בחזרה לקצרים

געגוע למכנסיים שמגיעים עד הברכיים, והסיבה האמיתית לשחיתות השלטונית

14 חודשים בלבד חלפו בין סיום המנדט הבריטי לצאתי לעולם בארצנו החופשית.
במשך כמה שנים עוד ציינו בישראל את יום השנה לסיום המנדט, וביומני גבע של אותה תקופה הראו בכל שנה את הרגע הדרמטי בו הנציב הבריטי האחרון מצדיע לדגל הבריטי שיורד ולידו עולה בגאווה הדגל הכחול לבן שלנו.
תמונה זאת חקוקה בזיכרוני בעיקר בגלל העובדה שחלק מהקצינים הבריטים בטקס לבשו מכנסי חאקי קצרים שהגיעו להם כמעט עד הברכיים.
מכנסים קצרים היו לבוש החובה שלנו בקיץ ובתקופות המעבר. בחודש מאי הורדנו את מכנסי החורף הארוכים, קיפלנו, שמנו בארון ולבשנו את הקצרים. איתם הסתובבנו עד חודש אוקטובר, בו חזר הריטואל על עצמו בהפוך. הורדנו את הקצרים ולבשנו את הארוכים.
ביום יום הצטרפו למכנסים הקצרים חולצה, כל אחד לפי טעמו ולרוב עם כפתורים וכיס בצד עם כתם דיו, צווארון וסנדלים. בימי חג או באירועים לבשנו חולצה לבנה, מכנסיים קצרים וסנדלים.
הלבוש תאם את מזג האוויר החם וגם את הלך הרוח הצנוע של המשפחות דלות האמצעים. כולנו נראינו דומים בבית הספר, בתנועת הנוער, במסיבות הריקוד הסלוניות של גיל ההתבגרות: מכנסים קצרים, פאות ארוכות וסנדלים.
אורך המכנסים הקצרים היה שונה מנער לנער ותאם את האופי של הלובש. הייתי מכליל ואומר כי נערים ביישנים וצנועים לבשו מכנסים קצרים שנצמדו לתחתית הישבן, ואילו המוחצנים העזו ולבשו מכנסיים קצרים שהגיעו עד הברך.
בסיום לימודיי בטכניון התחלתי לעבוד כמהנדס בחברת בנייה צפונית. הפעם שיניתי קצת את לבוש הקיץ שלי. הוא כלל חולצת טריקו, נעלי עבודה גבוהות אבל על המכנסים קצרים לא ויתרתי. רק וידאתי שאורך המכנסים הקצרים יהיה כזה שלא יביך את הנערות שעברו ברחוב הסמוך לפיגומי הבניין.
ואז קרה המהפך. הבוס שלי באותה חברה נסע לתערוכת בנייה באיטליה. אחרי כשבוע חזר מלא התפעלות וחוויות. הדבר שהרשים אותי, אמר, הם המהנדסים האיטלקים שפגשתי. כולם בלי יוצא מהכלל לבושים חליפות שלושה חלקים עם עניבה ונעלי עור מצוחצחות. כאשר הם מגיעים לאתר הבנייה הם מחליפים את נעלי הריקוד בנעלי עבודה אופנתיים, חובשים כובע מגן אולם נשארים עם חליפת שלושת החלקים.
כאן עצר הבוס מסיפורו, זרק אלי מבט מזלזל ואמר: אם אתה מתכונן לבוא מחר לעבודה עם מכנסים קצרים, עדיף שלא תבוא בכלל.
וכך התגבש קוד הלבוש שלי לשנים הבאות: מכנסים ארוכים, חולצת טריקו ונעלי עבודה.
סרטים וצילומים מאותה תקופה מראים כי כאשר אני עברתי למכנסים ארוכים, שרי ממשלה, פקידים בכירים ושאר יחצנים החלו מופיעים בציבור עם ג'קט ומכנסים ארוכים. משם הדרך לתלבושת אחידה של ג'קט עניבה ומכנסים כהים ארוכים הייתה מהירה. ממש כמו בסיפורי הבוס שלי לשעבר על תלבושת החובה של מנהיגי המאפיה האיטלקית. סליחה – המהנדסים האיטלקים.
השינוי בסגנון הלבוש הביא גם לשינוי באופי הלאומי. כי הרי הבגד הוא תחפושת שאפשר להסתיר מאחוריה תכונות אופי. מכנסים ארוכים – אדנות, עניבה – יהירות, ג'קט – זחיחות, חפתים – רהבתנות. ומה מסתיר את השחיתות?
כאשר אני מביט מסביב ורואה את מה שקורה בחברה, רואה את מנהיגי העם צועדים בסך לבית האסורים לבושים בחליפה של שלושה חלקים, אני מגיע למסקנה אחת בלבד. הכול באשמת המכנסים הארוכים. תחפושת מודרנית שמסתירה צדדים אפלים.
מכאן אני קורא לכולם: בחזרה לקצרים, ועכשיו!

וששת הכלבה המשפחתית החדשה שואלת: בשביל מה צריך בכלל מכנסיים?