אילנה סעיד מעריכה שלפחות חמישים אחוז מתושבי כפר ורדים סעדו פעם במסעדה שלה "חומוסיית הנוף" בינוח או לפחות מכירים אותה. אמנם אינני סטטיסטיקאי דגול, אבל להערכתי המספר האמיתי גבוה בהרבה. קרוב כנראה למאה אחוז. ומי שמגיע, בא בשביל החומוס המשובח, התבשילים הטעימים והממולאים הטריים, ולא פחות מידי בשביל החיוך המפורסם של אילנה, אישה דרוזית צעירה וחייכנית, שמנהלת את המסעדה ביד רמה.

-אני מוכרח להתחיל מהשם. איך לאישה דרוזית קוראים אילנה?

"כשהדוד שלי למד בטכניון בחיפה הוא התאהב באישה בשם אילנה. זו הייתה אהבה בלתי אפשרית. גם אצל היהודים וגם אצל הדרוזים אי אפשר לקיים את האהבה הזו ולהתחתן. באותו זמן אמא שלי הייתה בהריון איתי, והדוד ביקש שאם תיוולד ילדה יקראו לה אילנה. וכך קיבלתי את השם, על שם אהבתו של הדוד שלי".

-והסיפור ידוע, מדובר? אם זו אהבה בלי חתונה זה בסדר?

-"גם האהבה כשלעצמה אסורה, אבל קורה… בינתיים הדוד התחתן, יש לו ילדים והסיפור ידוע. גם אילנה התחתנה, ויש לה כבר נכדים".

שני שולחנות במטבח

היא נולדה בינוח בשנת 1980, הקטנה מבין שישה אחים (שלושה בנים ושלוש בנות) במשפחת אג'מיה. חלק נכבד מילדותה בילתה בקיבוץ מצובה. "אבא שלי היה רכז בנייה במצובה, ומכיוון שהייתי הקטנה הוא אהב לפנק אותי ולבלות איתי. בכל הזדמנות לקח אותי לקיבוץ, וגדלתי כמעט כמו ילדת קיבוץ".

-ממש היית שם במוסדות, בגנים בכיתות?

"זה לא, אבל הייתי מגיעה בחופשים ובחגים ובימי שישי, כשאצלנו אין לימודים. לפעמים ביליתי שם גם על חשבון בית ספר. כל יום שישי הייתי שם, מגיל שלוש עד כיתה י"ב, וזו תקופה ארוכה".

היא למדה בבית הספר היסודי בינוח, וחטיבת ביניים ותיכון בסמיע (כיום כבר יש חט"ב ותיכון בינוח). בגיל 18, מיד לאחר הלימודים, התחתנה עם נאהי סעיד, ולבני הזוג חמישה בנים. "כן, רק בנים", היא מבהירה בחיוך. "בעלי לא יודע לעשות שמאלה, רק ימינה". תאמר הגדול בן 22 השתחרר לאחר שירות משמעותי, באסל בן 20 חייל בסדיר, ואחריהם אייהם 17.5, ניל 15 ורונן 11. גם על שמותיהם של שני הבנים הצעירים יש סיפור. "עובדת בתחנת הדלק הייתה ממש ידידת המשפחה. חברה מאוד קרובה של נאהי ושלי. כשהייתי בחודש התשיעי להריון היא נסעה לתאילנד. גם משם היא דאגה לצלצל מידי יום. פעם אחת התקשרה ופשוט ידעה שאני בדיוק יולדת. באמת הייתי באמצע הלידה והיא הבהירה בטלפון: השם של הילד יהיה ניל! אז לפי בקשתה נתנו לו את השם ניל, שם ששמעה בתאילנד. רונן היה המנהל של בעלי שגם אני הייתי מאוד מיודדת איתו, והבן הצעיר קיבל שמו כמחוות הוקרה".

נאהי מנהל את תחנת הדלק, ולצד עבודתו הוא גם עוזר לאילנה בניהול המסעדה ותפעולה.

-אז את בעצם הבוסית של בעלך. איך זה עובד?

"יש פעמים שקשה לו לקבל ממני הוראות, אבל לרוב הוא אומר כמה הוא שמח שאני אישה חזקה ויודעת איך לנהל את הדברים".

את המסעדה פתחה לפני עשר שנים, באוגוסט 2014, ואפשר לומר שהיא הלכה בעקבות הלב. גם במובן הספרותי של הביטוי, אבל במקרה שלה גם במובן המילולי. "לפני המסעדה הייתה לי חברת כוח אדם. העסקתי נשים שעבדו בניקיון בתים, ושירתנו עשרות מתושבי כפר ורדים".

-איך הגעת לניהול חברת ניקיון?

"בשנים הראשונות אחרי החתונה הייתי בבית. נאהי לא נתן לי לצאת לעבוד. אבל אז הגיעו קשיים כלכליים והייתי צריכה לצאת לעבוד. התחלתי בישקר במטבחים. זה היה היום הראשון שלי מחוץ לבית, הרגשתי איך מאתיים  איש מסתכלים מי זאת החדשה ואיך היא עובדת, ומרוב התרגשות שפכתי חלב על אחד העובדים. אמרתי לעצמי שדי, אני לא רוצה לעבוד. אבל הצורך נותר, והתחלתי לעבוד בניקיון בתים. בהתחלה אצל אנשי קיבוץ מצובה שעברו לכפר ורדים, ולאט לאט אצל עוד אנשים. בהתחלה עבדתי בעצמי, אבל מהר מאוד הפכתי את זה לחברת ניקיון. כנראה שיש לי אופי של יזמית. קיבלתי עוד בית ועוד בית, עוד מפעל קטן ועוד משרד, והתחלתי להפעיל צוות של בנות בעבודות ניקיון. בשיא הגעתי לצוות של 25 נשים שעובדות בניקיון ועשיתי את זה במשך שבע שנים. זו הייתה עבודה מאוד מלחיצה, עד שבפסח אחד חליתי והתאשפזתי בבית חולים לשבוע".

-מה זה חליתי?

"היה לי התקף לב. מה שנקרא אירוע לבבי קטן. אבל זה אמר לי תעצרי רגע ותראי איך את ממשיכה".

-ואז פתחת מסעדה?? זה אמור להיות מלחיץ לפחות באותה מידה.

"תיאורטית כן. אבל הכיף במסעדה זה שהלקוחות שלי מאוד נחמדים. הם אוהבים אותי אישית, וכשהם באים יש חיבור אישי. גם כשאני בלחץ וקשה לי, אני יכולה לצאת, להגיד להם שיש קצת עומס וצריך סבלנות, ואפילו לבקש עזרה. הם לוקחים צלחות, משרתים את עצמם, אני נותנת להם להרגיש בבית. כשזה קורה, ובמיוחד כשאני מקבלת חיוך מלקוח או לקוחה, את החיבוק הזה, זה משחרר.

"זה הפך להיות משפחתי. בחברת הניקיון הקשר נעשה בטלפונים, כולם היו לחוצים, וחלק מהלקוחות היו משוכנעים שאם יש תקלה, זה כי שלחתי עובדת למישהו שמשלם יותר. אנשים לא הבינו, ולי היה מאוד קשה. פה זה אוכל. אם האוכל טוב הלקוח מאושר, ואז גם את מאושרת. ואם חסר משהו, אפשר להחליף את זה בחיוך".

-או באוכל אחר.

"בדיוק. אם אין אורז יש צ'ולבטו".

-איך בדיוק נולדה המסעדה?

"המטבח שימש אז כמשרד של חמי. הוא בדיוק העביר את תחנת הדלק מבעלות פרטית לרשות חברת 'דלק', וביקש ממני לנקות את המשרד ולעשות סדר בקלסרים. באחת מהפסקות הקפה ראיתי את הנוף, הבנתי את הפוטנציאל. אמרתי לו 'אני רוצה לפתוח פה מסעדה'. הוא לא האמין שאני יכולה לעשות את זה. 'את לא תצליחי', אמר לי. 'אף אחד לא יבוא לאכול בתחנת דלק'. התעקשתי. אמרתי לו 'תאמין בי, אני פותחת', וזה מה שקרה. בהתחלה זה היה שני שולחנות בתוך המטבח. אנשים ישבו איתי ממש בתוך המטבח. לאט לאט הרחבנו וגדלנו. כל פעם בנינו עוד תוספת".

-אני יודע שאת לא האישה הדרוזית היחידה שמנהלת עסק עצמאי. אבל נשים בעלות עסקים זה עניין די חדש בחברה הדרוזית.

"פעם זה באמת היה קשה יותר. התפיסה הייתה שהאישה צריכה להיות בבית, לנקות, לבשל לבעלה ולחכות לילדים. אבל יוקר המחיה וגם ההתקדמות בתפיסות הביאו להבנה שהאישה חייבת לעזור. ומה שקרה זה שנשים התחילו להוביל. הן יוצאות ללמוד, מוציאות תארים, וגם פותחות עסקים עצמאיים. הגברים למדו לקבל את זה וגם להתגאות בנשים שיוזמות ועושות. נאהי, למשל, תמיד מפרגן".

צוות העובדים מבוסס על בני המשפחה וצעירות מהסביבה שעובדות כמלצריות. הבן הגדול חזר לעבוד במסעדה לאחר השחרור, אם כי פניו לשירות משמעותי במשטרה. בינתיים הוא במסעדה "וטוב שיש לי את העיניים שלו כשאני עסוקה במטבח", אומרת אילנה.

היא גאה מאוד בקשרים שנוצרים בקרב הנערות שעובדות במסעדה: "המלצריות תמיד הגיעו מכפר ורדים ומינוח. המשימה שלי במסעדה, חוץ מהפרנסה, היא ליצור ביחד. שבנות יהודיות וערביות יהפכו לחברות, שילמדו זו מזו את השפה ואת אורחות החיים. וזה קורה כל הזמן. אתה צריך להיכנס למטבח לשמוע. זה מדליק אותי, ממש מעיף אותי לראות איך הן לומדות זו את התרבות של חברתה. אני גם רואה איך הן דואגות אחת לשנייה. כשמישהי לא מגיעה חברותיה מתעניינות איפה היא, מה קרה. נוצרות חברויות של ממש, כולל ביקורים בבתים ויציאה משותפת לבתי קפה ובילויים אחרים. בימי שני, כשהמסעדה סגורה, הן נפגשות. יש למשל מישהי מכיתה י' שמתמודדת עם קשיים בבית ומחלה של אביה. היא מקבלת מחברה המון תמיכה וחיזוק".

גם רוב הלקוחות מגיעים מכפר ורדים, מיעוטם מינוח ומיעוט נוסף מיישובי הסביבה ותיירים מזדמנים.

יש לך תפקיד בחיים

אילנה סעיד גם פעילה בעמותת מעגלי חיכאיאת שמפעילה דורית קראוס גבאי מכפר ורדים. העמותה מחברת נשים בנות כל הדתות, ומקיימת מגוון פעילויות. במהלך המלחמה אילנה התרחקה לתקופה מהפעילות, ולאחרונה שבה אליה. "כשדורית סיפרה לי על מטרת המעגל, חיבור בין יהודיות לערביות, להוכיח שאפשר גם אחרת, מיד התחברתי. אני מאמינה ברעיון שאנחנו יכולות  לבנות עולם יותר טוב והאמנתי גם במעגל. התחלתי לנסוע כל יום שני עם דורית וזה היה נהדר. בכל פעם היה למעגל מנחה אחר והוא עסק בנושא אחר. הייתה גם את הפעילות של סיפורים אישיים, ומאוד התחברתי לרעיון ולפעילות.

לאחר שפרצה המלחמה עלו במעגלים כמה דעות שמאוד הכעיסו אותי. יום אחד הייתה מישהי שדיברה על האנשים בעזה שלא יכולים לסבול יותר את הכיבוש, שהחיילים שלנו הם האשמים. באותו חודש נהרגו שני שכנים שלנו מינוח – עלים עבדאללה בגבול לבנון, וסלמאן חבקה שנהרג בעזה. שניהם שכנים שלנו".

-אבל בטח יש בקרב הנשים מגוון של דעות.

"זה נכון. בתחילת אותו מפגש כל אחת דיברה על הכאב שלה. נשים יהודיות דיברו על הסבים שלהן שעברו את השואה, קרובי משפחה שעברו את מלחמת יום כיפור ועכשיו האירועים בעוטף עזה. היה בכי, ראיתי כאב עצום, וגם אני חשתי כאב גדול. ואז קמה אותה אישה ובעצם אמרה שמי שאשם זה 'אתם'. היא לא ראתה את הכאב של שני הצדדים, רק צד אחד. והמטרה של המעגל היא לראות את הכאב של כולם.

"גם אחת המנחות הזדהתה כישראלית פלסטינאית, והיה לי קשה עם זה. עד אוקטובר האמנתי מאוד בפעילות. גם כשהייתי עמוסה מאוד ועייפה מאוד הייתי עוזבת הכל ומגיעה לפעילות. אבל באותו יום הכאיבו לי שתיים. אחת שהאשימה את החיילים ואת ישראל באחריות למה שקרה ב-7 באוקטובר, ואחת שהזדהתה כפלסטינאית".

לאחר הפסקה של כמה חודשים, אילנה שבה לפעילות בעמותה. הטריגר היה סוכן של מכונות קפה שהגיע למסעדה. "הוא שיתף אותי בטראומה שלו מה-7 באוקטובר, כשהיה בצימר עם שלושה ילדים קטנים. הוא שמע את הכל במשך יומיים, ורק לאחר יומיים חולץ עם ילדיו. הוא לא רצה להגיע לכאן בגלל שפחד מאזעקות. לא היה מוכן לנסוע מעבר לכרמיאל. אבל בזכות השיחה שלי איתו העז להגיע לכאן, והוא שלח לי הודעה שבזכותי התגבר על הפחד. הוא כתב לי 'חיזקת אותי יותר מהפסיכולוג שלי. יש לך תפקיד בחיים ויש לך משהו שאת צריכה להמשיך איתו'. למחרת צלצלתי לדורית, הסברתי לה למה כעסתי, ומאז וחזרתי לפעילות במעגלים".

מאז שפרצה המלחמה כל מי שמגיע למסעדה על מדים לא משלם. זה התחיל ממש בימים הראשונים אחרי ב-7 באוקטובר, ונמשך עד היום.

-מי שרוצה לשלם שיוריד מדים?
"בדיוק", היא צוחקת, ומספרת על קשרים שנרקמו בינה לבין חיילי סדיר ומילואים שהוצבו באזור והפכו לידידים. "הם שולחים לי הודעות על בסיס שבועי, ויש כאלה שכבר מגיעים לאזור לסבב שני של שירות מילואים".

-איך זה קרה?

"אחרי הטבח כמעט לא הייתה עבודה. אפילו שחררתי עובדים. לאנשים לא היה חשק לאכול, וגם פחדנו קצת לצאת מהבית. לקח לכולנו זמן להבין מה קורה. יום אחד התיישבה כאן חבורה של חיילים ששירתו באזור. הם רצו עלי גפן ופלאפל, ואני שומעת אותם מהמטבח מחשבים שקל לשקל לראות שיש להם מספיק כסף לשלם. הרגשתי צביטה בלב, ואמרתי להם תבקשו מה שאתם רוצים, ואל תחשבו על כסף. הם ביקשו מנה אחת של עלי גפן, הגשתי להם את כל הסיר והבהרתי שלא אקבל מהם כסף. הם התעקשו, אבל אני עקשנית יותר. לקחתי את הטלפונים שלהם והמשכתי לטפל בהם באופן יומיומי. דאגתי להם על בסיס יומי למרק, לחומוס וגם לבדוק מה שלומם".

-על כמה מנות ביום אנחנו מדברים?

"בהתחלה זה היה מעל מאה, ואפילו מאתיים מנות ביום. עכשיו קצת פחות".

-איך עומדים בזה כלכלית?

"בשלב מסוים באמת נקלעתי לבעיה כלכלית קשה. הרגשתי שאני מאבדת את היכולת להמשיך לתרום. חברה שלי אמרה לי להפסיק, הסברתי לה שאני פשוט לא יכולה. אני רואה את השמחה שלהם בעיניים, רואה את החיוך, רואה שמחכים לי. ואחרי שאמרתי את זה, כאילו אלוהים הקשיב לי והלקוחות חזרו. כמעט בבת אחת. מהחודש השלישי העבודה חזרה והמסעדה הרבה יותר עמוסה מאשר לפני המלחמה".

-איך את מסבירה את זה?

"אולי אנשים התחברו אליי… משהו השתנה מבחינה רגשית. יותר מהכסף, חשוב לי לראות שהאנשים נהנים, שהצלחות ריקות. אולי בעקבות המלחמה אנשים יותר מתחברים לזה. עם ישראל חי, וזה כיף לי. שאשתף אותך במשהו?".

– בטח.

"ב-6 באוקטובר, יום לפני הטבח שהיה גם ערב שמחת תורה, היה כאן עומס גדול. בין השאר היו כאן שתי בנות במדי צופים שחיכו המון זמן לחומוס, וילד שהגיע לקחת הזמנה כשאבא שלו מחכה בחוץ ברכב. אני ראיתי ששלושתם חיכו כמעט חצי שעה, הילד כבר אמר שאבא שלו מתעצבן באוטו, ואני זירזתי את העובדות. זה היה יום עמוס, וחזרתי הבייתה כועסת על עצמי איך לא עמדתי בלחץ.

"יום למחרת פתאום אין לי אנשים. לא הבנתי מה קרה. אמנם בבוקר הקפיצו את הבן שלי שבסדיר, אבל לא שמעתי חדשות ולא קישרתי. בשבתות אני רגילה שמשבע בבוקר אנשים עוברים וקונים אוכל בדרך למרכז, ובאותו יום כלום. רק בשמונה וחצי התקשר לקוח שהייתה לו הזמנה גדולה כדי לבטל 'בגלל מה שקורה במדינה'. שאלתי מה קרה, ורק אז שמעתי על האסון. הרגשתי כאילו מישהו שפך עליי קרח". 

מקום של תרבות

אילנה מספרת שהיא מתחילה את יום העבודה כל יום בחמש בבוקר, ומסיימת אותו רק בסביבות שש וחצי שבע בערב. כשאני שואל איך היא עומדת בזה היא מניעה את ידה בתנועת ביטול: "אני מתה על זה. כשאתה אוהב את מה שאתה עושה אתה עומד בכל דבר".

-מה התוכניות לעתיד? נניח בעוד חמש שנים.

"אני רוצה שהמסעדה הזאת תהפוך למפגש חברתי. שכל אחד יוכל לפתוח את הלב שלו. החלום שלי הוא שיהיו כאן פעילויות משותפות לבני נוער ולמבוגרים. שהמקום יהפוך לא רק למקום של אוכל, אלא גם של תרבות וחיבור".

בג”ץ דחה את עתירת המועצה המקומית כפר ורדים בנוגע לחילופי השטחים עם מעלות, ובכך נקבע כי תושבי הכפר לא יהיו זכאים להטבות מס, לפחות בעתיד הנראה לעין. שלושת השופטים, עוזי פוגלמן (יו"ר), נעם סולברג ודפנה ברק-ארז, קיבלו את ההחלטה פה אחד.

תזכורת

העתירה הוגשה נגד שרת הפנים ומשרד הפנים, היועצת המשפטית לממשלה וגורמי ממשל נוספים. בלב הדיון עמדו הסכם בין המועצה לבין עיריית מעלות תרשיחא (שנמתנתה אף היא על המשיבים) על חילופי שטחים, בצורה כזו שכפר ורדים תהיה מספיק קרובה לגבול כדי לקבל הטבות מס. ההסכם אושר בוועדה הגיאוגרפית של הגליל המערבי, אבל שינוי הגבולות לא התקבל לאור חוות דעת משפטית שקבעה כי הוא אינו עומד במבחן הסבירות.

החלטת השופטים

בפסק הדין כותבים שלושת השופטים:

העתירה שלפנינו מכוונת להחלטתה של המשיבה 1, שרת הפנים, כפי שהובאה במכתב המשיב 3, מנכ”ל משרד הפנים, מיום 1.6.2022, שלא לאמץ את החלטותיה של המשיבה 6, הוועדה הגיאוגרפית  גליל מערבי, בכל הנוגע לשינוי גבולותיה של העותרת, המועצה המקומית כפר ורדים (להלן: המועצה).

ביום 6.7.2021 פקעה הטבת המס שחלה על העותרת לצד 27 יישובים נוספים, ובהתאמה מאותו מועד ואילך תושבי המועצה אינם זכאים עוד להטבת מס. ההמלצה על שינוי גבולות כללה הוספת שטח מסוים לתחומי המועצה בהיקף מצומצם, שאילו הייתה מתקבלת יכול שהייתה מאפשרת למועצה לעמוד בתנאים המזכים לפטור ממס, בהתחשב במרחק מגבול הצפון.

חוות הדעת המשפטית של המשיב 5, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט ציבורי-מנהלי), הצביעה על קשיים בהמלצת הוועדה הגיאוגרפית, ובפרט העובדה שניתן משקל מכריע לשיקול הנוגע להטבת מס תוך מתן משקל חסר לשיקולים אחרים.

לאחר שעמדה זו הובאה לפני שרת הפנים, היא החליטה שלא לאמץ את החלטת הוועדה.

בעיקרו של דבר, עמדת העותרת היא שהיה מקום לאמץ את המלצתה של הוועדה הגיאוגרפית אשר ניתנה פה אחד, ואשר אי קבלתה עלולה להשליך על סיכויי התפתחותו של היישוב על רקע הנחיתות שנוצרה לו ביחס ליישובים אחרים בסביבה, בשל אי קבלת הטבות המס.

בדיון נכח אף ראש המועצה המקומית, שאפשרנו גם לו – לפנים משורת הדין – להציג את הדברים בקצרה מנקודת מבטו (זאת בצד הטיעון המשפטי המפורט שנשמע בהרחבה מפי בא כוח העותרת). בתום הדיון, ולאחר התייעצות, ציינו לפני בא כוח העותרת כי לא מתבקשת תשובה בעל פה מאת המשיבים.

לאחר ששקלנו את טענות העותרת במלואן, ומבלי שהתעלמנו מהחששות שהובעו בשמה, לא ראינו עילה להתערב בהחלטה שהתקבלה. ביסודם של דברים, הסתייגות העותרת מהשינוי בתחום הטבות המס נוגעת לתנאים העדכניים שנקבעו בחקיקה ראשית בהקשר זה. כאשר אלה הם פני הדברים, ומבלי לנקוט עמדה לגוף הדברים, מקומן של טענות מסוג זה בהליך המכוון במישרין נגד אותם תנאים, להבדיל מהליך שעלול להביא ל"עקיפה" מלאכותית של אותם תנאים באמצעות הליך שינוי גבולות שלא נועד למטרה זו. יוער כי השיקולים שבחוות הדעת המשפטית היו אכן שיקולים רלבנטיים, וממילא אין דופי בכך ששימשו בסיס לחריגה מהמלצתה של הוועדה הגיאוגרפית.

כאמור איננו נדרשים לנקוט עמדה בהתייחס לתנאים הסטטוטוריים להטבות המס, שחוקיותם לא הובאה להכרעתנו.

סוף דבר – העתירה נדחית. בנסיבות התקופה ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

שמואלי: נמשיך לפעול

ראש המועצה, אייל שמואלי, הגיב להחלטת בג"צ: "המועצה המקומית כפר ורדים פעלה ופועלת במטרה לתקן את העוול והעיוות שנגרם בכנסת מביטול הטבות המס. אחת מהדרכים בהן פעלנו (לצד פעילות לשינוי החוק בכנסת) היא חילופי שטחים עם מעלות במטרה לעבור את קו ה-9 ק״מ מהגבול. משרד הפנים והוועדה לחילופי שטחים אישרו את הבקשה של המועצה ותמכו בה, אך הייעוץ המשפטי לממשלה קבע שלא ניתן לאשר חילופי שטחים בנסיבות אלו. זו פעם ראשונה בהיסטוריה בה לא מאושרים חילופי שטחים כאשר ועדת החקירה תומכת בבקשה פה אחד. התוצאה כמובן מאכזבת, אך נמשיך לפעול בכל הדרכים".

–השופטים העירו "איננו נדרשים לנקוט עמדה בהתייחס לתנאים הסטטוטוריים להטבות המס, שחוקיותם לא הובאה להכרעתנו". מאחר שכבר הוגשה עתירה לבג"צ, מדוע בעצם לא נכללה גם ההשגה על עצם אי הכללתה של כפר ורדים ביישובים הזכאים?

"שלילת הטבות המס כשלעצמן (ללא קשר לגבולות היישוב) היא טענה אינדיבידואלית של תושבים מהם נשללה ההטבה, ולא של המועצה כמועצה. המועצה ניסתה להביא לפתרון לטובת היישוב על ידי שינוי הגבולות, וזה ההליך המשפטי שמצוי בסמכות המועצה. לא ניתן לכרוך הליך משפטי מינהלי של שינוי גבולות באותה עתירה לבג״צ עם טענות חוקתיות על התנאים בחוק. מכל מקום, תקיפה ישירה של תנאי החוק היא הליך לא פשוט שכן תכליתו ביטול חוק על ידי בג״צ".

– האם בכך אפסו תקוותינו ועלינו להתרגל למצב החדש – כלומר יישוב שתושביו אינם זכאים להטבות מס?

"⁠לא. נמשיך לפעול בכל דרך כדי להחזיר את ההטבות, ואנחנו לומדים את האפשרויות שישנן".

שילה: איבדנו חמש שנים

חבר המועצה החדש ניר שילה, שכמעט ניצח בבחירות האחרונות, אומר על הפסיקה: "הצטערתי מאד לקרוא את החלטת בג"צ לגבי החלפת השטחים, למרות שסברתי כל העת שזו התשובה הצפויה. לצערי נתנו שטח גדול למעלות, אך לא קבלנו דבר בתמורה, לא בשטח ולא בהטבות מס. זהו אקורד סיום כואב וצורם של המועצה היוצאת בראשותו של אייל שמואלי. הבחירות שינו את פני הדברים. הציבור אמר את דברו. מה שהיה הוא לא מה שיהיה!

עם הפנים קדימה, הטבות המס הן מרכיב חשוב ומשמעותי בקיום של כפר ורדים. הן חשובות והכרחיות לכלל התושבים וכמובן גם לפוטנציאל הגידול של הכפר ושמירת צביונו. לכן אני וחברי סיעת דרך ערך נעשה הכל בכדי להשיב את הטבות המס. לא נסתפק בערוץ אחד, לא נשקוט ולא ננוח עד שנצליח. אמנם איבדנו חמש שנים, בהן לא נעשה מספיק, אך כעת, יחד המועצה והקהילה, נתגייס ונפעל בנחישות להחזרת הטבות המס.

בחמשת חודשי המלחמה לא הצפנתי מעבר לקיבוץ כברי, אזור התעשייה נהריה וצומת סאסא. לתל אביב והמרכז הגעתי מספר פעמים, ופעם אחת גם לירושלים. חוץ מהעצב הגדול, הדאגה לגורל החטופות והחטופים, הדאגה לחיילים והזעם הכללי שמלווה אותי מאז, החיים נכנסו לשיגרה. שיגרה שונה, אבל תוססת. אפשר לצאת, לקנות, לפגוש חברים, לעשות עסקים, אפילו לבלות. וקולות הנפץ שנשמעים הם כתוצאה מירי של כוחותינו. "זה שלנו", אתם יודעים. מקסימום נפילות שלא גרמו נזק.

וגם אחרי שנגרם נזק, קוראים על הרוג פה או פצועים שם, עוצרים אולי לרגע אחד של צער, וכל עוד זה לא מישהו שאנחנו מכירים, מיד מחזל"שים. מעצבן, מטריד, מייסר מצפון, אבל התרגלנו. אנחנו מספרים לעצמנו שזה מלמד על חוסן. זה גם מה שאני מספר לעצמי, אבל מידי פעם גם שואל אם זו לא אנוכיות טהורה, קהות חושים והתעלמות קרה ומנוכרת כלפי כל מי שהמלחמה החריבה את עולמו.

ובעוד אני מנהל חיים כמעט שגרתיים, יש את הידיעה הזו שקילומטרים ספורים צפונה מכאן שטחים שלמים מפונים או מפונים למחצה. שכבישים בהם נסענו חדשות לבקרים (עד כמה שהשעה 11:00 נחשבת לבוקר) אמורים להיות ריקים. זו ידיעה מבהילה ומדאיגה, ועם זאת מסקרנת. אז בשבת האחרונה עליתי בגפי על האקסנט, ויצאתי לדרכים. הבטחתי בבית שאין לי שום כוונה להתגרות בגורל, ויצאתי לסיבוב באזור הצפוני של הגליל המערבי.

בעוד כשבוע יתקיימו ברוב הרשויות בישראל הבחירות לרשויות המקומיות. בכפר ורדים מתמודדים שניים על ראשות המועצה המקומית: ראש המועצה המקומית בחמש השנים האחרונות, אייל שמואלי; ומולו ניר שילה, שהכריז על מועמדותו בחודש אוגוסט האחרון, לפני כחמישה חודשים. גילוי נאות: שילה הוא הבעלים של אשכול מדיה, שבין השאר מוציאה לאור את עיתון א-לה כפר. מאז שהכריז על מועמדותו הוא מנותק לחלוטין מהעיתון, אין לו כל מידע מקדים על תכניו, ובוודאי שאינו מעורב בקבלת החלטות מערכתיות.

לקראת הבחירות הפניתי אל שני המועמדים שורה של שאלות. חמש מהן זהות, שאלה אחת אישית, וביקשתי מכל אחד מהם להפנות שאלה אל יריבו. שני המתמודדים שיתפו פעולה, מי יותר מי פחות. הטקסטים שהעבירו מובאים לפניכם – נאמנים למקור ככל שניתן בקיצורי עריכה הכרחיים.

תהיה מלחמה עם החיזבאללה או לא תהיה? ואם לא תהיה, האם היישובים המפונים יחזרו? ואם יחזרו, באיזה שיעור? וכל מה שאולי יקרה, באילו לוחות זמנים?

התשובה לכל השאלות האלו תלויה בהמון גורמים: ישראל, החמאס, חיזבאללה, לבנון, איראן, ארצות הברית, עוד כמה מדינות כמו מצרים וצרפת, תושבי הצפון המפונים וראשי היישובים, תוצאות המלחמה בעזה והמשא ומתן על החזרת המפונים, התפתחויות פוליטיות בתוך כל אחת מהמדינות והארגונים המעורבים, וכרגיל גם ליד המקרה יכולה להיות השפעה משמעותית על ההתפתחויות.

אורנה מזרחי, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב (ראו עוד על מזרחי במסגרת), נענתה לפניית עיתון א-לה כפר ומאפיינת שלושה (בעצם קצת יותר) תרחישים ריאליים לעתיד הקרוב.

תרחיש ההסדר

התרחיש האופטימי, נקרא לו כך, הוא הסדר מדיני. על פי התרחיש הזה מתישהו תיפסק הלחימה בעזה, ואז תושג הפסקת אש כלשהי עם חיזבאללה. כל עוד הלחימה בעזה תימשך, הסבירות להפסקת אש בצפון היא נמוכה, כי החיזבאללה קושר את הפעולות שלו היום למה שקורה בעזה. זה חייב להיות בהתערבות של גורמים אחרים, כמו היוזמה של האמריקאים עם השליח שלהם הוכשטיין, הצרפתים וגורמים אירופאים נוספים.

מה שעומד על הפרק הוא הפסקת אש מדורגת, כלומר קודם כל הפסקת אש כמו שהיה ב-1996 ב"ענבי זעם", אבל יהיה לזה המשך ותהיה הסכמה בין הצדדים לנהל דיון כדי להגיע לדחיקה של החיזבאללה רחוק מהגבול, ברוח החלטה 1701 של מועצת הביטחון, עם פריסה יותר משמעותית של יוניפי"ל וצבא לבנון לאורך הגבול. בתמורה יתחיל דיון בין לבנון וישראל על תיקוני גבול לאורך הגבול היבשתי.

ולמה זה תרחיש חיובי מבחינתנו? קודם כל כי האש נפסקת. שנית יש חזון להסדרה משמעותית יותר בהמשך, ושלישית נגיע להסדרה הזו אחרי שצה"ל כבר הגיע לכמה הישגים וחולל שינויים בשטח. כי מה שצה"ל עושה ממש בימים אלו, הוא מנצל את ההזדמנות כדי לפגוע ביכולות של חיזבאללה, בעיקר בדרום לבנון אבל גם יותר עמוק, כמו שתי התקיפות באזור צידון מתחילת השבוע.  בכך הוא מייצר מציאות חדשה לאורך הגבול, שנותנת קצת יותר ביטחון לתושבים כך שיוכלו לחזור הבייתה למציאות יותר טובה מזו שהייתה לפני ה-7 באוקטובר.

אני חושבת שאם בישראל יכירו בצורך לשנות את מרכיבי הביטחון הפנימיים, ואכן תהיה הבנה עם ממשלת לבנון על משהו יותר מוסדר ורחב, זה ייתן תחושת ביטחון לתושבים, והם יוכלו לחזור לבתים. בהסדרה כזו, שני הצדדים יוכלו לסמן לעצמם הישגים ומבחינתנו ההישג המשמעותי הוא מה שעושה היום צה"ל, שבפועל דוחק את כל הארגונים החמושים צפונה. אי אפשר לדחוק את כולם, חלק הם תושבי הכפרים, אבל לא נראה יותר בעין את העמדות של החיזבאללה, את הפרובוקציות ואת ההתקרבות לגדר. תתעצב מציאות חדשה, ואני מקווה שצה"ל יהיה מספיק חכם כדי לשמר אותה.

לסיכום, בתרחיש חיובי אנחנו מביאים חזרה את השקט לגבול, זה שקט יציב יחסית, אבל האיום המשמעותי של חיזבאללה לא הוסר, ונמשיך לחיות במין מאזן אימה הדדי – שקט שמותנה בהרתעה הדדית וקיום הסכמות. החסרונות הם שהחיזבאללה ימשיך לעשות את מה שהוא עושה, ולנסות לזחול חזרה לגבול. צה"ל, אני מקווה, ינסה למנוע זאת מהם, שכן אני פחות מאמינה ביכולות של כוח בינלאומי לעשות זאת.

לוח זמנים ריאלי-אופטימי הוא כמה חודשים, וזה יכול גם להתארך. זה מאוד מותנה במה שיקרה בעזה, וברמת הסיכון שייקח החיזבאללה, שכרגע לא מעוניין במלחמה. בזהירות אפשר להעריך שהחזרה ליישובים תהיה איפשהו ביולי-אוגוסט, כדי שבספטמבר ובתחילת שנת הלימודים התושבים יהיו כבר בבית.

תרחיש המלחמה

כרגע הדעה הרווחת היא שגם איראן וגם החיזבאללה לא מעוניינים במלחמה בעיתוי הנוכחי. יש לכך מספר סיבות, ובהן האיום האמריקאי, אובדן ההפתעה, ההיערכות הישראלית, פינוי היישובים, הנזק שייגרם ללבנון ולארגון עצמו והחשש של האיראנים ממלחמה אזורית.

ולמרות זאת, אנחנו עלולים להגיע לנקודת זמן שבה הם ישנו את דעתם, או שנתדרדר תוך כדי דינמיקה של מלחמה. הם עושים משהו, אנחנו מגיבים כמו עכשיו בצידון, או כמו החיסול בפעולה בנבטיה, והמצב מתפתח ללחימה רחבה יותר.

כך שתרחיש מלחמה יכול לקרות בשלושה מצבים: חיזבאללה ואיראן משנים את דעתם; נתגלגל למלחמה רחבה מתוך דינמיקה של הלחימה עכשיו, והאפשרות השלישית היא שישראל יוזמת מלחמה רחבה. ונראה לי שהכדור אכן יותר במגרש שלנו. היה מי שחשב שישראל כבר הייתה צריכה לצאת למלחמה עוד בתחילת המלחמה. על פי פרסומים שר הביטחון גלנט סבר כך, אבל עצרו אותו. זה כמובן יכול לעלות שוב בהמשך, או מתוך צורך פוליטי של גורם כזה או אחר, או מתוך רצון אמיתי לפתור אחת ולתמיד את הבעיה בצפון, לפגוע בחיזבאללה אנושות ולהחליט שאי אפשר לסבול יותר את מלחמת ההתשה.

מלחמה כזו תימשך כמה חודשים, היא תהיה קשוחה מאוד ולא רק לתושבי הצפון. גם לי בתל אביב יהיה קשוח. אני לא אוהבת להיכנס למספרים, אבל לפי הערכות מדובר על אלפי טילים, וזה יהיה פי כמה יותר הרוגים מאשר מול החמאס. יש לחיזבאללה אמל"ח מאוד משוכלל ויכולות משופרות, פי עשרה יותר מאשר ב-2006. זה לא סתם מספר. הכוח הצבאי של החיזבאללה מתבטא בטווח ובדיוק של הטילים, בכטב"מים, וגם ביכולות חדירה של כוח רדואן.

זו הולכת להיות מלחמה לא קלה. אם צה"ל ייכנס ויבצע תמרון קודם, זה יהיה פחות קשה.

בתרחיש של מלחמה קשה מאוד לדעת מתי ניתן יהיה לחזור ליישובים המפונים.

תרחישי הדשדוש

בין שני מצבי הקיצון הללו, מצביעה אורנה מזרחי על שני תרחישי ביניים מרכזיים.

מזרחי: תרחיש אחד הוא עוד חודשים רבים של דשדוש ומצב של לחימה מוגבלת כמו היום. אין בישראל החלטה לצאת למלחמה אין בחיזבאללה החלטה כזו, ולא מצליחים להגיע לאיזושהי הסדרה או הפסקת אש. זה יכול לקרות גם בשל התארכות המלחמה בעזה, ולפי מה שאני רואה ייקח עוד קצת זמן בעזה להשיג את מה שאנחנו רוצים. זה תלוי גם בשעון העצר האמריקאי ובגורמים נוספים. כך שקיים תרחיש ריאלי בו הלחימה בעזה – ובמקביל הלחימה המוגבלת בצפון, נמשכים עוד חודשים ארוכים, ובמצב כזה ברור שהתושבים במפונים לא חוזרים ליישובים שלהם.

תרחיש ביניים נוסף הוא שמגיעים כאילו לאיזושהי הבנה, אבל זו מציאות לא יציבה. במציאות כזו חיזבאללה עושה פה ושם פרובוקציות, אפילו קטנות, צה"ל מגיב, ושוב מתפתחת דינמיקה של חוסר יציבות לאורך הגבול. תרחיש כזה יכול לקרות גם אחרי שהתושבים חוזרים ליישובים, ואז נמצא את עצמנו שוב במציאות של חוסר יציבות מתמשכת.

בביתו של איתן גונן מכפר ורדים, אביה של רומי (23),  אני פוגש גם את בת הזוג, מיטל, ועוד כמה אורחים, בני משפחה וחברים, שבאים לתמוך. איתן עצמו חזר לאחרונה לעבודתו ב"ישקר", ובדיוק חזר מהעבודה. "כן, חזרתי לעבוד. זה קצת עוזר לשמור על שפיות, לחוש שיש לך תכלית".

גונן, 55, זוכר כל רגע מהשבת השחורה של ה-7 באוקטובר: "היום התחיל בשיחת טלפון שנכנסה בשעה 7:15 בבוקר. מאותו רגע כל החיים שלנו השתנו. רומי הייתה על הקו ואמרה לי: 'אבא, יורים עלינו'. הקליטה הסלולרית הייתה זוועתית, המון ניתוקים, או בגלל שכל 3,000 החוגגים ניסו להתקשר הביתה, או שחמאס דאג לחסימה. ידענו שהיא הולכת למסיבה, אבל לא ידענו שהיא תתקיים בעוטף.  רומי הלכה הרבה למסיבות, שמיקומן מתפרסם רק כמה שעות לפני שהן מתחילות.

"אחרי שהבנתי איפה היא ממוקמת, היא עדכנה שיש גשם של רקטות ושהיא בשטח פתוח. אמרתי לה אוקיי, כיפת ברזל מגנה על יישובים, רוצי לבארי, את וגאיה. מזל שהן לא הצליחו לעשות זאת".

גאיה חליפה ז"ל היא חברתה הטובה של רומי. השתיים הכירו במהלך ה'טיול אחרי צבא' בדרום אמריקה, ומאז הן חברות. רומי סיימה שירות צבאי, הספיקה לעבוד בנתב"ג ולפני כחודש עברה לתל אביב והתחילה לעבוד שם במסעדה. היא האמצעית מבין חמישה אחים,  ילדיהם של איתן ושל מירב לשם גונן. בני הזוג גרושים, ושניהם תושבי כפר ורדים.

עם קבלת השיחה, ממשיך איתן, התכנסה המשפחה מול הטלוויזיה והבינה מה קורה. "הסתבר שהיא התקשרה לירדן כבר ב-6:30 בבוקר. ואז השיחה אליי, ושיחה אל מירב. התחיל סבב שיחות, וכולנו באטרף".

מהר מאוד הבינו בני המשפחה שהסכנה היא לא מהרקטות. "שמענו יריות. רומי וגאיה עברו משיח אחד לשיח שני, וכל הזמן שומעים את היריות מתקרבות. בשלב מסוים גאיה שלחה הודעה לבן שמעוני, המלאך שלנו, שהיא עובדת איתו. הוא חילץ 12 איש, וכבר עשה שתי נגלות והגיע לבאר שבע. היא שלחה לו מיקום והוא הגיע בפעם השלישית, ואסף אותן כשהטרוריסטים היו כבר בכל השטח. לא יודע איך הוא הצליח להגיע".

ב-10:15 מקבל איתן עוד שיחה. "רומי אומרת לי 'אבא, אנחנו באוטו, יוצאים מפה'. רווח לי, אין לך מושג. אבל אחרי כמה דקות הטרוריסטים הגיעו. היא הייתה בקו עם מירב, וזה היה מזעזע. בן וגאיה נרצחו על המקום. אופיר צרפתי, שהם אספו מבלי להכירו, נפצע קשה. רומי ישבה מאחורי גאיה, היא בדקה לה לחץ דם או דופק, ואז חטפה כדור ביד. היא פחות ופחות ענתה למירב, וברקע שמעו את הטרוריסטים מדברים בערבית והשיחה נותקה. אחרי זה תרגמנו את השיחה המוקלטת. הם אמרו פחות או יותר 'היא בחיים, בואו ניקח אותה'. הם אכן לקחו את רומי ואת אופיר צרפתי, אבל אופיר לצערנו לא החזיק מעמד, וגופתו הוחזרה על ידי צה"ל אחרי כחודש וחצי".

מאז, במשך 16 יום, רומי נחשבה לנעדרת. "נעדרת זה אומר שאין שום מידע עליה, זה אומר שאתה הולך לישון, נושם, עומד, יושב ואין לך מושג איפה הבת שלך. המידע היחיד היה שהטלפון של רומי אוכן בעזה. ביום ה-17 עדכן אותנו נציג של צה"ל שרומי היא 'חטופה מסופקת', כלומר שיש מספיק מידע שהיא חטופה. רק כשהתחילו לשחרר חטופים, עודכנו שמשפחה מסוימת ראתה את רומי באחת המנהרות, והיא חיה. 47 יום לא היה לנו שום סימן חיים ממנה".

במהלך התקופה, השתתף איתן בפעילות למען שחרור החטופים. "אנחנו פועלים בכל המישורים. רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, עיתונות, הכל. מיטל ואני יצאנו לשליחות קצרה בחוף המערבי בארצות הברית דרך מטה החטופים. נתנו ראיונות לכל רשתות הטלוויזיה, CBS, FOX, ABC, NBC. קיימנו גם מפגשים בתוך סלונים".

איתן ומיטל ארגנו גם ריצה למען השבת החטופים, אבל כשאני שואל אם הם חלק מפעילות המטה הוא מבהיר: "אנחנו לא ממש פעילים. עוזרים ונעזרים, פה ושם תורמים. מירב הרבה יותר תקשורתית, היא 24/7 שם. אנחנו מגיעים למרכז בסופי שבוע, חמשושים או שישי-שבת, ומצטרפים לפעילות בכיכר החטופים".

אני מעלה בפני גונן את הטענה שהפעילות בישראל למען השבת החטופים מחלישה אותנו במשא ומתן. "אני לא מסכים לטענה הזו בכלל. בוא נהיה בשקט, נהיה ילדים טובים, לא נדבר ולא נצא החוצה בקמפיין. הרי הרבה פעמים מה שהקבינט עשה זה היה בעקבות לחץ. כולנו אנשים, כולנו הורים, אין דבר כזה שהסיפור לא נוגע ל-100% מהאנשים בכנסת. אז אנחנו ממשיכים להשמיע את קולנו, ואף אחד לא יעצור אותנו. התפקיד של המטה זה לוודא שכל החטופים חוזרים, ושאף אחד בממשלה לא יגמגם או ישנה את סדר העדיפויות, ויעמיד במקום הראשון את מיטוט החמאס. אין תמונת ניצחון, אין לנו כלום כאומה, אם יישאר אפילו חטוף אחד בעזה".

לעומת זאת, המשך הלחימה והצימוד שעושים שרי הקבינט בין מיטוט החמאס והחזרת החטופים, נראה לו הגיוני: "על פניו, אני לא יכול להגיד שהם טועים. אני לא גנרל גדול, אין לי ידע בטקטיקות או אסטרטגיות. אבל עובדתית את הדר גולדין ואורון שאול אנחנו מנסים להחזיר קרוב לעשור, ולא הצלחנו. כשחמאס לא לחוץ ויש לו אפשרות למתוח את לוחות הזמנים, הוא לא ממהר לשום מקום, והמחיר עולה. נראה שלחץ צבאי כן מניב תוצאות".

כשאני שואל אם יש לו מסר מיוחד לתושבי הסביבה, מתייחס איתן דווקא לשכנינו המוסלמים: "אין פה דת, אין פה לאום, אין פה גזע, מין. החטופים צריכים להיות קונצנזוס במדינה. חסר לי לשמוע את הקול המוסלמי. גם של הצבור הרחב וגם של המנהיגים".

מכלל הציבור, מבקש איתן סולידריות ואופטימיות: "רומי היא הבת של כולנו. היא לא שונה מהבת שלך או של כל אחד אחר. המקרה המצער אירע לבת שלי, אבל מבחינה ציבורית היא הבת של כולנו. גם של ביבי וגנץ ואייזנקוט, של כל חברי הקבינט. והם צריכים לדאוג שהבת שלהם חוזרת בחיים. המסר הוא שצריך להיות אקטיביים, כמו שגלנט אמר לנו: 'תשפטו אותי על פי התוצאות', וזה מה שאני עושה. אני מקשיב לו, אני סומך עליו ועל צה"ל ועל כל כוחות הביטחון. מי שפישל ב-7 באוקטובר, הוא זה שיביא לי תמונת ניצחון. אין לי מישהו אחר. ודבר אחד אני יודע: רומי חוזרת. היא חוזרת בחיים, תיכנס  דרך הדלת הזאת יום אחד, ותמלא את הבית באור כפי שעשתה תמיד".