הטיול לפריז נולד ונבנה סביב הופעה של ברוס ספרינגסטין באיצטדיון "לה דפנס ארנה". ומכיוון  שחו"ל זה עדיין עניין די גדול אצלנו, השקענו לא מעט בתכנון של השבוע.

עיקר ההשקעה, בהשראת מיכל, היה במחשבה על מה לוותר, במטרה ליצור לוח זמנים מאוורר עם חלונות זמן גדולים המיועדים לשוטטות לא מתוכננת. סוג של מרווחים בהם פשוט ניתן לדברים לקרות. בנוסף חיפשנו כמה בילויים באתרי תיירות פחות קלאסיים. וכך, מבלי לגרוע במאום מגדולתם של האתרים הקלאסיים, ארבעה משיאי הטיול שלנו היו דווקא באותם מרווחים או אתרים פחות פופולריים.

סיפור מסגרת

באחד משיטוטינו ברובע המארה הבחינה מיכל בחנות מסגרות. ולא המסגרות צדו את עינה, אלא אוספים של ציורים והדפסים בתוך החנות. קיצורו של סיפור, בילינו במקום קרוב לשעה וחצי, גלגלנו שיחה עם העובד היחיד במקום פלורו. למדנו כי בעל המקום הוא אספן אמנות, והמסגרות המיוצרות במקום הן בסגנון עתיק, דומות למסגרות שיוצרו במאות ה-17 וה-18. האספן פשוט לא הצליח למצוא כאלה, אז הוא החליט לייצר אותן, מצא את פלורו המוכשר שהתמחה בנושא והמקום הצנוע הוא אחד הבודדים המייצר מסגרות שכאלה.

הציורים וההדפסים מגיעים ממקורות שונים: עזבונות, שווקי פשפשים, ספרי אמנות ישנים, ספרי אמן ועוד. אפשר למצוא שם הדפסים שהוחלט להשאיר מחוץ לספרי אמנות, תיקי עבודות של סטודנטים בסורבון, עבודות של ציירים מקצועיים וחובבים, פורמטים גדולים וקטנים, עבודות מרשימות ומרשימות פחות.

פשפוש בעבודות כאלו וצ'אט אמנותי עם פריזאי יפה תואר, זה הכי קרוב ללונה פארק מבחינת מיכל. ככה התחדשנו לנו בכמה הדפסים נאים ומרחיבי לב במחיר מציאה של כמה עשרות יורו; ובעיקר התעשרנו בחוויה לא מתוכננת ומיוחדת.

בגן של האמן

חוויה משובבת נפש נוספת הייתה לנו במוזיאון דלקרואה. מיכל כמובן היא זו שבחרה בו, וזו הייתה בחירה מוצלחת. ייחודו האחד של המוזיאון הוא מיקומו: ביתו של האמן בלב שכונת מגורים שקטה וליד כיכר קטנה וסולידית.

אז'ן דלקרואה נולד ב-1798 ונפטר ב-1863. הוא מחשובי הציירים הרומנטיים, ונודע בעיקר בזכות ציורי ענקיים המתארים סצינות ציד קשות או קרבות עקובים מדם. התצוגה בתוך בית מגורים מאפשרת, לצד הצגה רטרו ספקטיבית של עבודות האמן, להביא קצת ניחוחות של רוח התקופה. בין השאר, מוצגים אוספים שונים של האמן (סכינים למשל), צילומים ישנים, דיוקנאו של חברים, וכמובן – רבות מעבודותיו הענקיות באולם תצוגה ייעודי.

ולא פחות מהאמנות המרשימה, נהננו מגינתו של האמן, פיסת ירוק שלווה לצד הבית העתיק, מוקפת בספסלים שמאפשרים לשבת, לנוח, לנשום אוויר פריזאי ולדמיין שאתה בן אצולה חובב אמנות מהמאה ה-19. 

ד"ש אירני מתל אביב

עוד הרפתקה חביבה הייתה לנו בשוק הפשפשים סנט אואן. זה כלל ארוחה שהצריכה הרבה תעוזה והתבררה כזולה, טרייה וטעימה (שיפודי סופלקי בצד שלה, סרדינים מטוגנים בצלחת שלי, לצד צ'יפס אמיתי מתפוחי אדמה, סלט ירקות ענק – 22 יורו חשבון), הרבה שמעטס, וגם מפגש אחד עם אירנית צעירה.

באזור של חנויות טקסטיל, בין אלפי פריטים, ראתה מיכל שלוש חתיכות בד קטנות. משהו כמו 20 ס"מ גובה על 10 ס"מ רוחב, מתוחות על מסגרת פשוטה ומונחות על מדף עמוק בתוך החנות. הן נפלאות, אמרה, בוא נבדוק כמה הן עולות.

בדקנו. 800 יורו. כל אחת. ושתבינו, הבית שלנו מורכב מפריטים שאנשים אחרים זרקו ומיכל אספה ושיפצה, היא מוגדרת כלקוחת זהב של חנות יד 2 בכפר, ובאופן מובנה היא מתרחקת ממותגים, מעצבי על ומוצרי יוקרה.

עד שזה מגיע לאמנות. מתברר שאותן שלוש חתיכות בד הן רקמה סינית מיוחדת ועתיקה, עבודת יד מיוחדת ממשי יקר, חומר לאספנים בעלי ממון. את הממון שלנו שמרנו לעניינים אחרים, אבל המוכרת החביבה הובילה אותנו לחנות אחרת שלה, עממית יותר, ותוך כדי טיול משותף זיהתה את מוצאנו וסיפרה לנו על עצמה. היא אירנית במקור, גרה כבר המון שנים בפריז, ודואגת לחבריה מתנגדי המשטר. יש לה שלוש חנויות בשוק וגם הרבה חברים בתל אביב. החלפנו פרטים, היא הבטיחה ליצור קשר בביקור הבא שלה בישראל, ויצאנו עם אריג טקסטיל רקום שעלה 20 יורו.

מול קהל של כ-50 איש עומד בחור צעיר, מיקרופון בידו והוא מקריא סיפור. הקהל מקשיב בריכוז. זה סיפור שכתב במיוחד לערב הזה, כמו חמישים או שישים כותבים אחרים. לשמחתו, הסיפור שלו נבחר להיות אחד מהעשרה שמוקראים באותו ערב. הקהל צוחק במקומות הנכונים, מתרגש באחרים, ומודה במחיאות כפיים חמות בסיום כל סיפור. כאחד מהקהל, אני יכול להעיד: זוהי חוויה תרבותית מענגת, מגוונת ומרחיבת לב.

זה קורה אחת לחודשיים בקפה יודפת שבגוש משגב. לאירוע קוראים "סיפורים מהחיים", ומובילות אותו שלוש נשים: אילנה זיידמן תושבת יובלים, יעל רון מכרמיאל ושירה קורונה מכברי. מדובר במסורת שנמשכת כבר חמש שנים, משנת 2018. "המטרה הראשונית הייתה לייצר במה לסיפור הקצר, שלא מקבל את המקום הראוי לו, לא בארץ ובטח לא בצפון", אומרת אילנה זיידמן, מנחת סדנאות כתיבה ומי שיזמה את הערבים. "בנוסף רציתי שתהיה פלטפורמה לתלמידים שלי שסיימו את הסדנאות. כל מפגש כזה מעודד אותם לכתוב. כבר בהתחלה צירפתי אליי את שירה ואת יעל, שהשתתפו באחת הסדנאות שלי. לא רציתי להיות היחידה שמחליטה, וזו הייתה בחירה מצוינת. עם הזמן שתיהן נכנסו יפה גם לענייני עריכה".

היוזמה המקורית גדלה. מתפוצה מצומצמת יחסית, שכללה רק תלמידים של אילנה, החלה השמועה להגיע לכותבים בכל הארץ. אילנה: "לחלק מהמשתתפים הייתה תחושה שלהופיע בהצלחה בצפון זה טוב ונחמד, אבל הדברים האמיתיים קורים בתל אביב. זה מופרך בעיניי, אז כדי להרים את הכפפה הופץ קול קורא בכל הארץ. נעזרתי ברשימות התפוצה של 'סדנאות הבית' של אשכול נבו ואורית גידלי, וההיענות הייתה מפתיעה. מאז מגיעים סיפורים מכל רחבי הארץ. אנחנו בוחרים רק לפי איכות הטקסטים, ולרוב יש חלוקה די שווה. חצי ממקריאי הספורים הם מהצפון, והמחצית השנייה מכל רחבי הארץ".

את הערבים בחרו השלוש לקיים בימי חמישי. המחשבה היא לאפשר לכותבים ולבני משפחותיהם לצאת לסוף שבוע בצפון, ובכך לתרום במשהו גם לכלכלת האזור. שלוש המובילות של האירוע, לעומת זאת, עושות עבודתן בהתנדבות מלאה, ומדובר בלא מעט עבודה: "אנחנו קוראות 50-60 סיפורים, ומתוכן בוחרות את העשרה שיקראו בערב. על הסיפורים הנבחרים אנחנו עובדות, כשכל אחת עורכת כשלושה או ארבעה סיפורים. אנחנו עובדים יחד גם על ההקראה. עם מי שגר קרוב אנחנו אפילו נפגשות, ועם כותבים אחרים אנחנו עובדים באמצעות הקלטות או מפגשי זום". ההשתתפות בערב עולה סכום צנוע של 30 שקלים, למימון עלויות ההפקה שנופלות בעיקר על כתפי בית הקפה, שבאותו ערב מגיש תפריט מצומצם (מרק ופיצות, בעלו של 15 שקלים).

כל ערב מוקדש לנושא מסוים. הערב בו הייתי עסק בנושא (ללכת ל)איבוד, והיו שם סיפורים על כלב אבוד, אובדן אמונה, אב שמאבד את ביתו ועוד. הערב הבא, שיתקיים ב-6 ביולי, יוקדש לסיפורים בנושא אוכל. החסות של סדנאות הבית לא מסתכמת רק ברשימות תפוצה. אשכול נבו, הסופר שהוציא תחת ידיו כמה וכמה רבי מכר (נוילנד, משאלה אחת ימינה ואחרים) מגיע לפעמים כמאזין ובאחד הערבים הראשונים אף שלח סיפור, והקריא אותו בפני הקהל. "כן, הוא עבר", צוחקת אילנה. בפעם הראשונה גם לא היו לנו הערות עריכה, אבל תתפלא: בפעם השנייה שהוא הגיש סיפור דווקא היו לנו כמה הערות והוא קיבל אותן".

"בשלב מסוים של השיקום הרגשתי שזה לא מספיק לי. שאני תקוע ולא מתקדם כפי שאני יכול. אין לי טענות חלילה, הם עשו עבודה מצוינת, אבל הרגשתי שמיציתי את מה שהמוסדות הרפואיים יכולים לתת לי. החלטתי לקחת את העניינים לידיים ולהמשיך את תהליך השיקום בשטח חקלאי שרכשתי כמה שנים קודם לכן. שילבתי את זה עם החזון שהיה לי לגבי השטח, להפוך אותו לחווה חקלאית מיוחדת. ובעצם הקמתי לעצמי מרכז שיקום".
הרגע הזה שמתאר אבי לזרוף מכפר ורדים, הביא למיזם "בוסתן עברי", אותו טיפח ופיתח בעשור האחרון, כשתוך כדי עבודה הוא משתקם מאירוע מוחי חריף שעבר בשנת 2011. כמה חמור? הרופאים, הוא מספר, לא האמינו שהוא ישרוד ודיברו עם בני המשפחה במונחים של "תתכוננו להיפרד".
לאחרונה מכר את החווה למשפחת חקלאים שהבטיחה להמשיך את חזונו ולשמור על אופי החווה כמיזם חקלאי. "יכולתי לקבל יותר כסף מיזמי נדל"ן, אבל בחרתי בהם", הוא אומר. כרגע הוא בפסק זמן קצר, מתכנן להשלים ספר עיון שהוא כותב על סמך נסיונו כקצין בכיר באזור הביטחון בלבנון, מסייע למחליפיו בבוסתן עברי וחושב על הפרק הבא בחייו.

גרנו בבית קולנוע

אבי לזרוף נולד ב-1962 בנהריה, השני מבין שבעה אחים. המשפחה התגוררה בשכונת טרומפלדור, וכמה שנים מחייו התגורר בבית קולנוע. מילולית. "לאבי הייתה חברת מוניות ובנוסף הוא החזיק יחד עם אחיו את הקולנוע הראשון של נהריה, קולנוע טרומפלדור שרון. ממש במבנה הקולנוע היו שני חדרים בהם התגוררה המשפחה. מלידה עד גיל ארבע גדלתי למעשה בבית קולנוע".
את כל ילדותו ונעוריו עשה בנהריה, כשהוא מסיים את תיכון עמל שבעיר במגמת אלקטרוניקה. ב-1980 התגייס לגולני, שירת כלוחם ולחם במלחמת שלום הגליל ב-1982. הוא מספר כי היה "סרבן קצונה", אך לבסוף הסכים לצאת לקורס קצינים בעקבות לחץ שהפעיל עליו קצין אחר, מג"ד צעיר בשם גבי אשכנזי. "הלכנו הרבה יחד, ואנחנו בקשר עד היום", מעיד לזרוף.
הוא המשיך בצבא עוד יותר משני עשורים, בקריירה עשירה במהלכה מילא תפקידים מרכזיים, כולם בגזרה הצפונית עם דגש על לבנון. תפקידיו הבולטים היו קצין המודיעין של גולני, מג"ד 869 – יחידת תצפית מטכ"לית, קמ"ן אוגדת הגליל, וקמ"ן יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) עד לנסיגה בשנת 2000. לאחר הנסיגה יצא לשליחות ולימודים של שנה וחצי באנגליה, היה קצין במודיעין אזרחי, ובשנת 2004 השתחרר.
את עירית אשתו, שצעירה ממנו בשש שנים, הכיר במהלך השירות בגולני. לשניים ארבעה
ילדים: נועם (31), עובדת סוציאלית ואם לשניים; ליאור (30) רקדנית; ארז (23) קצין במודיעין; ועומר (17.5) תלמיד במנור כברי. עירית אף היא עובדת סוציאלית בהשכלתה ומכהנת כיום כמנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית נהריה. לכפר ורדים עברה המשפחה ב-1997, ובשנת 2004 משתחרר לזרוף מצבא הקבע ועולה על אזרחי.
ב-2005 הוא מקים את "אל הגליל" (שם פשוט, הוא מבהיר, אין שם אלוהים וגם לא ראשי תיבות של שמי), עסק בתחום הנדל"ן. "הרעיון היה התיישבות", הוא אומר. "חשבתי שנדל"ן זה תחום קל עבורי, אבל העסק הפך למשרד תיווך ולקח אותי למקומות שלא רציתי להיות בהם. פרשתי מהתחום אחרי שנה".
ב-2006 הקים חברת אבטחה, תוך שהוא מתבסס על ניסיונו כלוחם ואיש ביטחון. החברה, "אתגרים ביטחון ישראלי", סיפקה שירותי אבטחה, מוקד ושליטה מרחוק. לימים התמקדה בתחומי השליטה מרחוק עם תצפיות, סיורים, וצוותים שנכונים לקפוץ לאירועים שונים, כשתחום השמירה פחות מפותח. החברה פעלה בהצלחה עד לשנת 2011, כשלזרוף עבר את האירוע המוחי ששינה את חייו.

הרופאים התנצלו

"זה היה לפנות ערב אחרי יום עבודה רגיל", הוא מספר בראיון שאנחנו מקיימים בסלון ביתו. "הייתי לבד בבית ונחתי כאן, בדיוק על הספה שאני יושב עליה עכשיו". את התיאור של הדקות הבאות, בעצם של השבועות הבאים, משחזר לזרוף ממה ששמע. "אני לא זוכר את התקופה הזו. הכל מסיפורים, בעיקר של עירית".
עירית חזרה הביתה וראתה את אבי שוכב עם כאב ראש. הוא רצה ללכת לחדר, אבל לא הצליח לקום. היא ניגשה לעזור לו, וליוותה אותו לחדר השנה תוך שהוא מקיא. בתחילה סברה שמדובר בוירוס, אבל מהר מאוד הבחינה שמדובר במשהו הרבה יותר חמור מסתם כאב ראש ובחילה. "תוך כדי שניסתה לסדר אותי היא שמה לב שאני עושה בצייתנות כל מה שהיא מורה לי. זה מה שנתן לה להבין שאנחנו באירוע חריג".
עירית התקשרה להתייעץ עם חברה, זו מיד הבינה במה מדובר, והשתיים הזעיקו אמבולנס. לזרוף הובהל לבית החולים גליל בנהריה. באותה תקופה עוד לא הייתה בבית החולים מחלקת מוח. "הרופאים ראו את תוצאות בדיקת ה-CT ואמרו לעירית שאין מה לעשות. הראש שלי התנפח מדם, ושטף הדם הפנימי לא פסק. מספרים לי גם שהתפרעתי והיה קשה מאוד להשתלט עליי, אני כאמור לא זוכר דבר. בכל מקרה השורה התחתונה הייתה שאין הרבה תקווה, ואפילו הכינו את עירית לפרידה".
אלא שעירית לא ויתרה. בשעה שלוש בלילה היא צלצלה למנהל בית החולים, ד"ר מסעד ברהום, תושב כפר ורדים וידיד המשפחה. בעצה אחת איתו לזרוף פונה לבית החולים רמב"ם בחיפה. גם כאן הרופאים היו פסימיים ודיברו על להיפרד. בבוקר למחרת הוזעקה כל המשפחה למיטתו של אבי, כשהרופאים לא מאמינים שהוא יצליח להחזיק מעמד. "נועם הייתה אז בקורס קצינים ובהוראת הרמטכ"ל, בני גנץ, קיבלה הסעה לבית החולים. כל האחים שלי ובני משפחתי הגיעו בידיעה שזו עלולה להיות הפעם האחרונה".
הדימום המוחי נמשך גם בימים הבאים, כשעירית מסרבת לצינתור מוחי מחשש שבעלה יהפוך למת חי. "היא מכירה אותי, וידעה שאני לא רוצה להפוך למומיה. גם היא לא רצתה זאת".

החוויה בסלון מלכה, הפאב שפועל בצמוד למבשלה של בירה מלכה המהוללת, הייתה טובה, נעימה וטעימה מהיום שנפתחה. מאז הקורונה לא פקדתי את המקום ועל כן שמחתי להתייצב עם חברי נ' בשליחות המדור. ואם צריך לסכם את החוויה במקום במילה אחת, היא תהיה "עגולה".
והיא עגולה כי כל האלמנטים של הבילוי מתחברים זה לזה בצורה טבעית ונינוחה. זה מתחיל בעיצוב המוקפד. שילוב של אווירת פאבים קלאסית עם עיצוב תעשייתי, כיאה למיקומה באזור תעשייה. אפשר לשבת על שולחנות סטנדרטיים בגדלים שונים, שולחנות נמוכים עם דרגשי הסבה, ובר נעים לחובבי הז'אנר. ולמרות שהכל מוקפד, עדיין אתה מרגיש נוח לשבת, להתרווח, וגם להזדכות על הבירה בבוא העת בשירותים המתוקתקים. הפאב נבנה כקומת גלריה בתוך המבשלה, עם חלון זכוכית ענק הצופה אל אולם הייצור רחב הידיים. הנוף של מיכלי הבירה המבריקים מוסיף לאווירה המיוחדת, ולהכרה שאת הבירה ששותים כאן מקבלים ישר מהמקור.
האוכל הוא בז'אנר הפאבים אבל עשוי מחומרי גלם טובים, הוא מגוון במידה וטעים מאוד. המוזיקה ברקע בווליום הנכון, נוכחת אבל לא משתלטת. האירוח והמלצרות נעימים להפליא, התקשורת חברית כמעט, מבלי לפגוע כהוא זה בשירות מקצועי ויעיל. וכמובן, הבירות. אבל בשביל לספר עד כמה הבירות של מלכה מעולות, באמת שלא צריך אותי.
לריפוד הבטן הזמנו יחד סט טעימות של כל חמש הבירות שמייצרת המבשלה: חיטה, אדמונית, סטאוט כהה, הינדי (ipa) ובהירה. הבירות מוגשות בכוסות נדיבות (200 מ"ל כל כוס). כולן טעימות להפליא, כשההעדפות האישיות שלנו הן החיטה והסטאוט. ברור שמזו ומזו הזמנו שליש נוסף מתישהו בהמשך הערב.
התפריט כולל גם בירות אורחות וכמה משקאות אלכוהוליים שאינם בירה (וויסקי וקוקטיילים למשל) וכמובן אוכל. דילגנו על הנשנושים (בוטנים, צ'יפס, אדממה, כרובית וכדומה) ועברנו ישר לתכל'ס. בעצה אחת עם המארחת שלנו מיכל בחרנו את אחת המנות מהמיוחדים של היום: ג'בטה עם בשר מפורק. לצידה מנה צמחונית – שניצל טופו פטריות, והמנה ש"באתי איתה מהבית", שלישיית נקניקיות.
הג'בטה עם הבשר הייתה נהדרת. בשר בקר עסיסי ומתובל בעדינות, עם רוטב שנספג בבצק הטרי ועושה המון נעים בפה. שניצל הטופו הפתיע אף הוא בטעם עשיר ובמרקם נעים (אני לא מחסידי הטופו), והנקניקיות (צ'וריסו ומרגז), כתמיד, היו מבחינתי שיא הכיף. עסיסיות, מתפוצצות בפה, מלאות בטעמים ומלוות בכרוב כבוש וחרדל דיז'ון, בול כמו שצריך, במיוחד עם בירה. קינחנו בטראפלס שוקולד עשויים בטחינה, קינוח מפתיע עם מרקם חלק וטעם עשיר.
כאורחים מיוחדים, בכל זאת תקשורת, וכמי שנהנים לעתים מקצת מזל בחיים, הכירו לנו את מייקי. מייקי הוא הבשלן של בירה מלכה, שגם מבעד לזקנו העבות (בקיץ הוא יורד!) מבחינים בחיוך התמידי שלו. הוא מתגורר בצבעון, בבוקר הוא מנהל ביד רמה ואוהבת את הייצור, ובימי חמישי בערב הוא מגיע לבלות בפאב, ואני מנחש שגם להציץ איך אורחי המקום מתענגים על הבירות שהוא מפיק. אז כצ'ופר מיוחד ולא מתוכנן זכינו לסיור מאלף במבשלה עצמה. מבלי להיכנס לדקויות של כשות, לתת וביקבוק, למדנו שם בעיקר שאת הבירה עושים עם המון מקצועיות, הקפדה ולימוד מתמיד, ובעיקר עם המון תשוקה.
הסלון פתוח רק פעם בשבוע, בימי חמישי מ-18:00 עד חצות. אחת לחודש יש בו הופעה של מוזיקה חיה במסגרת "מלכה LIVE". הופעה הבאה תהיה של עלמה זוהר (6.4).
במבשלה ניתן להזמין סיורים מודרכים לקבוצות (עם אופציה לארוחה בסלון); ובחצר מלכה שביחיעם ממשיכים מידי שישי במסורת קבלת השבת, שהפכה כבר מזמן למיתולוגיה מקומית.

סלון מלכה, א.ת. תפן, 054-8713311.

* הכותב היה אורח הסלון

"הרעיון עלה אצלי בשנייה אחת. שנייה נוספת לקח לי להדליק את גידי ואת הילדים". כך מתארת אביטל אינטרשטיין את מהות ההחלטה המשפחתית לעזוב בית נאה וחיים נוחים למדיי בגיתה, ולעבור לקוסטה ריקה שבמרכז אמריקה.
אחרי אותן שתי שניות של הידלקות, הגיעו ההיסוסים. בעיקר אצל אביטל עצמה: "ואז נבהלתי. שבוע לקח לגידי ולילדים לשכנע אותי לעשות את המהלך הזה". המהלך היה העתקת מקום מגורים למה שהוגדר כ"שנה ניסיון". היום, שבעה חודשים אחרי שעזבו את הארץ, הם מתגוררים בבית מידות השוכן בנחלה של 52 דונם, ומתכננים את העתיד במקום. את הבית והנחלה רכשו בהזדמנות, ואם לשפוט מתכתובות הווטסאפ, הדיווחים בפייסבוק וראיון הזום שקיימנו, שנת הניסיון עשויה להפוך לתקופת חיים הרבה יותר ארוכה.