ארץ ההזדמנויות

זוג הורים בני ארבעים פלוס ושלושת ילדיהם בני העשרה עזבו את הגליל ועברו לקוסטה ריקה לשנת ניסיון. ואחרי שבעה חודשים הגיעו לנחלה, גם מילולית: במחיר דירה קטנה בכרמיאל הם רכשו שטח של 52 דונם עם בית גדול ונחל פרטי. והם ממש לא הישראלים היחידים שעשו רילוקיישן למדינה הנינוחה במרכז אמריקה. אביטל אינטרשטיין וגידי אשר מספרים על חייהם החדשים
כתב: אייל כץ
המשפחה ליד הר געש בגואטמלה. מימין: נריה, יפתח, אביטל, נעמה, וגידי

"הרעיון עלה אצלי בשנייה אחת. שנייה נוספת לקח לי להדליק את גידי ואת הילדים". כך מתארת אביטל אינטרשטיין את מהות ההחלטה המשפחתית לעזוב בית נאה וחיים נוחים למדיי בגיתה, ולעבור לקוסטה ריקה שבמרכז אמריקה.
אחרי אותן שתי שניות של הידלקות, הגיעו ההיסוסים. בעיקר אצל אביטל עצמה: "ואז נבהלתי. שבוע לקח לגידי ולילדים לשכנע אותי לעשות את המהלך הזה". המהלך היה העתקת מקום מגורים למה שהוגדר כ"שנה ניסיון". היום, שבעה חודשים אחרי שעזבו את הארץ, הם מתגוררים בבית מידות השוכן בנחלה של 52 דונם, ומתכננים את העתיד במקום. את הבית והנחלה רכשו בהזדמנות, ואם לשפוט מתכתובות הווטסאפ, הדיווחים בפייסבוק וראיון הזום שקיימנו, שנת הניסיון עשויה להפוך לתקופת חיים הרבה יותר ארוכה.

אביטל: "השכרנו את ביתנו על חמשת חתולינו האהובים. מסרנו ומכרנו הרבה ציוד. סגרתי את הסטודיו ליוגה שלי, ונפרדתי ממטופלים של שנים שמאוד יקרים לליבי. החודש האחרון היה חודש של פרידות מרגשות מהמשפחה ומחברים. זה היה מאוד חזק. כשאתה משחרר דבר, אתה גם מאוד מעריך אותו"

העולם בשיפוצים

אביטל אינטרשטיין, 47, מוכרת כמורה ליוגה ומטפלת ברפואה סינית. היא גם די ג'יי ורקדנית חופשית, וגם "גמדת גינות", כדבריה. גידי אשר, 49, הוא איש אוכל ואופה, ומוכר כבעלים והמנהל של מאפיית "לחם בר" שפעלה עד לפני מספר שנים במרכז תרשיחא. לאחרונה ליווה הקמת מאפייה גדולה נוספת באזור, ובעיקר הוא "גולש גלים, אוהב טבע ולוחש לנחשים", כפי שמעידה עליו אביטל.
ההורים שמורים על שם משפחתם המקורי, ואילו הילדים נושאים את שם המשפחה אשר. "ויתרנו להם על האינטרשטיין", צוחקת אביטל, ומספרת בדרכה על שלושת הילדים:
"נעמה, בת 17, אומנית יוצרת אוטודידקטית, והמתורגמנית שלנו לספרדית. נריה בן 15 גולש ואוהב אקשן. מצטיין בפתיחת קוקוסים ועבודה עם מצ'טה. יפתח בן 11, הידוע בכינויו שושו, גולש, שחקן מיינקראפט נלהב ופותח לבבות".
– את אומרת שאחרי שהדלקת את כולם פתאום את תפסת היסוס. ממה בעצם?
"החיים שלי היו טובים ומלאים. היה לי המון מה לעזוב ולשחרר".
אז למה בעצם לעזוב?
"אנחנו 20 שנה כבר נמצאים בגליל. מאוד מרוצים והחיים טובים ועשירים. אבל איכשהו הגענו לנקודת זמן כזו, גם בזכות הקורונה, שקצת יצאנו מהלופ הזה של מירוץ החיים. אני עבדתי מאוד קשה בתקופת הקורונה ורציתי משהו אחר".
-אם צריך לזקק סיבה אחת שהניעה אתכם למהלך הזה, מה היא תהיה?
"אין דבר אחד. אבל לטבע יש תפקיד מכריע. הטבע כאן מאוד עוצמתי, ובתולי. בארץ אני גרה במקום מאוד יפה, חיק הטבע, אבל אני רואה מה קורה. אתה הולך לים ורואה המון זבל, עד כדי כך שזה מרגיש דבילי לאסוף את הזבל, כי תכף מישהו אחר ילכלך שוב. וזה גם כל מה שקורה בכל העולם. אני בתחושה ש'העולם בשיפוצים'. אז מצאתי לי פינה עד שיגמרו לשפץ".

ההחלטה הייתה מהירה, אבל הביצוע לקח כמה חודשים טובים. "צריך להודיע להורים, לבני משפחה, לחברים", אביטל מפרטת. "קנינו כרטיסים לעוד תשעה חודשים, כדי ששני הבנים יגמרו את השנה בבית ספר שיח. נעמה עשתה בינתיים בגרויות אקסטרניות. ובכלל, היינו צריכים לפרק חיים. השכרנו את ביתנו על חמשת חתולינו האהובים. לשמחתנו מצאנו זוג מהמרכז שאוהב את הבית ואת החתולים. מסרנו ומכרנו הרבה ציוד. סגרתי את הסטודיו ליוגה שלי, ונפרדתי ממטופלים של שנים שמאוד יקרים לליבי. החודש האחרון היה חודש של פרידות מרגשות מהמשפחה ומחברים. זה היה מאוד חזק. כשאתה משחרר דבר, אתה גם מאוד מעריך אותו".
-הייתה תכנית? לפחות כללית?
"בהגדרה נסענו לשנה בדיקה. קנינו one way ticket, ואמרנו נראה מה יהיה".
בני המשפחה התחילו את חייהם החדשים בטיול מסעיר, כולל גיחה לגווטמאלה. לפני כשלושה חודשים עוד שמעו מרחוק על השריפה שפרצה בגיתה, ואחרי חרדה קצרה נרגעו למשמע החדשות כי הנזקים היו נזקי רכוש קלים בלבד. לפני כחודש וחצי רכשו את ביתם החדש. כך תיארה זאת אביטל בפוסט שהעלתה בפייסבוק: "נקרתה בדרכנו הזדמנות ומצאנו לנו פינה קסומה. פיסת גן עדן עם נחל פרטי וג'ונגל פרטי ועצי פרי ובית קסום. קצת מפתיע, קצת לא צפוי. גם אנחנו עדיין מעכלים את השתלשלות העניינים. אבל זה חלק מהמסע, מההרפתקה שאנחנו ממשיכים יחד. וכך מנוודים הפכנו לבעלי נחלה".

צילומים באדיבות המשפחה

גידי: "אין הרבה מקומות בעולם שאנשים כמונו יכולים לרכוש כ-50 דונם, עם אדמה עשירה והרבה טבע בפנים. יש לנו נחל פרטי בחלקה שלנו לא רחוק מהבית. אנחנו הולכים להתרחץ שם עירומים ואף אחד לא מפריע לנו. בארץ, ברגע שמתגלה פינה כזו, תוך שניות היא מלאה בערימות של זבל"

הרבה ישראלים

הנחלה של משפחת אינטרשטיין אשר ממוקמת בכפר בשם פלטינילו – Platanillo, באזור שנקרא עמק היהלום – דיאמנדה ואלי. בימים אלה הם עדיין משפצים את הבית, מטפחים את הגידולים החקלאיים ונהנים מחיק הטבע שהם גרים ממש בתוכו.
אני שואל מה לגבי חברים ואיך הילדים מסתדרים. מסתבר שיש שם ממש קהילה של ישראלים. "חלק הגיעו לתקופות קצרות, ואחרים כמונו רכשו נכסים. אבל ממש במרחק הליכה יש המון משפחות ישראליות, ואנחנו קושרים קשרים גם איתם וגם עם מקומיים". בפייסבוק סיפרה אביטל על טקס טו בשבט מיוחד שחגגו הישראלים, שבמרכזו הכרות עם הצמחייה המקומית.
לא רק ישראלים נמשכים לקוסטה ריקה. "יש בקוסטה ריקה משהו תמים ובראשיתי", מסבירה אביטל. "הטבע, כמובן, וגם האנשים. הם פשוטים, נעימים ורוצים לעזור. אין תרבות מאוד עשירה, הדת נוכחת אבל בפשטות, והם מאוד אוהבי ישראל. להבדיל, אין כאן צבא. מאוד נקי פה, אין כמעט זבל בטבע ויש המון מים.
"בתקופה זו יש לפה נהירה של אנשים מכל רחבי העולם. וכמו שאמרתי גם המון ישראלים. הרבה משפחות שהחליטו שהן רוצות שינוי. להתחבר לדברים החשובים, לטבע, לאנשים אחרים, להרגיש חופש. חלקם מרגישים שברחו מישראל. אני לא מרגישה כך. היה לי ממש טוב לחיות בגליל, ואני מאוד מחוברת לארץ, להמון אנשים ולתרבות.
"אבל בשנים האחרונות אני חווה צפיפות וזלזול בטבע ובאדמה ובאדם, וזה כואב. אני דואגת ואני חשה אוזלת יד. כרגע אני מרגישה שאנחנו בתקופה של שינוי עולמי
ושינוי בעולם שלי ושל משפחתי. ויחד עם זאת, אני חווה המון געגועים".
-ואיך מסתגלים באמת לארץ חדשה, תרבות חדשה?
"לומדים ספרדית pocito pocito, ומבקביל משפרים את האנגלית. לומדים טבע חדש ועוצמתי. המון חיות, ציפורים, חרקים מפלצתיים. אנחנו עושים גם את כל הדברים שאנחנו אוהבים: גידי והבנים גולשים בים, רבע שעה נסיעה מכאן, נעמה תופרת בגדים, רוקמת, מייצרת תכשיטים ולא מפסיקה ליצור, ואני עושה יוגה. אנחנו פוגשים אנשים חדשים, וכל הזמן לומדים. גם על עצמנו. כמובן שאנחנו נתקלים גם בהמון קשיים ואתגרים, וזה חלק מהעניין".
-והחיים עצמם? העתיד?
אני מסתכלת על המקום הזה גם כהשקעה כלכלית כמובן. זה מקום טוב וזמן טוב להגשים כל מיני פנטזיות שיש לי ולבני המשפחה. יש לנו שטח גדול מאוד עם הרבה אפשרויות. אנחנו מתחילים לגבש תוכניות ורעיונות. בקתות להשכרה למטיילים או לאנשים שרוצים לשהות לזמן יותר ארוך, ריטריטים וסדנאות, מיזמי אוכל ישראלי, חנות עם הבגדים שנעמה תופרת ועוד דברים. ביינתיים התחלתי לטפל פה ולעשות שיעורי יוגה על הדק".
-מה מחיר בית ונחלה כמו שלכם?
"הרבה יותר זול מהארץ. נכס כמו שלנו, למשל, בית גדול עם שטח של 52 דונם, עולה סדר גודל של 240 אלף דולר".
-אז נראה שאתם הולכים להישאר שם הרבה יותר זמן משנה. משתקעים?
"לא יודעת, ויש לנו המון על מה לחשוב. נעמה צריכה להתגייס בשנה הבאה, ועוד לא הכל ברור לנו".

אביטל:
"בתקופה זו יש לפה נהירה של אנשים מכל רחבי העולם, כולל המון ישראלים. הרבה משפחות שהחליטו שהן רוצות שינוי. להתחבר לדברים החשובים, לטבע, לאנשים אחרים, להרגיש חופש. חלקם מרגישים שברחו מישראל. אני לא מרגישה כך. היה לי ממש טוב לחיות בגליל, ואני מאוד מחוברת לארץ"

כאן יש אפשרויות

בשלב הזה מצטרף לשיחה גידי אשר, והוא נשמע עוד יותר נלהב מהשינוי הדרמטי בחיי המשפחה: "כאן יש אפשרויות. אין הרבה מקומות בעולם שאנשים כמונו יכולים לרכוש כ-50 דונם, עם אדמה עשירה והרבה טבע בפנים. יש כאן 4,000 מ"מ גשם בשנה, פי חמישה בערך ממה שיורד באזור גיתה או כפר ורדים, ובלי הקור שמאפיין את הגליל. יש לנו נחל פרטי בחלקה שלנו לא רחוק מהבית. אנחנו הולכים להתרחץ שם עירומים ואף אחד לא מפריע לנו. בארץ, ברגע שמתגלה פינה כזו, תוך שניות היא מלאה בערימות של זבל.
"יש פה המון בעלי חיים. במיוחד אלפי ציפרים, ממש אלפים. וגם זוחלים מעניינים וצמחים. גם בארץ היינו אנשי טבע. בגיתה בכל פעם שהתגלה נחש, מיד הזעיקו אותי כדי לבדוק איזה נחש זה וללכוד אותו במידת הצורך. אנחנו אוהבים את הטבע שבארץ, אבל אין מה להשוות בכלל מבחינת השפע".
-נשמע כמו ארץ ההזדמנויות של שנות ה-20'.
"היום עדיין אפשר לעשות את זה, אבל המחירים פה כל הזמן עולים".
-אז יש סיכוי שתזדקנו בנחת בפלטינילו?
"אני בונה על זה. אם זה יסתדר אשמח. זה לא רק הטבע. אנשים כאן נותנים לחיות. לא תשמע צפירות בכבישים, נוסעים בנחת, וברחוב אנשים מחייכים אליך. יש כאן שלווה כזו שבארץ לא מכירים. אביטל עוד לא סגורה על זה, אבל אני כן. אולי זה הבדל בין נשים לגברים, ואולי סתם ההבדלים בין אביטל לביני".
אביטל: "בינתיים אנחנו כאן. אבל שאלת על הזדקנות, וקודם שאלת מה ממש שיכנע אותי לעשות את המעבר. אז כשאמרתי לילדים שטוב לי בגיתה ונוח, נעמה אמרה לי: 'אז מה, אמא, עכשיו פשוט תזדקני?'. שמעתי את השאלה שלה והחלטתי שוואלה, לא! ותקופה משמעותית בארץ רחוקה עם תרבות לא מוכרת והתנסויות חדשות, זה עוד דבר שאני צריכה ברזומה שלי. אחרי זה אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנזכה להזדקן, ולהזדקן בטוב.
"לגבי העתיד? חבר tico שלנו (כך מכנים עצמם המקומיים) שאל אותי אם נישאר כאן forever. אין לי מושג. עניתי לו שנישאר for awhile, וכמו שאתה רואה – בינתיים אנחנו כאן".

דמוקרטיה שמכירה בנישואי להט"בים

קוֹסְטָה רִיקָה שוכנת בדרום מרכז אמריקה וגובלת עם ניקרגואה בצפון, הים הקאריבי במזרח, פנמה בדרום-מזרח, ועם האוקיינוס השקט במערב ובדרום-מערב. להבדיל ממדינות אחרות במרכז אמריקה ובאמריקה הלטינית בכלל, קוסטה ריקה היא דמוקרטיה יציבה זה עשרות שנים, ומצבה הכלכלי איתן יחסית.
זו מדינה לא גדולה, כ-51 אלף קמ"ר בלבד, בהם מתגוררים קצת יותר מחמישה מיליון תושבים. באופן היסטורי התבססה הכלכלה על החקלאות: בעיקר גידול בננות, קפה, אננס וסוכר, וכן עץ ובקר. בעשורים האחרים היה נהנית גם מפריחה של התיירות, ולאחרונה גם מתעשיית הייטק ואזורי סחר חופשי, המושכים חברות גדולות (אינטל, פרקטור אנד גמבל) להקים במדינה מפעלים גדולים.
גם קוסטה ריקה מתמודדת עם מגיפת הקורונה, אולם לדברי בני הזוג אביטל וגידי המגיפה הרבה פחות דומיננטית שם. הולכים עם מסיכות, נזהרים, אבל אין היסטריה ממדי התחלואה נמוכים, אולי בזכות העובדה שחלק גדול מהחיים מתנהלים באוויר הפתוח.
המדינה מוגדרת כרפובליקה, הגוף המחוקק הוא האסיפה המחוקקת ובראשה עומד נשיא, כיום זהו קרלוס אלברדו קסאדה.
במאי 2020 נכנס לתוקף פסק דין של בית המשפט העליון המאפשר לזוגות להט"ביים להינשא. כתוצאה מכך נעשתה קוסטה ריקה למדינה הראשונה במרכז אמריקה שמאפשרת לזוגות חד מיניים להינשא. הנשיא קסאדה בירך בטלוויזיה: "להומואים ולסביות יהיו זכויות – ואותן זכויות – כמו לכל אדם, כזוג או כמשפחה".
המדינה היא קתולית, השפה ספרדית והסמל הלאומי הוא אולי החמוד ביותר בעולם: עצלן.

תמונות נוספות

דילוג לתוכן