הרבה מעבר לחומוס

אילנה סעיד מעריכה שלפחות חמישים אחוז מתושבי כפר ורדים סעדו פעם במסעדה שלה "חומוסיית הנוף" בינוח או לפחות מכירים אותה. אמנם אינני סטטיסטיקאי דגול, אבל להערכתי המספר האמיתי גבוה בהרבה. קרוב כנראה למאה אחוז. ומי שמגיע, בא בשביל החומוס המשובח, התבשילים הטעימים והממולאים הטריים, ולא פחות מידי בשביל החיוך המפורסם של אילנה, אישה דרוזית צעירה וחייכנית, שמנהלת את המסעדה ביד רמה.

-אני מוכרח להתחיל מהשם. איך לאישה דרוזית קוראים אילנה?

"כשהדוד שלי למד בטכניון בחיפה הוא התאהב באישה בשם אילנה. זו הייתה אהבה בלתי אפשרית. גם אצל היהודים וגם אצל הדרוזים אי אפשר לקיים את האהבה הזו ולהתחתן. באותו זמן אמא שלי הייתה בהריון איתי, והדוד ביקש שאם תיוולד ילדה יקראו לה אילנה. וכך קיבלתי את השם, על שם אהבתו של הדוד שלי".

-והסיפור ידוע, מדובר? אם זו אהבה בלי חתונה זה בסדר?

-"גם האהבה כשלעצמה אסורה, אבל קורה… בינתיים הדוד התחתן, יש לו ילדים והסיפור ידוע. גם אילנה התחתנה, ויש לה כבר נכדים".

שני שולחנות במטבח

היא נולדה בינוח בשנת 1980, הקטנה מבין שישה אחים (שלושה בנים ושלוש בנות) במשפחת אג'מיה. חלק נכבד מילדותה בילתה בקיבוץ מצובה. "אבא שלי היה רכז בנייה במצובה, ומכיוון שהייתי הקטנה הוא אהב לפנק אותי ולבלות איתי. בכל הזדמנות לקח אותי לקיבוץ, וגדלתי כמעט כמו ילדת קיבוץ".

-ממש היית שם במוסדות, בגנים בכיתות?

"זה לא, אבל הייתי מגיעה בחופשים ובחגים ובימי שישי, כשאצלנו אין לימודים. לפעמים ביליתי שם גם על חשבון בית ספר. כל יום שישי הייתי שם, מגיל שלוש עד כיתה י"ב, וזו תקופה ארוכה".

היא למדה בבית הספר היסודי בינוח, וחטיבת ביניים ותיכון בסמיע (כיום כבר יש חט"ב ותיכון בינוח). בגיל 18, מיד לאחר הלימודים, התחתנה עם נאהי סעיד, ולבני הזוג חמישה בנים. "כן, רק בנים", היא מבהירה בחיוך. "בעלי לא יודע לעשות שמאלה, רק ימינה". תאמר הגדול בן 22 השתחרר לאחר שירות משמעותי, באסל בן 20 חייל בסדיר, ואחריהם אייהם 17.5, ניל 15 ורונן 11. גם על שמותיהם של שני הבנים הצעירים יש סיפור. "עובדת בתחנת הדלק הייתה ממש ידידת המשפחה. חברה מאוד קרובה של נאהי ושלי. כשהייתי בחודש התשיעי להריון היא נסעה לתאילנד. גם משם היא דאגה לצלצל מידי יום. פעם אחת התקשרה ופשוט ידעה שאני בדיוק יולדת. באמת הייתי באמצע הלידה והיא הבהירה בטלפון: השם של הילד יהיה ניל! אז לפי בקשתה נתנו לו את השם ניל, שם ששמעה בתאילנד. רונן היה המנהל של בעלי שגם אני הייתי מאוד מיודדת איתו, והבן הצעיר קיבל שמו כמחוות הוקרה".

נאהי מנהל את תחנת הדלק, ולצד עבודתו הוא גם עוזר לאילנה בניהול המסעדה ותפעולה.

-אז את בעצם הבוסית של בעלך. איך זה עובד?

"יש פעמים שקשה לו לקבל ממני הוראות, אבל לרוב הוא אומר כמה הוא שמח שאני אישה חזקה ויודעת איך לנהל את הדברים".

את המסעדה פתחה לפני עשר שנים, באוגוסט 2014, ואפשר לומר שהיא הלכה בעקבות הלב. גם במובן הספרותי של הביטוי, אבל במקרה שלה גם במובן המילולי. "לפני המסעדה הייתה לי חברת כוח אדם. העסקתי נשים שעבדו בניקיון בתים, ושירתנו עשרות מתושבי כפר ורדים".

-איך הגעת לניהול חברת ניקיון?

"בשנים הראשונות אחרי החתונה הייתי בבית. נאהי לא נתן לי לצאת לעבוד. אבל אז הגיעו קשיים כלכליים והייתי צריכה לצאת לעבוד. התחלתי בישקר במטבחים. זה היה היום הראשון שלי מחוץ לבית, הרגשתי איך מאתיים  איש מסתכלים מי זאת החדשה ואיך היא עובדת, ומרוב התרגשות שפכתי חלב על אחד העובדים. אמרתי לעצמי שדי, אני לא רוצה לעבוד. אבל הצורך נותר, והתחלתי לעבוד בניקיון בתים. בהתחלה אצל אנשי קיבוץ מצובה שעברו לכפר ורדים, ולאט לאט אצל עוד אנשים. בהתחלה עבדתי בעצמי, אבל מהר מאוד הפכתי את זה לחברת ניקיון. כנראה שיש לי אופי של יזמית. קיבלתי עוד בית ועוד בית, עוד מפעל קטן ועוד משרד, והתחלתי להפעיל צוות של בנות בעבודות ניקיון. בשיא הגעתי לצוות של 25 נשים שעובדות בניקיון ועשיתי את זה במשך שבע שנים. זו הייתה עבודה מאוד מלחיצה, עד שבפסח אחד חליתי והתאשפזתי בבית חולים לשבוע".

-מה זה חליתי?

"היה לי התקף לב. מה שנקרא אירוע לבבי קטן. אבל זה אמר לי תעצרי רגע ותראי איך את ממשיכה".

-ואז פתחת מסעדה?? זה אמור להיות מלחיץ לפחות באותה מידה.

"תיאורטית כן. אבל הכיף במסעדה זה שהלקוחות שלי מאוד נחמדים. הם אוהבים אותי אישית, וכשהם באים יש חיבור אישי. גם כשאני בלחץ וקשה לי, אני יכולה לצאת, להגיד להם שיש קצת עומס וצריך סבלנות, ואפילו לבקש עזרה. הם לוקחים צלחות, משרתים את עצמם, אני נותנת להם להרגיש בבית. כשזה קורה, ובמיוחד כשאני מקבלת חיוך מלקוח או לקוחה, את החיבוק הזה, זה משחרר.

"זה הפך להיות משפחתי. בחברת הניקיון הקשר נעשה בטלפונים, כולם היו לחוצים, וחלק מהלקוחות היו משוכנעים שאם יש תקלה, זה כי שלחתי עובדת למישהו שמשלם יותר. אנשים לא הבינו, ולי היה מאוד קשה. פה זה אוכל. אם האוכל טוב הלקוח מאושר, ואז גם את מאושרת. ואם חסר משהו, אפשר להחליף את זה בחיוך".

-או באוכל אחר.

"בדיוק. אם אין אורז יש צ'ולבטו".

-איך בדיוק נולדה המסעדה?

"המטבח שימש אז כמשרד של חמי. הוא בדיוק העביר את תחנת הדלק מבעלות פרטית לרשות חברת 'דלק', וביקש ממני לנקות את המשרד ולעשות סדר בקלסרים. באחת מהפסקות הקפה ראיתי את הנוף, הבנתי את הפוטנציאל. אמרתי לו 'אני רוצה לפתוח פה מסעדה'. הוא לא האמין שאני יכולה לעשות את זה. 'את לא תצליחי', אמר לי. 'אף אחד לא יבוא לאכול בתחנת דלק'. התעקשתי. אמרתי לו 'תאמין בי, אני פותחת', וזה מה שקרה. בהתחלה זה היה שני שולחנות בתוך המטבח. אנשים ישבו איתי ממש בתוך המטבח. לאט לאט הרחבנו וגדלנו. כל פעם בנינו עוד תוספת".

-אני יודע שאת לא האישה הדרוזית היחידה שמנהלת עסק עצמאי. אבל נשים בעלות עסקים זה עניין די חדש בחברה הדרוזית.

"פעם זה באמת היה קשה יותר. התפיסה הייתה שהאישה צריכה להיות בבית, לנקות, לבשל לבעלה ולחכות לילדים. אבל יוקר המחיה וגם ההתקדמות בתפיסות הביאו להבנה שהאישה חייבת לעזור. ומה שקרה זה שנשים התחילו להוביל. הן יוצאות ללמוד, מוציאות תארים, וגם פותחות עסקים עצמאיים. הגברים למדו לקבל את זה וגם להתגאות בנשים שיוזמות ועושות. נאהי, למשל, תמיד מפרגן".

צוות העובדים מבוסס על בני המשפחה וצעירות מהסביבה שעובדות כמלצריות. הבן הגדול חזר לעבוד במסעדה לאחר השחרור, אם כי פניו לשירות משמעותי במשטרה. בינתיים הוא במסעדה "וטוב שיש לי את העיניים שלו כשאני עסוקה במטבח", אומרת אילנה.

היא גאה מאוד בקשרים שנוצרים בקרב הנערות שעובדות במסעדה: "המלצריות תמיד הגיעו מכפר ורדים ומינוח. המשימה שלי במסעדה, חוץ מהפרנסה, היא ליצור ביחד. שבנות יהודיות וערביות יהפכו לחברות, שילמדו זו מזו את השפה ואת אורחות החיים. וזה קורה כל הזמן. אתה צריך להיכנס למטבח לשמוע. זה מדליק אותי, ממש מעיף אותי לראות איך הן לומדות זו את התרבות של חברתה. אני גם רואה איך הן דואגות אחת לשנייה. כשמישהי לא מגיעה חברותיה מתעניינות איפה היא, מה קרה. נוצרות חברויות של ממש, כולל ביקורים בבתים ויציאה משותפת לבתי קפה ובילויים אחרים. בימי שני, כשהמסעדה סגורה, הן נפגשות. יש למשל מישהי מכיתה י' שמתמודדת עם קשיים בבית ומחלה של אביה. היא מקבלת מחברה המון תמיכה וחיזוק".

גם רוב הלקוחות מגיעים מכפר ורדים, מיעוטם מינוח ומיעוט נוסף מיישובי הסביבה ותיירים מזדמנים.

יש לך תפקיד בחיים

אילנה סעיד גם פעילה בעמותת מעגלי חיכאיאת שמפעילה דורית קראוס גבאי מכפר ורדים. העמותה מחברת נשים בנות כל הדתות, ומקיימת מגוון פעילויות. במהלך המלחמה אילנה התרחקה לתקופה מהפעילות, ולאחרונה שבה אליה. "כשדורית סיפרה לי על מטרת המעגל, חיבור בין יהודיות לערביות, להוכיח שאפשר גם אחרת, מיד התחברתי. אני מאמינה ברעיון שאנחנו יכולות  לבנות עולם יותר טוב והאמנתי גם במעגל. התחלתי לנסוע כל יום שני עם דורית וזה היה נהדר. בכל פעם היה למעגל מנחה אחר והוא עסק בנושא אחר. הייתה גם את הפעילות של סיפורים אישיים, ומאוד התחברתי לרעיון ולפעילות.

לאחר שפרצה המלחמה עלו במעגלים כמה דעות שמאוד הכעיסו אותי. יום אחד הייתה מישהי שדיברה על האנשים בעזה שלא יכולים לסבול יותר את הכיבוש, שהחיילים שלנו הם האשמים. באותו חודש נהרגו שני שכנים שלנו מינוח – עלים עבדאללה בגבול לבנון, וסלמאן חבקה שנהרג בעזה. שניהם שכנים שלנו".

-אבל בטח יש בקרב הנשים מגוון של דעות.

"זה נכון. בתחילת אותו מפגש כל אחת דיברה על הכאב שלה. נשים יהודיות דיברו על הסבים שלהן שעברו את השואה, קרובי משפחה שעברו את מלחמת יום כיפור ועכשיו האירועים בעוטף עזה. היה בכי, ראיתי כאב עצום, וגם אני חשתי כאב גדול. ואז קמה אותה אישה ובעצם אמרה שמי שאשם זה 'אתם'. היא לא ראתה את הכאב של שני הצדדים, רק צד אחד. והמטרה של המעגל היא לראות את הכאב של כולם.

"גם אחת המנחות הזדהתה כישראלית פלסטינאית, והיה לי קשה עם זה. עד אוקטובר האמנתי מאוד בפעילות. גם כשהייתי עמוסה מאוד ועייפה מאוד הייתי עוזבת הכל ומגיעה לפעילות. אבל באותו יום הכאיבו לי שתיים. אחת שהאשימה את החיילים ואת ישראל באחריות למה שקרה ב-7 באוקטובר, ואחת שהזדהתה כפלסטינאית".

לאחר הפסקה של כמה חודשים, אילנה שבה לפעילות בעמותה. הטריגר היה סוכן של מכונות קפה שהגיע למסעדה. "הוא שיתף אותי בטראומה שלו מה-7 באוקטובר, כשהיה בצימר עם שלושה ילדים קטנים. הוא שמע את הכל במשך יומיים, ורק לאחר יומיים חולץ עם ילדיו. הוא לא רצה להגיע לכאן בגלל שפחד מאזעקות. לא היה מוכן לנסוע מעבר לכרמיאל. אבל בזכות השיחה שלי איתו העז להגיע לכאן, והוא שלח לי הודעה שבזכותי התגבר על הפחד. הוא כתב לי 'חיזקת אותי יותר מהפסיכולוג שלי. יש לך תפקיד בחיים ויש לך משהו שאת צריכה להמשיך איתו'. למחרת צלצלתי לדורית, הסברתי לה למה כעסתי, ומאז וחזרתי לפעילות במעגלים".

מאז שפרצה המלחמה כל מי שמגיע למסעדה על מדים לא משלם. זה התחיל ממש בימים הראשונים אחרי ב-7 באוקטובר, ונמשך עד היום.

-מי שרוצה לשלם שיוריד מדים?
"בדיוק", היא צוחקת, ומספרת על קשרים שנרקמו בינה לבין חיילי סדיר ומילואים שהוצבו באזור והפכו לידידים. "הם שולחים לי הודעות על בסיס שבועי, ויש כאלה שכבר מגיעים לאזור לסבב שני של שירות מילואים".

-איך זה קרה?

"אחרי הטבח כמעט לא הייתה עבודה. אפילו שחררתי עובדים. לאנשים לא היה חשק לאכול, וגם פחדנו קצת לצאת מהבית. לקח לכולנו זמן להבין מה קורה. יום אחד התיישבה כאן חבורה של חיילים ששירתו באזור. הם רצו עלי גפן ופלאפל, ואני שומעת אותם מהמטבח מחשבים שקל לשקל לראות שיש להם מספיק כסף לשלם. הרגשתי צביטה בלב, ואמרתי להם תבקשו מה שאתם רוצים, ואל תחשבו על כסף. הם ביקשו מנה אחת של עלי גפן, הגשתי להם את כל הסיר והבהרתי שלא אקבל מהם כסף. הם התעקשו, אבל אני עקשנית יותר. לקחתי את הטלפונים שלהם והמשכתי לטפל בהם באופן יומיומי. דאגתי להם על בסיס יומי למרק, לחומוס וגם לבדוק מה שלומם".

-על כמה מנות ביום אנחנו מדברים?

"בהתחלה זה היה מעל מאה, ואפילו מאתיים מנות ביום. עכשיו קצת פחות".

-איך עומדים בזה כלכלית?

"בשלב מסוים באמת נקלעתי לבעיה כלכלית קשה. הרגשתי שאני מאבדת את היכולת להמשיך לתרום. חברה שלי אמרה לי להפסיק, הסברתי לה שאני פשוט לא יכולה. אני רואה את השמחה שלהם בעיניים, רואה את החיוך, רואה שמחכים לי. ואחרי שאמרתי את זה, כאילו אלוהים הקשיב לי והלקוחות חזרו. כמעט בבת אחת. מהחודש השלישי העבודה חזרה והמסעדה הרבה יותר עמוסה מאשר לפני המלחמה".

-איך את מסבירה את זה?

"אולי אנשים התחברו אליי… משהו השתנה מבחינה רגשית. יותר מהכסף, חשוב לי לראות שהאנשים נהנים, שהצלחות ריקות. אולי בעקבות המלחמה אנשים יותר מתחברים לזה. עם ישראל חי, וזה כיף לי. שאשתף אותך במשהו?".

– בטח.

"ב-6 באוקטובר, יום לפני הטבח שהיה גם ערב שמחת תורה, היה כאן עומס גדול. בין השאר היו כאן שתי בנות במדי צופים שחיכו המון זמן לחומוס, וילד שהגיע לקחת הזמנה כשאבא שלו מחכה בחוץ ברכב. אני ראיתי ששלושתם חיכו כמעט חצי שעה, הילד כבר אמר שאבא שלו מתעצבן באוטו, ואני זירזתי את העובדות. זה היה יום עמוס, וחזרתי הבייתה כועסת על עצמי איך לא עמדתי בלחץ.

"יום למחרת פתאום אין לי אנשים. לא הבנתי מה קרה. אמנם בבוקר הקפיצו את הבן שלי שבסדיר, אבל לא שמעתי חדשות ולא קישרתי. בשבתות אני רגילה שמשבע בבוקר אנשים עוברים וקונים אוכל בדרך למרכז, ובאותו יום כלום. רק בשמונה וחצי התקשר לקוח שהייתה לו הזמנה גדולה כדי לבטל 'בגלל מה שקורה במדינה'. שאלתי מה קרה, ורק אז שמעתי על האסון. הרגשתי כאילו מישהו שפך עליי קרח". 

מקום של תרבות

אילנה מספרת שהיא מתחילה את יום העבודה כל יום בחמש בבוקר, ומסיימת אותו רק בסביבות שש וחצי שבע בערב. כשאני שואל איך היא עומדת בזה היא מניעה את ידה בתנועת ביטול: "אני מתה על זה. כשאתה אוהב את מה שאתה עושה אתה עומד בכל דבר".

-מה התוכניות לעתיד? נניח בעוד חמש שנים.

"אני רוצה שהמסעדה הזאת תהפוך למפגש חברתי. שכל אחד יוכל לפתוח את הלב שלו. החלום שלי הוא שיהיו כאן פעילויות משותפות לבני נוער ולמבוגרים. שהמקום יהפוך לא רק למקום של אוכל, אלא גם של תרבות וחיבור".