בחמשת חודשי המלחמה לא הצפנתי מעבר לקיבוץ כברי, אזור התעשייה נהריה וצומת סאסא. לתל אביב והמרכז הגעתי מספר פעמים, ופעם אחת גם לירושלים. חוץ מהעצב הגדול, הדאגה לגורל החטופות והחטופים, הדאגה לחיילים והזעם הכללי שמלווה אותי מאז, החיים נכנסו לשיגרה. שיגרה שונה, אבל תוססת. אפשר לצאת, לקנות, לפגוש חברים, לעשות עסקים, אפילו לבלות. וקולות הנפץ שנשמעים הם כתוצאה מירי של כוחותינו. "זה שלנו", אתם יודעים. מקסימום נפילות שלא גרמו נזק.
וגם אחרי שנגרם נזק, קוראים על הרוג פה או פצועים שם, עוצרים אולי לרגע אחד של צער, וכל עוד זה לא מישהו שאנחנו מכירים, מיד מחזל"שים. מעצבן, מטריד, מייסר מצפון, אבל התרגלנו. אנחנו מספרים לעצמנו שזה מלמד על חוסן. זה גם מה שאני מספר לעצמי, אבל מידי פעם גם שואל אם זו לא אנוכיות טהורה, קהות חושים והתעלמות קרה ומנוכרת כלפי כל מי שהמלחמה החריבה את עולמו.
ובעוד אני מנהל חיים כמעט שגרתיים, יש את הידיעה הזו שקילומטרים ספורים צפונה מכאן שטחים שלמים מפונים או מפונים למחצה. שכבישים בהם נסענו חדשות לבקרים (עד כמה שהשעה 11:00 נחשבת לבוקר) אמורים להיות ריקים. זו ידיעה מבהילה ומדאיגה, ועם זאת מסקרנת. אז בשבת האחרונה עליתי בגפי על האקסנט, ויצאתי לדרכים. הבטחתי בבית שאין לי שום כוונה להתגרות בגורל, ויצאתי לסיבוב באזור הצפוני של הגליל המערבי.
פירוטכניקה מהמרפסת
קיבוצניקים מהאזור שאני מכיר התברכו במרפסת שמשקיפה על חתיכת נוף. ומכיוון שלבעלי הבית (הפציפיסטים!) יש משיכה מסוימת למראות קולנועיים, מידי פעם הם צופים מהמרפסת על מה שאפשר. עקרונית זה קורה כשיש ירי ואצלם אין אזעקה, "אבל לפעמים אין ברירה וצריך להפר עקרונות", הם מודים בחצי פה.
יש להם עמדת תצפית, הם כבר תפסו בעין ובעדשת המצלמה כמה מחזות פירוטכניים מרשימים, כולל יירוטים של כיפת ברזל. כמו כולנו הם מייחלים שהמלחמה תסתיים במהרה, אבל לחוויית הצפייה החדשה יש מצב שהם קצת יתגעגעו. אני מצלם את הפינה ומציין שגם ביום יפה אצלם. בלילה יותר מעניין, הם מעדכנים, אבל לא מזמינים אותי לחוויית צפייה עם בירה ופיצוחים.
החיילת ואני
אני עולה על כביש 70 ומתחיל להצפין. קצת אחרי כברי מחסום. אני מאט, פותח חלון, ומכין תשובות משכנעות לכוח הצה"לי שינסה לעצור אותי במשימתי העיתונאית. חיילת חמושה מזכה אותי במבט עייף ובקושי מנידה את ראשה מול נפנוף השלום הידידותי שלי. אני מנווט בין מחסומי הבטון וממשיך.
השעה כבר אחרי 11:00. שבת אביבית נעימה. הכביש כמעט ריק מרכבים. מולי חולפים כמה רוכבי אופנים לבושים בבגדיהם הזוהרים. איך הם לא מפחדים, אני שואל את עצמי, ומרגיש שהקוריאנית שלי היא מינימום טנק.
אהבה חקלאית בחזית
לקראת מצובה אני מבחין בצד הדרך במכונית חונה ולידה אבא ובן. אני עוצר לידם. הם מירכא, מחכים כאן לחבר שקבעו איתו והסתבך בגלל שהווייז מכוון אותו לבירות. אנחנו מחליפים בדיחה על הפקקים בכניסה לנמל התעופה פתחי שקאקי, והאבא מספר לי שבאו לחווה הקרובה לקטוף תותים. האמא והאחות הגדולה כבר בדרך לשם ברגל. אני מפטפט עם ג'וד, הילד. הוא מדבר באנגלית שוטפת שלמד מפלייסטיישן וסדרות בטלויזיה. שניהם מבטיחים לי שבחווה יש מלא אנשים.
אני מתגלגל בשביל העפר, עוקף את האם והאחות, עוקב אחר השילוט הברור, חוצה מטע אבוקדו שניכר כי הוא מטופל, אבל לא כתמול שלשום, ומגיע לחוות "להתאהב בטבע". מפליא, אבל במרחק של קילומטרים ספורים מהגבול הרוחש יש עשרות מכוניות פרטיות והמון משפחות עם ילדים שבאו לחוויה של קטיף, פינת חי, והתחברות כללית לטבע ולחקלאות. נציגות מרשימה לבני העדה הדרוזית, אבל גם משפחות יהודיות פוקדות את המקום. אם ושתי בנותיה מהיישוב שורשים אפילו הסכימו להצטלם באמצע קטיף התותים שלהן.
מאחורי הקופה עומד בעל המקום, ביאליק סולימני. הוא חקלאי ממושב עבדון, עובד גם כמורה ומתנדב במשטרה, ויש לו מבט טוב, הרבה רגישות וחוש הומור בריא. בשלט שמפרט את כללי ההתנהגות במקום, למשל, מתבקשים המבקרים להימנע מלהכניס פירות שקטפו לתיקים האישיים לפני ששילמו עליהם. בסיום הבקשה הסבר, כמעט התנצלות: אנחנו חקלאים, גם ככה קשה לנו.
אני מביע את פליאתי על כמות המבקרים לנוכח המצב, וביאליק (זה שמו הפרטי) מעדכן שזה כלום לעומת מה שקורה כאן בשבתות כתיקונן. הוא קצת מסתייג מהרעיון של להצטלם, אבל בסוף מסכים לתמונה משותפת עם קליינטים עמוסי תות טרי. אני מצלם, ובראש מתנגן לי, איך אפשר לחמוק מזה, "תותים, תותים, בואי נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה" (אתניקס, מילים זאב נחמה לחן נחמה ותמיר קליסקי).
פירות טריים עושים לי את זה מגיל צעיר, ופעם אפילו התחתנתי בגלל זה. אז אני מצטייד בשתי קופסאות פלסטיק וצועד לכיוון חממות התותים (יש שלוש חממות, זנים שונים). הם מתוקים ויפים, ולגמרי מצדיקים את שם המקום. גם אני התאהבתי. בקופה אני מקבל מביאליק הנחת סלב, ומרגיש שהיציאה הנועזת שלי לשטח כבר השתלמה. גם בגלל התותים, וגם בגלל שגיליתי יופי של מקום לקחת אליו את הנכדים (שתכף מגיעים) כשרוחות המלחמה יירגעו (ייקח קצת זמן, אבל בטח גם זה יקרה).
לבד בכביש
אני ממשיך צפונה על כביש 70. מנסה לבדוק מה נשמע בקיבוץ מצובה המפונה. השער הצהוב סגור ובלתי מזמין בעליל. זה לא יהיה השער הצהוב הסגור האחרון שאני רואה בסיור שלי. בכיכר אני פונה שמאלה לכיוון שלומי. עוד מחסום, הרבה יותר רציני. יותר חיילים, יותר חמושים, ושוב אני מנווט בסלאלום הבטונדות בלי שאיש יסמן לי לעצור. בפנייה ימינה לכיוון חניתה ושלומית אני מבחין בעוד מחסום רציני. אני מוותר מראש על הניסיון לחצות אותו. החבר'ה עוד עלולים לאפשר לי לעבור.
אני נוסע לאיטי מערבה. מימין מסעדת הארזים. בשעה כזו בשבת בדרך כלל כבר יש בה תנועה ואין חנייה. עכשיו היא סגורה ומסוגרת. עוד קצת מערבה, ואני לבד. לגמרי לבד. אני עוצר את הרכב, אפילו לא טורח להיצמד לצד הכביש, ופותח חלון. שקט מעיק ומפחיד. שבת, צהרים, שמש חורפית שמרמזת על האביב המתקרב, זה הכביש שמוביל אל חופיה הצפוניים של ישראל, ראש הנקרה, ובמזרח כביש הצפון על אתריו ויישוביו. בשבתות כתיקונן התנועה בו ערה מאוד. לא פקקים, אנחנו בכל זאת בגליל, אבל רכבים נוסעים בו ללא הפסקה, אנשים מהלכים לצד הכביש, חיים. עכשיו אני ממתין דקות ארוכות עד שרכב בודד חולף על פניי בנסיעה מזרחה.
בכניסה לבצת שוב שער צהוב סגור. ובצומת בצת אני שוב מוותר על הדחף לנסוע צפונה. אני פונה שמאלה לכביש 4 השומם, מעיף מבט בשער הצהוב והסגור של מושב לימן, וממשיך דרומה. המסעדות וכפרי הנופש בצדו המזרחי של הכביש סגורים ומסוגרים. התנועה עדיין דלילה מאוד. בחוף אכזיב אני מחנה ויורד מהרכב. זוג רומנטי מטייל רגלית, וכמה רוכבי אופנים חולפים על הכביש הפנימי. אני מטייל שם לפעמים בשבתות שמשיות שכאלה. החוף רוחש מטיילים, רוכבים, נהגי טרקטורונים מעצבנים, ובעיקר דייגים הניצבים על השוניות הגדולות ומטילים חכה. הפעם אני מבחין בדייג בודד במרחק. אני מקווה בשבילו ששב לביתו עם שלל נאה, מגיע לו, ויסלחו לי הדגים המסכנים.
החוף יפה כתמיד. הדממה כאן מופרת מרחשי הים, ועדיין יש מתח ומועקה באוויר. אם המלחמה תימשך, יהיה מעניין לראות את החופים בחודשים החמים יותר.
שלא נקרא לזה שיגרה
אני שוב נוסע דרומה. החניון של גן לאומי אכזיב והכפר של אלי אביבי עליו השלום – "מדינת אכזיב" – כמעט שומם. כשאני מגיע לכיוון גשר הזיו והשכונות הצפוניות החדשות של נהריה התנועה כבר ערה יותר. דרומית לאזור התעשייה של נהריה, כבר קשה להבחין שאנחנו בתקופת מלחמה. מעבר הדרגתי, אבל חד, מאזור רפאים לאזור שבכל זאת שוקק חיים.
לא חשתי בפחד של ממש במהלך הסיבוב הזה. אבל כשאני פונה שמאלה חזרה הבייתה, אני מרגיש הקלה מסוימת. סוג של תחושת ביטחון. אני נזכר בשיר נידח ומעולה של החברים של נטאשה מתוך רדיו בלה בלה. "בואו ונקרא לזה שיגרה", שר שם ארקדי דוכין בסרקזם תיאטרלי את המילים שכתב מיכה שטרית. אני מזדהה עם הסרקזם הזה, חושב על המצב המדכא של המדינה, הנגיעות האישיות שבכל זאת קיימות, חבלי הארץ הנרחבים שהפכו עכשיו לאזורי רפאים, על החטופות והחטופים, על הפצועים ועל ההרוגים, וגם על מה שאנחנו מעוללים ועל היעדר האופק האופטימי. הרבה אני לא יכול לעשות בנידון, אני מציין לעצמי בתסכול, אבל לכל הפחות לא אקרא לזה שיגרה.
