שי-לי מזרחי מכפר ורדים, חותרת פראלימפית, עושה בימים אלה את דרכה לישראל לאחר שהשתתפה במשחקים הפארלימפיים (מקבילים למשחקים האולימפיים, מיועדים לאנשים בעלי מוגבלות גופנית) בטוקיו. בין אריזה בטוקיו לקונקשן בפרנקפורט, גרמניה, תפסנו אותה לתכתובת סיכום קצרה.
"לשמחתי אני ונבחרת ישראל בחתירה זכינו להגיע למשחקים הפאראלימפיים בטוקיו. לצערי הפעם הייתי חלק מהנבחרת, אך רק בתור חותרת מחליפה. בכל מקרה הנבחרת עשתה היסטוריה קטנה ובפעם הראשונה סירה בקטגוריה שלנו – רבעיית חותרים עם הגאית) העפילה לגמר. הנבחרת סיימה במקום השישי המאוד מכובד".
על החוויה האישית שלה מספרת מזרחי: "מאוד מרגש להיות חלק ממעמד כזה ענקי, זה אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם. היה קצת מבאס שלא היה קהל בגלל מגבלות הקורונה, ועדיין קיבלנו המון תמיכה גם מהיפנים המקומיים וגם כמובן מהמון ישראלים שחיזקו מרחוק. ברמה האישית החוויה הזאת עשתה אותי 'רעבה' להמשך. אחרי שבע שנים של עבודה קשה זה די מדהים להגיד שהצלחתי להגיע לטוקיו 2020 (שמתקיימת כידוע בשנת 2021)".
שי-לי, בת 28, ביתם של דורית ומוטי מזרחי, גדלה בכפר ורדים. כיום היא מתגוררת בחולון ובמקביל לאימוני החתירה סיימה תואר בחינוך דמוקרטי. ממש בימים אלה תתחיל לעבוד כמורה בבית ספר.
על הפציעה שלה היא מספרת: "כשהייתי בת תשע עברתי אירוע מוחי, וכתוצאה ממנו נשארה לי פגיעה קלה בכף רגל שמאל. אחרי שיקום ארוך המשכתי במסלול חיים שגרתי, כולל שנת שירות והתנדבות לצבא. לספורט הפאראלימפי נחשפתי תוך כדי הצבא, (שירתתי בחיל המודיעין) ואחרי שנתיים בענף הבדמינטון (כדור נוצה) הגעתי לחתירה. אני מתאמנת במרכז דניאל לחתירה בתל אביב, ובית הלוחם אימץ אותי כספורטאית שלו".
– עד שהגעת לאולימפיאדה, זה קורה בקורונה. מעצבן, לא?
"אני מודה שאולימפיאדה בצל הקורונה היא חוויה בפני עצמה. כל מי שהיה באולימפיאדה אחרת אומר שהקהל היה מאוד חסר, למרות שבענף החתירה הקהל הוא פחות קריטי כי בכל מקרה פוגשים אותו רק ב-200 מטר האחרונים. התחרות היא למרחק של 2,000 מטר, ורק ממש ממש בסוף יש קהל. היה חסר גם המפגש עם המדינה עצמה, כי אסור היה לצאת מהכפר האולימפי, וגם לא יכולנו לצפות בענפי ספורט אחרים ולעודד את שאר חברי נבחרת ישראל. באופן אישי, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי באולימפיאדה אז אין לי למה להשוות, ומבחינתי זאת הייתה חוויה משוגעת בכל מקרה".
