תשרי מגיע, ובשל חגיגיות החגים, אימת יום הדין וסתם טוב לב לא אופייני שקפץ עליה, מדור שכולו בטוב, בלי רמזים עוקצניים, אמירות מרושעות, הטלת ספק בחצי קריצה, שלא לדבר על מכות מתחת לחגורה. סליחה ממי שמתאכזב, אבל תמיד מגיע המדור של אוקטובר.

הבטוב הראשון הוא איש יקר בשם אמיר שמאי, תושב נהריה. ורדה ורבים כמוה זוכרים אותו כאיש עסקים שנתן ידו בתקשורת, פעילות ציבורית ותחומים נוספים. בשנים האחרונות התמסר למוזיקה, והחודש הוציא את הסינגל הראשון שלו "הלכתי ברחובות". שמאי כתב גם את המילים, והלחן הוא שלו ושל אלדד אלבז. חפשו ביוטיוב ותהנו.

הבטוב השני הולך לכותב קבוע בעיתון של ורדה, יעקב בן כנען, המוכר בשם ישקה. מדובר בגמלאי צעיר שמאוהב בהיסטוריה של ארץ ישראל, והשבוע עלה לאוויר הבלוג שלו "ארץ חמדתי" בכתובת www.hemdati.co.il. לצד הסיפורים הקצרים שאולי קראתם בטור שלו בעיתון, יש גם סיפורים מעמיקים יותר כמו גם קצרים נוספים. בקיצור, פנינה שטנה שמחכה לכל מי שאוהב סיפורים אמיתיים ומעניינים.

ובשעת חסד זו מילה טובה גם למועצה שלקראת חגי תשרי ביצעה ניקיון יסודי בבית העלמין ואף הכשירה מתחם קבורה נוסף. ורדה תקווה שנזכה כולנו לחיים ארוכים וטובים, ושהמתחם החדש יתמלא ממש, אבל ממש לאט.

ומחמאות גדולות גם למרכז הקהילתי כפר ורדים, שתחת הכותרת "ואהבת לרעך כמוך" קיים יום כיף לילדים בעלי צרכים נוספים. היום כלל מגוון סדנאות כמו בועות סבון, חימר, שוקולד, חיות, רפלקסולוגיה, יצירה, דרבוקות וארוחות.

ולקראת ראש השנה, מרתון טריוויה על כמה מסמלי החג, ובראשם ידידנו התפוח.

בכלל לא בטוח שפרי עץ הדעת בסיפור המקראי הוא תפוח. בתנ"ך אין זכר לכך, והחיבור נעשה דווקא על ידי הנצרות והאמנות האירופית.

ומה לגבי סיפור העם השוויצרי הנודע על וילהלם טל? שם זה לגמרי תפוח שמונח על הראש של הבן שלו.

וגם בשלגייה זה תפוח מאז ומתמיד.

הפעם הראשונה שהמילה תפוח מוזכרת בתנ"ך היא בכלל לא בתורה, אלא בספר יהושע.

מקורו של העץ במרכז אסיה. אבי אבותיהם של הזנים המוכרים לנו, תפוח הבר, צומח כום בטג'יקיסטן ובסין, אך נחשב פגיע לסכנת הכחדה.

מספר הזנים המתורבתים של התפוח עומד כיום על כ-7,500 בכל רחבי העולם. רק כעשרה מהם תופסים מקום מרכזי בשוקי הפירות, וכולם תוצרי השבחה.

כן, מותק, כולל יונתן.

הוא שייך למשפחת הורדניים ויש לו פריחה מקסימה.

בתפוח אדום ומתוק ובתפוח ירוק וחמוץ אותה כמות סוכר. וגם אותו מספר קלוריות.

הקליפה היא החלק הכי בריא בתפוח כי היא עשירה בסיבים תזונתיים ונוגדי חמצון.

יצרנית האייפון היא לא מותג הענק הראשון שנקרא "אפל". הראשונה הייתה חברת ההפקות המפורסמת שהקימה להקת הביטלס. היא אפילו תבעה בזמנו את החברה של סטיב ג'ובס.

בסרט פורסט גאמפ, מסביר גיבור הסרט את התעשרותו בכך שחבר שלו (קפטן דן) השקיע עבורו "באיזה חברת פירות" שהצליחה מאוד. על המעטפה שהוא מקבל לוגו התפוח של חברת אפל.

הכינוי "התפוח הגדול" דבק בניו-יורק במאה ה-19, כי אז היה מקובל כביטוי לדברים טובים במיוחד שכדאי להמר עליהם.

התפוח נחשב לפרי האכיל ביותר בארץ. ישראלי ממוצע אוכל בשנה 17.5 ק"ג תפוחים.

בכפית דבש כ-30 קלוריות.

מכירים את זה שברימון יש 613 גרעינים, שזה בגימטריה תרי"ג, שזה מספר המצוות במקרא? זה באמת נחמד, ואולי באמת אפשר למצוא לפעמים רימון כזה, אבל עקרונית מספר הגרעינים ברימון נע בין 200 ל-1,200.

מקורות: מכון דודסון למדע, שירותי בריאות כללית ואחרים.

ורדה מאחלת לכולנו שנה טובה, טעימה, בריאה, וכמה שיותר רגילה ורגועה.

פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר יתקיים כבכל שנה בעכו העתיקה בחול המועד סוכות. הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 21 בספטמבר עד 24 בספטמבר, זו השנה ה-42.

התוכנית האמנותית תכלול מאות שחקנים ופרפורמרים, שיעלו עשרות מופעי תיאטרון, הצגות רחוב, מופעים חדשים ופעילויות לכל המשפחה.

מטרת הפסטיבל להעניק ליוצרים צעירים וליוצרים אלטרנטיביים אשר אינם חלק מהתיאטרון הממוסד, אפשרות ליצירה אחרת ושונה. נאמן למושג "תיאטרון אחר", מבטיחים בהנהלת הפסטיבל לתת במה ולחבר יחד גישות תיאטרוניות מחוץ לזרם המרכזי, כגון פרינג', תיאטרון ניסיוני, תיאטרון אלטרנטיבי, אוונגארד ועוד.

מופעי הפסטיבל מתקיימים במתחם אולמות האבירים מימי הצלבנים בלב עכו העתיקה, שהוכרזה ב-2002 אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. חללים אלה מעניקים אווירה ייחודית למופעים האלטרנטיביים. הפסטיבל בנוי משלוש מסגרות עיקריות: התחרות היוקרתית, שבה מוצגים מופעי "תיאטרון אחר"; הצגת אורחת, תיאטרון רחוב ואירועי חוצות.

המנהל האמנותי, שלום שמואלוב, והועדה האמנותית שלצדו בחרו מתוך מאות הצעות ומחזות של אמנים צעירים ואלטרנטיביים כשמונה מופעים לתחרות, אך גם מאפשרים לחלקם לעלות במסגרות האחרות, בתקצוב מועט יותר.

הצגות התחרות

גדולות ונצורות – מחזה מסע במקום אחד. הצגה שנוצרה בעקבות הקורונה ומבקשת לבדוק את "גבולות הפרפורמנס והפרקטיקה של המצור";

קרוי: מעבר ליש ולאין. בעקבות חייו ד"ר משה קרוי, "פילוסוף, מיסטיקן ונביא זעם, גאון ומטורף – שעלה לגדולה בשנות השבעים ומת בנסיבות מסתוריות בסוף שנות השמונים".

אני יושב בחדר. ניסוי פרפורמטיבי העוסק ביחסים המורכבים בין האדם לטכנולוגיה, בהשתתפות שחקנים אנושיים ובינה מלאכותית.

רצח בהסכמה. "פואמה שנכתבה בעקבות סיפור הירצחה של אסתי אהרונוביץ ז"ל".

בימי כתר. מופע פרפורמנס משולב וידאו העוסק בנשיות לאורך השנים ומוגדר כ"פורטרט פרפורמטיבי, שנשבר במפגש עם הזמן, התנפץ במנסרת המגפה, ובקע החוצה דרך שבע נשים בעשורים שונים לחייהן".

לפני מי להשתחוות? חמישה שחקנים בחיפוש אחר תשובה לשאלה עתיקה: מדוע אנחנו כל כך זקוקים לחוק והאם יש דבר כמו מוסר אוניברסלי?

קלאבשת – אזיקים كلبشات. ארבעה נידונים למוות. ארבעה סיפורי רצח שונים. חוקיות משתנה. סוהרת אחת שמשתמשת בכוח שלה על מנת לנסח חוקים חדשים בין המגדרים. וקהל שמתפקד כאורחים של הנידונים למוות.

TOYZZZZZZ (מופע עמידה). "מסיבת כאוס, חוויית מחול ומוזיקה חיה בדיוניסיה של פלסטיק, תנועה וחגיגת רגשות".

מחוץ לתחרות

עוד עשרות אירועים שונים יתקיימו במסגרת הפסטיבל מחוץ לתחרות, לתד עשרות מופעי חוצות והצגות נוספות במסגרת "במה קצרה", רובן ללא תשלום, יתקיימו גם אירועים מיוחדים כמו המופע דקהדאנס 21# של להקת המחול בת שבע, הצגה מיוחדת של תיאטרון יפו ועוד. עוד יכלול הפסטיבל מופעי חוצות, במת לילה כללית, במת לילה לנוער, תיאטרון קהילתי ושלוש הצגות של תיאטרון עכו – חוואג'ה ביאליק, וחתולה על גג פח לוהטת, ונמל הבית.

פרטים מלאים באתר הפסטיבל www.accofestival.co.il.

בגלריה של מרכז אמנויות ע"ש אפטר-ברר במעלות תיפתח בסוף השבוע הנוכחי תערוכה חדשה, "לחש", של היוצריםאמנון וולמן ומאשה זוסמן. אוצרת: נעמה חייקין. אירוע הפתיחה יתקיים ביום שישי, 3.9.21, בשעה 11:00.
מדבריה של האוצרת על התערוכה:
כיצד נראה קול? שאלה זו עולה בתערוכתם המשותפת של אמן הסאונד, אמנון וולמן, והציירת מאשה זוסמן. נראה – שכן לא זו בלבד שהתערוכה משלבת בין קול לדימוי; היא עוסקת גם בהשתקה.
שלוש עבודות יצר וולמן לתערוכה: באחת תלה על דגם של עמוד חשמל רמקולים שונים, שחולשת הסאונד הבוקע מהם מחייבת אותנו להתקרב כדי לשמוע אותו. עמוד החשמל הוא אובייקט אמביוולנטי; מצד אחד ההתקרבות אליו מסוכנת, אך מצד שני מטרתו להאיר. כך גם הסאונד הנשמע, המבקש להאיר ולהעיר. הוא מורכב מצלילים של הפגנות, קטעי מוזיקה אלקטרונית וקול אישה. בעבודה נוספת נראים שלושה שלדי מבנה של מערכות כריזה, שמתוכם משתלשלים חוטי חשמל כלשונות. סאונד לא נשמע מהן. מערכת הכריזה, שנועדה להתריע על סכנה או לכוון את התנהגות הציבור, דוממת. כנציגת הציבור היא מועלת בתפקידה; וכקולו של ציבור היא מעידה על מושתקותו. עבודת סאונד נוספת משלבת את קולות הציור של מאשה זוסמן, החורטת בעטים כדוריים פשוטים על לוחות עץ תעשייתיים של ארגזי משלוחים מחו"ל.
ציוריה של זוסמן מזכירים לא אחת רטט קולי המתפשט במרחב. ניתן לתמוה על כך שזה מה שהם מזכירים, שכן מעודי לא ראיתי קול – והנה הוא פה, נוכח בציוריה. תדהמה שמחולל ציור. ברמת המיקרו, כאשר מתקרבים לציורים מראם מזכיר גרפים של עוצמת קול. האיכות הקולית מתבטאת בתחושת הרטט והתזוזה של העט הרושם, השואפת לכסות את מצע העץ באמצעות פעולה עמלנית סיזיפית של חריצת חריצים בו, כמחט בתקליט. בפיזיקה, המשרעת מבטאת את תנודת המטוטלת מקצה לקצה. תנועה זו, מגלמת את השימוש שעושה זוסמן באורנמנט ובערבסקה בציוריה אלו, בהם היא חוזרת על אותם דימויים שוב ושוב, ברצף מתמשך. בציוריה של זוסמן נשמע קולה של אחרות: הסאונד הוא כמרחב נוסף המתקיים בתמונה, שנראותו מתעתעת ומפתיעה כאחת. איכות זו בולטת בעבודותיה החדשות המוצגות בתערוכה, בהן התמוסס הדימוי לגמרי.
שעות פתיחה בגלריה: א, ב 9:30-14:00; 16:00-19:00. ד 13:00-19:00. ה 10:00-15:00. שבת 11:00-13:00. למועדי ביקור נוספים ובחגים ומועדים יש לבדוק שעות פתיחה בטל 04-9977150 או בווטצאפ 052-7395433. הכניסה חופשית בהתאם להנחיות משרד הבריאות. כתובת: בן גוריון 15 מעלות.

בעוד מספר חודשים ימלאו לסו גודמן שמונים. זה זמן מה שהפסיקה להיות קרמיקאית במשרה מלאה. אבל בכל בוקר היא יורדת לסטודיו שלה, המסודר והנקי, מדליקה את האור, נושמת את האוויר הרווי אדי חומר, מתבוננת סביבה במדפים העמוסים קערות ׳לאסטר׳ מבהיקות ובכלים השימושיים שקישטה בפרחים בכחול ובכחול כהה. זה זמן השלווה שלה.
סו נולדה בלונדון והייתה פעילה בתנועת הנוער הבונים. הייתה חברה בגרעין שיועד לעלות לקיבץ בית העמק. ג׳ף, בעלה, שגם הוא נולד באנגליה, היה חבר קיבוץ עמיעד והגיע לאנגליה כשליח התנועה. כך הכירו. הם עלו ארצה בשנת 1963 כשבתם הבכורה הייתה בת שנה.
סו הייתה חברת קיבוץ עמיעד במשך 35 שנים וילדה עוד שני ילדים, בן ובת. כל השנים פיעמה בה אהבת הגינון. הייתה נוסעת לצפת ונכנסת לחנות לצורכי גינה. לא היה לה תקציב לבזבוזים אבל מאוד אהבה להסתובב בין הצמחים וכדי החרס. אהבתה לגינון ולעציצים הובילה אותה לחוג קרמיקה בקיבוץ.
כאשר רוזי המורה שמה לב לכשרונה, הציעה לה ללכת ללמוד קרמיקה בתל חי. זה היה רעיון מהמפכני עבור סו, אבל היא אימצה אותו. הייתה נוסעת לתל חי באוטובוס פעם בשבוע אחר הצהרים. אחרי השנה הראשונה אישרו לה לעסוק בקרמיקה יום שלם. בסופו של דבר התק״מ אישר לה לעסוק בקרמיקה שלושה ימים בשבוע. בשאר הימים עבדה כרגיל בקיבוץ.
שבע שנים למדה בתל חי, מהן שלוש כקרמיקאית בסדנת אמן. אלו היו שנים של אושר צרוף: גם למדה טכנולוגיה של הקרמיקה, יצרה כלים וגם החברותא עם שאר התלמידות הייתה נפלאה. שם הכירה את תושב כפר ורדים, ד״ר הארי שטרק ז״ל, הגבר היחיד בחבורה, שקיבל את התואר הארי (ד'ה) פוטר. כאשר התלוננו לפני סידני ז״ל, המורה המיתולוגי, מה פתאום הסכים לקבל לחוג את הארי, שהיה גם גבר וגם קרמיקאי מתחיל, הפטיר סידני: ״אני רוצה עוד גבר פה!״.
אחרי 35 שנים בקיבוץ, הגיע ג׳ף למסקנה ש״הקיבוץ של היום איננו הקיבוץ שהכיר ואהב״, נזכרת סו ומוסיפה: ״כל הצעירים רצו בתים גדולים ולא איכפת להם מה קורה לשאר הקיבוץ. העיקר שיש להם בתים. בעצם, הקיבוץ עזב אותנו״.
בני הזוג הלא כל כך צעירים עזבו את עמיעד ועברו לגור בנוף כינרת. ״עוזבים את הקיבוץ אחרי כל השנים האלה, ומקבלים גרושים. לא היה לנו כלום, לא היה ממה לחיות. ג׳ף ואני עבדנו כמו זוג צעיר, שעות רבות״.
שנתיים לפני שעזבה את הקיבוץ הקדישה קיץ שלם לסדנת קרמיקה בטכניקת ׳לאסטר׳ שהתקיימה בסקוטלנד אצל אמנית מקומית. ״חיפשתי משהו קצת שונה, שהרי כולם עושים קרמיקה שימושית״, היא מסבירה. בטכניקת הלאסטר הכלי, אחרי שעבר שתי שריפות בתנור חשמל, נכנס לשריפה שלישית בתנור גאז ומקבל את הברק המתכתי, ה׳לאסטר׳, שהוטמע בגלזורה. התוצאה מרהיבה: כלי עם נגיעות של כסף, זהב או נחושת או כלי שכל כולו ברק צבעוני מתכתי. הכלי ב׳לאסטר׳ איננו כלי שימושי, אלא קישוטי. לא מתאים ולא רצוי להניח בו מזון כלשהו. סו, שהתמחתה בכלים שימושיים, נמשכה לטכניקה המורכבת הזאת למרות הקושי: ״לקח לי עשר שנים עד שיצא משהו״.
בשנת 1999 התיישב הזוג גודמן בבית משלהם בכפר ורדים. כשסו מספרת על חייה כאמנית וכאישה עובדת, מתברר שתמיד הייתה ונותרה חלוצה. ביתה, הגינה שלה, היצירתיות שלה, הכל משדר צניעות, נדיבות והסתפקות במועט. לאחרונה חזרה לאהבתה הישנה והיא עובדת בגינת ביתה בכל רגע פנוי.
סו גודמן, טלפון 054-2040061. עבודות של סו גודמן מוצגות ונמכרות בצריף הירוק.

בסמה הינו (42), אלמנת צה"ל מהכפר הדרוזי ג'וליס היא לא עוד בעלת מסעדה דרוזית אותנטית שמגישה אוכל טוב. האישה החייכנית ומסבירת הפנים נושאת על גבה סיפור שיכול להוות השראה לעוד נשים רבות מכל הדתות.
בגיל 15 הכירה את מי שיהפוך לבעלה, מורסל ח'יר. ח'יר לא היה בן הכפר וגם לא השתייך למשפחה של הינו, ולכן נאלצו השניים לצאת בהיחבא ולהסתיר את קשר האהבה שהתרקם ביניהם. בשנת 2001, כשהייתה בת 20, נישאו השניים. עשרה חודשים לאחר מכן, כשבסמה בהריון מתקדם, נגדעה האהבה בעודה באיבה. ח'יר נפצע קשה ממטען צד בעת שירות מילואים.
מורסל ח'יר יצא לסיור ג'יפים שגרתי, כשהוא יושב במושב האחורי. מטען צד שהונח בציר פגע פגיעה ישירה מאחור, והוא חטף רסיס שנכנס לו מתחת לעין והתיישב על המוח. לאחר הפגיעה עוד הצליח לתפקד ולהושיט עזרה לחבריו לג'יפ, אך משהשיבו אש לעבר המחבלים המצב החמיר והוא התעלף.
הוא הובהל מיד לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שם עבר בדיקות הדמייה שהראו שהדם כבר התפשט למוחו וגרם נזק אדיר. הרופאים החלו מיד בניתוח מוח, כדי לנקז את שטף הדם הכבד. הם כבר סברו שהשתלטו על ניקוז הדם הרב מגופו, אך בצילום סי. טי. הבינו ששטף הדם כבד מאוד והמצב חמור. לאור ממצאי הצילום נאלצו הרופאים לכרות חלק גדול מהמוח, ובעקבות הניתוח נותר ח'יר במצב של צמח. בשנת 2015, לאחר 13 שנים ארוכות, ח'יר נפטר.
בכל אותן שנים הייתה הינו לצד מיטתו, מחלקת את זמנה בין בנה לבעלה הצמח. הבן נור, כיום חייל בצה"ל, לא זכה למעשה להכיר את אביו.
חצי שנה לאחר פטירתו של בעלה, החליטה הינו לא לשקוע בתוך האבל. חרף התנגדות העדה, החליטה לפתוח בכפר בית קפה וקונדיטוריה, משאת נפש שלה מזה שנים. הינו החלה את דרכה כקונדיטורית במטבח ביתה לפני 12 שנים. כשהבינה שזהו ייעודה, החליטה ללמוד ולהתמקצע ולמדה קונדיטוריה במכללת השף. לאחר שסיימה את הקורס החלה את ההתמחות שלה בקונדיטורית שני הידועה בחיפה.
הרבה קונדיטוריות בכפר נשאו את עיניהן אל הקונדיטורית המוכשרת ורצו אותה אצלם.
אך הינו תמיד רצתה מקום משל עצמה, החליטה לעשות זאת ופתחה ממש מתחת לבית אחותה חדר אפייה קטן שממנו תוכל להוציא את שלל העוגות והעוגיות שלה. יחד עם אחיינה, שאף עזר לה לרכוש את תנור האפייה הראשון שלה, סיפקו מגוון עוגות ועוגיות מסורתיות לקונדיטוריות בכפר ובסביבתו.
שנתיים לאחר מכן עזבה הינו את השותפות עם אחיינה והחליטה לפתוח בית קפה וקונדיטוריה בלב הכפר, על שם בנה היחיד נור. זקני הכפר ובני העדה לא תמכו ברעיון שלה להגשים את עצמה, אך בסמה התעקשה וכנגד כל הסיכויים פתחה את נור, קפה קונדיטוריה שהציע עוגות, עוגיות ותפריט אוכל לתושבי הכפר. "רציתי להוכיח לכולם, וגם לעצמי, שאני יכולה", היא מסבירה את הצעד הנועז. "יותר מזה: רציתי להוות מודל לחיקוי לבני יחידי, וכמובן לכולם. רציתי שיאמינו בי. רוב בני העדה הסתכלו עליי מרחוק ולא הביעו תמיכה או פרגון. נותרתי לבד, אך לא ויתרתי לעצמי וידעתי שאגשים את החלום שלי. כולם חיכו לנפילה שתבוא, חשבו שלא אעמוד בזה, אך אני אישה חזקה שכל הזמן מאתגרת את עצמי. ניסיתי עוד ועוד דברים חדשים, ואפילו לגדול ולהרחיב את העסק. זה אכן התממש".
החלום של הינו התגשם. כוח הרצון הגדול שלה גבר על המוסכמות החברתיות, והיא החליטה לחלום בגדול יותר. הינו רצתה להתפתח ולשרת קהל חדש, שיגיע מחוץ לכפר. היא נעזרה בשירותי ייעוץ של עמותות חיצוניות כמו אוצרות הגליל וזמן גליל מערבי, שדרגה את התפריט והפכה את המקום למסעדת נור, מטבח דרוזי גלילי. התפריט עכשיו כולל את מיטב התבשילים של העדה, כשהינו בעצמה מכינה תבשילים מיוחדים ומסורתיים. השמועה על המסעדה החלה להתגלגל, וסועדים מגיעים כיום מכל הארץ.
כהיא נשאלת ממה היא הכי מסופקת, עונה הינו: "אני נהנית כמובן מהעבודה במטבח, ומבשלת את כל המאכלים באהבה רבה. אני אוהבת את הלקוחות שלי שמעולם לא מאכזבים ומגיעים אליי מכול קצות הארץ. מהם אני שואבת את הכוחות".
עם הכוחות האלו אתגרה את עצמה שוב, ובשנה האחרונה הוזמנה לאודישנים של התוכנית "הקינוח המושלם" ששודרה בקשת 12. הינו הצליחה להעפיל לתוכנית, להישפט מול השופטים עם הקינוח המסורתי "מעמול פיסטוק". היא אמנם לא העפילה שלב, אבל הקינוח שלה קצר מחמאות מצד השופטים.

בוקסה

יצא לאכול / אייל כץ

ביתי עם טאץ'

האוכל במסעדת נור הוא פשוט, טרי וטעים. וכוחו בפשטותו. הגענו לשם בשעת צהרים של אחד מימי שישי האחרונים. היה חם מידי בשביל המרפסת הנחמדה שבפתח המסעדה, אז תפסנו שולחן בחלל הפנימי והממוזג. הלכנו על מה שנקרא ארוחת טעימות בשרית (90 ₪ לאדם). הארוחה כוללת פתיחים של טחינה, חומוס גרגרים, סלט באבא גנוש (חצילים בטחינה), זיתים וחריף תוצרת הבית. לאחר מכן מגיעים מאכלים חמים ובהם עלי גפן ממולאים, קישואים וחצילים ממולאים (מצוינים), מג'דרה, קובה עוף (מעטפת של בצק בורגול מטוגן, במילוי עוף עם בצל, טעים אבל הייתי שמח אם הבצק היה דק יותר), ומנסף עוף עם ירקות חורף קטניות וצנוברים (עשיר וטעים מאוד). בהמשך הגיעה ספיחה בשר – פיתה עם בשר עגל, בצל, צנובר ותבלינים. הפיתה נאפתה שניות לפני שהוגשה לנו, ולמרות שהיינו די מפוצצים וגם לתוכנית התזונה המתירנית שלנו יש גבולות, לא עצרנו עד שנגמרה (ולמען הגילוי הנאות: אכלתי די הרבה מהמנה של מיכל הגיבורה).
מהארוחה שלנו נעדרה המנה מטאבק (קדירה לוהטת של חצילים, תפוחי אדמה, שום בצל ופלפלים), אבל בשביל זה יש הפעם הבאה (שכבר מתוכננת).
הארוחה מלווה בלימונדה צוננת, ולקינוח מקבלים קפה שחור או תה צמחים, ולידם כמה מהעוגיות המופלאות של בסמה.
אם מחפשים אפשר למצוא גם נקודות לשיפור, אבל החוויה כללית טעימה ומשביעה, והאירוח של הינו לבבי, מחויך ונעים. כאמור, אנחנו חוזרים לשם בהרכב רחב יותר, ולמען האמת כבר קבענו תאריך.

בתחילת החודש התקיים במארג מפגש תושבים בו הוצג "פארק האגדות האקולוגי בכפר ורדים", שיוקם בוואדי מתחת למארג (בין רחובות תבור, מירון וסער).
ראש המועצה, אייל שמואלי, אמר בדבריו כי הבסיס להקמת הפארק הוא הרצון לחבר בשבילי הליכה ועניין את השלבים א’ ו-ב’ לשלב ג’ ההולך ונבנה. הוא ציין כי בכוונת רשות הטבע והגנים להכריז על חלקו הגדול של נחל יחיעם (מתחת בית העלמין ושלב ג’) כשמורת טבע, ויתכן והדבר יקשה על הקמת שביל המשך לשלב ג’, כפי שתוכנן בתחילה. שמואלי הדגיש כי הפארק מבוסס על אלמנטים טבעיים ותוכנן בליווי יואב ניצב וטוביה ארז מסיעת הירוקים במועצה, וקרן דרוקמן אדיב יו”ר ועדת איכות סביבה. לצורך הקמתו לא יכרתו עצים, תיאסר הדלקת אש בתוכו והוא ישמש לחיבור מערכת החינוך והקהילה לאג’נדה האקולוגית.
המתכננות, דפנה דרורי ושי-לי איגנר-ברג, מחברת "ליגמ פרויקטים סביבתיים בע”מ", הציגו את עיקרי התכנית המבוססת על שבילי הליכה צרים המחברים מספר מתחמי פעילות ועניין. הפארק יכלול גם שימוש בפינות צל ו"זולות", מקבצי עצים, טראסות מסורתיות, מסלע מקומי, נופי מים ונוף פתוח. שטח הפארק הוא כ-85 דונם, אולם הפיתוח יהיה של חלק קטן מהשטח.
בפארק מתוכננות מספר פינות: גינת פרפרים, ארץ האבנים (סלעים טבעיים מעניינים), פינת ערסלים, יער הפיות, האורן המכושף, כיתת חוץ, בריכת חורף אקולוגית ופינת מחנאות. לאורך השבילים יוצבו אלמנטים של יצירה מקומית, בולי עץ לדילוג, תיבות קינון, "שביל האבנים הצהובות" ודמויות מעולם האגדות. תיאסר כניסה של רכב ממונע לפארק והוא ישולט באופן המתאים לאופיו.
בתכנית להקים "קבוצת נאמני הפארק" ולחבר קבוצות בקהילה ובמערכת החינוך לשמירה ותחזוקת המקום.
מהנדס המועצה, נועם מסד, אמר כי בקרוב יצא מכרז להקמת הפארק ומעריך זמן עבודה בשטח של 3-4 חודשים. הוא הדגיש כי הפיתוח יהיה מינימלי, עם כלי עבודה קלים ובפיקוח צמוד. עלות הפרויקט: כמיליון שקלים שאושרו כתב”ר במועצה.

ביניים ביניים

במפגש במארג השתתפו 15 תושבים בלבד, כולל בעלי תפקידים מהמועצה והמתכננות. 25 תושבים צפו בזום. המשתתפים העלו רעיונות מצידם ובהם שילוב פעילות צפרות וצילום בבריכת החורף, חיבור לשביל למצפור גיא, הוספת אלמנט של אמפי קטן, חיבור לואדי הקסום ועוד.
הביקורות על התוכנית המוצעת הגיעו לחברי סיעת כפר ורדים ירוק כשבוע לאחר המצגת.
האדריכל דוד רנוב, שבעצמו חתום על תכנונם של מספר פרויקטים אקולוגים, החמיא למתכננות – "ניכר שהמתכננות אוהבות את עבודתן ומשקיעות מאמץ, חשיבה וידע בתכנון", אך לאחר המחמאות ציין מספר נקודות לביקורת: "(קיימת) תערובת שלא מתחברת בין נושאים אקולוגיים נטו לבין גחמות תרבותיות כגון: בריכת החורף וסיפורי אגדות. אם הגישה היא אקולוגית אז בבקשה להשקיע את המאמצים 100 אחוז בפתרונות אקולוגיים. ברגע שמכניסים נושא נוסף שאינו קשור אז התוצאה נראית מביכה ונתונה לפרשנות אישית של היוצר\ת, אך מנוגדת לרצון הקהילה ליצור פארק אקולוגי, כיוון שהכנסת אלמנטים תרבותיים סמליים כגון דמויות מלאכותיות – בובה של שרק, או רוחות רפאים אינם בעלי ערך אקולוגי".
על בריכת החורף כתב: "מניסיוני בגן האקולוגי במשגב, בו יצרנו שלוליות חורף, השלולית מביאה יתושים, שמביאים עובדי מועצה המחסלים את היתושים באמצעות רעלים שאינם ברכה לבריכה. יש פתרונות, אך לפני שמשקיעים כסף ואנרגיה צריך לתת פתרון או תקציב לתחזוקת המקום".
טענות נוספות שהעלה רנוב היו לגבי הנגישות לגינת הפרפרים, חוסר הקשר בין הדמויות והאגדות לנושא האקולוגי, ואף לגבי רעיון המחנאות וכיתת החוץ, לגביהם טען: "רעיון מבורך, אם מכריזים על מקום שנועד בעיקר להומו ספיאנס לשהות בטבע".
עדי וישראל גרינפלד, מוותיקי הכפר, כתבו בין השאר: "אנו מאמינים שצריך להשאיר שטחים פתוחים עם צמחיה טבעית גם אם סבוכה וחלקה לא נגישה, זאת לטובת הדורות הבאים. העקרונות המצוינים בשולי התמונות במצגת של קיום ושילוב טבע בחיי היום יום מתקיימים בכפר ורדים החל מהקמתו. כפר ורדים היה מהראשונים שהפעילו תכניות אלו, בלימודי חנ”ס (חינוך סביבתי) במסגרת בית הספר היסודי, בלימודים משלימים כמו חוגי סיירות ועוד".
ביקורות נוקבות נוספות כתבו גם עדנה פישר ("נראה שיש טעות בשם הפארק, הוא נראה יותר כפארק הרפתקאות וגם ככזה אינו מלהיב במיוחד"); ואביבה קרבונרה שכתבה: זה אזור מחיה ומעבר לחיות הבר וכן גם לעדר העיזים הרועה בו באופן קבוע ולכן יש להתחשב בראש ובראשונה בהישרדות שלהם ואח”כ בפיתוח מתחמים לצרכי האדם. כבר מן השם שניתן לפארק מבינים שההכוונה היא לילדים ונוער וככל שמעמיקים בלימוד התכנית הדברים מתבהרים יותר. לא נראה לי שדווקא הפארק הזה צריך 'להימכר' לצעירים. נראה לי שראוי יותר להתייחס לאזור כפארק אקולוגי שבו כלל האוכלוסייה לומדת על המרחב הסובב אותה".

מה הלאה
ביום שלישי האחרון, לאחר שליחת העיתון לדפוס, דנה הנהלת המועצה בפרויקט, והחליטה אם להמשיך במתווה המתוכנן או לשנות אותו.

שי-לי מזרחי מכפר ורדים, חותרת פראלימפית, עושה בימים אלה את דרכה לישראל לאחר שהשתתפה במשחקים הפארלימפיים (מקבילים למשחקים האולימפיים, מיועדים לאנשים בעלי מוגבלות גופנית) בטוקיו. בין אריזה בטוקיו לקונקשן בפרנקפורט, גרמניה, תפסנו אותה לתכתובת סיכום קצרה.
"לשמחתי אני ונבחרת ישראל בחתירה זכינו להגיע למשחקים הפאראלימפיים בטוקיו. לצערי הפעם הייתי חלק מהנבחרת, אך רק בתור חותרת מחליפה. בכל מקרה הנבחרת עשתה היסטוריה קטנה ובפעם הראשונה סירה בקטגוריה שלנו – רבעיית חותרים עם הגאית) העפילה לגמר. הנבחרת סיימה במקום השישי המאוד מכובד".
על החוויה האישית שלה מספרת מזרחי: "מאוד מרגש להיות חלק ממעמד כזה ענקי, זה אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם. היה קצת מבאס שלא היה קהל בגלל מגבלות הקורונה, ועדיין קיבלנו המון תמיכה גם מהיפנים המקומיים וגם כמובן מהמון ישראלים שחיזקו מרחוק. ברמה האישית החוויה הזאת עשתה אותי 'רעבה' להמשך. אחרי שבע שנים של עבודה קשה זה די מדהים להגיד שהצלחתי להגיע לטוקיו 2020 (שמתקיימת כידוע בשנת 2021)".
שי-לי, בת 28, ביתם של דורית ומוטי מזרחי, גדלה בכפר ורדים. כיום היא מתגוררת בחולון ובמקביל לאימוני החתירה סיימה תואר בחינוך דמוקרטי. ממש בימים אלה תתחיל לעבוד כמורה בבית ספר.
על הפציעה שלה היא מספרת: "כשהייתי בת תשע עברתי אירוע מוחי, וכתוצאה ממנו נשארה לי פגיעה קלה בכף רגל שמאל. אחרי שיקום ארוך המשכתי במסלול חיים שגרתי, כולל שנת שירות והתנדבות לצבא. לספורט הפאראלימפי נחשפתי תוך כדי הצבא, (שירתתי בחיל המודיעין) ואחרי שנתיים בענף הבדמינטון (כדור נוצה) הגעתי לחתירה. אני מתאמנת במרכז דניאל לחתירה בתל אביב, ובית הלוחם אימץ אותי כספורטאית שלו".
– עד שהגעת לאולימפיאדה, זה קורה בקורונה. מעצבן, לא?
"אני מודה שאולימפיאדה בצל הקורונה היא חוויה בפני עצמה. כל מי שהיה באולימפיאדה אחרת אומר שהקהל היה מאוד חסר, למרות שבענף החתירה הקהל הוא פחות קריטי כי בכל מקרה פוגשים אותו רק ב-200 מטר האחרונים. התחרות היא למרחק של 2,000 מטר, ורק ממש ממש בסוף יש קהל. היה חסר גם המפגש עם המדינה עצמה, כי אסור היה לצאת מהכפר האולימפי, וגם לא יכולנו לצפות בענפי ספורט אחרים ולעודד את שאר חברי נבחרת ישראל. באופן אישי, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי באולימפיאדה אז אין לי למה להשוות, ומבחינתי זאת הייתה חוויה משוגעת בכל מקרה".

ההגעה  לסוכנות הדואר כפר ורדים מתאפשרת כעת בהזמנת תור מראש בלבד, ויותר לא ניתן לקבל שירות ללא תור מוזמן. הנוהל החדש פועל מתחילת חודש אוגוסט.

בחברת הדואר טוענים כי הנוהג החדש מצמצם מאוד את זמני ההמתנה בתור, ומי שמשתמש באפשרות אכן יכול להעיד שזה המצב. יחד עם זאת רבים מהתושבים עדיין מתקשים להיעזר בחידושי הטכנולוגיה ומעדיפים להמתין בתור במקום להתמודד עם אתגרי המרשתת, ואולי גם ליהנות מאווירת הצוותא של ההמתנה הממושכת בתור.

האפשרות לזמן תור קיימת כבר מספר שנים. היא זמינה באתר דואר ישראל וגם באפליקציה של הדואר. עד כה ניתן היה לבחור בין הגעה עם תור מוזמן, או כניסה מזדמנת בשעות הפעילות. מרגע שנקבע כי ההגעה היא רק באמצעות זימון תור הוגדל מספר התורים הפנויים מידי יום – תדירות של תור כל חמש דרות במקום כל 15 בעבר.

ניתן להזמין תור מראש באתר הדואר www.israelpost.co.il  וכן באפליקציה בנייד או טלפונית במוקד הטלפוני 171. מהדואר ננסר כי "כחלק מהערכות החברה הורחבו הקצאות התורים באתר החברה ובמוקד, על מנת לספק את הביקושים בסניפים. חלק מהתורים ביחידות אלה הוקצו להגעה מזדמנת של לקוחות שהינם זכאים לפטור מעמידה בתור, בכללם אזרחים ותיקים מעל גיל 70 ובעלי מוגבלויות עם תעודת פטור מתור".

וידוי: המראה של מגרשי כדורגל חביב עליי מאוד. גם כשהוא ריק, ובעיקר כשמשחקים עליו. כך גם לגבי מגרשי כדורסל או טניס, מכשירי התעמלות, איצטדיונים מפוארים ואפילו טריבונות נושנות המקיפות משטח חולי מוזנח. מתקני ספורט עושים לי את זה. אני מוצא שיש בהם אסתטיקה ייחודית והם מעוררים בי עולם שלם של אסוציאציות חיוביות.
המראה של מגרשי הספורט בכניסה לכפר תמיד חימם את ליבי. אפילו כשעוד עמד בלון ההוקי הזכור לטוב, עצם העובדה שמדובר במתקן ספורט גרמה לי לאהוב את הצורה האמורפית והחדגונית. בשנים האחרונות השתבח המראה במגרשי קטרגל עם דשא סינטטי, ואת הבלון הישן החליפו מגרשי טניס פתוחים ומשובבי נפש.
אלא שלפני שבועות ספורים, בעודי צועד ברחובו הראשי של הכפר חלפה עננה מול פני. גדר הרשת שמפרידה את רחוב אשכר ממגרש הקטרגל בכניסה ליישוב כוסתה ביריעת פלסטיק ירוקה, ויותר לא ניתן לראות מה קורה בפנים. הייתי אומר חשכו עיניי, אלא שבמקרה זו נכון יותר לומר ירקו עיניי.
ולא רק הגדר הפונה לרחוב כוסתה ביריעה אטומה. כאשר נבנה המגרש, השכילו המתכננים ליצור חיבור בינו לבין הפארק שבכניסה ליישוב ליד צומת המפה. הפארק מסתיים בטראסות שיורדות לכיוון המגרש, ומשמשות גם כיציע שניתן לשבת בו ולצפות במשחקים מעבר לגדר. כעת, ביושבך על אחת הטראסות, כל מה שתוכל לראות זה משטח ירוק אינסופי של פלסטיק, המתוח על הגדר שלאורך המגרש.
נכון, יש ביישוב שלנו חשיבה אקולוגית, ובגדול כולנו אוהבים ירוק. אבל יסכימו איתי גם אלו שפחות מחבבים את המראה של מגרשי הספורט: הוא עדיף בהרבה על פני נוף של יריעת פלסטיק חדגוניות, ולא זה הירוק אליו נושא העולם את עיניו.
—
ראש המועצה, אייל שמואלי, מסר בתגובה: "היריעות הותקנו כשתכננו להקים שם הופעות, לבקשת מינהל החינוך ובשל תקנות הקורונה. הכוונה הייתה למנוע התקהלויות מסוכנות מחוץ למתחם. לצערי שכחנו להסיר אותן והדבר יטופל בימים הקרובים".

היכן שוכנים ביחד כהן דת מתודיסטי שהקדיש את חייו לתמיכה בעם היהודי, מורה הדרך שייסד את התיירות בארץ ישראל, איש עסקים אמריקני שהבריח לישראל שלושה מפציצים, בתו של אליעזר בן יהודה והשף הפרטי של אנואר סאדאת? סיפורו הפחות מוכר של בית קברות יוצא דופן

לאוהבי סיורים בבתי קברות ברצוני להציע את המקום המיוחד הנקרא "בית הקברות הבינלאומי של האגודה המשיחית", הנמצא בעמק רפאים בירושלים. ייחודו של האתר הוא במגוון הדתי והאתני של האנשים הקבורים בו. המקום שייך לכנסיה האוונגלית, וכנסייה זו מתירה קבורת כל המבקש ללא הבדל דת ועדה. המקום שוקם לאחר הזנחה של עשרות שנים וניתן לבקר בו בתיאום מראש.
גישה זו של הכנסייה האוונגלית יצרה מצב בו "בחלקת אלוהים הקטנה" הזו קבורים זה ליד זה נוצרים, יהודים משיחיים וכאלה אשר סורבו להיקבר במקום אחר כמו למשל מסורבי חברה קדישא. כאן קבורים שוטרים בריטים אשר עם סיום תפקידם החליטו להישאר לחיות בארץ, ילד סיני בן 7, השף האישי של נשיא מצרים אנואר סאדאת, חייל אמריקאי, ואפילו רקדנית מועדוני לילה אשר נרצחה באופן מסתורי לרגלי הר הזיתים בשנת 1933. כאן תמצאו בודהיסטים, ארמנים, ערבים נוצרים ועוד.

***

בין "דרי המקום" אפשר למצוא מספר דמויות אשר הותירו את חותמן או תרמו תרומה חשובה לעם היהודי ולמדינת ישראל.
הראשון הוא כהן דת אמריקני מהזרם המתודיסטי בשם ג'ון סטנלי גראוול. הקשר שלו לעם היהודי החל לאחר שראה בעיתן תמונות התעללות של הנאצים ביהודים. הוא בא ארצה במטרה לפעול למען היהודים. תוך זמן קצר גויס על ידי "ההגנה". ג'ון היה הלא-יהודי היחיד בקרב הצוות האמריקאי של ספינת המעפילים המפורסמת "אקסודוס". במסגרת פעילותו בארץ צבר ניסיון רב, אשר איפשר לו להופיע במשך שנים על כל במה אפשרית, כולל מוסדות כמו האו"ם, מוסדות נוצריים ויהודים במטרה להגן על האינטרסים של העם היהודי. עדותו מול ועדת האו"ם הייתה משמעותית ומשכנעת ותרמה להמלצות הוועדה לתוכנית החלוקה ב 1947. הוא האיש שפירסם בעולם את סיפורה המלא של אוניית "אקסודוס" ומסעה ברחבי העולם. הוא כונה בפי כולם "הכומר יוחנן". בראש המצבה שלו שני מגני דויד, האחד סמל צה"ל והשני אות הקוממיות (ממליץ לקרוא את סיפורו המלא של האיש המדהים הזה).
השני הוא צ'ארלס וינטרס, נוצרי אמריקאי בעל חברת תעופה אשר "גויס" על ידי אל שווימר, יהודי מהנדס וטייס. שווימר מצדו התבקש על ידי ההגנה לסייע בהברחות פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל ובהמשך לסייע בעקיפת האמברגו האמריקני על מכירת נשק ומטוסים למזרח התיכון. צ'ארלס וינטרססייע בהברחות שלושה מפציצים כבדים מסוג 17 B לישראל, ומפציצים אלו היוו תשתית לטייסת 69 של חייל האויר הישראלי. את המטוסים הוא קנה מעודפי צבא ארצות הברית, כביכול לצרכים שלו. שלושת המטוסים הגיעו לארץ עמוסי נשק ותחמושת.
לא רחוק מקברו של וינטרס נמצא קברה של דולה בן יהודה, ביתו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה. דולה נישאה לפרוטסטנט גרמני בשם מקס ויטמן. בצוואתה ביקשה להיקבר עם בעלה, על אף העובדה שנותרה יהודייה. בקשתו היחידה של אביה של דולה הייתה להמשיך לדבר רק עברית, ובמהלך חייהם המשותפים היא ובעלה אכן דיברו עברית בלבד, והר ויטמן הגרמני שלט בה באופן מושלם. דולה נפטרה בגיל 103 בשנת 2004. על קברה מצבה כפולה, המציינת את שמותיהם של שני בני הזוג.
האחרון שאציין קבור בשכנות לדולה, שמו רולה פלויד והוא נוצרי אמריקני שכבר הזכרתי בטור זה במאמר "שובו של הרכב הלגלי". פלויד היה אחד המעטים שנותרו בארץ מקבוצה של 157 מורמונים שהקימו את המושבה האמריקאית ביפו בשנת 1866. הקבוצה נתקלה בקשיים רבים ומרבית החברים בה שבו לארצות הברית. רק 18 נותרו בארץ, ובהם רולה פלויד. האיש למד את מקצוע הוראת הדרך מבדואי, עסק בתחום במשך 30 שנה, ודיבר ערבית שוטפת. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוביל בדרכי המזרח התיכון תייירים וצליינים יוצאי ארצות הברית ואנגליה. בין לקוחותיו היו נשיא ארצות הברית לשעבר יוליסס גרנט, הסופר מרק טווין, הקיסר הגרמני וילהלם השני שביקר בארץ ב 1898 ורבים אחרים. לרולה הייתה בקיאות יוצאת מהכלל בברית החדשה והישנה, והוא השתמש בידע זה בצורה מיטבית בהדרכותיו. בצדק הוא נחשב בין מניחי היסודות של התיירות המודרנית בארץ ישראל.