"ואני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה לאהבה" (דודו טסה)
אני מרגיש שנוא. ומפעם לפעם אני גם שונא בחזרה. זה עוד די נדיר ה"מפעם לפעם" הזה, אבל אני שונא לשנוא, אפילו קצת. לרוב אני מסתפק בביקורת נוקבת, לעתים זה מתפתח לכעס ובמקרי קיצון אני לוקה אפילו בזעם קדוש. בתקופה האחרונה, יא נבלות, הפכתם גם אותי לכזה שמסוגל ממש לחוש שנאה.
העמדה הפוליטית שלי ידועה וברורה. אני אמנם רחוק מלהיות אקטיביסט דגול או הגיגן פייסבוק פעיל, אבל פעם בכמה שנים יוצא לי כאן טור פוליטי, הלייקים שלי תמיד בכיוון מסוים, ומכריי בוודאי מכירים את עמדותיי. גם אלו שחושבים אחרת ממני. ובסוגייה שמפלגת ומקטבת את העם היום, אני לגמרי בצד הנכון: הרפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה היא אסון בעיניי, ואם תעבור – אפילו רק בחלקה, אני חושב שלא ארצה לחיות כאן. ואם היא לא תעבור? זהו, שגם אז אני לא יודע אם ארצה לחיות במקום שבו רבים כל כך חשים כלפיי וכלפי הערכים בהם אני מאמין שנאה תהומית ובוז עמוק. ושוב, במידה רבה ומול ציבורים ואנשים רבים, יש כאן הדדיות – גם אני לא באמת מכבד את דעותיהם, אורחותיהם ודרך התבטאותם של רבים בעם.
האם יש לעזאזל תסריט ריאלי שבו בעתיד הנראה לעין מדינת ישראל מתנהלת עם חילוקי דעות עמוקים, שאינם כרוכים בשנאה, תיעוב הדדי וקרע גדול?
•••
נכון, מה שבוער עכשיו לי ולמי שחושבים כמוני, זה לטרפד את הרפורמה המשפטית, שהיא למעשה הפיכה משטרית. למזער נזקים, להחליש את הקיצוניים, לשמור על מערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, למנוע חורבן.
ולמרות הדחיפות של המאבק הזה, אני מוטרד מהמשך החיים כאן גם אם הוא יצלח. אני שומע נבחרי ציבור, כולל שרים בממשלה, נוטפי רוע וארס כשהם מדברים. אני קורא אנשים מהשורה בפייסבוק כותבים בתיעוב ובזלוזל על הצד השני. זה מאפיין בעיקר אנשי ימין, אבל גם בשמאל רבים איבדו את הכבוד כלפי מי שחושב אחרת. אני רואה את האלימות כלפיי מפגינים ואני רואה את כל הרוע הזה זולג למיינסטרים במהירות מבהילה. אנשים שאני מכיר ונחמד לי איתם, אפילו חברים שלי, מתבטאים באופן קיצוני ויוצרים שבר שקשה לראות איך הוא מתאחה. זה כבר לא "קרע בעם"; זה שבר ביני ובינם ברמה הממש אישית.
מה ירגישו כל האנשים האלה אם המאבק יצליח והרפורמה תיבלם? לאן יילכו האנרגיות שלהם אם ייאלצו להתאכזב ולחוש ששוב "גנבו להם את המדינה"?
שיח קיצוני, השתלחות חסרת מעצורים, דמוגוגיה של הקטנה ושנאה וביטול האחר הם לא רק לגיטימיים כיום, אלא כמעט האופציות היחידות להשמיע קול שגם יישמע
אני מנסה להיזכר במחלוקות גדולות שקרעו את העם בעבר, ובלי עין הרע היו כאלה. בסדר לא כרונולוגי, עולות בדעתי התקופות של הסכמי אוסלו ואז רצח רבין, ההתנתקות, ולפני כן פינוי ימית. בכל אחת מהתקופות הללו, המחלוקת "קרעה את העם" כמו שאומרים. היה קיטוב, היו התבטאויות קשות, והייתה תחושה של שבר חברתי גדול. בוודאי שהייתה תחושה כזו לפני ואחרי רצח רבין.
נראה לי שהפעם זה חמור עוד יותר, ולא בגלל שאנחנו בעיצומו של האירוע. העוצמה של השבר הפעם נראית לי חזקה אפילו מזו שהובילה לרצח רבין, והסיבות לכך הן שלוש:
בשונה מתקופות השבר הקודמות, סלע המחלוקת הפעם הוא מאה אחוז פנימי. מה שעמד על הפרק בהסכמי אוסלו ובתקופת ההתנתקות, היו מהלכים מדיניים בטחוניים. הפעם אנחנו מדברים על אופיה של המדינה מבחינה משטרית פנימית, כך שהמחלוקת מייצגת הבדלי השקפה בסיסיים בין אוכלוסיות שונות בעם.
הסיבה השנייה היא האקלים הכללי של הקצנה הולכת וגוברת. תורמות לכך כמובן הרשתות החברתיות, ריבוי הערוצים בטלוויזיה, וגם האלימות הגואה בחברה בכלל ולעניות דעתי גם זו שקיימת בחלק מתוכניות הריאליטי. את המגמה הזו מעצימים פוליטיקאים ונבחרי ציבור, שלעיתים מתחרים זה בזה מי יישמע נמוך גס ואלים בהתבטאויותיו. שיח קיצוני, השתלחות חסרת מעצורים, דמוגוגיה של הקטנה ושנאה וביטול האחר הם לא רק לגיטימיים כיום, אלא כמעט האופציות היחידות להשמיע קול שגם יישמע.
הסיבה השלישית וגם הרביעית היא ראש הממשלה בנימין נתניהו. פעם אחת האיש הזה, שמנהיג את ישראל ב-16 מ-28 השנים האחרונות, וב-14 השנים האחרונות כמעט רצוף למעט הפסקת בנט לפיד, הוא איש של פלגנות וסכסכנות. פופוליסט קלאסי של הפרד ומשול, לעתים הפחד ומשול. אפילו בלי גוגל, אני יכול להיזכר ב"השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", "הם מפחדים", "השמאל הרדיקלי", "הערבים נוהרים", "במימון קרנות זרות", "תומכי טרור", "פרס יחלק את ירושלים", והלהיטים הנוכחיים "אנרכיסטים פורעי חוק", "סרבנים" ו"פריבילגים". לכל אורך הקריירה ידע נתניהו לכנות את מתנגדיו בשמות דמוניים, לסמן אנשים וציבורים שלמים ולהסיט נגדם בעוצמה. ולמנהיג כריזמטי כמותו יש השפעה, וכך הפכנו לעם שונא, אלים ושסוע.
פעם נוספת נתניהו הוא הסיבה, לנוכח התסבוכת המשפטית פוליטית הכרוכה בכתבי האישום נגדו, בשילוב חוסר האמון שרוחשים לו במפלגות המרכז. המצב הזה למעשה כולא אותו בתוך קואליציה קיצונית, מבלי יכולת לגלות מנהיגות אחראית באמת ובמקביל לשמור על הקואליציה שלו ועל בסיס התמיכה העכשווי בו. במצב הזה, מי שיכול להוביל את המדינה למהלך האנטי דמוקרטי הם הקיצוניים שבתוך הליכוד יחד עם התנועות הקיצוניות שחברו אליה לקואליציה ההרסנית הנוכחית.
כל אלו גורמים לכל אדם במדינה להיות בקצה מסוים. כאילו כולנו בצנטריפוגה רבת עוצמה. אי אפשר יותר להישאר במרכז, וכולנו נדחקים אל השוליים, כל אחד אל הקיצון המתאים לתפיסותיו.
ההקצנה מתבטאת בכל מקום ובכל תחום מתחומי החיים, ודומה שהגורמים הבודדים שעוד מנסים לאחד נשמעים פטתיים מתמיד.
נתניהו הוא איש של פלגנות וסכסכנות. "הם מפחדים", "השמאל הרדיקלי", "תומכי טרור", והלהיטים הנוכחיים "אנרכיסטים פורעי חוק", "סרבנים" ו"פריבילגים". לכל אורך הקריירה ידע לכנות את מתנגדיו בשמות דמוניים, לסמן ציבורים שלמים ולהסיט נגדם בעוצמה
אבל הם קיימים, הגורמים האלה. גם על רקע הקיטוב הגואה והפסימיות שלי ושל רבים אחרים, יש עדיין אנשים וגופים המאמינים שאפשר למצוא את המאחד. במישור הממלכתי פוליטי אלו הם נשיא המדינה, המחויב לכך מתוקף תפקידו, וכן אנשי "המחנה הממלכתי", שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין קוראים להידברות. אולי הם נאיביים ופתטיים, הלוואי שהם גרעין של שפיות שיילך ויגדל וימשוך עוד ועוד גורמים מהקיצון אל המרכז.
כדאי אולי לשים לב גם לתנועות חדשות, ובראשן "הרבעון הרביעי". זוהי תנועה שצוברת תאוצה, ומטרתה הוא לשמר וללבן את המחלוקות בעם, אבל תוך כדי שיח מכבד ומכיל. התנועה פעילה ועובדת, מי שיעקוב אחר פרסומיה יגלה שמאחורי המילים היפות יש גם תוכן ורעיונות ברי ביצוע, ולא מעט פעילות. השאלה אם לא התעוררו קצת מאוחר מידי, ואם לתנועה כזו שצומחת מהעם יש בכלל סיכוי להשפיע על המפלגות הגדולות עם התקציבים הגדולים והמנגנונים המשומנים.
•••
בשגרת היומיום שלי אני עובד גם מול תומכי ימין ואנשי ימין. מוכר להם, קונה מהם, מבלה איתם, מקבל מהם שירותים ומתלוצץ איתם על המצב. הם עדיין מסכימים להתרועע איתי, וגם לי די נוח בחברתם, לפעמים אפילו ממש נעים. איכשהו בחיי השיגרה שלנו, ביחסים הבינאישיים, אנחנו לגמרי מצליחים "להכיל את המחלוקות". אני חושש שבקצב הזה גם האפשרות הזו תתפוגג בקרוב.
