צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ
מחשבות ומסקנות אישיות בעקבות השבעה באוקטובר והמלחמה
הלב נשבר.
אחר כך נדמה שהכל נשבר, או לפחות הרוב. בכל אופן המון. וחלק גדול לא ניתן יהיה לאחות. אבל במהלך החודשים והשבועות, מתגבשות הבנות ומסקנות אישיות. חלקן דומות לאלו של אחרים. חלקן, אתיימר, מקוריות שלי, ובכל אופן לא נתקלתי בהן בתקשורת הישראלית או ברשתות.
רשימה חלקית. נשברה תחושת הביטחון. נשבר (סופית) האמון בשלטון. נשבר (וקצת שוקם) האמון בצה"ל. נשברה האמונה בטוּב הבסיסי שבכל אדם. נשברה האמונה באפשרות לשלום בדורנו.
האחראי המרכזי. ברור לגמרי שהאחראי המרכזי למחדל הוא בנימין נתניהו. ב-13 מתוך 14 השנים האחרונות הוא ראש הממשלה. בקדנציה הנוכחית הוא איבד שליטה לגמרי על מה שקורה במדינה. הוא הביא לשיא את השיסוי, הפילוג והשנאה בעם. ספציפית, הוא הוביל את מדיניות העברת הכסף לחמאס. הממשלה שלו, בדרגים המיניסטיראליים והמקצועיים כאחד, מלאה באנשים בינוניים, גסי רוח, מלחכי פינכה, לא פטריוטים, קיצונים משיחיים, טיפשים, אגומניאקים ולעתים קרובות גם וגם וגם. זה רק על קצה המזלג, ודי בכל אחד מחמשת המשפטים האחרונים כדי שיהיה ברור שהוא האחראי המרכזי לאסון הנורא.
המחדל שאחרי. בטח מה שקרה לפני ה-7 באוקטובר, עצם התאפשרותו של אותו טבח נורא בידי מפלצות שטניות, אמור לסלק מפה את הממשלה הזו לכל הרוחות. יותר מזה: גם כל רגע נתון ממה שקרה אחרי השבת השחורה – חוסר התפקוד, קהות החושים, ההתבטאויות המביכות, היעדר המקצועיות, המשך החמדנות והחגיגה על כספי הציבור – כל אלו וכל אחד בנפרד אמורים להביא להיעלמותם של 64 חברי הקואליציה מהזירה הציבורית.
באמת מאוחדים? גם הטבח הנורא והטראומה שאנו מצויים בעיצומה לא באמת איחדו אותנו. לכל היותר יש כמה חלקים בעם ששילבו זרועות מול מטרה חשובה משותפת. כשתיגמר המלחמה מהר מאוד הם ישובו להתקוטט וכנראה גם לשנוא. עד כדי כך טובה הייתה מלאכת הפילוג והשיסוי של מנהיג המדינה ועושי דברו, שאגב – התחדשה מהר מאוד ונמשכת כל הזמן.
יש ימין ויש גם שמאל. עדיין. גם אם נניח שאנחנו "יחד", אי אפשר למחוק את ההבדלים ביננו. המשמעות של יחד היא שיש ימין ויש שמאל, וכל עוד אנחנו דמוקרטיה, כל צד צריך איכשהו לבלוע את השני ולהתחשב בו גם אם הוא שולט.
תג מחיר. בכל פעם שמדברים איתי על אהבת חינם, ברור לי שאני הולך לשלם וואחד מחיר.
הסיסמה. בתי החכמה הציעה לגשת לטקסט "יחד ננצח" בכלים של קריאה ביקורתית. מי הם אלה שיהיו ביחד? שמאלנים עם ימניים? חילוניים עם דתיים? נשות הכותל עם חרדים? בן גביריסטים עם ערבים מוסלמים? ומה זה בדיוק ה'ננצח' הזה? האם יש איזשהו ניצחון אחרי ה-7 באוקטובר על 1,200 הנרצחים, ההרוגים והפצועים במהלך המלחמה, ויותר מ-130 אלף אזרחים שנעקרו מבתיהם לחודשים ארוכים? האם "שיטוח עזה" והריגת כמה שיותר מחבלים הם הניצחון? אולי יישוב מחדש של גוש קטיף?
המובן מאליו. צריך לעשות הכל, ובאמת הכל, כדי להחזיר הביתה את כל החטופים והחטופות. והכל זה לא רק הפעלת כוח צבאי עוצמתי. הכל, במקרה הצורך, זה גם למחול על כבודנו, לחוש מושפלים, לקחת סיכונים גדולים ואפילו להודות בתבוסה. שלא יישאר בעזה חטוף אחד בגלל אגו של מנהיגים ופסאדה של זקיפות קומה לאומית. בלי זה אין משמעות לתנועה הציונית, אין צורך בקיומה של המדינה, ובטח שאין "ניצחון".
מחשב שמאלנות מחדש. אני נשאר שמאלן. זה ברור. שמאלן ישראלי גאה. אני ממשיך להאמין בערכים של שוויון, חופש ושלום. כן, גם בשלום, עדיין. ברמה המעשית אני חייב לרענן את הרעיונות בהם אני מאמין. אני סבור שלנוכח האכזריות שראינו כל אדם, מימין משמאל ומהמרכז, חייב לרענן את סט אמונותיו.
המסגרת פשוטה. השמאל הישראלי צריך להיות מוצהר. כל שמאלן ישראלי צריך להיות גאה בשמאלניותו. ולצד הערכים – לא מיותר לחזור עליהם: שוויון, חופש ושלום – לקבע שלושה כללים פשוטים: מדינת ישראל דואגת קודם כל לביטחונה ולביטחון אזרחיה. מדינת ישראל שואפת לשלום עם כל שכנותיה. מדינת ישראל נכונה לתהליך מדיני בכל עת. בתוך הערכים האלה ושלושת הכללים האלו יש אינספור ניואנסים ודרכי פעולה, אבל אלו היסודות. והם מופיעים גם במגילת העצמאות.
התפכחות. תושבי ישראל חוו בשבעה באוקטובר את המכה הכי נוראה מאז קום המדינה. את הזוועות חוללו מחבלי החמאס, עזתים, ערבים, מוסלמים קיצוניים, מוסתים בשם אידיאולוגיה קיצונית ורצחנית, מתודלקים בעשרות שנים של חינוך לשנאה, וחיים כעם כבוש מיום היוולדם. מצד ימין עטו על האסון כמוצאי שלל רב, וקראו לשמאל הישראלי להתפכח. הלו?! הטבח הנורא הזה קרה תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, ואחרי 46 שנה כמעט רצופות (בהפסקות קצרות) של שלטון ימין. מדיניות הימין, הנהגתו, מעשיו ומחדליו הם שהובילו לאסון הזה. אז רענון אמונות ותפיסות – בוודאי. התפכחות, כלומר ההבנה שעד עכשיו חיינו בטעות קונספטואלית מוחלטת – צריכה להיות דווקא בקרב אנשי ימין.
אטימות. ואכזריות. ואובדן אנושיות. צריך להיזהר מהם גם בשעת כעס נוראי. גם לאחר שמפלצות-אדם טבחו בנו באכזריות בלתי נתפסת. גם כשאנחנו מגיבים בעוצמה, מוצדקת ככל שתהיה. עדיין אסור לנו להיות אדישים לסבלו של האחר. אסור שמותו של תינוק בעזה "לא יזיז לנו". אני לא מצפה שממש נתאבל על מותם של אזרחי עזה, אפילו לא שיכאב לנו. אבל בואו נתפשר על להצטער? שקצת יהיה לנו חבל? שלא נהיה לגמרי אדישים, או חלילה נעלוז במותם?
ניצחון החמאס. כי אם נהיה לגמרי אדישים למוות ולסבל של האחרים, כולל תושבי עזה, נהיה בדיוק כמוהם, ואז הם באמת ניצחו.
שכונה. אומרים לנו תתנהגו כמו בשכונה. תהרגו בלי חשבון. תזכרו שאתם במזרח התיכון. אל תאכלו סושי בתרבות של חומוס. בקיצור, תחליפו זהות. אני אומר שחשוב לזכור מי אנחנו, והייתי רוצה לחשוב על עצמי ועל רוב בני עמי כבני אנוש, הומניסטיים, ליברלים, שוחרי טוב, ששומרים על צלם אנוש גם כשהם נאלצים להילחם כדי לשמור על קיומם.
יבוטל אלוהים. מחבלי החמאס טבחו בנו בשם אידיאולוגיה איסלאמיסטית קיצונית. החיזבאללה, החותים ומעל כולם איראן מאמינים באותו אללה קיצוני. גם משיחיים יהודים מחוללים מעשי עוולה בשם הדת והבטחה אלוהית כלשהי, וההיסטוריה של הנצרות טובלת בנהרות של דם. אני מודה, יש בדתות כמה אלמנטים יפים, אבל אולי די עם המונותאיזם הזה?
העולם נגדנו. אנחנו הישראלים רואים את עצמנו כצודקים. המחבלים תוקפניים, אנחנו תקיפים. הם באו במטרה להרוג אזרחים, לרצוח ולטבוח, אצלנו ההרוגים האזרחים הם הכרח מבצעי, תופעת לוואי מצערת, תוצאה ממדיניות החמאס להשתמש באזרחים כמגן אנושי, או איך שלא ננסח את זה. בשבילנו זה כל ההבדל; בשביל הצופה מן הצד, נניח אמריקאי שמתגורר בפנסילבניה, אלו ניואנסים, והם בטלים בשישים כשהוא שומע על יותר מ-20 אלף הרוגים כתוצאה מהפצצות מהאוויר. זה בטח נכון אם אתה אזרח מהשורה, ולפעמים גם אם את אקדמאית ונשיאת אוניברסיטה.
שעון החול של השנאה. כן, גם העם היהודי חי היום במערכת יחסים טובה וידידות עם בני העם הגרמני. למרות השואה. זה לקח כמה עשרות שנים, אבל עובדה שזה קרה, וההיסטוריה יודעת לספר על מקרים רבים של עמים שחיו בסכסוך נוקב מתמשך ומלחמות עקובות מדם, וכיום שוררים ביניהם יחסי שלום. אז כן, יש תקווה לשלום גם במזרח התיכון. אבל כל התלקחות כזו, הטבח מצד אחד והתגובה הישראלית מצד שני, הופכים מחדש את שעון החול של השנאה בשני הצדדים. מתסכל.
תקשורת. בשבעה באוקטובר התקשורת – במיוחד הטלוויזיה, נכנסה לוואקום ענק שותירו הממשלה והצבא. הם היו נפלאים, ולהערכתי אפילו הצילו חיים. מאז ועד היום – שירת המקהלה, שידור תלוי פוזיציה, חוסר התייחסות מקומם למה שקורה בעזה, גב אינסופי ומוגזם לצה"ל ומעט מאוד יצירתיות בסיקור, אם בכלל.
AI. מי מוכן להישבע שבכל ההצהרות של השרים אין מילה אחת של צ'אט gpt? שכל מילה היא אנושית ונהגתה על ידיהם ועל ידי יועציהם? והדמות של גלנט, אתם באמת בטוחים שזה לא אווטאר ברמת ביצוע סבירה?
אשמה. זה קרה בארוחת בוקר משפחתית שגרתית. מישהי זרקה הערה הומוריסטית, ולרגע צחקתי מכל הלב כאילו אין מלחמה וכאילו לא היה השבעה באוקטובר. אני לא צופה שהאירוע יחזור על עצמו בעתיד הנראה לעין.
שואה. המילה הזו נזרקה הרבה לאוויר מאז השבעה באוקטובר. ההקשרים מובנים, האינסטינקט ברור, והדיון באלמנטים הדומים והשונים צריך להתקיים במקומות הרבה יותר רציניים ועמוקים מטור בינוני בעיתון נידח. ובכל זאת על כולנו לזכור שני הבדלים בולטים, שלא מקהים את הכאב אבל יכולים לחדד את המסקנות: טבח השבעה באוקטובר לא היה נגד יהודים, אלא נגד מדינת ישראל; האידיאולוגיה הרצחנית היא דתית-פונדמנטליסטית, ולא פסאדו מדעית.
קצת אור. ערביי ישראל. לא רק שהם שומרים על שקט, פה ושם שמענו גינויים ויש תחושה של הזדהות. אפילו ניסיונות של השר איתמר בן גביר להלהיט יצרים לא נשאו פרי. יש אולי כאלה שמצפים ליותר הצהרות יותר ברורות של יותר מנהיגים, אבל לפעמים גם לשתיקה יש הרבה ערך.
מלח הארץ. אחרי עשרות שנים שוב גילינו שהקיבוצניקים זה עם, ועם נהדר. ערכיים, פטריוטים, אנשים חושבים, אמיצים, יצרניים, תרבותיים, אנשי חזון ומעש. מעוררי השראה, כמו שמקובל לומר בעשור האחרון. זו אולי הכללה, ובהכללות תמיד צריך להיזהר, אבל הצפייה בעשרות רבות של קיבוצניקים מהשורה, שנחשפו לתקשורת לנוכח הנסיבות, מגלה חד משמעית שזהו אופיה של החברה הקיבוצית. חבל שאותן נסיבות שאפשרו את הגילוי המחודש הזה הן כל כך נוראיות.
קצת תקווה. הממשלה הנוכחית והעומד בראשה לא מציגים שום חזון ריאלי אמיתי מלבד ססמאות נבובות והצהרות מתלהמות. אין תוכנית מדינית, אין אמירות חברתיות, אין אופק ערכי לעוד חמש שנים, שלא לדבר על העתיד הרחוק יותר. אבל ההתארגנויות האזרחיות שקמו במהלך המלחמה, ההתנערות של אנשים טובים רבים שעשו לביתם ועכשיו התגייסו לעשייה ציבורית, הסולידריות והניסיונות למצוא בכל זאת "יחד" כלשהו, נותנים זיק של תקווה ואמונה שאולי פעם יהיה פה טוב יותר.
