בכל זאת) על הסיין, הזמנתי שני כרטיסים למועדון בשם New Morning, להופעה של להקה בשם Gallowstreet. המועדון, לפי אתר האינטרנט שלו, הוא מועדון פריזאי מיתולוגי, והלהקה, כך גיליתי, מצויה בתחילת דרכה. 10,000 עוקבים בפייסבוק (לבניה ברבי, נניח, יש 58,000), ומשניים שלושה קטעים שדגמתי נראתה כמו הרבה ביג בנד נחמד ואנרגטי.

הגענו בזמן, ומצאנו עצמנו כמעט לבד. מזל. ככה הצלחנו להתיישב בשניים מתוך כ-20 מקומות הישיבה שבמועדון. התברר שהמקום מיועד למופעי עמידה, יותר הברבי והרבה פחות זאפה. לאט לאט התחיל המקום להתמלא, וגילינו שאנחנו התיירים היחידים בקהל, וכנראה גם היחידים שעברו את גיל 40 (שנינו חגגנו כבר שישים, כן?). הייתי מאושר. מיכל תקעה בי מבט של "עוד פעם אתה והשטויות שלך?". קניתי לה קפיריניה ב-10 יורו בתקווה שזה ירכך קצת את הביקורת הצפויה.

ואז עלו לבמה שמונה גברים, שבעה עם כלי נשיפה ואחד מתופף, והתחילו לתת בראש. מוזיקה מלודית וקצבית ומקפיצה, שמרקידה במשך שעתיים (עם הפסקה) את מאות הצעירים הפריזאים ואת שני החתיארים מהגליל, שהשתלבו בסצינה בטבעיות נינוחה.

אני לא יודע אם ככה זה תמיד בניו מורנינג או בהופעות של גלוסטריט, אני הרגשתי שהיינו בערב מיוחד. החברה מנגנים בוירטואוזיות (חבר מוזיקאי שצפה בוידאו אישר לי שהמוזיקה אמנם נשמעת פשוטה, אבל חלק מהמהלכים מאוד מורכבים לנגינה), כל הקהל רוקד בהתלהבות ללא הפסקה, ולמרות שמדובר במוזיקה אינסטרומנטלית הקהל "מכיר כל מילה" ומצטרף ללהקה בלהיטים הגדולים.

אה, שכחתי לציין. המקום נטול חלונות ונטול מזגנים, ורק כמה מאווררים אמורים לאפשר אקלים אנושי. בנוסף, רבים מהצעירים הצרפתים לא ממש מאמינים בדיאודורנט וגם לא מתחברים לקטע הזה של שרוולים. אז חם, מסריח, מחניק, ואתה לא מפסיק לרקוד, מגיר זיעה בעצמך, ואתה ממש לא רוצה שזה ייגמר. חוויה שבטח אזכור עוד זמן רב.

ד"ש מהבוס

והייתה גם ההופעה של ברוס. מאתיים משהו יורו שילמנו לכרטיס (לעומת 24 על ההופעה של גלוסטריט), והיינו חלק מ-40,000 איש שבאו למופע הענק. היה מעולה. האיצטדיון (מיועד בעיקר למופעי מוזיקה) פנטסטי, המוזיקה מצוינת, ה-E-Street Band הרכב עילאי, ההפקה מרשימה ברמות, הסאונד מטורף וברוס בן ה-73 אנרגטי כתמיד ונשמע מצוין.

אז כן, נהניתי מאוד. אבל רמת החיבור וההתרגשות לא התקרבה אפילו לזו שחשתי במועדון הקטן והדחוס.

הפוסט אשרי הדברים המקריים הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
תשמעו סיפור https://alakfar.co.il/%d7%aa%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%95-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8/ Tue, 09 May 2023 07:34:13 +0000 https://alakfar.co.il/?p=9744 "סיפורים מהחיים", ערבי הקראה של סיפורים קצרים, הוא אירוע ייחודי שמתקיים אחת לחודשיים ומושך עשרות מאזינים וכותבים חובבים. שלוש היוזמות שלו מתמידות במפעלן התרבותי כבר חמש שנים

הפוסט תשמעו סיפור הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

מול קהל של כ-50 איש עומד בחור צעיר, מיקרופון בידו והוא מקריא סיפור. הקהל מקשיב בריכוז. זה סיפור שכתב במיוחד לערב הזה, כמו חמישים או שישים כותבים אחרים. לשמחתו, הסיפור שלו נבחר להיות אחד מהעשרה שמוקראים באותו ערב. הקהל צוחק במקומות הנכונים, מתרגש באחרים, ומודה במחיאות כפיים חמות בסיום כל סיפור. כאחד מהקהל, אני יכול להעיד: זוהי חוויה תרבותית מענגת, מגוונת ומרחיבת לב.

זה קורה אחת לחודשיים בקפה יודפת שבגוש משגב. לאירוע קוראים "סיפורים מהחיים", ומובילות אותו שלוש נשים: אילנה זיידמן תושבת יובלים, יעל רון מכרמיאל ושירה קורונה מכברי. מדובר במסורת שנמשכת כבר חמש שנים, משנת 2018. "המטרה הראשונית הייתה לייצר במה לסיפור הקצר, שלא מקבל את המקום הראוי לו, לא בארץ ובטח לא בצפון", אומרת אילנה זיידמן, מנחת סדנאות כתיבה ומי שיזמה את הערבים. "בנוסף רציתי שתהיה פלטפורמה לתלמידים שלי שסיימו את הסדנאות. כל מפגש כזה מעודד אותם לכתוב. כבר בהתחלה צירפתי אליי את שירה ואת יעל, שהשתתפו באחת הסדנאות שלי. לא רציתי להיות היחידה שמחליטה, וזו הייתה בחירה מצוינת. עם הזמן שתיהן נכנסו יפה גם לענייני עריכה".

היוזמה המקורית גדלה. מתפוצה מצומצמת יחסית, שכללה רק תלמידים של אילנה, החלה השמועה להגיע לכותבים בכל הארץ. אילנה: "לחלק מהמשתתפים הייתה תחושה שלהופיע בהצלחה בצפון זה טוב ונחמד, אבל הדברים האמיתיים קורים בתל אביב. זה מופרך בעיניי, אז כדי להרים את הכפפה הופץ קול קורא בכל הארץ. נעזרתי ברשימות התפוצה של 'סדנאות הבית' של אשכול נבו ואורית גידלי, וההיענות הייתה מפתיעה. מאז מגיעים סיפורים מכל רחבי הארץ. אנחנו בוחרים רק לפי איכות הטקסטים, ולרוב יש חלוקה די שווה. חצי ממקריאי הספורים הם מהצפון, והמחצית השנייה מכל רחבי הארץ".

את הערבים בחרו השלוש לקיים בימי חמישי. המחשבה היא לאפשר לכותבים ולבני משפחותיהם לצאת לסוף שבוע בצפון, ובכך לתרום במשהו גם לכלכלת האזור. שלוש המובילות של האירוע, לעומת זאת, עושות עבודתן בהתנדבות מלאה, ומדובר בלא מעט עבודה: "אנחנו קוראות 50-60 סיפורים, ומתוכן בוחרות את העשרה שיקראו בערב. על הסיפורים הנבחרים אנחנו עובדות, כשכל אחת עורכת כשלושה או ארבעה סיפורים. אנחנו עובדים יחד גם על ההקראה. עם מי שגר קרוב אנחנו אפילו נפגשות, ועם כותבים אחרים אנחנו עובדים באמצעות הקלטות או מפגשי זום". ההשתתפות בערב עולה סכום צנוע של 30 שקלים, למימון עלויות ההפקה שנופלות בעיקר על כתפי בית הקפה, שבאותו ערב מגיש תפריט מצומצם (מרק ופיצות, בעלו של 15 שקלים).

כל ערב מוקדש לנושא מסוים. הערב בו הייתי עסק בנושא (ללכת ל)איבוד, והיו שם סיפורים על כלב אבוד, אובדן אמונה, אב שמאבד את ביתו ועוד. הערב הבא, שיתקיים ב-6 ביולי, יוקדש לסיפורים בנושא אוכל. החסות של סדנאות הבית לא מסתכמת רק ברשימות תפוצה. אשכול נבו, הסופר שהוציא תחת ידיו כמה וכמה רבי מכר (נוילנד, משאלה אחת ימינה ואחרים) מגיע לפעמים כמאזין ובאחד הערבים הראשונים אף שלח סיפור, והקריא אותו בפני הקהל. "כן, הוא עבר", צוחקת אילנה. בפעם הראשונה גם לא היו לנו הערות עריכה, אבל תתפלא: בפעם השנייה שהוא הגיש סיפור דווקא היו לנו כמה הערות והוא קיבל אותן".

לאון ריסקין מקריא. "נחמד שהטקסטים לא מתפרסמים בוידאו או באינטרנט. זו חוויה חד פעמית"

לאון ריסקין מקריא סיפור

אחד המספרים הבולטים בערבים הללו הוא לאון ריסקין ממעלות, שבאופן מסורתי עולה אחרון על הבמה. בערב סיפורי האיבוד הוא שיעשע את כולם עם סיפור שמתחיל בגוש ענק של סליים שהולך לאיבוד, ונמשך בקרב חסר עכבות בין אח לאחות שמביאים זה למשפחה של זו ולהפך מתנות שמטרתן העיקרית היא להוציא מהכלים.

ריסקין, בן 40, נשוי ואב לשלושה, הוא בכלל מוזיקאי שעובד כמלחין פרילנס (במיוחד למשחקי מחשב ומדיה) ומעצב פסקול לטלוויזיה. "תמיד כתבתי", הוא מספר. "בעיקר סיפורים קצרים. ניסיתי פעם ארוכים, אבל לא הצלחתי להתרכז לאורך זמן. התחלתי בנעורים כשכתבתי לעיתון בית הספר סיפורים הומוריסטיים. זה נגמר בכך שרוב המורים הפסיקו לדבר איתי. כשהתגוררתי בקצרין כתבתי למקומון סיפורים סאטיריים, אבל רוב הכתיבה היא בעיקר לעצמי. לעתים אני כותב גם שירה, אבל העיקר זה סיפורים".

ל"סיפורים מהחיים" הגיע כשחברה משותפת קישרה בינו לבין אילנה. "שלחתי לאילנה כמה סיפורים. קיבלתי את הנושא של הערב השלישי, שלחתי סיפור והוא התקבל. נפגשנו ועשינו הקראה. היה קליק מידי. גם עם אילנה וגם עם יעל ושירה. מאז השתתפתי כמעט בכל הערבים, ועו הזמן הפכתי למשבצת של סגירת הערב. כנראה בזכות העובדה שהז'אנר שלי הוא סאטירי והומוריסטי. סיפורים רציניים אני כבר לא כותב, ולמעשה היום אני כותב רק לערבים האלה".

אני מתעניין בחוויה שלו ככותב ומקריא, ולאון מציין קודם כל את המחויבות. "יש דד-ליין, וזה מדרבן אותי לכתוב. יש גם בשביל מה לכתוב, אז זה נחמד. זו כתיבה מאוד מסוימת שצריכה לעבוד בהקראה, וכאן יש עוד אתגר. אני שולח הקלטה, או שנפגשים ועובדים על הקראת הטקסט. הרבה פעמים אנחנו מקריאים ודברים לא עובדים. הטקסט לא עובר, או שסדר האירועים לא ברור כשאתה מקריא בקול. אז יש עוד תיקונים, מאוד מדייקים את הסיפורים ומכינים אותם במיוחד להקראה בערב".

כשאני שואל על החוויה עצמה, לאון מסכים שכמו כל יוצר, הוא שמח שיש קהל, אבל בפורמט הזה יש דברים נוספים: "זו חוויה מאוד מעניינת. בסיפור שלי יש פאנצ'ים שאני בונה עליהם, ותמיד אני מנסה לחשוב איך לבנות את הסיפור כך שיפתיע ויצחיק. לרוב המאזינים באמת צוחקים, אבל לפעמים זה גם לא מצליח. בפעם הראשונה כתבתי סיפור שכולו טקסטים מצ'אט בקבוצת ווטסאפ. זה טקסט שעובד רק כשאתה מקריא אותו. במקרה הזה, כשהקראתי את הטקסט לקהל, זה הצליח יותר ממה שחשבתי.

"רוצה דוגמה? אחת הדמויות הייתה מתכתבת אך ורק באימוג'ים. כשהיא מגיבה תמללתי את האימוג'ים שלה וכתבתי 'זיקוקים זיקוקים סמיילי מחזיק אקדח לרקה'. התמלול של ציורי המערות האלה הצחיק מאוד, וכך גם כל ה-חחחח שאנשים כותבים. בסך הכל זו חוויה. אני קורא לה 'צליבת אש' מול 50-60 איש, ומול טקסט שאני למעשה מנסה עליהם פעם ראשונה. אני לא יודע איך יגיבו, וזה מעניין ומלמד".

יוזמות האירוע לא מעלות את הסיפורים לשום פלטפורמה. לא ליוטיוב כוידאו ולא כטקסט למדיה אינטרנטית או מודפסת. "שלושתנו אוהבות מאוד את העניין הזה", אומרת אילנה. "כמקבץ, אלו סיפורים שמיועדים להקראה בערב אחד מסוים, וזהו".

גם לאון אוהב את הגישה הזו: "נחמד לי שהטקסטים לא מתפרסמים בוידאו או באינטרנט. אני מעלה את שלי מידי פעם או שולח הקלטות וידאו בתפוצה קטנה, אבל ככלל זה חוויה חד פעמית. רק מי שמגיע נהנה ממנה".

לקבלת פרטים על הערבים ולשליחת סיפורים ניתן לשלוח הודעה לכתובת sipurimcafe@googlegroups.com.

הפוסט תשמעו סיפור הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
הקמתי לעצמי מרכז שיקום https://alakfar.co.il/%d7%94%d7%a7%d7%9e%d7%aa%d7%99-%d7%9c%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%9b%d7%96-%d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9d/ Wed, 06 Apr 2022 06:00:57 +0000 https://alakfar.co.il/?p=7826 הרופאים אמרו שאין תקווה. אבל כנגד כל הסיכויים הצליח אבי לזרוף לקום מהאירוע המוחי הקשה שעבר ולהקים בעשר אצבעות חווה חקלאית מצליחה, שחיברה את שורשיו החקלאיים, הקריירה הצבאית והאידיאולוגיה הציונית. עכשיו הוא מספר על הדרך שעבר, תמיכת המשפחה, יכולת ההקשבה של העצים ולמה בכל זאת מכר את החווה

הפוסט הקמתי לעצמי מרכז שיקום הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

"בשלב מסוים של השיקום הרגשתי שזה לא מספיק לי. שאני תקוע ולא מתקדם כפי שאני יכול. אין לי טענות חלילה, הם עשו עבודה מצוינת, אבל הרגשתי שמיציתי את מה שהמוסדות הרפואיים יכולים לתת לי. החלטתי לקחת את העניינים לידיים ולהמשיך את תהליך השיקום בשטח חקלאי שרכשתי כמה שנים קודם לכן. שילבתי את זה עם החזון שהיה לי לגבי השטח, להפוך אותו לחווה חקלאית מיוחדת. ובעצם הקמתי לעצמי מרכז שיקום".
הרגע הזה שמתאר אבי לזרוף מכפר ורדים, הביא למיזם "בוסתן עברי", אותו טיפח ופיתח בעשור האחרון, כשתוך כדי עבודה הוא משתקם מאירוע מוחי חריף שעבר בשנת 2011. כמה חמור? הרופאים, הוא מספר, לא האמינו שהוא ישרוד ודיברו עם בני המשפחה במונחים של "תתכוננו להיפרד".
לאחרונה מכר את החווה למשפחת חקלאים שהבטיחה להמשיך את חזונו ולשמור על אופי החווה כמיזם חקלאי. "יכולתי לקבל יותר כסף מיזמי נדל"ן, אבל בחרתי בהם", הוא אומר. כרגע הוא בפסק זמן קצר, מתכנן להשלים ספר עיון שהוא כותב על סמך נסיונו כקצין בכיר באזור הביטחון בלבנון, מסייע למחליפיו בבוסתן עברי וחושב על הפרק הבא בחייו.

גרנו בבית קולנוע

אבי לזרוף נולד ב-1962 בנהריה, השני מבין שבעה אחים. המשפחה התגוררה בשכונת טרומפלדור, וכמה שנים מחייו התגורר בבית קולנוע. מילולית. "לאבי הייתה חברת מוניות ובנוסף הוא החזיק יחד עם אחיו את הקולנוע הראשון של נהריה, קולנוע טרומפלדור שרון. ממש במבנה הקולנוע היו שני חדרים בהם התגוררה המשפחה. מלידה עד גיל ארבע גדלתי למעשה בבית קולנוע".
את כל ילדותו ונעוריו עשה בנהריה, כשהוא מסיים את תיכון עמל שבעיר במגמת אלקטרוניקה. ב-1980 התגייס לגולני, שירת כלוחם ולחם במלחמת שלום הגליל ב-1982. הוא מספר כי היה "סרבן קצונה", אך לבסוף הסכים לצאת לקורס קצינים בעקבות לחץ שהפעיל עליו קצין אחר, מג"ד צעיר בשם גבי אשכנזי. "הלכנו הרבה יחד, ואנחנו בקשר עד היום", מעיד לזרוף.
הוא המשיך בצבא עוד יותר משני עשורים, בקריירה עשירה במהלכה מילא תפקידים מרכזיים, כולם בגזרה הצפונית עם דגש על לבנון. תפקידיו הבולטים היו קצין המודיעין של גולני, מג"ד 869 – יחידת תצפית מטכ"לית, קמ"ן אוגדת הגליל, וקמ"ן יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) עד לנסיגה בשנת 2000. לאחר הנסיגה יצא לשליחות ולימודים של שנה וחצי באנגליה, היה קצין במודיעין אזרחי, ובשנת 2004 השתחרר.
את עירית אשתו, שצעירה ממנו בשש שנים, הכיר במהלך השירות בגולני. לשניים ארבעה
ילדים: נועם (31), עובדת סוציאלית ואם לשניים; ליאור (30) רקדנית; ארז (23) קצין במודיעין; ועומר (17.5) תלמיד במנור כברי. עירית אף היא עובדת סוציאלית בהשכלתה ומכהנת כיום כמנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית נהריה. לכפר ורדים עברה המשפחה ב-1997, ובשנת 2004 משתחרר לזרוף מצבא הקבע ועולה על אזרחי.
ב-2005 הוא מקים את "אל הגליל" (שם פשוט, הוא מבהיר, אין שם אלוהים וגם לא ראשי תיבות של שמי), עסק בתחום הנדל"ן. "הרעיון היה התיישבות", הוא אומר. "חשבתי שנדל"ן זה תחום קל עבורי, אבל העסק הפך למשרד תיווך ולקח אותי למקומות שלא רציתי להיות בהם. פרשתי מהתחום אחרי שנה".
ב-2006 הקים חברת אבטחה, תוך שהוא מתבסס על ניסיונו כלוחם ואיש ביטחון. החברה, "אתגרים ביטחון ישראלי", סיפקה שירותי אבטחה, מוקד ושליטה מרחוק. לימים התמקדה בתחומי השליטה מרחוק עם תצפיות, סיורים, וצוותים שנכונים לקפוץ לאירועים שונים, כשתחום השמירה פחות מפותח. החברה פעלה בהצלחה עד לשנת 2011, כשלזרוף עבר את האירוע המוחי ששינה את חייו.

הרופאים התנצלו

"זה היה לפנות ערב אחרי יום עבודה רגיל", הוא מספר בראיון שאנחנו מקיימים בסלון ביתו. "הייתי לבד בבית ונחתי כאן, בדיוק על הספה שאני יושב עליה עכשיו". את התיאור של הדקות הבאות, בעצם של השבועות הבאים, משחזר לזרוף ממה ששמע. "אני לא זוכר את התקופה הזו. הכל מסיפורים, בעיקר של עירית".
עירית חזרה הביתה וראתה את אבי שוכב עם כאב ראש. הוא רצה ללכת לחדר, אבל לא הצליח לקום. היא ניגשה לעזור לו, וליוותה אותו לחדר השנה תוך שהוא מקיא. בתחילה סברה שמדובר בוירוס, אבל מהר מאוד הבחינה שמדובר במשהו הרבה יותר חמור מסתם כאב ראש ובחילה. "תוך כדי שניסתה לסדר אותי היא שמה לב שאני עושה בצייתנות כל מה שהיא מורה לי. זה מה שנתן לה להבין שאנחנו באירוע חריג".
עירית התקשרה להתייעץ עם חברה, זו מיד הבינה במה מדובר, והשתיים הזעיקו אמבולנס. לזרוף הובהל לבית החולים גליל בנהריה. באותה תקופה עוד לא הייתה בבית החולים מחלקת מוח. "הרופאים ראו את תוצאות בדיקת ה-CT ואמרו לעירית שאין מה לעשות. הראש שלי התנפח מדם, ושטף הדם הפנימי לא פסק. מספרים לי גם שהתפרעתי והיה קשה מאוד להשתלט עליי, אני כאמור לא זוכר דבר. בכל מקרה השורה התחתונה הייתה שאין הרבה תקווה, ואפילו הכינו את עירית לפרידה".
אלא שעירית לא ויתרה. בשעה שלוש בלילה היא צלצלה למנהל בית החולים, ד"ר מסעד ברהום, תושב כפר ורדים וידיד המשפחה. בעצה אחת איתו לזרוף פונה לבית החולים רמב"ם בחיפה. גם כאן הרופאים היו פסימיים ודיברו על להיפרד. בבוקר למחרת הוזעקה כל המשפחה למיטתו של אבי, כשהרופאים לא מאמינים שהוא יצליח להחזיק מעמד. "נועם הייתה אז בקורס קצינים ובהוראת הרמטכ"ל, בני גנץ, קיבלה הסעה לבית החולים. כל האחים שלי ובני משפחתי הגיעו בידיעה שזו עלולה להיות הפעם האחרונה".
הדימום המוחי נמשך גם בימים הבאים, כשעירית מסרבת לצינתור מוחי מחשש שבעלה יהפוך למת חי. "היא מכירה אותי, וידעה שאני לא רוצה להפוך למומיה. גם היא לא רצתה זאת".

"הרופאים ראו את תוצאות בדיקת ה-CT ואמרו לעירית שאין מה לעשות. הראש שלי התנפח מדם, ושטף הדם הפנימי לא פסק. השורה התחתונה הייתה שאין מה לעשות, ואפילו הכינו את עירית לפרידה"

לפני הסיפור הבא, מסייג לזרוף: "אתה יכול לחשוב שזה קשור או לא קשור, אבל מה שתשמע עכשיו זה פשוט עובדה. יש לי אח שהפך לחרדי וגם בן דוד חרדי. באחד הימים יצא ששניהם בילו במחיצת רבנים. אחי היה במירון עם רב שהכיר גם אותי כדי לעסוק ביחד בהכנת מצות שמורות, כלומר לקיים מצווה, וסיפר לו על מצבי. בן דודי היה אצל הרב דוד אבוחצירא מנהריה, וגם הוא סיפר לו על מה שעברתי. הרב אבוחצירא הבטיח לבן דודי: 'אבי יחיה, ולא רק שיחיה, בפסח שני הוא יהיה בבית'. זה קרה שבועיים לפני פסח, ונשמע מאוד מאוד לא הגיוני".
הגיוני או לא, בדיוק באותו זמן ששני הקרובים שוהים במחיצת רבנים, שטף הדם הפנימי פסק. "עשו לי בדיקות CT כמה פעמים ביום, והבדיקה הזו הראתה שהדימום הפנימי נעצר. אני לא יודע לומר באחוזים, אבל זה נדיר מאוד. שבועיים לאחר מכן, כשהתחלתי לתקשר, כבר הגיעו למיטתי קבוצה גדולה של רופאים וממש התנצלו בפני עירית על כך שאמרו שאין סיכוי".
מאותי יום החל אבי תהליך של שיקום. השיקום הראשוני היה ברמב"ם, ובהמשך עבר שיקום משולב ברמב"ם ובמכון השיקום של בית החולים בני ציון בחיפה. השלב הבא היה בשלוחה של מכון שפיצר בתפן, והשלב האחרון היה אותו מרכז שיקום שהקים לעצמו, בחווה החקלאית ליד ראש פינה.
ההכרות האישית שלי עם אבי לזרוף עד לראיון היא שטחית מאוד, בעיקר על רקע עסקי. אבל הכרתי אותו הרבה לפני האירוע, ולאחרונה נפגשנו שוב כשביקרתי עם בני משפחתי בחווה שהקים. לי היה מאוד קשה להבחין שמדובר באדם שעבר אירוע מוחי כה קשה. דיבורו קולח, ובתפקודו הפיזי אין שום לקות בולטת לעין. כשאני חולק איתו את האבחנה הזו שלי הוא מחייך. "בטח שנותרו השפעות. השיקום שלי אולי מרשים, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא אותו אבי. יש לי לקות בדיבור, בעיות ריכוז, קוצר רוח ועוד. אבל אני מסכים שזה הרע במיעוטו, ולשמחתי אני מקבל כל מה שמגיע לי, כולל בהכרה של הצבא באחריות שלו לאירוע".

דיברתי אל העצים

בשנת 2005, כמה שנים לפני האירוע, רכש לזרוף שטח חקלאי באזור ראש פינה. "נודע לי שיש שם מאבק על הקרקע. מדובר באדמות חקלאיות שפדה רוטשילד עבור חקלאי המושבה, ועד היום הן מוגדרות בטאבו כאדמות בבעלות פרטית מלאה. יש עוד מקומות ספורים במדינה בהן האדמות אינן אדמות מינהל. כאדם פרטי וציוני, ששילם מחיר יקר בהגנה על הארץ, לא נראה לי שהאדמות האלו יעברו לידיים לא יהודיות. רכשתי חלקה ראשונה, אבל בהסכם דאגתי שהאדמות הסמוכות לא יימכרו לאף אחד אחר – אלא לי. ותוך כמה שנים השלמתי רכישה של 20 דונם".
רוב השטח היה מטע אגסים, גידול מניב המתאים לאזור, אלא שבאותן שנים הוא סבל ממזיקים ומחלות רבות. כמו חקלאים אחרים בסביבה לזרוף עקר את מטע האגסים, והחל לרקום את חזונות לחווה חקלאית בעלת מאפיינים מיוחדים. "בשנים הראשונות, כשעוד ניהלתי במקביל את חברת האבטחה, בעיקר שיחקתי שם", הוא נזכר. "אחרי האירוע, כשהבנתי שהשיקום הממסדי עשה את שלו חזרתי לשטח במטרה להגשים את חזון החווה ולהמשיך באמצעותה את השיקום האישי שלי".
אני שואל מה לאיש צבא שכל חייו הבוגרים עסק בביטחון ולחווה, ולזרוף מפרט בנימה כמעט נוסטלגית את הקשר העמוק שלו לחקלאות: "אמנם גדלתי בנהריה, אבל הבית שלנו היה ממש על גבול מושב טרומפלדור, ומצד שני היה את קיבוץ סער. ובסביבה היו גם מושב רסקו ומושב בן עמי. כל הילדות והנעורים עבדנו בחקלאות, אז אני מכיר את ההוייה של שתילה, הריח של האדמה, לגור ברפת עם הפרות, עבודה בחממות, נהיגה בטרקטורים, זה חלק ממחזור הדם שלי".
עם החקלאות והנחישות התמסר לזרוף לחווה שלו, שקיבלה את השם "בוסתן עברי". חברת האבטחה נמכרה, ומשנת 2012 הפך הבוסתן לעיסוק שלו ולמקור הפרנסה. "עניין הפרנסה היה חלק מהחזון שאותו הצלחתי להגשים, אבל ברור שלא את כל המחשבות והחלומות שלי יכולתי לממש. יש גם מגבלות של ועדות תכנון ובנייה, הגדרת ייעוד של השטח והמון בירוקרטיה. אחד הרעיונות המרכזיים שהצלחתי להגשים רק באופן חלקי הייתה הפיכת המקום לחווה לימודית. אבל בזכות העקשנות שלי הצלחתי לשכנע את אנשי הוועדות שאין לי כוונה לפתוח צימרים במקום, וכך הצלחתי לקבל היתר לעריכת סיורים במקום, ולהשיג אישורים לבנייה של רמפה להדרכה, סלילת שבילים שהפכו את החווה לנגישה גם לבעלי מוגבלויות, שילוט, גדרות, שערים ועוד".
בתקופה הראשונה בני המשפחה הסיעו אותו יום יום לחווה, ובהמשך כבר נהג בעצמו. החזון היה התבססות על חקלאות ישראלית עם דגש על שבעת המינים. חמישה מתוכם מצאו מקום של כבוד בחווה (חיטה ושעורה לא גידלתי, מעיר לזרוף, כמעט בהתנצלות). הגפן והזית הפכו לציר המרכזי, והחווה משווקת שמן זית וארבעה סוגי יין שיוצרו ביקב קטן שהוקם בתוך החווה. אבל עד שהגיעו התוצרים, הייתה הרבה עבודה, שאת רובה עשה לזרוף במו ידיו, חלק גדול בעזרת בני המשפחה שנשאבו לפרויקט ושמחו להצטרף לעשייה, וחלק אחר באמצעות אנשי מקצוע, בעיקר בפרויקטים גדולים יותר כמו הדליה לגפנים.
אחד מאותם אנשי מקצוע היה קבלן מתכת מטובא זנגריה. כשראה את כרם הזיתים הציע כי הוא ובני משפחתו יתגייסו למסיק, תמורת חלק מהיבול. לזרוף הסכים, ובין המשפחות התפתח קשר אמיץ וחברי שכלל ביקורים הדדיים, השתתפות בשמחות (חלק מהאירועים המשפחתיים התקיימו בחווה) והווי משותף.
-תיארת מהלך של בניית עסק חקלאי. זה באמת מרשים ואפילו קצת רומנטי, אבל מה מבדל את זה כתהליך שיקומי לעומת כל עשייה יצירתית אחרת?
"היה כאן תהליך חקלאי שהתחיל מקרקע בתולה לאחר עקירת מטע האגסים. על הקרקע הזאת שתלתי שתילים שהפכו לעצים ענקיים. כל עץ וכל גפן קיבלו ממני טיפול אישי. זה ברמה שאתה יכול להתמזג עם עץ הזית, למשל. יש מערכת יחסים. אתה רוצה את היבול, ובתמורה מספק לצמח כל מה שהוא צריך. אם זה הדליה לגפנים, גיזום נכון לעצי הזית, השקיה במידה ועוד. בשורה התחתונה שמן הזית שהופק מהזיתים שלי נחשב למעולה, וכך גם היינות. בשנים האחרונות מכרנו את התוצרת לאנשים פרטיים בלבד, והכל הוזמן עוד לפני הקטיף".

"אני מכיר את הסיפור המלא של כל עץ בחווה. מי שתל אותו, מתי, כמה יבול הוא נתן ומאילו מחלות הוא סבל. אפילו יצא לי לדבר עם העצים. ואתה יודע מה טוב בזה? העץ לא עונה. הוא מקשיב מצוין, וזה חוסך אלפי שקלים שאולי הייתי צריך לשלם לפסיכולוגים"

-אני עדיין מחפש את התהליך השיקומי שדיברת עליו.
"השיקום מגיע מתהליך שלם שאתה עובר עם הצמח. עד שיש יבול, לוקח זמן. לפעמים זה שנה ולפעמים כמה שנים. אני מכיר את הסיפור המלא של כל עץ בחווה. מי שתל אותו, מתי, כמה יבול הוא נתן ומאילו מחלות הוא סבל לאורך השנים. אפילו יצא לי לדבר עם העצים. ואתה יודע מה טוב בזה? העץ לא עונה. הוא מקשיב מצוין, וזה חוסך אלפי שקלים שאולי הייתי צריך לשלם לפסיכולוגים שיקשיבו לי".
-מצחיק, אבל באמת נשמע כמו משהו עוצמתי.
"חוויתי תהליך שכלי ונפשי של לייצר מוצר מכלום. הוכחתי לעצמי שאני אדם יוצר. דבר נוסף שהפך את המקום לכל כך משמעותי עבורי ברמה האישית, זה המיקום הגיאוגרפי שלו. ממש בלב העשייה הצבאית שלי, שרובה ככולה הייתה במשולש שבין ראש הנקרה, צפת והחרמון. כשעמדתי על הרמפה בחווה יכולתי ממש לראות את כל מה שעברתי בחיים".

ועכשיו הספר

לחווה של לזרוף נחשפתי לראשונה בפייסבוק, ואת גודל הסיפור הבנתי בעקבות אותו ביקור ובילוי (מעולה) משפחתי במקום. הסיורים, של תיירים כמונו כמו גם של אנשי מקצוע, הפכו לנדבך חשוב בפעילות החווה, בהתאם לחזונו של לזרוף.
-אתה חי בחלום שלך, מתפרנס ממה שאתה אוהב וקשור למקום ברגשות שאפילו אתה לא מצליח להסתיר. למה למכור?!
"היו לי שתי סיבות. בדיעבד גיליתי שאני הרבה יותר טוב בליצור דברים חדשים יש מאין מאשר לתחזק אותם לאורך זמן. מימשתי את החזון שלי במסגרת האפשר, והמיזם הלך וגדל ודרש כבר תשומות פיזיות שפשוט גדולות עליי. לא הסכמתי שהחווה תמשיך את דרכה ליד או כמעט או שחלילה תגווע. החלטתי למכור, אבל חיפשתי מישהו שיהיה מחויב במאה אחוז לרעיון הבסיסי של החווה".
לזרוף מספר שעם פרסום השטח למכירה קיבל להפתעתו מספר הצעות, חלקן של משקיעים. "נמנעתי מיזמים, וממש בחרתי במשפחה מכפר ביאליק שהחזון שלהם הוא לשמר את מה שהקמתי ולקחת את זה הלאה. בבחירה הזו ויתרתי על די הרבה כסף לטובת אידיאולוגיה".
-ומה הלאה?
"פעם בשבוע אני נוסע לסייע לבעלים החדשים של החווה. אני יודע שבכוונתי לכתוב ספר שישלב חוויות אישיות שלי מתקופת הצבא, אירועים בטחוניים ואת ההוויה של רצועת הביטחון. מעבר לזה אני כרגע נהנה מקצת פנאי, והבטחתי לעצמי לא לחשוב על הפרק הבא בחיי עד סוף מרץ. אז בדיוק מחר אתחיל לחשוב על העתיד".

תמונות נוספות

הפוסט הקמתי לעצמי מרכז שיקום הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
לשתות בירה כמעט מהמיכל https://alakfar.co.il/%d7%9c%d7%a9%d7%aa%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%9b%d7%9e%d7%a2%d7%98-%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%9c/ Wed, 09 Mar 2022 07:41:08 +0000 https://alakfar.co.il/?p=7734 מוקפד ומקצועי מצד אחד, נינוח וחברי מצד שני. סלון מלכה בתפן מציע חוויית פאב מהנה וטעימה

הפוסט לשתות בירה כמעט מהמיכל הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

החוויה בסלון מלכה, הפאב שפועל בצמוד למבשלה של בירה מלכה המהוללת, הייתה טובה, נעימה וטעימה מהיום שנפתחה. מאז הקורונה לא פקדתי את המקום ועל כן שמחתי להתייצב עם חברי נ' בשליחות המדור. ואם צריך לסכם את החוויה במקום במילה אחת, היא תהיה "עגולה".
והיא עגולה כי כל האלמנטים של הבילוי מתחברים זה לזה בצורה טבעית ונינוחה. זה מתחיל בעיצוב המוקפד. שילוב של אווירת פאבים קלאסית עם עיצוב תעשייתי, כיאה למיקומה באזור תעשייה. אפשר לשבת על שולחנות סטנדרטיים בגדלים שונים, שולחנות נמוכים עם דרגשי הסבה, ובר נעים לחובבי הז'אנר. ולמרות שהכל מוקפד, עדיין אתה מרגיש נוח לשבת, להתרווח, וגם להזדכות על הבירה בבוא העת בשירותים המתוקתקים. הפאב נבנה כקומת גלריה בתוך המבשלה, עם חלון זכוכית ענק הצופה אל אולם הייצור רחב הידיים. הנוף של מיכלי הבירה המבריקים מוסיף לאווירה המיוחדת, ולהכרה שאת הבירה ששותים כאן מקבלים ישר מהמקור.
האוכל הוא בז'אנר הפאבים אבל עשוי מחומרי גלם טובים, הוא מגוון במידה וטעים מאוד. המוזיקה ברקע בווליום הנכון, נוכחת אבל לא משתלטת. האירוח והמלצרות נעימים להפליא, התקשורת חברית כמעט, מבלי לפגוע כהוא זה בשירות מקצועי ויעיל. וכמובן, הבירות. אבל בשביל לספר עד כמה הבירות של מלכה מעולות, באמת שלא צריך אותי.
לריפוד הבטן הזמנו יחד סט טעימות של כל חמש הבירות שמייצרת המבשלה: חיטה, אדמונית, סטאוט כהה, הינדי (ipa) ובהירה. הבירות מוגשות בכוסות נדיבות (200 מ"ל כל כוס). כולן טעימות להפליא, כשההעדפות האישיות שלנו הן החיטה והסטאוט. ברור שמזו ומזו הזמנו שליש נוסף מתישהו בהמשך הערב.
התפריט כולל גם בירות אורחות וכמה משקאות אלכוהוליים שאינם בירה (וויסקי וקוקטיילים למשל) וכמובן אוכל. דילגנו על הנשנושים (בוטנים, צ'יפס, אדממה, כרובית וכדומה) ועברנו ישר לתכל'ס. בעצה אחת עם המארחת שלנו מיכל בחרנו את אחת המנות מהמיוחדים של היום: ג'בטה עם בשר מפורק. לצידה מנה צמחונית – שניצל טופו פטריות, והמנה ש"באתי איתה מהבית", שלישיית נקניקיות.
הג'בטה עם הבשר הייתה נהדרת. בשר בקר עסיסי ומתובל בעדינות, עם רוטב שנספג בבצק הטרי ועושה המון נעים בפה. שניצל הטופו הפתיע אף הוא בטעם עשיר ובמרקם נעים (אני לא מחסידי הטופו), והנקניקיות (צ'וריסו ומרגז), כתמיד, היו מבחינתי שיא הכיף. עסיסיות, מתפוצצות בפה, מלאות בטעמים ומלוות בכרוב כבוש וחרדל דיז'ון, בול כמו שצריך, במיוחד עם בירה. קינחנו בטראפלס שוקולד עשויים בטחינה, קינוח מפתיע עם מרקם חלק וטעם עשיר.
כאורחים מיוחדים, בכל זאת תקשורת, וכמי שנהנים לעתים מקצת מזל בחיים, הכירו לנו את מייקי. מייקי הוא הבשלן של בירה מלכה, שגם מבעד לזקנו העבות (בקיץ הוא יורד!) מבחינים בחיוך התמידי שלו. הוא מתגורר בצבעון, בבוקר הוא מנהל ביד רמה ואוהבת את הייצור, ובימי חמישי בערב הוא מגיע לבלות בפאב, ואני מנחש שגם להציץ איך אורחי המקום מתענגים על הבירות שהוא מפיק. אז כצ'ופר מיוחד ולא מתוכנן זכינו לסיור מאלף במבשלה עצמה. מבלי להיכנס לדקויות של כשות, לתת וביקבוק, למדנו שם בעיקר שאת הבירה עושים עם המון מקצועיות, הקפדה ולימוד מתמיד, ובעיקר עם המון תשוקה.
הסלון פתוח רק פעם בשבוע, בימי חמישי מ-18:00 עד חצות. אחת לחודש יש בו הופעה של מוזיקה חיה במסגרת "מלכה LIVE". הופעה הבאה תהיה של עלמה זוהר (6.4).
במבשלה ניתן להזמין סיורים מודרכים לקבוצות (עם אופציה לארוחה בסלון); ובחצר מלכה שביחיעם ממשיכים מידי שישי במסורת קבלת השבת, שהפכה כבר מזמן למיתולוגיה מקומית.

סלון מלכה, א.ת. תפן, 054-8713311.

* הכותב היה אורח הסלון

הפוסט לשתות בירה כמעט מהמיכל הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
ארץ ההזדמנויות https://alakfar.co.il/%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa/ Wed, 09 Feb 2022 07:11:50 +0000 https://alakfar.co.il/?p=7507 זוג הורים בני ארבעים פלוס ושלושת ילדיהם בני העשרה עזבו את הגליל ועברו לקוסטה ריקה לשנת ניסיון. ואחרי שבעה חודשים הגיעו לנחלה, גם מילולית: במחיר דירה קטנה בכרמיאל הם רכשו שטח של 52 דונם עם בית גדול ונחל פרטי. והם ממש לא הישראלים היחידים שעשו רילוקיישן למדינה הנינוחה במרכז אמריקה. אביטל אינטרשטיין וגידי אשר מספרים על חייהם החדשים

הפוסט ארץ ההזדמנויות הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

"הרעיון עלה אצלי בשנייה אחת. שנייה נוספת לקח לי להדליק את גידי ואת הילדים". כך מתארת אביטל אינטרשטיין את מהות ההחלטה המשפחתית לעזוב בית נאה וחיים נוחים למדיי בגיתה, ולעבור לקוסטה ריקה שבמרכז אמריקה.
אחרי אותן שתי שניות של הידלקות, הגיעו ההיסוסים. בעיקר אצל אביטל עצמה: "ואז נבהלתי. שבוע לקח לגידי ולילדים לשכנע אותי לעשות את המהלך הזה". המהלך היה העתקת מקום מגורים למה שהוגדר כ"שנה ניסיון". היום, שבעה חודשים אחרי שעזבו את הארץ, הם מתגוררים בבית מידות השוכן בנחלה של 52 דונם, ומתכננים את העתיד במקום. את הבית והנחלה רכשו בהזדמנות, ואם לשפוט מתכתובות הווטסאפ, הדיווחים בפייסבוק וראיון הזום שקיימנו, שנת הניסיון עשויה להפוך לתקופת חיים הרבה יותר ארוכה.

אביטל: "השכרנו את ביתנו על חמשת חתולינו האהובים. מסרנו ומכרנו הרבה ציוד. סגרתי את הסטודיו ליוגה שלי, ונפרדתי ממטופלים של שנים שמאוד יקרים לליבי. החודש האחרון היה חודש של פרידות מרגשות מהמשפחה ומחברים. זה היה מאוד חזק. כשאתה משחרר דבר, אתה גם מאוד מעריך אותו"

העולם בשיפוצים

אביטל אינטרשטיין, 47, מוכרת כמורה ליוגה ומטפלת ברפואה סינית. היא גם די ג'יי ורקדנית חופשית, וגם "גמדת גינות", כדבריה. גידי אשר, 49, הוא איש אוכל ואופה, ומוכר כבעלים והמנהל של מאפיית "לחם בר" שפעלה עד לפני מספר שנים במרכז תרשיחא. לאחרונה ליווה הקמת מאפייה גדולה נוספת באזור, ובעיקר הוא "גולש גלים, אוהב טבע ולוחש לנחשים", כפי שמעידה עליו אביטל.
ההורים שמורים על שם משפחתם המקורי, ואילו הילדים נושאים את שם המשפחה אשר. "ויתרנו להם על האינטרשטיין", צוחקת אביטל, ומספרת בדרכה על שלושת הילדים:
"נעמה, בת 17, אומנית יוצרת אוטודידקטית, והמתורגמנית שלנו לספרדית. נריה בן 15 גולש ואוהב אקשן. מצטיין בפתיחת קוקוסים ועבודה עם מצ'טה. יפתח בן 11, הידוע בכינויו שושו, גולש, שחקן מיינקראפט נלהב ופותח לבבות".
– את אומרת שאחרי שהדלקת את כולם פתאום את תפסת היסוס. ממה בעצם?
"החיים שלי היו טובים ומלאים. היה לי המון מה לעזוב ולשחרר".
אז למה בעצם לעזוב?
"אנחנו 20 שנה כבר נמצאים בגליל. מאוד מרוצים והחיים טובים ועשירים. אבל איכשהו הגענו לנקודת זמן כזו, גם בזכות הקורונה, שקצת יצאנו מהלופ הזה של מירוץ החיים. אני עבדתי מאוד קשה בתקופת הקורונה ורציתי משהו אחר".
-אם צריך לזקק סיבה אחת שהניעה אתכם למהלך הזה, מה היא תהיה?
"אין דבר אחד. אבל לטבע יש תפקיד מכריע. הטבע כאן מאוד עוצמתי, ובתולי. בארץ אני גרה במקום מאוד יפה, חיק הטבע, אבל אני רואה מה קורה. אתה הולך לים ורואה המון זבל, עד כדי כך שזה מרגיש דבילי לאסוף את הזבל, כי תכף מישהו אחר ילכלך שוב. וזה גם כל מה שקורה בכל העולם. אני בתחושה ש'העולם בשיפוצים'. אז מצאתי לי פינה עד שיגמרו לשפץ".

ההחלטה הייתה מהירה, אבל הביצוע לקח כמה חודשים טובים. "צריך להודיע להורים, לבני משפחה, לחברים", אביטל מפרטת. "קנינו כרטיסים לעוד תשעה חודשים, כדי ששני הבנים יגמרו את השנה בבית ספר שיח. נעמה עשתה בינתיים בגרויות אקסטרניות. ובכלל, היינו צריכים לפרק חיים. השכרנו את ביתנו על חמשת חתולינו האהובים. לשמחתנו מצאנו זוג מהמרכז שאוהב את הבית ואת החתולים. מסרנו ומכרנו הרבה ציוד. סגרתי את הסטודיו ליוגה שלי, ונפרדתי ממטופלים של שנים שמאוד יקרים לליבי. החודש האחרון היה חודש של פרידות מרגשות מהמשפחה ומחברים. זה היה מאוד חזק. כשאתה משחרר דבר, אתה גם מאוד מעריך אותו".
-הייתה תכנית? לפחות כללית?
"בהגדרה נסענו לשנה בדיקה. קנינו one way ticket, ואמרנו נראה מה יהיה".
בני המשפחה התחילו את חייהם החדשים בטיול מסעיר, כולל גיחה לגווטמאלה. לפני כשלושה חודשים עוד שמעו מרחוק על השריפה שפרצה בגיתה, ואחרי חרדה קצרה נרגעו למשמע החדשות כי הנזקים היו נזקי רכוש קלים בלבד. לפני כחודש וחצי רכשו את ביתם החדש. כך תיארה זאת אביטל בפוסט שהעלתה בפייסבוק: "נקרתה בדרכנו הזדמנות ומצאנו לנו פינה קסומה. פיסת גן עדן עם נחל פרטי וג'ונגל פרטי ועצי פרי ובית קסום. קצת מפתיע, קצת לא צפוי. גם אנחנו עדיין מעכלים את השתלשלות העניינים. אבל זה חלק מהמסע, מההרפתקה שאנחנו ממשיכים יחד. וכך מנוודים הפכנו לבעלי נחלה".

צילומים באדיבות המשפחה

גידי: "אין הרבה מקומות בעולם שאנשים כמונו יכולים לרכוש כ-50 דונם, עם אדמה עשירה והרבה טבע בפנים. יש לנו נחל פרטי בחלקה שלנו לא רחוק מהבית. אנחנו הולכים להתרחץ שם עירומים ואף אחד לא מפריע לנו. בארץ, ברגע שמתגלה פינה כזו, תוך שניות היא מלאה בערימות של זבל"

הרבה ישראלים

הנחלה של משפחת אינטרשטיין אשר ממוקמת בכפר בשם פלטינילו – Platanillo, באזור שנקרא עמק היהלום – דיאמנדה ואלי. בימים אלה הם עדיין משפצים את הבית, מטפחים את הגידולים החקלאיים ונהנים מחיק הטבע שהם גרים ממש בתוכו.
אני שואל מה לגבי חברים ואיך הילדים מסתדרים. מסתבר שיש שם ממש קהילה של ישראלים. "חלק הגיעו לתקופות קצרות, ואחרים כמונו רכשו נכסים. אבל ממש במרחק הליכה יש המון משפחות ישראליות, ואנחנו קושרים קשרים גם איתם וגם עם מקומיים". בפייסבוק סיפרה אביטל על טקס טו בשבט מיוחד שחגגו הישראלים, שבמרכזו הכרות עם הצמחייה המקומית.
לא רק ישראלים נמשכים לקוסטה ריקה. "יש בקוסטה ריקה משהו תמים ובראשיתי", מסבירה אביטל. "הטבע, כמובן, וגם האנשים. הם פשוטים, נעימים ורוצים לעזור. אין תרבות מאוד עשירה, הדת נוכחת אבל בפשטות, והם מאוד אוהבי ישראל. להבדיל, אין כאן צבא. מאוד נקי פה, אין כמעט זבל בטבע ויש המון מים.
"בתקופה זו יש לפה נהירה של אנשים מכל רחבי העולם. וכמו שאמרתי גם המון ישראלים. הרבה משפחות שהחליטו שהן רוצות שינוי. להתחבר לדברים החשובים, לטבע, לאנשים אחרים, להרגיש חופש. חלקם מרגישים שברחו מישראל. אני לא מרגישה כך. היה לי ממש טוב לחיות בגליל, ואני מאוד מחוברת לארץ, להמון אנשים ולתרבות.
"אבל בשנים האחרונות אני חווה צפיפות וזלזול בטבע ובאדמה ובאדם, וזה כואב. אני דואגת ואני חשה אוזלת יד. כרגע אני מרגישה שאנחנו בתקופה של שינוי עולמי
ושינוי בעולם שלי ושל משפחתי. ויחד עם זאת, אני חווה המון געגועים".
-ואיך מסתגלים באמת לארץ חדשה, תרבות חדשה?
"לומדים ספרדית pocito pocito, ומבקביל משפרים את האנגלית. לומדים טבע חדש ועוצמתי. המון חיות, ציפורים, חרקים מפלצתיים. אנחנו עושים גם את כל הדברים שאנחנו אוהבים: גידי והבנים גולשים בים, רבע שעה נסיעה מכאן, נעמה תופרת בגדים, רוקמת, מייצרת תכשיטים ולא מפסיקה ליצור, ואני עושה יוגה. אנחנו פוגשים אנשים חדשים, וכל הזמן לומדים. גם על עצמנו. כמובן שאנחנו נתקלים גם בהמון קשיים ואתגרים, וזה חלק מהעניין".
-והחיים עצמם? העתיד?
אני מסתכלת על המקום הזה גם כהשקעה כלכלית כמובן. זה מקום טוב וזמן טוב להגשים כל מיני פנטזיות שיש לי ולבני המשפחה. יש לנו שטח גדול מאוד עם הרבה אפשרויות. אנחנו מתחילים לגבש תוכניות ורעיונות. בקתות להשכרה למטיילים או לאנשים שרוצים לשהות לזמן יותר ארוך, ריטריטים וסדנאות, מיזמי אוכל ישראלי, חנות עם הבגדים שנעמה תופרת ועוד דברים. ביינתיים התחלתי לטפל פה ולעשות שיעורי יוגה על הדק".
-מה מחיר בית ונחלה כמו שלכם?
"הרבה יותר זול מהארץ. נכס כמו שלנו, למשל, בית גדול עם שטח של 52 דונם, עולה סדר גודל של 240 אלף דולר".
-אז נראה שאתם הולכים להישאר שם הרבה יותר זמן משנה. משתקעים?
"לא יודעת, ויש לנו המון על מה לחשוב. נעמה צריכה להתגייס בשנה הבאה, ועוד לא הכל ברור לנו".

אביטל:
"בתקופה זו יש לפה נהירה של אנשים מכל רחבי העולם, כולל המון ישראלים. הרבה משפחות שהחליטו שהן רוצות שינוי. להתחבר לדברים החשובים, לטבע, לאנשים אחרים, להרגיש חופש. חלקם מרגישים שברחו מישראל. אני לא מרגישה כך. היה לי ממש טוב לחיות בגליל, ואני מאוד מחוברת לארץ"

כאן יש אפשרויות

בשלב הזה מצטרף לשיחה גידי אשר, והוא נשמע עוד יותר נלהב מהשינוי הדרמטי בחיי המשפחה: "כאן יש אפשרויות. אין הרבה מקומות בעולם שאנשים כמונו יכולים לרכוש כ-50 דונם, עם אדמה עשירה והרבה טבע בפנים. יש כאן 4,000 מ"מ גשם בשנה, פי חמישה בערך ממה שיורד באזור גיתה או כפר ורדים, ובלי הקור שמאפיין את הגליל. יש לנו נחל פרטי בחלקה שלנו לא רחוק מהבית. אנחנו הולכים להתרחץ שם עירומים ואף אחד לא מפריע לנו. בארץ, ברגע שמתגלה פינה כזו, תוך שניות היא מלאה בערימות של זבל.
"יש פה המון בעלי חיים. במיוחד אלפי ציפרים, ממש אלפים. וגם זוחלים מעניינים וצמחים. גם בארץ היינו אנשי טבע. בגיתה בכל פעם שהתגלה נחש, מיד הזעיקו אותי כדי לבדוק איזה נחש זה וללכוד אותו במידת הצורך. אנחנו אוהבים את הטבע שבארץ, אבל אין מה להשוות בכלל מבחינת השפע".
-נשמע כמו ארץ ההזדמנויות של שנות ה-20'.
"היום עדיין אפשר לעשות את זה, אבל המחירים פה כל הזמן עולים".
-אז יש סיכוי שתזדקנו בנחת בפלטינילו?
"אני בונה על זה. אם זה יסתדר אשמח. זה לא רק הטבע. אנשים כאן נותנים לחיות. לא תשמע צפירות בכבישים, נוסעים בנחת, וברחוב אנשים מחייכים אליך. יש כאן שלווה כזו שבארץ לא מכירים. אביטל עוד לא סגורה על זה, אבל אני כן. אולי זה הבדל בין נשים לגברים, ואולי סתם ההבדלים בין אביטל לביני".
אביטל: "בינתיים אנחנו כאן. אבל שאלת על הזדקנות, וקודם שאלת מה ממש שיכנע אותי לעשות את המעבר. אז כשאמרתי לילדים שטוב לי בגיתה ונוח, נעמה אמרה לי: 'אז מה, אמא, עכשיו פשוט תזדקני?'. שמעתי את השאלה שלה והחלטתי שוואלה, לא! ותקופה משמעותית בארץ רחוקה עם תרבות לא מוכרת והתנסויות חדשות, זה עוד דבר שאני צריכה ברזומה שלי. אחרי זה אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנזכה להזדקן, ולהזדקן בטוב.
"לגבי העתיד? חבר tico שלנו (כך מכנים עצמם המקומיים) שאל אותי אם נישאר כאן forever. אין לי מושג. עניתי לו שנישאר for awhile, וכמו שאתה רואה – בינתיים אנחנו כאן".

דמוקרטיה שמכירה בנישואי להט"בים

קוֹסְטָה רִיקָה שוכנת בדרום מרכז אמריקה וגובלת עם ניקרגואה בצפון, הים הקאריבי במזרח, פנמה בדרום-מזרח, ועם האוקיינוס השקט במערב ובדרום-מערב. להבדיל ממדינות אחרות במרכז אמריקה ובאמריקה הלטינית בכלל, קוסטה ריקה היא דמוקרטיה יציבה זה עשרות שנים, ומצבה הכלכלי איתן יחסית.
זו מדינה לא גדולה, כ-51 אלף קמ"ר בלבד, בהם מתגוררים קצת יותר מחמישה מיליון תושבים. באופן היסטורי התבססה הכלכלה על החקלאות: בעיקר גידול בננות, קפה, אננס וסוכר, וכן עץ ובקר. בעשורים האחרים היה נהנית גם מפריחה של התיירות, ולאחרונה גם מתעשיית הייטק ואזורי סחר חופשי, המושכים חברות גדולות (אינטל, פרקטור אנד גמבל) להקים במדינה מפעלים גדולים.
גם קוסטה ריקה מתמודדת עם מגיפת הקורונה, אולם לדברי בני הזוג אביטל וגידי המגיפה הרבה פחות דומיננטית שם. הולכים עם מסיכות, נזהרים, אבל אין היסטריה ממדי התחלואה נמוכים, אולי בזכות העובדה שחלק גדול מהחיים מתנהלים באוויר הפתוח.
המדינה מוגדרת כרפובליקה, הגוף המחוקק הוא האסיפה המחוקקת ובראשה עומד נשיא, כיום זהו קרלוס אלברדו קסאדה.
במאי 2020 נכנס לתוקף פסק דין של בית המשפט העליון המאפשר לזוגות להט"ביים להינשא. כתוצאה מכך נעשתה קוסטה ריקה למדינה הראשונה במרכז אמריקה שמאפשרת לזוגות חד מיניים להינשא. הנשיא קסאדה בירך בטלוויזיה: "להומואים ולסביות יהיו זכויות – ואותן זכויות – כמו לכל אדם, כזוג או כמשפחה".
המדינה היא קתולית, השפה ספרדית והסמל הלאומי הוא אולי החמוד ביותר בעולם: עצלן.

תמונות נוספות

הפוסט ארץ ההזדמנויות הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
שני צדדים לאגם https://alakfar.co.il/%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%a6%d7%93%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%92%d7%9d/ Wed, 12 Jan 2022 09:26:38 +0000 https://alakfar.co.il/?p=7449 הזנחה ועזובה בגדה המזרחית, מתקנים מדליקים ושמחת חיים במערבית. מצד אחד פרויקטים תקועים ופוטנציאל לא ממומש, ומצד שני מאות מבקרים שמבלים ונהנים.

הפוסט שני צדדים לאגם הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

בבוטקה של אגם מונפורט אין איש. החנייה חינם, מכוניות משפחתיות מטפטפות פנימה בנחת ונראה כי גם בשבת שמשית של תחילת ינואר, בסביבות 12 בצהרים, איש אינו חושש מתורים, פקקים, או אי סדר. אם לא מתעקש להחנות ממש על שפת האגם, יש חנייה בשפע. כגלילי ותיק למחצה (20 שנה, והספירה נמשכת) אני זוכר ימים הרבה הרבה יותר עמוסים.
הכניסה למתחם האגם עגמומית. כשמביטים שמאלה, אתר הבנייה הנצחי שאמור להיות מלון נופש ומרכז קונגרסים תופס את כל הפריים. מימין מגרשי חנייה ריקים ומבנה מוזנח עם כיתוב מתפורר "אחלקרח". מתחם הקמפינג מטופח אמנם, אך בשבתות הוא ריק לגמרי.
הקרטינג לא עובד היום. על דלת האולם של אחלקרח הודעה לקונית ועילגת משהו: "הקרח סגור". כאילו המחשבה על נוסח רהוט ומנומס יותר ועצם ההקלדה הייתה כרוכה במאמץ עילאי, שמישהו פשוט לא הצליח לעמוד בו.
שבת, מסעדת הדרל'ה הכשרה שפועלת במקום בהצלחה, גם היא סגורה. באדניות שלצד המדרגות שרידי גינון לא מטופח, וכל האווירה היא של מקום שעתידו מאחוריו.
כל זה ישתנה כמה דקות מאוחר יותר כשאגיע לחלקיו האחרים של האגם, כלומר לצדו המערבי. ובשיחה עם מנכ"ל חברת אגם מונפורט, אופיר עקיבא, הוא מפיח בי תקווה חדשה שאנחנו קרבים לשינוי המיוחל שבושש כבר כל כך הרבה שנים.

סחר עטאללה: "המקום מדהים. כשהילדים שלי מבלים כאן, הם ממש מאושרים". אביה סולימן מסכים, אבל רואה גם את הצד השני: "המקום באמת משגע, אבל צריך להיות יותר מתקדם. אני חושב שיש כאן הרבה פספוס"
"מקום מקסים", מתרשם נוּר גיו, האורח ממושב גבעת יערים, וחברו המקומי רז להב אברבנל מכליל משחרר חיוך לוקאל פטריוטי. כן, גם הם מסכימים שצריך לשפץ את האזור המוזנח, אבל למה להיות קטנוניים כשהילדים כל כך נהנים?

ואז מגיעים לאי

מבוהל מתחושת הבדידות אני נוטש בצעדים מהירים (יחסית, יחסית) את המבנה, וחוצה לאגם עצמו דרך הכניסה המרכזית. מלון הרפאים, שבנייתו נעצרה לפני מי יודע כמה שנים, נוכח במלוא כיעורו. שלד בניין חשוף, כרזות מתקלפות, מוקף גדר פח אפור וקודר. מסעדת גל, גם היא סגורה בשבת, מרמזת שבכל זאת יש פה חיים, וגם הרצים והצועדים הרבים שחולפים בסך על השביל שמקיף את האגם. אני פונה ימינה, צועד לאורך הגדר של מפלצת הבטון. משמאל האגם, ומעבר לו כבר אפשר להבחין באקשן העליז שבגדה המערבית.
כשאני חוזר ומפנה את מבטי ימינה, שוב אני מקבל תזכורת כואבת למה שיכול היה להיות פה. עשרות שלטים מתקלפים שמבשרים על מלון, קאנטרי קלאב, מרכז קונגרסים, טיילת, העשרה ביולוגית ואקולוגית וכמובן "חווית המגורים בארצ מעלות תרשיחא". מסתבר שהיה פעם ארט-דירקטור או קופירייטר שחשב שהמילה ארצ עם אות לא סופית, כותרות על פרויקטים שאולי פעם יבשילו וצילומים גנריים של ילדים מחויכים בלוק שוודי, ימשכו אוכלוסייה צעירה לעיר, בה גרים ביחסים טובים בני דתות שונות וארצות מוצא רבות.
השלטים המתקלפים מימין לשביל נמשכים עוד ועוד, אבל ככל שאני מצפין נעשה נחמד יותר. פה זוג מבוגרים שמשחק ששבש, כאן שני כלבים רטובים מסתובבים משוחררים, והנה זוג הורים עם ילדם הקטן וכלבם הגדול והמבונבן פוסעים בנחת בשביל. אלו הם ולדימיר ונטלי בושייב, תושבי מעלות. "אנחנו נהנים לטייל פה", אומר ולדימיר. "פיקניק לא רלוונטי בשבילנו, כי יש לנו בית עם קרקע. אבל המקום יפה. רק צריך לשפץ".
כשנגמרת הגדר של אתר הבנייה, מתחיל בעצם האגם עם אזור שנקרא "האי". למעשה מדובר בשטח משפת האגם הצפונית שהוקף בכמה תעלות. האי שופץ לפני כמה שנים, גשרוני עץ נאים מחברים את חלקיו, הגינון בו מטופח למדיי ועופות המים נהנים מהמזון הרב שמרעיפים עליהם המבקרים. מכאן ואילך, האגם ממלא את ייעודו ואפילו נעשה פוטוגני להפליא.
על אחת המדשאות באי אני פוגש את רז להב אברבנל מכליל עם שלושת ילדיו, וחברו נוּר גיו ממושב גבעת יערים, שהגיע להתארח עם שני ילדיו. שתי האימהות יצאו לסדנה כלשהי, והאבות המסורים לקחו את הילדים לשבת פסטורלית באגם. "מקום מקסים", מתרשם האורח מאזור ירושלים, וחברו המקומי משחרר חיוך לוקאל פטריוטי. כן, גם הם מסכימים שצריך לשפץ את האזור המוזנח, אבל למה להיות קטנוניים כשהילדים כל כך נהנים?

עשרות שלטים מתקלפים מבשרים על מלון, קאנטרי קלאב, טיילת וכמובן "חווית המגורים בארצ מעלות תרשיחא". מישהו חשב שהמילה ארצ עם אות לא סופית וצילומים גנריים של ילדים בלוק שוודי, ימשכו אוכלוסייה צעירה לעיר

נתחיל בנינג'ה, נעבור למלונות

את האגם מנהלת חברת אגם מונפורט בע"מ, חברה עירונית המוחזקת בבעלות שווה על ידי עיריית מעלות והמועצה האזורית מעלה יוסף. מנכ"ל החברה, אופיר עקיבא, מרים גבה כשאני מספר לו על הצד העצוב של האגם. "אנחנו בתקופה של המון התחדשות", הוא אומר. "יש קרטינג, יש מתחם טרמפולינות איי-ג'מפ, ואת משטח הקרח יחליף מתחם נינג'ה רציני ומרהיב ביופיו, ובקיץ פועל גם בריכת שחייה מחודשת".
ולמה הקמפינג ריק? "הקמפינג מהווה מרכז לתיירות חינוכית, ומשמש בעיקר מוסדות לימוד שונים. בשבתות הוא ריק, אבל אנחנו בפול בוקינג שנה קדימה".
גולת הכותרת של ההתחדשות היא יציאה למכרזים על שלוש מלוניות שיוקמו בצד המזרחי של האגם, בכל אחת 24 יחידות אירוח. החודש, מבטיח עקיבא, ייצאו המכרזים להקמתן, כשהתב"ע כבר מאושר. עוד הוא מספר כי יזם שכבר פעיל במעלות הגיש בקשה לבניית ריזורט בן 120 יחידות נופש. גם הצד המערבי, שתכף נגיע אליו, עוד צפוי לפיתוח נוסף, אומר עקיבא: "לאורך טיילת המפלים ייבנה קניון פתוח עם חנויות, מסעדות ומקומות בילוי". גם השיווק של אלו יתחיל עוד במהלך החודש, כך שהעתיד ורוד.
זה נשמע מבטיח, אני מודה, אבל מה עם מפלצת הבטון שתקועה שם? עקיבא מקווה שמחזיקי הנכס יסיימו את הבנייה, אבל מודה בחצי פה שקיימת בעיה אמיתית: "נעשים כל מיני מאמצים להסדיר את הבעיה".
הקורונה האיצה פיתוח ועשתה טוב להרבה אתרים של תיירות פנים, אני מזכיר. איפה עומד האגם בקטע הזה? הקורונה, משיב המנכ"ל עקיבא, השביתה לנו את האתר בתקופות מסוימות ובאחרות באמת נהננו כאן מהמון מבקרים.

מתחם הנינג'ה שייפתח השבוע להרצה • צילום: יח"צ

מפלים ואקסטרים

האזור המושקע ביותר הוא החוף המערבי של האגם. מדשאות ענק, טיילת מפלים שהושלמה לפני כשנתיים, סככות צל, סירות פדלים משפחתיות דמויות ברבורים, מזנונים פשוטים עם גלידות וחטיפים ומתקן אקסטרים מרשים ומוצלח. גם מי שמיצה את השייט ואת מתקן האקסטרים (או סתם לא רוצה לשלם 70 שקלים לחצי שעה בסירה או לכרטיס בודד במתקן), יכול ליהנות מישיבה על המדשאות, הספסלים או הכיסאות, האכלת דגי הזהב שבאגם, ומתקני שעשועים איכותיים.
זהו גם האזור העמוס ביותר במבקרים, ובצדק. מקום נהדר לבילוי משפחתי לבני כל הגילאים, במיוחד למי שרוצה להרגיש בחיק הטבע, אבל עם ברזיות מים, צוות שמנקה (בצד הזה של האגם רמת התחזוקה עולה לאין ערוך על זו שבגדה הנגדית), מזנונים פשוטים אבל בכל זאת יש קרטיבים, חטיפים וקולה, ואפילו שירותים ציבוריים עם תור קטן ומצב ניקיון בינוני.
כמה מאות מבלים כאן, ועדיין המרחב האישי עצום. המדשאות מנוקדות במשפחה פה, זוג שם ללא שמץ של צפיפות. מצד אחד, מעולה למבלים. מצד שני קשה להשתחרר מהמחשבה הטורדנית על הפוטנציאל העצום שמחכה להתממש.
"אגם כזה יכול להיות פנינה תיירותית אמיתית", מסכים ניר שילה, איש תיירות ומדריך טיולים בארץ ובעולם. "דווקא בגלל שהוא מלאכותי ואין את העניין של פגיעה בערכי טבע, אפשר לבנות בתי קפה ומסעדות עם ישיבה על קו המים, אזורי ישיבה על החוף, ואפילו קצת ספורט ימי כמו קייקים. המיקום בלב הגליל המערבי, בקרבת עיר והמון אטרקציות נוספות, רק מוסיף לאטרקטיביות של המקום. כמי שראה הרבה אזורי תיירות בעולם, אני יכול לקבוע בבטחה שאגם מונפורט הוא פרויקט מוחמץ".

מנכ"ל האגם, אופיר עקיבא: "אנחנו בתקופה של התחדשות. החודש ייצאו מכרזים להקמת שלוש מלוניות בנות 24 חדרים כל אחת, ויזם מקומי הגיש בקשה לבניית ריזורט בן 120 יחידות נופש"
ניר שילה, מדריך טיולים בארץ ובעולם: "דווקא בגלל שהוא מלאכותי ואין פגיעה בערכי טבע, אפשר לבנות באגם בתי קפה ומסעדות עם ישיבה על קו המים. אגם מונפורט הוא פרויקט מוחמץ"

משגע עם פספוס

אני משלים את השביל שסובב את האגם ומגיע לאזור הדרומי, זה שמאחורי בריכת השחייה. גם כאן יש כמה מתקנים, צנועים יותר, אבל בעיקר זוהי ממלכת הפיקניקים. חלק מהמשפחות מסתפקות בכיבוד מוכן שהביאו מהבית, והמהדרין מדליקים מנגל קטן ועושים על האש. לזכותם ייאמר, בקטנה. אחת המשפחות שמפקנקות שם היא משפחת עטאללה מירכא. היום הגיעו לכאן שלושה דורות. הסבא והסבתא הגאים, סולימן ומייסון, פוקדים את המקום לעתים רחוקות. הבת סחר, לעומתם, מרבה לבלות באגם עם משפחתה: "המקום מדהים. נהדר בשביל הילדים. אפשר לטייל, לשחק, לעסוק בספורט, ובמיוחד לבלות באמת יחד כל המשפחה. כשהילדים שלי מבלים כאן, הם ממש מאושרים". סולימן מסכים איתה, אבל רואה גם את הצד השני: "המקום באמת משגע, אבל צריך להיות יותר מתקדם. אני חושב שיש כאן הרבה פספוס".

הפוסט שני צדדים לאגם הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>