בזכות הבעיות האורולוגיות שלי הושלמה ההשתלבות המשפחתית במרחב המקומי

באמצע המאה הקודמת נמלטו הורי מאירופה הבוערת והגיעו למרחב השמי בפלסטינה. עולם זר ומנוכר, אוכלוסייה עוינת, מזג אויר שונה, תפריט אחר, תרבות זרה, ביגוד אקזוטי. במקום הקור והאפרוריות האירופאית קיבלו את פניהם שמש לוהטת, שרב ויובש. התנאים הקשים בארץ החדשה לא ריפו את ידיהם. אם הארץ לא מתאימה למה שאנחנו רגילים, אנו נשנה ונתאים אותה למה שאנחנו מכירים. נהפוך את ארץ ישראל לאירופה קטנה.

ראשית הסתערנו על הבנייה. אדריכלים מגרמניה בוגרי אסכולת הבאוהאוס חשבו שים זה רע, מביא רוחות ומחלות. כדי לא להוביל חלילה את הבריזה לתוך העיר נבנתה  תל אביב הקטנה עם גבה לים התיכון. רוב הרחובות הראשים מקבילים לים. רחובות בן יהודה, אלנבי ואבן גבירול מתוכננים כנגד כל הגיון אקולוגי מקומי. צל זה רע והשמש הקופחת זה טוב, כי במרכז אירופה מחפשים את החום. לכן מרכזי הערים ורחובותיהן מתוכננים ללא הצללות וללא עצי צל.

בתחילה העיר הייתה מלאה במסעדות עם אוכל מרכז אירופאי כבד. אבל לאט לאט בלמנו והפכנו כיוון. את תבשילי הכרוב האדום המרנו בסלט ירקות קצוץ דק. את ממרח הכבד העשיר בטחינה ואת תבשילי הקדירה הדורשים בישול ארוך החלפנו בפרגיות על האש. את התרבות הקולינרית של העולם הישן השארנו לערבי נוסטלגיה. גפילטע פיש בפסח, גולאש הונגרי ולביבות בחנוכה. את מאפייני התרבות של אירופה הקלאסית כמו האופרות של פוצ'יני והמוזיקה של מוצארט, שדורשים אולמות ממוזגים ואקוסטיים, המרנו בנגינת כלי תיפוף וסלסולים באוויר הפתוח.

בנושא אחד לא חל כמעט שינוי, בבגדים. את המכנסים הארוכים והלא מתאימים למזג האוויר המקומי שהבאנו מאירופה הקרה השארנו כפריט הלבוש העיקרי. אבל אז הגיע, לפחות אצלי, השינוי האחרון. הגעתי לגיל בו לחלק מהגברים מתרחשות התפתחויות אורולוגיות המצריכים פרוצדורות רפואיות.

המפגשים הראשונים היו בבית החולים, בו חיברו אותי לאותו מכשיר עינויים המיועד לגברים בלבד בשם קטטר. אתה צריך להסתובב במסדרונות המוסד הרפואי עם המכשיר המסורבל, שכולל צינור המחובר לחלק הבטן התחתון מצדו האחד ולשקית מצדו האחר של הצינור. אתה מחובר אליו כמו מאומת קורונה לאזיק אלקטרוני. הולך איתו, יושב איתו, ישן איתו, מתקלח איתו. וכמו כלואים במעצר הולכים אסירים, סליחה – גברים המחוברים גם הם לאותה קונסטרוקציה מסורבלת, הלוך ושוב במסדרון, מחכים שהזמן ירפא חולים.

באחד הביקורים הודיע לי הרופא: אתה משתחרר, אבל צריך להיות מחובר עוד כמה ימים למתקן בביתך. בעוד שבוע תחזור ונסיר אותו. המבוכה השתלטה עליי, אבל ברמה הפרקטית. איך אתפקד בבית שבוע ימים? סקרתי את האלטרנטיבות. להסתובב עירום כשלגופי רק חולצת טריקו קצרה, לא נעים. ללבוש מכנסי פיג'מה, מכנסים קצרים או ארוכים לא נוח.

בייאושי דפדפתי במדורי האופנה של העיתונים היומיים והנה ראיתי אותו. הבגד המושלם למצוקה שלי: גלבייה. הבגד היחידי  שבני המקום וגם אבותינו שחיו פה לפני אלפי שנים התהלכו בו. אותה גלימה ארוכה ללא כפתורים, ללא רוכסנים, ללא הפרעות, מכסה את גופך מהכתפיים ועד הברכיים. הבגד שהכי מתאים למזג האויר הלוהט של האזור. הבריזה החמימה נושבת מתחתיתו, עוברת בברכיים זוחלת לאורך הגוף כלפי מעלה. בדרך היא מייבשת את הזיעה ומקררת את הגוף, ולבסוף משתחררת דרך הצווארון. הבגד שיפתור לי את כל הבעיות הטכניות הנוכחיות וגם יסתיר אותן.

התקשרתי לחנות שמתמחה בגלביות אופנתיות (אם כבר אז כבר) והגלבייה בדרך אליי. כך, בעזרת האורולוגיה והגלבייה, השלמתי את המהלך שהחלו הוריי. השתלבתי במרחב המקומי.

בימים בהם אנו מציינים את יציאת מצרים, יום השואה ויום העצמאות, סיפור משפחתי קטן

יציאת מצרים המודרנית התרחשה בחלקה הראשון של המאה ה-20. מצרים של אותה תקופה הלא היא גרמניה הנאצית ובראשה פרעה מפלצתי עם שפם, לא הסתפקה רק בבנים בכורים אלא ביקשה להשמיד את כל היהודים מטף ועד זקן.

אבי ובני משפחתו, שהתגוררו בוינה בירת אוסטריה, נפוצו לכל עבר, נמלטים על נפשם מאימת הצורר החדש. כמו הרבה מילדי ישראל בשנות החמישים, דור שני לשואה, לא התעניינתי בהיסטוריה המשפחתית. שמות וסיפורים עברו ליד אוזני ולא נחתו. גם הורינו לא השתדלו להרחיב ולספר את הקורות אותם בזמן המלחמה. רק לפני כ-25 שנה, בעקבות אירוע משפחתי (וגם כי התבגרתי קצת) התחלתי  להתעניין בקורות המשפחה. עקבתי כיצד נמלטו בני משפחתי הקרובים ממש לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, כל אחד והסיפור שלו. היחידה שדרכה הייתה עלומה עבורי הייתה סבתי פרל.

סבתי ואני היינו מאד קרובים. היא גרה בדירה קטנה ביד אליהו בתל אביב. נהגתי לבקר אותה בכל יום שישי בצהרים מיד לאחר בית הספר, שם הכנו ביחד ארוחת צהרים. את המומחיות המפורסמת שלי להכנת לטקס (לביבות תפוחי אדמה) למדתי אצלה. אחרי זה שיחקנו קלפים – רמי או מלחמה. לרוב ניצחתי, כי זאת הייתה דרכה להעביר אלי כמה מטבעות של דמי כיס מקצבתה הקטנה. היא דיברה רק גרמנית ואני דיברתי רק עברית, אבל הצלחנו לשוחח ולהבין זה את זה בצורה מושלמת. היא נפטרה כאשר הייתי סטודנט בחיפה.

היא מעולם לא סיפרה לי על הקורות אותה במלחמה. ידעתי כי עלתה באוניית מעפילים לא לגאלית שנתפסה על ידי הבריטים, נכלאה בעתלית ונשלחה למאוריציוס. סיפור חייה בתקופה זו נשאר עלום עבורי.

***

והנה לפני כשנה וחצי הגיע אליי הודעת דואר אלקטרוני מאדם שהזדהה כאספן של פריטי נוסטלגיה. הוא הפנה אותי לטור שפרסמתי בעיתון זה לפני כשמונה שנים לזכר אבי ("קרמשניט וינאי", א-להכפר גיליון 222 יוני 2013), ולפוסט שפרסם בפייסבוק על שני מסמכים שהתגלגלו לידיו.

וכך כתב האספן בפייסבוק (עם מספר קיצורים):

מי אתה טוראי רייס?

מכתב בשפה העברית, משנת 1944 נכתב בזמן מלחמת העולם השנייה מהצבא הבריטי. המכתב נשלח אל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והוא נכתב כדי להעלות קרובי חיילים ארצה.

המכתב נכתב במחנה סרפנד (צריפין). המחנה הוקם בשנת 1917 כבסיס של הצבא הבריטי. במכתב בקשה לעזרה של העלאת משפחתו ואף שחרור מהצבא. אמו הייתה חולה ככל הנראה.

***

את הבקשה עתב יהודה נדיבי, קצין קשר עברי. וזו לשונה:

הנידון: העלאת קרובי חיילים ארצה

צי/6555 הטוראי י. רייס

לכבוד מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית,

הנני מצרף בזה לידיעתכם העתק בקשה אשר הוגשה על ידי החייל הנ"ל למפקדו אשר העבירה אלי לפעולה. כמובן שאין מקום לדבר כלל ועיקר על שחרורו מהצבא בקשר עם המצב אשר בו נתונה אמו.

נכיר לכם תודה אם תואילו להודיעני מה ניתן להיעשות בכדי לעזור להנ"ל להשיג את מבוקשו.

לפי הסדר הרגיל צריכים היינו להעביר את הבקשה הזאת למחלקת העלייה של הממשלה אולם, אינני מאמין כי משם ייעזר בשל היותו בעצמו, במועדו, בלתי ליגלי.

אכיר לכם תודה עבור כל עזרה אשר תוכלו להגיש לאיש הזה ועבור תשובתכם המהירה.

יהודה נדיבי, קפטן, קצין הקשר העברי.

***

מעניין מאוד, ממשיך האספן, אם משפחתו אכן עלתה, מעניין מי היה אותו חייל עברי ומה היה סיפור החיים שלו בארץ. אני מאמין שהוא היה חלק מהתקומה של מדינת ישראל. מעניין גם מי היה יהודה נדיבי, כותב המכתב.

ידוע לי ששם החייל התחיל באות י'. שם משפחת החייל היה רייס. אמו הייתה הגברת פרל רייס. אחותו של החייל הייתה הגברת הדי רוזנר, שהייתה נשואה לדויד רוזנר, שעסק בחקלאות. להדי ולדוד הייתה בת משותפת. להבנתי האם פרל הייתה במחנה מעצר במחנה מאוריציוס.

האספן סיים את הפוסט שלו בבקשה לשיתופים ולעזרה בחיפושים אחרי בני משפחת רייס.

***

נרגש עניתי מיד לפנייה:

כל האנשים המפורטים הם בני משפחתי. הכותב קורט יצחק, זה אבי. פרל היא סבתי, והדי דודתי. בברכה, טוביה ארז (רייס).

***

המסמך השני שצורף לפוסט היה מכתב של אבי שנכתב בשפה האנגלית משנת 1944.

להלן תרגום מכתבו של אבי באדיבותה של ידידתי עופרה:

לכבוד

C.O.

555P.O.S.C

אדוני,

בקשר לראיון שלי בעניין loth 5 הריני מצרף את הפרטים הנחוצים.

אמי, פרל רייס, שאזרחותה האחרונה הייתה אוסטרית, בת 52, הגיעה לפלשתינה ב-1940 ללא אישור כניסה. היא ושאר האנשים שהגיעו אתה הוחזקו במשך שבוע במחנה הריכוז הפלשתיני בעתלית ואחר כך נשלחו למאוריציוס, שם הם עדיין מוחזקים במתקן כליאה  בריטי.

כבנה היחיד זו חובתי הראשונה במעלה והחשובה ביותר להוציא אותה משם, אבל גם אני הגעתי לפלשתינה באופן בלתי חוקי. בסוכנות היהודית אמרו לי שאם אתגייס לצבא אזכה למעמד חוקי וכך אוכל לעזור לאמא שלי. כיוון שזה הרצון החזק ביותר שלי בחיים, התגייסתי לצבא ביולי 1942. אני בן 25 עכשיו והגעתי לפלשתינה ב-1938.

בשבוע שעבר הזדמן לי להיות בחיפה וביררתי בנוגע למקרה הזה. ניגשתי לאותו משרד, אבל הפעם הפקיד אמר לי שהוא כבר לא יכול לעזור ושאני צריך לגשת למחלקת ההגירה הממשלתית, ושם אמרו לי שאני לא יכול לקבל מעמד חוקי או אזרחות פלשתינית כחייל, אלא רק שישה חודשים אחרי השחרור מהצבא. ביקשתי ממנו שייעץ לי איך אוכל לעזור לאמא שלי, והוא אמר לי שהם לא עוזרים לאנשים בעלי מעמד לא חוקי.

אמא שלי יכולה לגור עם אחותי הדי רוזנר מיוקנעם שליד חיפה. היא נשואה ויש לה תינוק בן שנה. בעלה, דויד רוזנר הוא חקלאי ויכול לפרנס את אמא שלי. אם אמא שלי תגור אצלם, אחותי תוכל לצאת לעבוד ולהרוויח יותר. חוץ מזה אני מוכן להקצות לה חלק מהמשכורת שלי. בבית שבו גרים שלושה אנשים הם לא ירגישו אם יגור אתם אדם רביעי.

לפיכך, יש עכשיו שתי אפשרויות לשיקולך, ואני מקווה, אדוני, שתאפשר לי לקבל אחת מהן. או שהצבא יעזור במקרה הזה לחייל עם גיליון התנהגות נקי שממלא את חובתו כמיטב יכולתו, או לחילופין, שחרר אותי מהצבא כדי שאוכל למלא את חובתי לאמי.

על החתום,

עבדך הנאמן,

טוראי רייס.

***

הפנייה הנרגשת של אבי כנראה לא עזרה. היהודים שגורשו למאוריציוס נשארו שם עד סוף מלחמת העולם השנייה. רק לאחר מכן אפשרו להם לעלות ארצה, ובשנת 1947 נחתה סבתי בארץ ישראל, וכאמור התגוררה ביד אליהו בדירה עירונית עד יום מותה.

המסיק

ישבתי כהרגלי בכל בוקר על ספסל עץ במרכז המסחרי השומם של כפר ורדים, לגמתי קפה חם מכוס חד פעמית שרכשתי מבית הקפה הסגור ועיינתי בעיתוני הבוקר. מולי על ספסל ישבו שני גברים לא צעירים בעלי חזות ערבית ושוחחו.

השקט הביא קטעים משיחתם ישר אל אוזניי. לא יכולתי להימנע מלהקשיב. האחד שמו היה אחמד, כנראה מכפר קטן בשומרון. השני מוסטפה, תושב אחד בכפרים בגליל המערבי הנמצא בשכנות לכפר. מה חדש אצלכם, שאל מוסטפה. אחמד נאנח ואמר קשה. כל השנה אנחנו מקלטרים, סוקלים, גוזמים, מזבלים את מטע הזיתים המשפחתי, והנה הגיע עונת המסיק ואז מתחילות הצרות. איזה צרות, שאל מוסטפה. הרי מסיק זו עונה שמחה. כל המשפחה מתכנסת, רוצים או לא רוצים כולם מגויסים למסיק השנתי. ככה צריך להיות, אמר אחמד. אבל איך שהתחלנו השנה את המסיק הגיעו המתנחלים שגרים על גבעה סמוכה עם מקלות ומסורים והתחילו להפריע לנו למסוק. הרבה צעקות, דחיפות, משמר הגבול, לא נעים. ואיך עבר  אצלכם המסיק?

מצוין, השיב מוסטפה. אנחנו גרים ליד כפר ורדים. התושבים כאן נטעו מאות רבות של עצי זית בכל רחובות הישוב. כל השנה הם גוזמים את העצים, מזבלים, מקלטרים והכל על חשבונם. כאשר מגיעה עונת המסיק אנחנו באים עם המשפחות והטנדרים וקוטפים את הזיתים הבשלים. הם לא מתנגדים? שאל בפליאה אחמד. מתנגדים? ענה מוסטפה. כולם שמאלנים, מוחאים לנו כפיים, מביאים מים קרים ומצלמים למזכרת.

קשה, אמרו שניהם, נאנחו, ולגמו מכוס האספרסו שהחזיקו ביד.

היציאות

את האובססיה שלי למיסוד שירותים ציבורים בישוב מכירים רבים. לא אחת הפכתי מושא ללגלוג קל וידידותי. מה בעצם רציתי? שיהיו שירותים ציבורים פתוחים ברחבי הכפר. בייחוד בסופי שבוע ובחגים, ימים בהם השירותים במרכז המסחרי ובמארג סגורים.

כתבתי מאמרים, הצעתי כי שלטי WC יוצבו ליד בתיהם של נבחרי הציבור, העליתי את הנושא בישיבת המועצה וגם בוועדה לאיכות הסביבה. אבל אף אחד לא רוצה להתעסק בקקי פיפי. בוועדה לאיכות הסביבה החליטו כי מאחר שהישוב לא מוגדר כתיירותי, גם המצב בשישבת לא מצריך שירותים ציבוריים.

ומה עם קבוצות ההליכה, הרצים, מבקרי הגינה הקהילתית, פוקדי גן הכלבים – מה הם יעשו בשבתות? יעשו גם יעשו, מסתבר. מקבצים של מוקשים מהסוג המריח מפוזרים בכל רחבי הישוב. לאחרונה קיבלתי צילומים של מקבצים כאלו שהשאירו ילדי הגנים והכיתות הנמוכות בחורשה ליד הגינה הקהילתית. מיהרתי ושלחתי את ההוכחה לוועדה לאיכות הסביבה. התשובה שקיבלתי הרגיעה אותי: זאטוטי הישוב האיכותי שלנו, כולם מהנדסים לעתיד מן הסתם, לפני שהם יוצאים לפעילות באוויר הצח, צריכים פשוט לתכנן את היציאות.

הראונדאפ

המאבק לביטול השימוש בקוטלי עשבים למיניהם ממושך ומיגע. אבל כמו שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה כך גם נושאי הבשורה נגד קוטלי עשבים לא מתעייפים מהמאבק בקבוצות הרשע. כפר ורדים, כך אמרתי באחת מישיבות המועצה, קם באלימות וחי באלימות. הקמת הישוב כללה אלימות טופוגרפית. במקום שהייתה גבעה קיפדנו את ראשה. במקום שבו היה עמק מלאנו אותו בעפר. במקום לתכנן כבישים ומגרשים בהתאם לקווי הגובה הטבעיים, כל הכפר מלא קירות תומכים גבוהים שאומרים: אנחנו בני האדם חזקים מהטבע. אנחנו נעצב אותו.

רובנו הגענו מישובים עירוניים. הירוק הפראי המרגיע משך אותנו. אבל ברגע שהגענו הכרזנו מלחמה על עשבי הבר. מקום בו פורחים פרחי בר, מסתור לחרקים מדהימים חגבים פרפרים צרצרים וגם נחשים, נימיות ושועלים. ואיך נלחמנו? לא בעדינות וזהירות, אלא עם פצצות אטום. קוטלי עשבים מהסוג הגרוע ביותר מותזים בכל שנה על עשבי הבר, בית גידול לאותם פרחים מפיצי ריחות משכרים וחרקים, ומשמידות אותם לגמרי. מה עם שיטות יותר עדינות? חרמשים, עדרים של עיזים ועוד.

עם קצת רצון טוב ומחקר, אולי נלמד לחיות בשיווין עם הטבע.

הבמה לתושב שיזמו חבריי לסיעה ואושרה על ידי המועצה, איננה סטטוטורית, אך כבר הניבה כמה תוצאות נאות. סקירה

השאיפה של תושבים להביע דעתם בפומבי ולהשפיע בשלב תהליכי קבלת החלטות של השלטון המוניציפלי עתיקה כימיו של האדם.
נזכיר כמה דוגמאות:
• התכנסות אזרחים באסיפות עם באתונה העתיקה (לא כולל עבדים ונשים כמובן) להצגת נושאים וקבלת החלטות. שם היה לתושב כוח אמיתי, היות שכל נושא משמעותי נדרש לאישור של התושבים המצביעים.
• מיכאל קולהאס, תושב גרמניה של המאה ה-15 ביקש ממועצת העיר שיסכימו לשמוע את דבריו. לאחר שסירבו הפך לליסטים, גרם להרס רכוש מקומי ולאנרכיה עד שיאפשרו לו להעלות את טענותיו בכיכר העיר. בסופו של דבר שמעו את דבריו, קיבלו את נימוקיו, תיקנו את העוול שנעשה לו, ולאחר מכן הניחו אותו על גלגל לשבירת העצמות והוציאו אותו להורג.
• ובימינו אנו האתר המפורסם ביותר הוא ה-הייד פארק בלונדון, בו כל אחד יכול ביום ראשון נאה לעלות על כיסא ולדבר כמעט על כל נושא מול אין קהל.

—

בעידן הדמוקרטיה המודרנית התושב הבודד מתקשה למצוא את הפלטפורמה בה יוכל להשמיע את קולו בנושאים ציבורים, וגם לדעת שמקשיבים לו. הסיבה היא די מובנת: פשוט אין פלטפורמה כזאת המאפשרת גישה נוחה ומכבדת.
אנחנו, בתנועה הירוקה של כפר ורדים, חשבנו כי צריך לבנות מנגנון מתאים לישוב הקטן שלנו. המודל שהצענו היה "במה לתושב". בתחילת הקדנציה של המועצה הנוכחית הצגנו לפני מליאת המועצה את הרעיון והנהלים לקיום מוסד כזה.
כל תושב אשר מבקש להציג נושא השייך לדעתו לכלל הציבור ו/או חלקו יפנה לאחד מחברי המועצה בבקשה לעשות כן.
במידה שאותו חבר מועצה יסכים כי הנושא אכן ציבורי ולא פרטי, יזמין את ראש המועצה וחברי המועצה חצי שעה לפי ישיבת המועצה הרגילה לפגישה עם התושב, שתיקרא בשם "במה לתושב". הפגישה פתוחה כמובן לקהל הרחב. בפגישה יציג התושב במשך כ-20 דקות את הנושא ואת טענותיו לגביו. 10 דקות אחרונות יוקצו לשאלות חברי המועצה ולדיון קצר.
מודגש כי הפורום הזה אינו סטטוטורי ואינו מחייב את המועצה בשום צורה, אולם ראש המועצה וחברי המועצה נפתחים כך לנושאים ולמצוקות שאולי לא היו מודעים לגביהם או לגבי עוצמתם קודם לכן; וייתכן כי יפעלו לגבי נושאים אלו בעתיד.

—

לשמחתנו קיבלו ראש המועצה אייל שמואלי וחברי המועצה את הרעיון בברכה והסכימו על קיום במה לתושב. הבמה הראשונה התקיימה בעקבות זעקה ציבורית שקמה לאחר שהתברר כי יזם של שכונת מגורים חדשה כרת תוך ימים ספורים עשרות עצים בשטח המיועד לבנייה. לכינוס הגיע ידידתי עופרה שביקשה לקיים את הפגישה. בחדר הישיבות הקטן של המועצה הצטופפו מלבד ראש המועצה וחברי המועצה הרבה תושבים שהנושא קרוב לליבם. עופרה דיברה על הקלות הבלתי נסבלת לתחושתה של כריתת עצים בתחום הישוב. ראש המועצה וחברי המועצה הקשיבו באהדה. אף אחד לא אוהב לכרות עצים. בפגישה כזאת אין החלטות, הצבעות ומסקנות, אולם בכל זאת היה לכך המשך. ראש המועצה יזם כנס תושבים במארג, בו הציג את כל מתחמי הבנייה המתוכננים בישוב במסגרת התב"ע. שמואלי הסביר כי כל אחד מהמתחמים האלו צפוי לכריתת עצים. זאת רק לאחר תכנון של המתכנן הנופי של הפרויקט ואישורים של קצין יערות קק"ל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. נכון, זה לא ימנע כריתת עצים, אבל הדבר יתבצע תחת בקרה ועצים ייכרתו רק כאשר אין ברירה.

—

בבמה נוספת הופיע ידידתנו שולה זיו, וסיפרה על מצוקת החנייה של הקשישים הבאים לפעילות בבית גיל הזהב. חלק מהבעיה נובע מכך שהבאים למועדון הכושר שבקאנטרי קלאב הסמוך משתמשים גם בחנייה של בית גיל הזהב. הנושא הוצג, נידון והובא לתשומת לב ראש המועצה וחברי המועצה. לאחרונה התבשרנו כי המועצה התקינה מחסום מופעל אלקטרונית בכניסה לחניית גיל הזהב. המחסום ייכנס לפעולה בקרוב, ואז יוכלו להיכנס לחנייה רק מי שמורשה לכך, ובאמצעות קוד מהטלפון הסלולרי שלו.

—

בבמה נוספת העלה אחד התושבים את בעיית רעש החתונות המגיע בעונת החתונות מכיוון תרשיחא. בדיון שהתפתח התברר כי צפויה בעיית רעש נוספת, והיא תתרחש לאחר סלילת כביש ראשי מתוכנן בין תרשיחא לכפר ורדים, וזאת בסמוך לחלק מבתי התושבים שישמעו היטב את תנועת כלי הרכב על הכביש. לפי הנחית ראש המועצה יצאנו שני חברי מועצה ומהנדס המועצה לסיור בתוואי בכביש המתוכנן, לבדוק אפשרות נטיעת שדרת עצים צפופה וגבוהה שתהווה חייץ אקוסטי ואסתטי בין הכביש המתוכנן לבתי התושבים. המטרה היא שהעצים יגיעו תוך כמה שנים לגובה ולרוחב המתאימים לייעוד זה, והדבר יקרה בערך במועד בו תושלם סלילת הכביש.

—

ההצלחה של "במה לתושב" תלויה בנו התושבים. אם נדע להשתמש ולשמור על הכלי הזה נוכל להיות שותפים בעיצוב החיים ביישוב ובתרומה לאיכותם.

חומר ההדברה הירוק שפיתח יואב ניצב מוכיח עצמו בניסויים וזוכה להתעניינות גם מעבר לים

פריצת הדרך
בעלי הזיכרון הארוך בוודאי זוכרים את האירוע של החממה הטכנולוגית לסטרטאפים שנערך לפני כשנתיים בתרשיחא. האירוע חיבר בין רעיונות ליזמים, ואני סיפרתי עליו בעיתון של ינואר 2017.
המוצר להדברה ירוקה שפיתח יואב ניצב, ואשר אולי יציל את העולם מחרפת הרעב וממחסור בקנביס, החל את הדרך משלב הרעיון ועד למוצר הסופי. אני נבחרתי להיות הפועל השחור, הכתב והצלם המלווה את הפיתוח.
כמו בכל סיפור מתח יש פה ארכי-פושע וגיבור על. כאן לראשונה שמעתי את שם האויב האכזרי: "התריפסאים" ועוזרו "עש הטבק" הרשע.
התריפסאיםהם משפחה של חרקים קטנים. הם נוחתים על גידולי שדה כדי לזלול אותם במקום הגידול. בין העלים המותקפים: חסה, כרובית, כרוב וגם קנביס. הנשק הקונבנציונלי הם חומרי הדברה כימים שפוגעים במזיקים וגם בבני האדם.
גיבורנו הוא "ענן רוח 618", חומר הדברה "ירוק" המופק מצמחי תבלין שפיתח יואב ודוחה חרקים מזיקים ע"י נידוף תרכובות אורגניות.

הניסוי
בדרך לחממות ברמה"ג. על ברכיי קופסת קרטון מלאה בטבליות גדושות בחומר ההדברה הירוק. במקום שתי חממות. האחת לביצוע הדברה עם חומרים כימים והשנייה לניסוי עם חומר ההדברה הירוק של יואב. בתוך החממה שורות של ערוגות ובהן שתילים עם עלים המיועדים לסלט הביתי.
את הטבליות פיזרנו במרחק של כמטר זו מזו. לאחר הפיזור נערכה ספירה של מספר התריפסים השוכנים על כל עלה, וזאת כדי לקבל מצב פתיחה. סוכמה טכניקת המעקב. ונכנסנו לרכב בדרך חזרה.
השכר שהובטח לי ליום עבודה היה מנת פלאפל ברחוב הראשי של ראש פינה. הקפדתי לגבות אותו בתוספת לימונדה קרה.
החלק המתיש הוא המעקב. בודקים בכל יום אצל האגרונום מה התוצאות. משווים לנתונים שמגיעים מהחממה בה השתמשו בחומר הדברה כימי. התוצאות מעודדות. "ענן רוח 618" דוחה את החרקים לפחות כמו חומרים כימים.
מכפר ורדים עולה מוצר הדברה ירוק בעל היתכנות עולמית.

הכנס וההמראה
יוצאים לכנס אגרוטק בגני התערוכה, שם מציגים את מיטב התעשיות החקלאיות של ישראל ואליה מגיעים אלפי מבקרים. אנחנו חברה רשומה בשם "ביו-קלאוד" ויש לה הגנת פטנט. קיבלנו שולחן קטן בגודל מטר על מטר. הנחנו עליו כרטיסי ביקור וכמה דוגמיות מפיצות ריח של חומר ההדברה "ענן רוח 618".
היינו שלושה: יואב המציג, דני הגבוה ואנוכי שמוניתי לדיילת יופי בזכות מראי המצודד. היה עליי לפנות למתעניינים כדי שיריחו את המוצר. ההתעניינות הייתה עצומה. בדוכן עברו מאות מבקרים מכל העולם. איש קנדי שומע את ההסבר ושואל ברצינות אם נוכל לספק לו 1,000,000 יחידות לחממות הקנאביס שלו במחוז קוויבק.
באשר לתשלום, קיבלתי שידרוג בצורת ארוחת מזנון של שלוש מנות.
כולנו מקווים שעכשיו תגיע ההמראה. והחלק החשוב בהמראה הן ההכנות: הכנת בקשה של המוצר לשימוש אצל רשות המזון והתרופות האמריקאית, FDA. במקביל נערך ניסוי מעניין של אגף הפלסטיקה במכון שנקר: לוקחים טיפה מחומר ההדברה ומערבבים ביריעת הפוליאתילן שממנה בונים את החממות. ופיק נוסף הוא קשר עם חברת אגרו-כימיה מהגדולות בעולם, המבקשת שיתוף פעולה לניסוי.
הייתכן שהשכר הבא שלי יכלול המבורגר כפול ופריי-צ'יפס בחממות קנביס בקנזס סיטי?

בפרשנות שכתב על תוצאות הבחירות, ציין אייל כץ כי אני וחברי לסיעה חצינו את גיל 60. האם התכוון לציין כי לגילנו המופלג צמודים גם חוסר בינה וטשטוש קבוע? כי במקרה שלנו, זה נכון כבר מגיל צעיר

מכל המאמרים, הפוסטים והפרסומים שליוו אותנו במהלך הבחירות למועצה תפס את תשומת ליבי המאמר של אייל כץ. אייל הוא העורך של עיתון א-לה כפר ובמקרה זה גם הפרשן והכותב של המאמר בשם "האתגר של כהן, המלכודת של שמואלי". המאמר התפרסם בעיתון של חודש אוקטובר 2018 והוא מנתח את התנהלות הסיעות במהלך הבחירות והשפעתה על התוצאות. במאמר התייחס אייל אחת לאחת לסיעות המתמודדות וכאשר הגיע לסיעת כפר ורדים ירוק כתב בין השאר: "…אם לא די בכך, בראש הרשימה ניצבים שנים שחצו כבר את גיל 60, יואב ניצב וטוביה ארז, וגם את המשך הרשימה לא טרחו לקשט בעוללים בני פחות מ-40".
שפשפתי את עיניי וקראתי שוב. האם גם בסיעות האחרות ציין הכותב את גיל המועמדים? האם התכוון לציין כי לגילנו המופלג צמודים גם חוסר בינה וטשטוש קבוע? כי במקרה שלנו זה נכון כבר מגיל צעיר.
אם תחביבו של הכותב הנכבד אינו אפליה על רקע של גילנות, תופעה הידועה יותר בשמה הגנרי גיל-טו ובשמה הלועזי AGE TOO, אלא סטטיסטיקה של מספרים, מדוע לא ציין למשל כי הגובה שלנו מגיע ל-1.80 מ', משקלנו כ-80 ק"ג בבוקר, וה-BMI הוא 24.1? עובדה זאת בלבד נותנת לנו יתרון על מועמדים אחרים, שחלקם נמוכים או שמנמנים!
אייל כץ הוא לא היחידי שחוטא בהדרת הגיל השלישי. בתקופת הבחירות הציבו חלק מהמועמדים בימי שישי דוכני פרסום במרכז המסחרי. הדוכן כלל, מלבד עלונים ושלטי פרסומת המפארים את המתמודד, גם שולחן עטוי מפה נקייה ועליה כיבוד עדין. בדרך כלל הוגשו עוגיות מתוקות, מונחות בתוך מנג'טים ותמרים מתוקים. מי שקבע את הרכב הכיבוד בוודאי לא היה מודע לכך שהרגישות לסוכר היא חלק ממאפייני הגיל השלישי. חיפשתי עוגיות מלוחות, ולשווא. בליבי החלטתי שאהדתי בבחירות תהיה למי שיציב על דוכנו גם כיבוד מלוח.
מכאן אפנה לרשות המקומית. התכנית לשבץ בכפר גני שעשועים לפעוטות ובני נוער, וזאת במסגרת פרויקט רחובות ירוקים, היא מבורכת. אבל מה עם גני משחקים לבני הגיל השלישי? בגן כזה תתקין המועצה נדנדות רחבות (בגילנו המופלג רובנו מגדלים תחת…) עם חגורות בטיחות והדום שיעזור לנו לעלות על הנדנדה. ויהיו גם מגלשות עם שיפוע מתון, מאחזי יד ומזרון בלימה בסיומה. וקשישים חובבי אקסטרים ייהנו ממערכת משקולות לאימון, כאשר במקום משקולות ברזל יהיו כדורים מלאים בנוצות.
גם הסקטור הפרטי לא פטור מההדרת קשישים. למה רק מנה לילדים שמגישות מרבית המסעדות באזור? מה עם מנה לקשיש שתכלול מזון בריאות עם מנות קטנות נטולות מלח, נטולות שומן (ונטולות טעם)? מנות במחיר מופחת המתאים לפנסיונרים, כאלה שצריך ללעוס הרבה זמן, כי זמן הרי יש לנו ושיניים לא כל כך.
בחברה בריאה יש מקום ותפקיד לכל הגילאים. הצעירים מביאים יכולות, חדשנות, התלהבות. המבוגרים יותר מביאים ניסיון, מתינות וזמן פנוי. כולנו ביחד נבנה חברה סובלנית יותר.

* תודה מיוחדת לידידתי אילנה באר

אני מביט בלקט עובדות ומהלכים מהתקופה האחרונה, להם שותפים סיון יחיאלי ואיריס וקנין מכפר ורדים, ושלמה בוחבוט וליאור לסרי ממעלות. מביט ותוהה: האם מתנהל כאן מחול כלשהו? ולאיזו תמונה מצטרפים כל הפרטים?

יש שתי דרכים להסתכל על תמונה. האחת היא להתקרב אליה ולעבור בעין בוחנת על כל קטע וקטע כשלעצמו. לבחון כל פרט קטן, כל גוון. במקרה זה כל קטע בתמונה עומד בפני עצמו. הדרך השנייה היא להתרחק מהתמונה ולהביט על כולה כיצירה אחת. הדרך בה כל הקטעים יהפכו לתמונה אחת מושלמת היא לעמוד במרחק הנכון ממנה.
הבטתי על אירועים שונים בכפר ורדים, אשר התפרסמו גם באמצעי התקשורת השונים, ואני תוהה האם כולם מתחברים לתמונה אחת, ומהי אותה תמונה.
תחילת האירועים לפני כארבע שנים, בבחירות לרשויות המקומיות ובסמוך אליהן: בחודש אוגוסט 2013 התפרסם כי פרויקט המתחם לדיור מוגן כפר ורדים יוצא לדרך שיווקית. באותו חודש איריס וקנין רצה לבחירות למועצה כמספר 2 בסיעה של יורם אילון. הבחירות מסתיימות. מוקמת קואליציה בראשותו של סיון יחיאלי בה חברים 7 מתוך 9 חברי מועצה כולל סיעת הירוקים, וכן יורם איילון ואיריס וקנין.
בחודש מאי 2014, במעלות הסמוכה, התמנה ליאור לסרי לתפקיד סגן ראש העיר מעלות. בנוסף הוא גם מחזיק את תיק הספורט בעירו.
בחודש מאי 2016 איריס וקנין פורשת מהנהלת המועצה של כפר ורדים ביחד עם יורם איילון ועוברת יחד איתו לאופוזיציה. כמו כן פורש מהקואליציה נציג סיעת הירוקים, יואב ניצב. ראש המועצה סיון יחיאלי מאבד את הרוב שהיה לו במועצה. הקואליציה מונה למעשה רק את ארבעת חברי הסיעה שלו, מתוך תשעת חברי המועצה.
בחודש ספטמבר 2016 פונה ליאור לסרי, סגן ראש העיר מעלות ומחזיק תיק הספורט בעירייה, מיזמי המתחם לדיור מוגן בכפר ורדים, ומבקש בישיבת מועצה שינוי ייעוד במתחם. עיקרו של השינוי: שינוי בזכויות בנייה במתחם והקמת בית חולים סיעודי. המועצה מתנגדת.
בחודש אפריל 2017 איריס וקנין, חברה במועצת כפר ורדים, מתמנה ליו"ר קבוצת הכדורסל הפועל מעלות, הנתמכת על ידי העירייה. וקנין, ככל הידוע, ממלאת את התפקיד בהתנדבות.
בחודש ספטמבר 2017 משתתף ראש מועצת כפר ורדים סיון יחיאלי במפגש משתכנים עם יזם אחר במתחם הדיור המוגן, ומברך אותם לראש השנה.
בחודש אוקטובר 2017 יש פנייה של תושבים בכפר ורדים לראש המועצה סיון יחיאלי על רקע דרך כורכר חדשה שנסללה מגבעת האורנים במעלות לרחוב תמר בכפר ורדים. הדרך מיועדת לאפשר לתושבים מגבעת האורנים להגיע לבית הכנסת ולמרכז המסחרי בכפר ורדים.
בחודש נובמבר 2017 איריס וקנין עוזבת במפתיע את האופוזיציה, ומצטרפת להנהלת המועצה. זאת ללא ראש הסיעה שלה, אשר נשאר באופוזיציה. בזכות המעבר, סיון יחיאלי מייצב רוב במועצה. חמישה חברי קואליציה מתוך תשעה חברי מועצה. איריס וקנין הופכת לשון מאזנים במועצה.
בחודש דצמבר 2017 איריס וקנין תומכת בקואליציה בהצבעה על התקציב. ישיבת המועצה בנושא התקציב נמשכה זמן מאוד קצר, ולא ניתן בה כמעט מקום לדיון מסודר. במהלכה קוראים חלק מחברי המועצה לראש המועצה: "למה להקשיב ולמה לקיים דיון בתקציב אם יש לך רוב". חברי המועצה מסיעתו של סיון ממלאים פיהם מים.
בסוף חודש דצמבר 2017, בפגישת משתכנים של המתחם לדיור מוגן בכפר ורדים, שנערכה כנראה בעקבות מכתב תלונה אנונימי, מופיעים ראש המועצה סיון יחיאלי ויזם מהפרויקט לשמוע טענות ולהרגיע את התושבים.
באותו חודש, דצמבר 2017, מתכנס הדירקטוריון של תאגיד המים האזורי מעיינות זיו, ומקבל החלטה למנות את אביטל בוחבוט בורנשטיין, בתו של ראש העיר מעלות שלמה בוחבוט, למנהלת הקבועה של תאגיד המים (עד להחלטה זו היא שימשה כממלאת מקום המנהלת). כדי להימנע מניגוד אינטרסים הוחלט כי מניות העיר מעלות בתאגיד יועברו בנאמנות לסיון יחיאלי, ראש מועצת כפר ורדים.

הפרטים והתמונה
האם כל אחד מהאירועים שתיארתי עומד בפני עצמו, או שמא כולם חלק מתמונה אחת?
האם ראש המועצה רוקד טנגו עם גורמים ממעלות? ואולי זה ריקוד עם דוב?
מה המרחק בו צריך לעמוד מהאירועים, כדי לזהות לאשורה את התמונה המלאה?

חברי לתנועה פיתח חומר הדברה "ירוק" שיכול להגן גם על הקנאביס. עכשיו צריך רק מימון להמשך הפיתוח

הסיפור הזה מתאים לחנוכה.
החנוכייה היא עיריית מעלות שהשכילה להקים בתחומה חממה טכנולוגית לסטארטפיסטים בראשית דרכם – spark מעלות.
הנרות הדקיקים הם הרעיונות שהסטארטפיסטים מביאים ומחכים לגפרור שידליק אותם.
הגפרורים הם ה"אנג'לים" שבאים, מקשיבים, בוחנים ואולי משקיעים את הסכומים הראשוניים הנדרשים כדי להפוך רעיון מבריק למוצר מצליח.
וכך קרה שמצאתי את עצמי בערב חנוכה משתתף באירוע שיזמה עיריית מעלות והחממה המדעית במסעדת "מיקיס טופ ויו" של חאתם טנוס בתרשיחא, הממוקמת בקומה הרביעית. הכיבוד היה ממיטב מטעמי המסעדה, והייתה זו הפעם הראשונה שאכלתי ארוחת גורמה על חשבון עיריית מעלות.
המשתתפים היו ארבעה סטארטפיסטים תושבי הגליל המערבי, מתוכם שלושה מכפר ורדים. מולם התייצבו קבוצה של אנג'לים, נציגי חברות השקעה שבאו מתל אביב לבחון את המוצרים המחכים לגפרור. מאחר שהגעתי כאורח של אחד הסטרטאפיסטים, אתעכב כאן עליו. יואב ניצב, תושב כפר ורדים, מייסד ובעל המיזם.
כיאה לחבר בתנועת "כפר ורדים ירוק" ונציג התנועה הירוקה במועצה כפר ורדים, הסטארטאפ הוא פיתוח אקולוגי "ירוק" וחדשני של חומר הדברה עשוי מצמחי מרפא ותבלין. באירוע הסביר יואב את עיקרי ההמצאה:
במשך שנים ארוכות משתמשים בריסוסים כימיים רעילים בענף החקלאות להדברת חרקים מזיקים. לאור הגידול במודעות לבריאות הפכו חלק גדול מהריסוסים אסורים לשימוש והחלה מגמה של חיפוש תחליפים שאינם רעילים. המוצר שפיתח יואב נקרא "ענן רוח", או Biocloud. הוא עשוי מחומרים טבעיים לחלוטין והוכח כיעיל ב-100 אחוז בבדיקות מעבדה כנגד מזיקים שונים. המוצר נותן מענה יעיל לשוק ענקי של חומרי הדברה “ירוקים” וערכו נאמד בעולם בכ-4 מילארד דולר.
המוצר הראשוני נקרא "ענן רוח 618" והוא תכשיר צמחי "ירוק" מצמחי תבלין ומרפא הדוחה חרקים מזיקים בחקלאות על ידי נידוף תרכובות כימיות בכמויות זעירות. בין היתר החומר דוחה את עש הטבק, תריפס קליפורני, פרודניה ועוד. כל אחד מהללו גורם נזקים במאות מליונים בעולם.
בדבריו עמד יואב על סגולותיו של התכשיר:
התכשיר נוזלי, מיועד לשטחי חממה ובהמשך גם לשטחים פתוחים, האתגר הרציני לחומר
החומר הפעיל מפוזר בקפסולציה בצורת גרגרים, כשהוא עטוף בפולימר צמחי שמתכלה עם סיום פעילותו ואף תורם חנקן לקרקע ומנדף את החומרים הדוחים עד 40 יום מהיישום בקצב קבוע.
החומר יוצר מסביב לצמח מעין "ענן" (ומכאן שמו) הדוחה ואף משמיד את המזיקים.
החומר הנו תרכובת טבעית (מולקולה מורכבת) המונעת מהמזיקים את היכולת לפתח מנגנוני הגנה, מה שמייתר את הצורך במינונים הולכים וגדלים ובטיפולים חוזרים, כמו בחומרי הדברה מסונתזים.

עד כה נעשו במימון עצמי:
ניסויים ראשוניים להגדרת ומציאת הנוסחה המיטבית.
רישום פטנט ראשוני.
בדיקות נדיפות במעבדות הטכניון והמכון הביולוגי נס ציונה בקיבוץ שדה אליהו.
ניסויים ניסויים במחלקה האנטמולוגית במכון להגנת הצומח, מכון וולקני.
תצפיות וניסויי שדה בחוות עדן, משרד החקלאות.
ניסויי היתכנות בקפסולציה בטכנולוגיות ננו המאפשרות ליצר את החומר בגודל של 30 מיקרון (30 חלקי המילימטר).
חלק מהעניין הרב הוא ניסוי המתוכנן עם מכון וולקני ליישום החומר בהגנה אקטיבית על צמחי הקנאביס ודחיית עש הטבק, הנחשב למזיק מרכזי לפרחי הקנאביס. שוק הקנאביס העולמי צפוי להגיע בשנים הקרובות להיקף כספי של כ-20 מיליארד דולר, ומשמש כר נרחב להתעניינות בינלאומית לפיתוחים טכנולוגיים וידע ישראלי.

בסטארטאפ מתעניינים אנג'לים וחברות השקעה בינלאומיות, ואולי צומח בכפר נס קטן של חנוכה.

1. למה היישוב כבר איננו אטרקטיבי? בגלל החינוך (2), התעסוקה (3), מסמוס של תוכניות חשובות (4) והתעסקות בתפל (5). אבל יש בכל זאת תקווה קטנה (6 ו-7)

1.
בחודשים האחרונים יצאה המועצה במסע פרסום רב תהודה לשיווק מגרשים לבניית בתים בשלב ג'. הפרויקט בשלבו הנוכחי כולל כ-180 מגרשים לבתים צמודי קרקע וכ-6 מתחמים לקבלנים למגורים בבניה רוויה.
השיווק התגלה ככישלון חרוץ. מתוך 180 המגרשים נרשמו רק 13 מעוניינים. מתוך 18 מתחמי מגורים הוגשה רק הצעה למתחם אחד. כנראה שכל המכרז יבוטל.
אני מנסה להבין הכיצד כל מגרש המוצע למכירה ביישובי האזור נחטף, ולעומת זאת אף זוג צעיר אינו רוצה להגיע לכפר הירוק והמדהים שלנו. המסקנה עגומה: הישוב שלנו אינו אטרקטיבי מספיק ואינו עומד בקריטריונים המנחים זוגות צעירים היכן להתגורר. בלי שיגיעו זוגות צעירים הישוב הרי צפוי להתנוון.

2.
נתחיל בחינוך: בחודש שעבר פרסם משרד החינוך את תוצאות המיצ"ב, שהוא מעין מתכונת מעודכנת המשלבת "הערכה חיצונית סטנדרטית והערכה פנימית איכותית". נכון, אנחנו לא בעשיריה התחתונה, אבל אנחנו גם לא בעשירייה הראשונה. אנחנו סתם בינוניים. מדוע שזוג צעיר יבוא להתגורר במקום ירוק ככל שיהיה, כאשר מערכת החינוך היא סתם בינונית?
המועצה ועובדיה משקיעים בהקמת מבנים לבתי ספר חדשים (ולא ירוקים) אבל מה עם התוכן? מה עם תוכנית פדגוגית שתקבע יעד שתוך שנתיים מערכת החינוך, מגן הילדים ועד בית ספר התיכון, תהיה פשוט מצוינת? האם יש תוכנית כזאת? תמהנני.

3.
נמשיך בתעסוקה: שלב ג' של הכפר כולל גם אזור תעסוקה (ביחד עם מעלות תרשיחא). תקנון אזור התעסוקה עבר בעזרת צוות של הוועדה לאיכות הסביבה התאמות, כך שיהיה אזור תעסוקה ידידותי וירוק. ומאז מה? כל המאמצים של המועצה ועובדיה מופנים לקידום שכונות המגורים, כאשר בראש סדר העדיפויות צריך להיות דווקא פיתוח אזור התעסוקה. על המועצה להתמקד בתוכנית לפיה תוך שנתיים יעמוד המפעל הראשון באזור התעסוקה. האם למועצה יש תוכנית כזאת? תמהני.

4.
נעבור לפרוגרמה ירוקה: התנועה הירוקה בכפר מנסה לקדם תוכנית לפרוגרמה ירוקה אשר תשפר בצורה משמעותית את היישוב הקיים, בין השאר בכל הקשור לתעסוקה, דיור ואיכות הבנייה. התכנית קיבלה את אישור המועצה והיא תעודד עסקים בבתים, תציע תוכנית לציפוף הבנייה בה יימצא פיתרון דיור לקבוצות הקצה – זוגות צעירים וקשישים, וכן תשפר את איכות הבנייה. קידום התוכנית "נמרח" על ידי המועצה ועובדיה, ובמקום ליישם אותה תוך שנה, עברו כבבר שנתיים וחצי והיא ממש בהתחלה.
ולמה? כי המועצה מתמקדת בשיכונים במקום בתעסוקה, בבניית בתי ספר במקום בחינוך. הפרוגרמה הירוקה מגישה לכפר פתרונות לתעסוקה ולדיור, אולם למועצה ולעובדיה אין פשוט זמן לטפל בפיתוח הישוב הקיים. האם מדובר בקוצר ראייה או במריחה מכוונת? תמהני.

5.
הטבות: עוד מסמר בארון הניוון של הכפר. תושבים קיבלו השבוע מכתב לקוני של מנהל מקרקעי ישראל, המודיע כי הקרקעות אשר ניתנו לפני שש שנים לתושבים נלקחות מהם כעת. מבלי להיכנס לפלפולים משפטים, נראה כי המועצה נתפסה עם המכנסיים למטה. זאת בנוסף להקלת המס הזמנית שקיבלנו ועומדת להסתיים תוך שנתיים.

6.
קהילה ותרבות: בלי נקודת אור הרי אי אפשר. יש כאן תושבים וקהילה נהדרים. הפעילות הקהילתית עניפה ומגוונת, כולל נושאים ותחומים כגון מועדון הזהב, גינה קהילתית, קתדרה, אומני הכפר והצריף הירוק, ריקוד חופשי ועוד. מה שמייחד את הפעילות, זה שרובה נעשית על ידי מתנדבים מסורים, ולא כיוזמה של גוף ממסדי כלשהו.

7.
האם יש סיכוי לשינוי? בוודאי. הכל בידי המועצה והעומד בראשה. אבל כדי שיהיה שינוי אמיתי צריך להחליף דיסק, לקבוע יעדים נכונים, להתוות תכניות למימוש היעדים ולהגשים. האם סיון יחיאלי וחבריו במועצה יכולים לעשות זאת? זו כבר שאלה אחרת.

געגוע למכנסיים שמגיעים עד הברכיים, והסיבה האמיתית לשחיתות השלטונית

14 חודשים בלבד חלפו בין סיום המנדט הבריטי לצאתי לעולם בארצנו החופשית.
במשך כמה שנים עוד ציינו בישראל את יום השנה לסיום המנדט, וביומני גבע של אותה תקופה הראו בכל שנה את הרגע הדרמטי בו הנציב הבריטי האחרון מצדיע לדגל הבריטי שיורד ולידו עולה בגאווה הדגל הכחול לבן שלנו.
תמונה זאת חקוקה בזיכרוני בעיקר בגלל העובדה שחלק מהקצינים הבריטים בטקס לבשו מכנסי חאקי קצרים שהגיעו להם כמעט עד הברכיים.
מכנסים קצרים היו לבוש החובה שלנו בקיץ ובתקופות המעבר. בחודש מאי הורדנו את מכנסי החורף הארוכים, קיפלנו, שמנו בארון ולבשנו את הקצרים. איתם הסתובבנו עד חודש אוקטובר, בו חזר הריטואל על עצמו בהפוך. הורדנו את הקצרים ולבשנו את הארוכים.
ביום יום הצטרפו למכנסים הקצרים חולצה, כל אחד לפי טעמו ולרוב עם כפתורים וכיס בצד עם כתם דיו, צווארון וסנדלים. בימי חג או באירועים לבשנו חולצה לבנה, מכנסיים קצרים וסנדלים.
הלבוש תאם את מזג האוויר החם וגם את הלך הרוח הצנוע של המשפחות דלות האמצעים. כולנו נראינו דומים בבית הספר, בתנועת הנוער, במסיבות הריקוד הסלוניות של גיל ההתבגרות: מכנסים קצרים, פאות ארוכות וסנדלים.
אורך המכנסים הקצרים היה שונה מנער לנער ותאם את האופי של הלובש. הייתי מכליל ואומר כי נערים ביישנים וצנועים לבשו מכנסים קצרים שנצמדו לתחתית הישבן, ואילו המוחצנים העזו ולבשו מכנסיים קצרים שהגיעו עד הברך.
בסיום לימודיי בטכניון התחלתי לעבוד כמהנדס בחברת בנייה צפונית. הפעם שיניתי קצת את לבוש הקיץ שלי. הוא כלל חולצת טריקו, נעלי עבודה גבוהות אבל על המכנסים קצרים לא ויתרתי. רק וידאתי שאורך המכנסים הקצרים יהיה כזה שלא יביך את הנערות שעברו ברחוב הסמוך לפיגומי הבניין.
ואז קרה המהפך. הבוס שלי באותה חברה נסע לתערוכת בנייה באיטליה. אחרי כשבוע חזר מלא התפעלות וחוויות. הדבר שהרשים אותי, אמר, הם המהנדסים האיטלקים שפגשתי. כולם בלי יוצא מהכלל לבושים חליפות שלושה חלקים עם עניבה ונעלי עור מצוחצחות. כאשר הם מגיעים לאתר הבנייה הם מחליפים את נעלי הריקוד בנעלי עבודה אופנתיים, חובשים כובע מגן אולם נשארים עם חליפת שלושת החלקים.
כאן עצר הבוס מסיפורו, זרק אלי מבט מזלזל ואמר: אם אתה מתכונן לבוא מחר לעבודה עם מכנסים קצרים, עדיף שלא תבוא בכלל.
וכך התגבש קוד הלבוש שלי לשנים הבאות: מכנסים ארוכים, חולצת טריקו ונעלי עבודה.
סרטים וצילומים מאותה תקופה מראים כי כאשר אני עברתי למכנסים ארוכים, שרי ממשלה, פקידים בכירים ושאר יחצנים החלו מופיעים בציבור עם ג'קט ומכנסים ארוכים. משם הדרך לתלבושת אחידה של ג'קט עניבה ומכנסים כהים ארוכים הייתה מהירה. ממש כמו בסיפורי הבוס שלי לשעבר על תלבושת החובה של מנהיגי המאפיה האיטלקית. סליחה – המהנדסים האיטלקים.
השינוי בסגנון הלבוש הביא גם לשינוי באופי הלאומי. כי הרי הבגד הוא תחפושת שאפשר להסתיר מאחוריה תכונות אופי. מכנסים ארוכים – אדנות, עניבה – יהירות, ג'קט – זחיחות, חפתים – רהבתנות. ומה מסתיר את השחיתות?
כאשר אני מביט מסביב ורואה את מה שקורה בחברה, רואה את מנהיגי העם צועדים בסך לבית האסורים לבושים בחליפה של שלושה חלקים, אני מגיע למסקנה אחת בלבד. הכול באשמת המכנסים הארוכים. תחפושת מודרנית שמסתירה צדדים אפלים.
מכאן אני קורא לכולם: בחזרה לקצרים, ועכשיו!

וששת הכלבה המשפחתית החדשה שואלת: בשביל מה צריך בכלל מכנסיים?