הקמתי לעצמי מרכז שיקום

הרופאים אמרו שאין תקווה. אבל כנגד כל הסיכויים הצליח אבי לזרוף לקום מהאירוע המוחי הקשה שעבר ולהקים בעשר אצבעות חווה חקלאית מצליחה, שחיברה את שורשיו החקלאיים, הקריירה הצבאית והאידיאולוגיה הציונית. עכשיו הוא מספר על הדרך שעבר, תמיכת המשפחה, יכולת ההקשבה של העצים ולמה בכל זאת מכר את החווה
כתב: אייל כץ
לזרוף בחצר ביתו. "כשעשיתי כל מה שעירית אמרה לי, היא הבינה שמשהו באמת לא בסדר"

"בשלב מסוים של השיקום הרגשתי שזה לא מספיק לי. שאני תקוע ולא מתקדם כפי שאני יכול. אין לי טענות חלילה, הם עשו עבודה מצוינת, אבל הרגשתי שמיציתי את מה שהמוסדות הרפואיים יכולים לתת לי. החלטתי לקחת את העניינים לידיים ולהמשיך את תהליך השיקום בשטח חקלאי שרכשתי כמה שנים קודם לכן. שילבתי את זה עם החזון שהיה לי לגבי השטח, להפוך אותו לחווה חקלאית מיוחדת. ובעצם הקמתי לעצמי מרכז שיקום".
הרגע הזה שמתאר אבי לזרוף מכפר ורדים, הביא למיזם "בוסתן עברי", אותו טיפח ופיתח בעשור האחרון, כשתוך כדי עבודה הוא משתקם מאירוע מוחי חריף שעבר בשנת 2011. כמה חמור? הרופאים, הוא מספר, לא האמינו שהוא ישרוד ודיברו עם בני המשפחה במונחים של "תתכוננו להיפרד".
לאחרונה מכר את החווה למשפחת חקלאים שהבטיחה להמשיך את חזונו ולשמור על אופי החווה כמיזם חקלאי. "יכולתי לקבל יותר כסף מיזמי נדל"ן, אבל בחרתי בהם", הוא אומר. כרגע הוא בפסק זמן קצר, מתכנן להשלים ספר עיון שהוא כותב על סמך נסיונו כקצין בכיר באזור הביטחון בלבנון, מסייע למחליפיו בבוסתן עברי וחושב על הפרק הבא בחייו.

גרנו בבית קולנוע

אבי לזרוף נולד ב-1962 בנהריה, השני מבין שבעה אחים. המשפחה התגוררה בשכונת טרומפלדור, וכמה שנים מחייו התגורר בבית קולנוע. מילולית. "לאבי הייתה חברת מוניות ובנוסף הוא החזיק יחד עם אחיו את הקולנוע הראשון של נהריה, קולנוע טרומפלדור שרון. ממש במבנה הקולנוע היו שני חדרים בהם התגוררה המשפחה. מלידה עד גיל ארבע גדלתי למעשה בבית קולנוע".
את כל ילדותו ונעוריו עשה בנהריה, כשהוא מסיים את תיכון עמל שבעיר במגמת אלקטרוניקה. ב-1980 התגייס לגולני, שירת כלוחם ולחם במלחמת שלום הגליל ב-1982. הוא מספר כי היה "סרבן קצונה", אך לבסוף הסכים לצאת לקורס קצינים בעקבות לחץ שהפעיל עליו קצין אחר, מג"ד צעיר בשם גבי אשכנזי. "הלכנו הרבה יחד, ואנחנו בקשר עד היום", מעיד לזרוף.
הוא המשיך בצבא עוד יותר משני עשורים, בקריירה עשירה במהלכה מילא תפקידים מרכזיים, כולם בגזרה הצפונית עם דגש על לבנון. תפקידיו הבולטים היו קצין המודיעין של גולני, מג"ד 869 – יחידת תצפית מטכ"לית, קמ"ן אוגדת הגליל, וקמ"ן יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) עד לנסיגה בשנת 2000. לאחר הנסיגה יצא לשליחות ולימודים של שנה וחצי באנגליה, היה קצין במודיעין אזרחי, ובשנת 2004 השתחרר.
את עירית אשתו, שצעירה ממנו בשש שנים, הכיר במהלך השירות בגולני. לשניים ארבעה
ילדים: נועם (31), עובדת סוציאלית ואם לשניים; ליאור (30) רקדנית; ארז (23) קצין במודיעין; ועומר (17.5) תלמיד במנור כברי. עירית אף היא עובדת סוציאלית בהשכלתה ומכהנת כיום כמנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית נהריה. לכפר ורדים עברה המשפחה ב-1997, ובשנת 2004 משתחרר לזרוף מצבא הקבע ועולה על אזרחי.
ב-2005 הוא מקים את "אל הגליל" (שם פשוט, הוא מבהיר, אין שם אלוהים וגם לא ראשי תיבות של שמי), עסק בתחום הנדל"ן. "הרעיון היה התיישבות", הוא אומר. "חשבתי שנדל"ן זה תחום קל עבורי, אבל העסק הפך למשרד תיווך ולקח אותי למקומות שלא רציתי להיות בהם. פרשתי מהתחום אחרי שנה".
ב-2006 הקים חברת אבטחה, תוך שהוא מתבסס על ניסיונו כלוחם ואיש ביטחון. החברה, "אתגרים ביטחון ישראלי", סיפקה שירותי אבטחה, מוקד ושליטה מרחוק. לימים התמקדה בתחומי השליטה מרחוק עם תצפיות, סיורים, וצוותים שנכונים לקפוץ לאירועים שונים, כשתחום השמירה פחות מפותח. החברה פעלה בהצלחה עד לשנת 2011, כשלזרוף עבר את האירוע המוחי ששינה את חייו.

הרופאים התנצלו

"זה היה לפנות ערב אחרי יום עבודה רגיל", הוא מספר בראיון שאנחנו מקיימים בסלון ביתו. "הייתי לבד בבית ונחתי כאן, בדיוק על הספה שאני יושב עליה עכשיו". את התיאור של הדקות הבאות, בעצם של השבועות הבאים, משחזר לזרוף ממה ששמע. "אני לא זוכר את התקופה הזו. הכל מסיפורים, בעיקר של עירית".
עירית חזרה הביתה וראתה את אבי שוכב עם כאב ראש. הוא רצה ללכת לחדר, אבל לא הצליח לקום. היא ניגשה לעזור לו, וליוותה אותו לחדר השנה תוך שהוא מקיא. בתחילה סברה שמדובר בוירוס, אבל מהר מאוד הבחינה שמדובר במשהו הרבה יותר חמור מסתם כאב ראש ובחילה. "תוך כדי שניסתה לסדר אותי היא שמה לב שאני עושה בצייתנות כל מה שהיא מורה לי. זה מה שנתן לה להבין שאנחנו באירוע חריג".
עירית התקשרה להתייעץ עם חברה, זו מיד הבינה במה מדובר, והשתיים הזעיקו אמבולנס. לזרוף הובהל לבית החולים גליל בנהריה. באותה תקופה עוד לא הייתה בבית החולים מחלקת מוח. "הרופאים ראו את תוצאות בדיקת ה-CT ואמרו לעירית שאין מה לעשות. הראש שלי התנפח מדם, ושטף הדם הפנימי לא פסק. מספרים לי גם שהתפרעתי והיה קשה מאוד להשתלט עליי, אני כאמור לא זוכר דבר. בכל מקרה השורה התחתונה הייתה שאין הרבה תקווה, ואפילו הכינו את עירית לפרידה".
אלא שעירית לא ויתרה. בשעה שלוש בלילה היא צלצלה למנהל בית החולים, ד"ר מסעד ברהום, תושב כפר ורדים וידיד המשפחה. בעצה אחת איתו לזרוף פונה לבית החולים רמב"ם בחיפה. גם כאן הרופאים היו פסימיים ודיברו על להיפרד. בבוקר למחרת הוזעקה כל המשפחה למיטתו של אבי, כשהרופאים לא מאמינים שהוא יצליח להחזיק מעמד. "נועם הייתה אז בקורס קצינים ובהוראת הרמטכ"ל, בני גנץ, קיבלה הסעה לבית החולים. כל האחים שלי ובני משפחתי הגיעו בידיעה שזו עלולה להיות הפעם האחרונה".
הדימום המוחי נמשך גם בימים הבאים, כשעירית מסרבת לצינתור מוחי מחשש שבעלה יהפוך למת חי. "היא מכירה אותי, וידעה שאני לא רוצה להפוך למומיה. גם היא לא רצתה זאת".

"הרופאים ראו את תוצאות בדיקת ה-CT ואמרו לעירית שאין מה לעשות. הראש שלי התנפח מדם, ושטף הדם הפנימי לא פסק. השורה התחתונה הייתה שאין מה לעשות, ואפילו הכינו את עירית לפרידה"

לפני הסיפור הבא, מסייג לזרוף: "אתה יכול לחשוב שזה קשור או לא קשור, אבל מה שתשמע עכשיו זה פשוט עובדה. יש לי אח שהפך לחרדי וגם בן דוד חרדי. באחד הימים יצא ששניהם בילו במחיצת רבנים. אחי היה במירון עם רב שהכיר גם אותי כדי לעסוק ביחד בהכנת מצות שמורות, כלומר לקיים מצווה, וסיפר לו על מצבי. בן דודי היה אצל הרב דוד אבוחצירא מנהריה, וגם הוא סיפר לו על מה שעברתי. הרב אבוחצירא הבטיח לבן דודי: 'אבי יחיה, ולא רק שיחיה, בפסח שני הוא יהיה בבית'. זה קרה שבועיים לפני פסח, ונשמע מאוד מאוד לא הגיוני".
הגיוני או לא, בדיוק באותו זמן ששני הקרובים שוהים במחיצת רבנים, שטף הדם הפנימי פסק. "עשו לי בדיקות CT כמה פעמים ביום, והבדיקה הזו הראתה שהדימום הפנימי נעצר. אני לא יודע לומר באחוזים, אבל זה נדיר מאוד. שבועיים לאחר מכן, כשהתחלתי לתקשר, כבר הגיעו למיטתי קבוצה גדולה של רופאים וממש התנצלו בפני עירית על כך שאמרו שאין סיכוי".
מאותי יום החל אבי תהליך של שיקום. השיקום הראשוני היה ברמב"ם, ובהמשך עבר שיקום משולב ברמב"ם ובמכון השיקום של בית החולים בני ציון בחיפה. השלב הבא היה בשלוחה של מכון שפיצר בתפן, והשלב האחרון היה אותו מרכז שיקום שהקים לעצמו, בחווה החקלאית ליד ראש פינה.
ההכרות האישית שלי עם אבי לזרוף עד לראיון היא שטחית מאוד, בעיקר על רקע עסקי. אבל הכרתי אותו הרבה לפני האירוע, ולאחרונה נפגשנו שוב כשביקרתי עם בני משפחתי בחווה שהקים. לי היה מאוד קשה להבחין שמדובר באדם שעבר אירוע מוחי כה קשה. דיבורו קולח, ובתפקודו הפיזי אין שום לקות בולטת לעין. כשאני חולק איתו את האבחנה הזו שלי הוא מחייך. "בטח שנותרו השפעות. השיקום שלי אולי מרשים, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא אותו אבי. יש לי לקות בדיבור, בעיות ריכוז, קוצר רוח ועוד. אבל אני מסכים שזה הרע במיעוטו, ולשמחתי אני מקבל כל מה שמגיע לי, כולל בהכרה של הצבא באחריות שלו לאירוע".

דיברתי אל העצים

בשנת 2005, כמה שנים לפני האירוע, רכש לזרוף שטח חקלאי באזור ראש פינה. "נודע לי שיש שם מאבק על הקרקע. מדובר באדמות חקלאיות שפדה רוטשילד עבור חקלאי המושבה, ועד היום הן מוגדרות בטאבו כאדמות בבעלות פרטית מלאה. יש עוד מקומות ספורים במדינה בהן האדמות אינן אדמות מינהל. כאדם פרטי וציוני, ששילם מחיר יקר בהגנה על הארץ, לא נראה לי שהאדמות האלו יעברו לידיים לא יהודיות. רכשתי חלקה ראשונה, אבל בהסכם דאגתי שהאדמות הסמוכות לא יימכרו לאף אחד אחר – אלא לי. ותוך כמה שנים השלמתי רכישה של 20 דונם".
רוב השטח היה מטע אגסים, גידול מניב המתאים לאזור, אלא שבאותן שנים הוא סבל ממזיקים ומחלות רבות. כמו חקלאים אחרים בסביבה לזרוף עקר את מטע האגסים, והחל לרקום את חזונות לחווה חקלאית בעלת מאפיינים מיוחדים. "בשנים הראשונות, כשעוד ניהלתי במקביל את חברת האבטחה, בעיקר שיחקתי שם", הוא נזכר. "אחרי האירוע, כשהבנתי שהשיקום הממסדי עשה את שלו חזרתי לשטח במטרה להגשים את חזון החווה ולהמשיך באמצעותה את השיקום האישי שלי".
אני שואל מה לאיש צבא שכל חייו הבוגרים עסק בביטחון ולחווה, ולזרוף מפרט בנימה כמעט נוסטלגית את הקשר העמוק שלו לחקלאות: "אמנם גדלתי בנהריה, אבל הבית שלנו היה ממש על גבול מושב טרומפלדור, ומצד שני היה את קיבוץ סער. ובסביבה היו גם מושב רסקו ומושב בן עמי. כל הילדות והנעורים עבדנו בחקלאות, אז אני מכיר את ההוייה של שתילה, הריח של האדמה, לגור ברפת עם הפרות, עבודה בחממות, נהיגה בטרקטורים, זה חלק ממחזור הדם שלי".
עם החקלאות והנחישות התמסר לזרוף לחווה שלו, שקיבלה את השם "בוסתן עברי". חברת האבטחה נמכרה, ומשנת 2012 הפך הבוסתן לעיסוק שלו ולמקור הפרנסה. "עניין הפרנסה היה חלק מהחזון שאותו הצלחתי להגשים, אבל ברור שלא את כל המחשבות והחלומות שלי יכולתי לממש. יש גם מגבלות של ועדות תכנון ובנייה, הגדרת ייעוד של השטח והמון בירוקרטיה. אחד הרעיונות המרכזיים שהצלחתי להגשים רק באופן חלקי הייתה הפיכת המקום לחווה לימודית. אבל בזכות העקשנות שלי הצלחתי לשכנע את אנשי הוועדות שאין לי כוונה לפתוח צימרים במקום, וכך הצלחתי לקבל היתר לעריכת סיורים במקום, ולהשיג אישורים לבנייה של רמפה להדרכה, סלילת שבילים שהפכו את החווה לנגישה גם לבעלי מוגבלויות, שילוט, גדרות, שערים ועוד".
בתקופה הראשונה בני המשפחה הסיעו אותו יום יום לחווה, ובהמשך כבר נהג בעצמו. החזון היה התבססות על חקלאות ישראלית עם דגש על שבעת המינים. חמישה מתוכם מצאו מקום של כבוד בחווה (חיטה ושעורה לא גידלתי, מעיר לזרוף, כמעט בהתנצלות). הגפן והזית הפכו לציר המרכזי, והחווה משווקת שמן זית וארבעה סוגי יין שיוצרו ביקב קטן שהוקם בתוך החווה. אבל עד שהגיעו התוצרים, הייתה הרבה עבודה, שאת רובה עשה לזרוף במו ידיו, חלק גדול בעזרת בני המשפחה שנשאבו לפרויקט ושמחו להצטרף לעשייה, וחלק אחר באמצעות אנשי מקצוע, בעיקר בפרויקטים גדולים יותר כמו הדליה לגפנים.
אחד מאותם אנשי מקצוע היה קבלן מתכת מטובא זנגריה. כשראה את כרם הזיתים הציע כי הוא ובני משפחתו יתגייסו למסיק, תמורת חלק מהיבול. לזרוף הסכים, ובין המשפחות התפתח קשר אמיץ וחברי שכלל ביקורים הדדיים, השתתפות בשמחות (חלק מהאירועים המשפחתיים התקיימו בחווה) והווי משותף.
-תיארת מהלך של בניית עסק חקלאי. זה באמת מרשים ואפילו קצת רומנטי, אבל מה מבדל את זה כתהליך שיקומי לעומת כל עשייה יצירתית אחרת?
"היה כאן תהליך חקלאי שהתחיל מקרקע בתולה לאחר עקירת מטע האגסים. על הקרקע הזאת שתלתי שתילים שהפכו לעצים ענקיים. כל עץ וכל גפן קיבלו ממני טיפול אישי. זה ברמה שאתה יכול להתמזג עם עץ הזית, למשל. יש מערכת יחסים. אתה רוצה את היבול, ובתמורה מספק לצמח כל מה שהוא צריך. אם זה הדליה לגפנים, גיזום נכון לעצי הזית, השקיה במידה ועוד. בשורה התחתונה שמן הזית שהופק מהזיתים שלי נחשב למעולה, וכך גם היינות. בשנים האחרונות מכרנו את התוצרת לאנשים פרטיים בלבד, והכל הוזמן עוד לפני הקטיף".

"אני מכיר את הסיפור המלא של כל עץ בחווה. מי שתל אותו, מתי, כמה יבול הוא נתן ומאילו מחלות הוא סבל. אפילו יצא לי לדבר עם העצים. ואתה יודע מה טוב בזה? העץ לא עונה. הוא מקשיב מצוין, וזה חוסך אלפי שקלים שאולי הייתי צריך לשלם לפסיכולוגים"

-אני עדיין מחפש את התהליך השיקומי שדיברת עליו.
"השיקום מגיע מתהליך שלם שאתה עובר עם הצמח. עד שיש יבול, לוקח זמן. לפעמים זה שנה ולפעמים כמה שנים. אני מכיר את הסיפור המלא של כל עץ בחווה. מי שתל אותו, מתי, כמה יבול הוא נתן ומאילו מחלות הוא סבל לאורך השנים. אפילו יצא לי לדבר עם העצים. ואתה יודע מה טוב בזה? העץ לא עונה. הוא מקשיב מצוין, וזה חוסך אלפי שקלים שאולי הייתי צריך לשלם לפסיכולוגים שיקשיבו לי".
-מצחיק, אבל באמת נשמע כמו משהו עוצמתי.
"חוויתי תהליך שכלי ונפשי של לייצר מוצר מכלום. הוכחתי לעצמי שאני אדם יוצר. דבר נוסף שהפך את המקום לכל כך משמעותי עבורי ברמה האישית, זה המיקום הגיאוגרפי שלו. ממש בלב העשייה הצבאית שלי, שרובה ככולה הייתה במשולש שבין ראש הנקרה, צפת והחרמון. כשעמדתי על הרמפה בחווה יכולתי ממש לראות את כל מה שעברתי בחיים".

ועכשיו הספר

לחווה של לזרוף נחשפתי לראשונה בפייסבוק, ואת גודל הסיפור הבנתי בעקבות אותו ביקור ובילוי (מעולה) משפחתי במקום. הסיורים, של תיירים כמונו כמו גם של אנשי מקצוע, הפכו לנדבך חשוב בפעילות החווה, בהתאם לחזונו של לזרוף.
-אתה חי בחלום שלך, מתפרנס ממה שאתה אוהב וקשור למקום ברגשות שאפילו אתה לא מצליח להסתיר. למה למכור?!
"היו לי שתי סיבות. בדיעבד גיליתי שאני הרבה יותר טוב בליצור דברים חדשים יש מאין מאשר לתחזק אותם לאורך זמן. מימשתי את החזון שלי במסגרת האפשר, והמיזם הלך וגדל ודרש כבר תשומות פיזיות שפשוט גדולות עליי. לא הסכמתי שהחווה תמשיך את דרכה ליד או כמעט או שחלילה תגווע. החלטתי למכור, אבל חיפשתי מישהו שיהיה מחויב במאה אחוז לרעיון הבסיסי של החווה".
לזרוף מספר שעם פרסום השטח למכירה קיבל להפתעתו מספר הצעות, חלקן של משקיעים. "נמנעתי מיזמים, וממש בחרתי במשפחה מכפר ביאליק שהחזון שלהם הוא לשמר את מה שהקמתי ולקחת את זה הלאה. בבחירה הזו ויתרתי על די הרבה כסף לטובת אידיאולוגיה".
-ומה הלאה?
"פעם בשבוע אני נוסע לסייע לבעלים החדשים של החווה. אני יודע שבכוונתי לכתוב ספר שישלב חוויות אישיות שלי מתקופת הצבא, אירועים בטחוניים ואת ההוויה של רצועת הביטחון. מעבר לזה אני כרגע נהנה מקצת פנאי, והבטחתי לעצמי לא לחשוב על הפרק הבא בחיי עד סוף מרץ. אז בדיוק מחר אתחיל לחשוב על העתיד".

תמונות נוספות

דילוג לתוכן