באיזה אתר קדוש ועל איזה רקע התפללו יחד נוצרים, מוסלמים ויהודים? סיפורו הפחות מוכר של מנזר "ג'ורג' הקדוש" בעיירה אל-חאדר

מערבית לבית לחם וצמוד אליה נמצאת עיירה מוסלמית בשם אל-חאדר. עיירה בת 12 אלף תושבים, כולם מוסלמים למעט נוצרי אחד. הנוצרי הוא הכומר הממונה על המנזר והכנסיה ע"ש ג'ורג' הקדוש או בשמו המוסלמי אל חאדר (הירוק).
הישוב אל-חאדר צמח סביב המנזר, שאת אדמותיו עבדו פלאחים מוסלמים. המבנה המקורי של המנזר נבנה בתקופה הביזנטית. על היסודות הביזנטיים נבנה בסביבות שנת 1600 הקומפלקס הנוכחי, שעבר שינויים ותוספות משמעותיות בשנת 1912. לפי מסורת מקומית הסתתר ג'ורג' הקדוש מחיילי הצבא הרומי במערה שכיום נמצאת בתוך המנזר. כאשר נתפס לבסוף, הוחזק במקום כבול בשרשרת ברזל אליה היה מחובר באמצעות קולר שהושם סביב צווארו.
ג'ורג' הקדוש, "הורג הדרקון", הוא דמות מוכרת בשלוש הדתות האברהמיות. תמונתו יושב על סוס ובאמצעות רומח הורג את הדרקון מתנוססת בכל הכנסיות (אך לא רק) של הזרם האורתודוקסי בנצרות. בארץ קיימים 22 אתרים – כנסיות ומנזרים, הנושאים את שמו של קדוש זה. לג'ורג' הקדוש יש זיקה לאסלם וגם ליהדות. במאה השביעית, כאשר המוסלמים כבשו את הארץ הם נתקלו בערבים נוצרים וכתוצאה מהקשר עימם אימצו את ג'ור'ג' הקדוש לחיקם תחת השם אל-חאדר, הירוק.
באשר לקשר של המוסלמים ליהדות, הדמות החשובה ביותר בעיניהם הוא אליהו הנביא. דמות זו מופיעה במספר פסוקים בקוראן ומזוהה בשם אל-חאדר או אליאס. המוסלמים רואים בו "הנביא הירוק" בזכות כוחו להוריד גשם. המשותף בין אל-חאדר לאליהו הנביא לפי אמונה עממית של המוסלמים הוא יכולות הריפוי, בעיקר מחלות נפש. באגדה נוצרית מימי הביניים מתואר אליהו הנביא כלוחם "באנטיכריסט", מתנגדו של ישו. הדרקון אותו הורג ג'ורג' הקדוש מסמל את האנטיכריסט, ומכאן הקשר בין אליהו הנביא לג'ורג' הקדוש.
הקשר של ג'ורג' הקדושל לשלוש הדתות מאפשר להבין טוב יותר את המציאות שנוצרה סביב המנזר בעיירה אל-חאדר. בין סוף המאה ה-19 לתחילת המנדט (1920) שימש המנזר כמקום לריפוי חולי נפש, על בסיס האמונה ביכולותיהם של ג'ורג' הקדוש ואליהו הנביא. חולי נפש משלוש הדתות הובאו למנזר, ונקשרו על ידי שרשראות וקולר לקיר של הנרתקס (המבואה של הכנסייה, החלק שלא נחשב לקדוש). נזכיר כי השרשרת עם הקולר בכנסייה הפכו לחפץ מקודש בגלל סיפור תפיסתו של ג'ורג' הקדוש במערה. חולי הנפש הכבולים קיבלו מזרן קש ומזונם היה מים ולחם בלבד. הם לא היו מוגנים מפגעי מזג האוויר, לבשו סחבות וחיו ללא כל תנאים סניטריים. את צרכיהם עשו במקום רבצם. הסירחון והמראה הדוחה של החולים בחזית הכנסייה הביאו את ראשי הכנסייה האורתודוקסית להקים עוד טרם מלחמת העולם הראשונה 12 תאים מדרום לכנסייה, בהם נתנו לחולים תנאי אשפוז טובים יותר.
חגו של ג'ורג' הקדוש מצוין ב-5 במאי. ביום זה, במשך מאות שנים, עלו לרגל אל המקום מוסלמים ונוצרים והתפללו ביחד בכנסיית המנזר. המוסלמים היו מביאים איתם שטיחונים והתפללו עם פניהם לתמונות הקדוש שלהם, הרי הוא אל-חאדר. ולידם עמדו הנוצרים והתפללו לג'ורג' הקדוש. על פי עדויות מתחילת המאה ה-20 גם יהודים השתתפו בתפילות והם פנו לאליהו הנביא. לא ברורה הזיקה של היהודים למקום למעט המסורות הקיימות בהקשר לאליהו הנביא באסלם ובנצרות. סביר להניח שהיהודים הפסיקו לפקוד את המקום אחרי הפרעות של שנת 1929.
השרשרת עם הקולר הפכה בשלב מסוים לחפץ מקודש. מבקרי הכנסייה מבקשים מהכומר לבצע טקס בו הכומר מעביר את הקולר והשרשרת שבע פעמים סביב גופו של המאמין כסגולה נגד מחלות נפש כאשר הוא לוחש תוך כדי כך ברכות. זהו מראה יוצא דופן שבו נוצרי ואחריו מוסלמי עומדים וממתינים לתורם לעבור את הטקס, מכיוון ששניהם מאמינים ביכולת הריפוי באמצעות החפץ המקודש.

זהו הטור האחרון במתכונת הנוכחית, אני מניח שעוד נתראה בעתיד.

הפעם נעסוק באפיזודה מהתקופה הצלבנית, שעיקרה לחימה יוצאת דופן של מגיני מבצר "בלואר" (כוכב הירדן). במשך שנה וחצי אחרי נפילת הממלכה הצלבנית.
הזמן הוא חודש אוגוסט 1187, כחודש לאחר מפלת הצלבנים בקרני חיטין. הממלכה הצלבנית חדלה להתקיים כיחידה מדינית, ומה שנותר ממנה זה מספר "כיסים צלבניים", שניים מהם בגליל: מבצר צפת הטמפלרי ובלואר ההוספיטלרי . עוד נקודות היו ירושלים, בירת הממלכה, והעיר צור, שם התרכזו שרידי הלוחמים.
מבצר בלואר היה החזק בין מבצרי הממלכה וגם המבודד ביותר, עם חפיר עמוק ורחב וחומות מסוג "חלקלקה", שמטרתן להקשות על הצרים לטפס עליהן. מצד שני, למבצר לא היה כל סיכוי לקבל סיוע במידה וייקלע למצוקה. באוגוסט 1187 הטילו המוסלמים מצור על בלואר. מגיני המבצר היו אנשי המסדר ההוספיטלרי אשר בנו את המבצר והיו אחראים על הגבול המזרחי של הממלכה ומעברות הירדן.
בששת חודשי המצור הראשונים המבצר לא התקשה לעמוד בפני התוקפים בזכות חוזקו הרב וצורתו, אשר הגנו היטב על הלוחמים הנצורים. בדצמבר של אותה שנה ביצעו מגיני המבצר גיחה וחדרו אל מחנה הצרים שהיה ממוקם במרחק שבעה ק"מ מערבית ממבצר צלבני אחר אשר נכבש על ידי המוסלמים ארבע שנים קודם לכן, ושמו "עפרבלה" (כיום הכפר טייבה אשר תושביו אנשי חמולת זועבי). המחנה המוסלמי סבל אבידות כבדות ומפקדו נהרג. בגיחות נוספות שביצעו ההוספיטלרים הם השמידו שתי שיירות מוסלמיות ובאחת מהן לקחו שלל רב, נשק, ציוד ואוכל.
צאלח א-דין, שהיה המפקד העליון של הצבא המוסלמי, פיקד אישית על שורה של מתקפות נגד המדינה הצלבנית. במהלך המצור על בלואר הוא עצמו עסק בניסיונות לכבוש את מבצר צור. הניסיונות לא צלחו גם שם, והוא היה מאוד מתוסכל מהמצב. צאלח א-דין החליף את מפקד הכוח הצר על בלבואר, אך ללא הועיל. חלפה חצי שנה נוספת, והמוסלמים ספגו עוד אבידות קשות במהלך ניסיונותיהם לכבוש את המבצר.
צאלח א-דין חזר לבלבואר עם כוחות נוספים שכללו יחידות חפרים, וחשוב מכך, הפעם הוא הביא גם ציוד מצור כבד, מכונות ואבני ירי. מכאן והלאה הוא פיקד אישית על הכוחות הצרים, שמספרם גדל באופן משמעותי. שני החורפים (1187/8 ו-1188/9) במהלכם נמשך המצור היו קשים גם לצרים וגם למגינים. ברמת יששכר, בה שוכן המבצר ירדו גשמי זעף ונשבו רוחות חזקות מאוד. האדמה הבוצית הקשתה על התנהלות הצבא המוסלמי.
המוסלמים ניסו להרוס את חומות המבצר באמצעות מכונות הירי, אולם ללא הצלחה. לא עזרו גם הניסיונות לנצל את יתרונם המספרי על ידי עריכת התקופות חוזרות ונשנות במשך כל שעות היממה.
הוחלט לשנות את הטקטיקה ולנסות להפעיל את החפרים, במטרה להגיע על ידי חפירת מנהרה תחת יסודות המבצר. הפעם הנסיון הצליח. החפרים חפרו מנהרה שעברה מתחת לחפיר והגיעה למגדל הדרום מזרחי של המבצר. את החלל שנוצר מילאו החפרים בעצים והבעירו אותם. האש מוטטה את המנהרה ואת הביצור שמעליה. אירוע זה התרחש ב-5 בינואר 1189, לאחר לוחמה בלתי פוסקת שנמשכה שנה וחצי. מגיני המבצר הבינו שאין עוד בכוחם לעמוד זמן רב נגד פעולות החפרים, שתכננו להגיע לחומות הפנימיות של המבצר (בלבואר היה בנוי בשיטת "מבצר בתוך מבצר").
ההוספטלרים פתחו במשא ומתן עם צאלח א-דין, והוא הסכים לאפשר להם לעזוב את המבצר רק עם חפציהם האישיים, ומעבר בטוח כדי להגיע לצור הנצורה. האיש היה ג'נטלמן ועמד בהבטחתו, כפי שעשה מספר פעמים במהלך הלחימה שלו מול המדינה הצלבנית.
על לחימת הגבורה של לוחמי בלואר נכתב רבות במקורות המוסלמיים של התקופה. הידיעות על המצור הממושך הגיעו לכל קצות הסולטנות האיובית. הן עוררו התפעלות והמוסלמים אף היו משוכנעים שכוח עליון שומר על לוחמי המבצר.
הארכיטקטורה של בלואר היוותה מודל לבוני המבצרים באירופה המערבית במהלך ימי הביניים.

היכן שוכנים ביחד כהן דת מתודיסטי שהקדיש את חייו לתמיכה בעם היהודי, מורה הדרך שייסד את התיירות בארץ ישראל, איש עסקים אמריקני שהבריח לישראל שלושה מפציצים, בתו של אליעזר בן יהודה והשף הפרטי של אנואר סאדאת? סיפורו הפחות מוכר של בית קברות יוצא דופן

לאוהבי סיורים בבתי קברות ברצוני להציע את המקום המיוחד הנקרא "בית הקברות הבינלאומי של האגודה המשיחית", הנמצא בעמק רפאים בירושלים. ייחודו של האתר הוא במגוון הדתי והאתני של האנשים הקבורים בו. המקום שייך לכנסיה האוונגלית, וכנסייה זו מתירה קבורת כל המבקש ללא הבדל דת ועדה. המקום שוקם לאחר הזנחה של עשרות שנים וניתן לבקר בו בתיאום מראש.
גישה זו של הכנסייה האוונגלית יצרה מצב בו "בחלקת אלוהים הקטנה" הזו קבורים זה ליד זה נוצרים, יהודים משיחיים וכאלה אשר סורבו להיקבר במקום אחר כמו למשל מסורבי חברה קדישא. כאן קבורים שוטרים בריטים אשר עם סיום תפקידם החליטו להישאר לחיות בארץ, ילד סיני בן 7, השף האישי של נשיא מצרים אנואר סאדאת, חייל אמריקאי, ואפילו רקדנית מועדוני לילה אשר נרצחה באופן מסתורי לרגלי הר הזיתים בשנת 1933. כאן תמצאו בודהיסטים, ארמנים, ערבים נוצרים ועוד.

***

בין "דרי המקום" אפשר למצוא מספר דמויות אשר הותירו את חותמן או תרמו תרומה חשובה לעם היהודי ולמדינת ישראל.
הראשון הוא כהן דת אמריקני מהזרם המתודיסטי בשם ג'ון סטנלי גראוול. הקשר שלו לעם היהודי החל לאחר שראה בעיתן תמונות התעללות של הנאצים ביהודים. הוא בא ארצה במטרה לפעול למען היהודים. תוך זמן קצר גויס על ידי "ההגנה". ג'ון היה הלא-יהודי היחיד בקרב הצוות האמריקאי של ספינת המעפילים המפורסמת "אקסודוס". במסגרת פעילותו בארץ צבר ניסיון רב, אשר איפשר לו להופיע במשך שנים על כל במה אפשרית, כולל מוסדות כמו האו"ם, מוסדות נוצריים ויהודים במטרה להגן על האינטרסים של העם היהודי. עדותו מול ועדת האו"ם הייתה משמעותית ומשכנעת ותרמה להמלצות הוועדה לתוכנית החלוקה ב 1947. הוא האיש שפירסם בעולם את סיפורה המלא של אוניית "אקסודוס" ומסעה ברחבי העולם. הוא כונה בפי כולם "הכומר יוחנן". בראש המצבה שלו שני מגני דויד, האחד סמל צה"ל והשני אות הקוממיות (ממליץ לקרוא את סיפורו המלא של האיש המדהים הזה).
השני הוא צ'ארלס וינטרס, נוצרי אמריקאי בעל חברת תעופה אשר "גויס" על ידי אל שווימר, יהודי מהנדס וטייס. שווימר מצדו התבקש על ידי ההגנה לסייע בהברחות פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל ובהמשך לסייע בעקיפת האמברגו האמריקני על מכירת נשק ומטוסים למזרח התיכון. צ'ארלס וינטרססייע בהברחות שלושה מפציצים כבדים מסוג 17 B לישראל, ומפציצים אלו היוו תשתית לטייסת 69 של חייל האויר הישראלי. את המטוסים הוא קנה מעודפי צבא ארצות הברית, כביכול לצרכים שלו. שלושת המטוסים הגיעו לארץ עמוסי נשק ותחמושת.
לא רחוק מקברו של וינטרס נמצא קברה של דולה בן יהודה, ביתו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה. דולה נישאה לפרוטסטנט גרמני בשם מקס ויטמן. בצוואתה ביקשה להיקבר עם בעלה, על אף העובדה שנותרה יהודייה. בקשתו היחידה של אביה של דולה הייתה להמשיך לדבר רק עברית, ובמהלך חייהם המשותפים היא ובעלה אכן דיברו עברית בלבד, והר ויטמן הגרמני שלט בה באופן מושלם. דולה נפטרה בגיל 103 בשנת 2004. על קברה מצבה כפולה, המציינת את שמותיהם של שני בני הזוג.
האחרון שאציין קבור בשכנות לדולה, שמו רולה פלויד והוא נוצרי אמריקני שכבר הזכרתי בטור זה במאמר "שובו של הרכב הלגלי". פלויד היה אחד המעטים שנותרו בארץ מקבוצה של 157 מורמונים שהקימו את המושבה האמריקאית ביפו בשנת 1866. הקבוצה נתקלה בקשיים רבים ומרבית החברים בה שבו לארצות הברית. רק 18 נותרו בארץ, ובהם רולה פלויד. האיש למד את מקצוע הוראת הדרך מבדואי, עסק בתחום במשך 30 שנה, ודיבר ערבית שוטפת. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוביל בדרכי המזרח התיכון תייירים וצליינים יוצאי ארצות הברית ואנגליה. בין לקוחותיו היו נשיא ארצות הברית לשעבר יוליסס גרנט, הסופר מרק טווין, הקיסר הגרמני וילהלם השני שביקר בארץ ב 1898 ורבים אחרים. לרולה הייתה בקיאות יוצאת מהכלל בברית החדשה והישנה, והוא השתמש בידע זה בצורה מיטבית בהדרכותיו. בצדק הוא נחשב בין מניחי היסודות של התיירות המודרנית בארץ ישראל.

הסיפור ההיסטורי הפחות מוכר על שכונת ולהאלה ביפו

מי לא שמע על המושבה הגרמנית ביפו? מעטים מאוד יודעים אודות קיומה של האחות הצעירה של המושבה הגרמנית, "שכונת ולהאלה", הנמצאת במרחק של פחות מקילומטר מזרחית מהמושבה המוכרת, לאורך רחוב אילת.

שמה של השכונה לקוח מהמיתולוגיה הנורדית-גרמנית. "ולהאלה" הוא היכלו של האל הנורדי אודין, ובו מושבם של הלוחמים שמתו בשדה הקרב מות גיבורים. הטמפלרים, תושבי המושבה הגרמנית, החלו לחפש קרקע לצורך בניית ביתם כיוון שבמושבה לא נותרו קרקעות למטרה זו. החל משנת 1886 החלו לרכוש קרקעות לא הרחק מהמושבה. הרכישות נמשכו כ-17 שנה ובמהלכן הלכה והתגבשה שכונה חדשה, שבשנת 1903 זכתה למעמד מוניציפלי. בשכונה התיישבו רבים מבני הדור השני של הטמפלרים.

עמוד השידרה הכלכלי של השכונה היה מפעל המתכת של האחים ואגנר. הוא נוסד בשנת 1890 ובשיאו העסיק כ-150 פועלים. זה היה המפעל הגדול ביותר בארץ ישראל בתחום המכניקה, יצור מנועים ומוצרי ברזל.

לשכונת ולהאלה היה מבנה צר וארוך והוא נתחם מצפון על ידי מסילת הברזל יפו ירושלים ומדרום על ידי רחוב דרך יפו אילת. בשכונה נבנו בתי מידות מוקפים חצרות, בתים מרשימים אשר שימשו כמודל לחיקוי בשכונות היהודיות שקמו אחר כך. בשכונה נוסדה האדריכלות המדויקת של בתי מידות, הכוללת מרצפות מצוירות וקשתות רכות. כיום ניתן עדיין למצוא כאלה בשכונות כמו נווה צדק ושבזי.

בשנת 1916 נחנכה בשכונה הקונסוליה הגרמנית, אשר עסקה בין השאר בנושאי אגודת הטמפלרים ושימשה גם כמקום מפגש חברתי לבני מושבות הטמפלרים. הקונסוליה נסגרה בתחילת שנות ה-40, כאשר מרבית הטמפלרים הוגלו מהארץ מתוקף היותם נתיני ארץ אויב.

זאב סמילנסקי, אביו של ס. יזהר, השווה את ולהאלה לשכונות היהודיות של יפו: "בעוברנו באותה שכונה קטנה של הגרמנים שנבנתה נגד נווה צדק, נתענג לראות בתים יפים בנויים בטעם טוב. לעומת זאת בבואנו למשכנות יעקב שביפו נצטער. מה רעים אוהליך יעקב ומה טובים משכנותיהם של בני גרמניה".

את החומרים לבניית בתי השכונה סיפקו המפעל של האחים ואגנר (בעיקר ברזל) והמפעל של וילנד שעסק בייצור מוצרי בטון טרומיים. מפעלו של וילנד הוא כיום חלק גדול מפרויקט "מתחם התחנה", אתר התיירות של עיריית תל אביב.

האטרקציה  המרכזית של שכונת ולהאלה הייתה ללא ספק "קפה לורנץ" שנפתח בשנת 1905 והפך ללהיט החל מיומו הראשון. בשנת 1909 החלו להקרין בבית הקפה סרטים ובשנת 1925 שכן בו לתקופה קצרה קולנוע "קסם".

מתחילת המנדט ועד קום המדינה שימש קפה לורנץ כמקום מפגש פופולרי של הטמפלרים, הבריטים והיהודים. מיקומו של הקפה בין תל אביב היהודית, יפו הערבית ובעלותו הגרמנית הביאה אותו למעמד של אזור נייטרלי. מיקומו של בית הקפה היווה נקודת ציון בתל אביב של ימי המנדט, ועסקים רבים פרסמו את כתובתם כ"על יד קפה לורנץ". כיום נקרא המקום "נוה שכטר", מרכז לתרבות יהודית עכשווית.

שמה הנכון של השכונה "ולהאלה" היה בשימוש בעיקר אצל הטמפלרים ואילו בלשון העם היה כינויה "שכונת ואגנר", על שם המפעל סביבו צמחה השכונה. כיום, הנוסע לאורך רחוב אילת לכיוון יפו יכול לזהות את מיקומה של השכונה באמצעות "מגדל נווה צדק" , בניין בן 44 קומות, התקוע כגוף זר בשכונה ההיסטורית.

אנקדוטה הקשורה לשכונה: בניין הקונסוליה הגרמנית בשכונה שימש בתקופה מסוימת כאגף המדידות של הבריטים. באגף זה עבד יהודי בשם משה פלדנקרייז, ממציא השיטה הנקראת על שמו.

הסיפור הפחות מוכר על איש המודיעין היצירתי ביותר של בריטניה, שנולד ביפו

בשנת 1892 נולד במושבה האמריקנית-גרמנית ביפו ילד חמוד ושמו יונה. אביו של יונה היה איש אצולה רוסי בשם פלטון אוסטינוב, בעל אזרחות גרמנית. האב התיישב ביפו בשנת 1878 וחי מכספי הנחלות שמכר ברוסיה. אימו של הילד, מגדלנה, הייתה בת לאב יהודי שהתנצר ואם אתיופית.

עד גיל 13 למד יונה בבית הספר הטמפלרי שבמושבה. בהמשך נשלח ללמוד בגרמניה ואחר כך בצרפת. אביו רצה שיהיה ארכיאולוג, אך יונה הצעיר רצה להיות דיפלומט. קסמו לו הנסיעות, המגורים בחו"ל, ופגישות עם אנשים חשובים ומעניינים. הוא למד באוניברסיטת ברלין משפטים ואת השפה הערבית הקלאסית. שפה זו השלימה את הערבית העממית, הכיר הכיר מילדותו ביפו.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כבעל אזרחות גרמנית, התגייס יונה אוסטינוב לצבא הגרמני ושירת בשירות האוויר. במהלך המלחמה קיבל מספר אותות הצטיינות ועם סיומה החל לעבוד כעיתונאי בסוכנות ידיעות גרמנית באמסטרדם.

הילד שנולד ביפו התפתח לאדם בעל אישיות בולטת, למרות היותו נמוך קומה (1.57 מ'). הוא דיבר ערבית, אנגלית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית. היו לו כישרונות מגוונים, היה מהיר תפיסה, עליז וחברותי, אוהב את החיים הטובים, מספר מרתק של סיפורים ובדיחות ובעל יידע רחב בתחומים חשובים וגם פחות חשובים. בכל מסגרת חברתית היה הופך למרכז, בגלל יכולת יוצאת מהכלל לתקשר עם אנשים.

על אף קומתו הנמוכה יונה היה דון ז'ואן, ידע להקסים נשים באישיותו הצבעונית ואשתו כינתה אותו "קלופ"(ברוסית: כינה). לדבריה, כשם שהכינה מקפצת ממקום למקום, כך קלופ קיפץ בין מיטות אהובותיו. הכינוי קלופ דבק בו וליווה אותו בכל אשר הלך עד סוף חייו.

קלופ עבד שנים רבות כעיתונאי בסוכנות הגרמנית "וולף". מתחילת שנות ה-30' שימש נספח עיתונות בשגרירות גרמניה בלונדון. עם עליית הנאציזם, הוא הבין שמדיניות גרמניה הנאצית נוגדת את השקפת עולמו. כמו כל הסגל הדיפלומטי הגרמני הוא התבקש להוכיח את מוצאו הארי. כזכור, בעורקיו זרם דם יהודי וגם דם אתיופי. תשובתו לממוניו הייתה "קודם שגבלס (שר התעמולה של גרמניה) יוכיח את מוצאו הארי, אז גם אני מוכן". כאשר סירב פוטר מעבודתו בשגרירות. בשלב זה החליט להגר לבריטניה.

במהלך עבודתו כנספח עיתונות בלונדון גויס קלופ על ידי שירות הביטחון הבריטי וניצל את תפקידו בשגרירות כדי לספק מידע אודות גרמניה. מפעיליו הבינו מייד שקלופ הוא נכס לקהילת המודיעין הבריטית בגלל אישיותו והיותו עיתונאי מנוסה ובעל קשרים ענפים בקרב קהילת המהגרים יוצאי גרמניה ורוסיה בבריטניה. בשנת 1935 הפסיק קלופ לשמש כסוכן והפך לאיש מנגנון של שירות הביטחון הבריטי (MI5).

ביתו של קלופ שימש מקום מפגש למסיבות וקבלות פנים עבור פקידים בכירים בממסד הגרמני והבריטי. הוא גייס את המזכיר הראשון בשגרירות גרמניה בלונדון והפך אותו למקור החשוב ביותר שהיה לבריטים בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.  

כוכבו דרך במהירות, הוא הצליח לגייס סוכנים גם מתוך  אירגון המודיעין של הצבא הגרמני, וסוכניו סיפקו מידע איכותי ביותר. שמו נישא על שפתי כל קהילת המודיעין הבריטית. ראש שירות הבטחון דיק וואיט אמר עליו: HE IS THE BEST AND MOST INGENIOUS OPERATOR I HAVE KNOWN.

בזכות הסוכנים שגייס קלופ הייתה לאנגלים תמונה מדויקת באשר לתכניותיה של גרמניה והתחמשותה לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה. קלופ שירת בשירות הבטחון עד שנת 1957. עם סיום המלחמה (בתקופת המלחמה הקרה) היה עיקר עיסוקו סיכול פעילות של המודיעין הסובייטי בבריטניה. גם בתחום זה עשה חיל.

קלופ לא ביקר בארץ מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד מותו בשנת 1962. בנו המפורסם, השחקן, הבמאי והסופר פיטר אוסטינוב, היה זה שסגר את המעגל הארץ-ישראלי של המשפחה.  הוא ביקר בארץ בשנות ה-80' בבית סבו במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו וגילה עניין רב בקורותיו של הסב בארץ ישראל. את הביקור בארץ תיאר בספר אוטוביוגרפי שכתב.

הסיפור הפחות מוכר של מבצר שוני והפסטיבל הפגאני מיומאס

לנוסעים  בכביש 652 מבנימינה לזיכרון יעקב, על גבעה בצד שמאל, מתגלה בניין גדול מהתקופה העות'מאנית. האתר נקרא היום פארק ז'בוטינסקי – שוני, והבניין הוא חלק מקומפלקס המכיל מוזיאון לפיסול ישראלי, מוזיאון ארכיאולוגי ואת מוזיאון ארגון האצ"ל.

הסיפור של האתר מתגלה בשנת 1987, כאשר קק"ל החליטה לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית שמטרתה להציל את המבנה הגדול מהתקופה העות'מאנית. למבנה היסטוריה מעניינת העוסקת בתקופה שמתחילה בסוף המאה ה-18 ומגיעה עד מלחמת השחרור. הממצאים של החפירה היו מרשימים ביותר. ראשית נחשף במקום תיאטרון מהתקופה הרומית ביזנטית שיכול היה להכיל  1,000-1,500 איש. השאלה הראשונה של החופרים הייתה מהו ההיגיון להקים תיאטרון במרחק חמישה ק"מ מקיסריה, שם קיים תיאטרון גדול?

ככל שהחפירה התקדמה, נחשפה שורה של מבנים, אשר שפכו אור על אופיו של המקום  שפעל במשך כ-350 שנים, מתוכן 250 בתקופה הביזנטית, כאשר הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה.

דרומית לתיאטרון התגלתה מערכת בריכות מים מדורגות סביב וילה מרשימה. ריצפת הבריכות עשויה פסיפסים צבעוניים מרהיבים ביופיים. נחשפה גם אמת מים שהובילה את מימי מעין עין צור לתיאטרון ולבריכות שסביבו. מול התיאטרון, ולמעשה כחלק ממנו, התגלתה בריכת מים בגודל 1,300 מ"ר. הבריכה יחד עם התיאטרון יצרו קומפלקס בעל צורה אליפטית.

בחלק המזרחי של האתר, שם עוברת אמת המים, התגלה מבנה מתומן גדול ומקורה אשר שימש כשוק, ולידו אכסנייה ומחסנים, קרדו, מזרקת מים ונמפאון (מקדש לפולחן הנימפות). הממצאים העידו באופן חד משמעי שהמקום שימש כאתר פולחני, בו נחוג פסטיבל המים או בשמו היווני-רומי "פסטיבל מיומאס".

המילה מיומאס היא הלניזציה של המילה השמית מים. מיומאס הוא פסטיבל פגאני סורי הנחגג מדי שנה בחודש מאי ונמשך ימים רבים. בארץ ישראל היו לפחות חמישה אתרים מסוג זה. למשל מיומאס עזה ומיומאס אשקלון. המשותף לכל האתרים הוא הימצאותם ליד מקורות מים כגון נחלים ומעיינות, כיוון שהמים נחשבו כבעלי סגולות מיוחדות. נשים שרצו להתעבר טבלו למשל במעיין עין צור, אשר סיפק מים לברכות האתר.

הפולחן הדתי בחגיגות מיומאס היה לכבוד שני אלים: דיוניסוס אל היין, והאקסטזה ואפרודיטה, אלת האהבה והפיריון. הפסטיבל התקיים בלילה לאור לפידים ומדורות, והוא כלל הצגות תיאטרון שעסקו בנושאי הפולחן והוצגו על ידי שחקנים מקצועיים מקיסריה הסמוכה. החלק השני של החגיגות כלל שעשועים בבריכות המים, שם המשתתפים משני המינים שחו עירומים. החגיגה כללה שתיית יין בכמויות, ובעקבותיה טשטוש חושים ואורגיות פרועות.

במהלך החגיגות נישאה על כתפי החוגגים ברחבי האתר רפליקה ענקית של איבר המין הזכרי, אשר ייצג את דיוניסוס. המילה פריצות מבטאת בצורה הנאמנה ביותר את אשר התרחש בפסטיבל מיואמס. הפסטיבל נחגג עד השליש האחרון של המאה השישית. קיסרי האימפריה הביזנטית וראשי הכנסייה הנוצרית ניהלו מאבקים מרים נגד קיומו, מכיוון ששעמד בניגוד גמור לעקרונות הנצרות.

המטיילים באתר שוני כיום יכולים לראות שפע של שרידי מבנים, שנותרו כמצבה דוממת לימי ההוללות מלפני כ-1,500 שנים.

איך הפכה המחלה הקשה ליתרון צבאי, והסיפור הפחות מוכר על מסדר לזרוס והמלך המצורע

התקופה הצלבנית בארץ ישראל הביאה לעולם לא מעט תופעות ייחודיות, שלא היו קיימות קודם לכן. דוגמה בולטת הם המסדרים הנזיריים-צבאיים כגון ההוספיטלרים, הטמפלרים והטאוטונים. כולם נוסדו בארץ והם די מוכרים לקהל הרחב. מסדר נזירי-צבאי נוסף שנוסד בארץ, מוכר הרבה פחות – מסדר "לזרוס הקדוש".

המסדר החל את דרכו כחלק מהמסדר ההוספיטלרי. אנשיו טיפלו באוכלוסייה ייחודית: חולי הצרעת. המחלה הייתה נפוצה בימי הביניים, אמנם בעיקר באירופה, אך גם במזרח התיכון. בשנת 1120 התפצל מסדר "לזרוס הקדוש" מהמסדר ההוספיטלרי והפך למסדר עצמאי. לזרוס נבחר כקדוש המגן (הפטרון) של המסדר.

בין חברי המסדר היו אבירים ממסדרים צבאיים אחרים שלקו בצרעת והועברו לבית החולים של מסדר "לזרוס הקדוש" . הם אימנו את חברי המסדר באומנויות הלחימה ועמדו בראש גוף חדש שנוצר: מסדר צבאי של אבירים מצורעים. האזכור הראשון  של החלק הצבאי במקורות הוא משנת 1159.

הלוחמים המצורעים של המסדר השתתפו בלחימה כחלק מצבא הממלכה הצלבנית. בגלל מספרם הקטן יחסית, לוחמי המסדר כמעט נכחדו לחלוטין לפחות פעמיים לאורך ההיסטוריה שלהם בארץ ישראל.

לוחמי המסדר לחמו ללא מגיני פנים בכוונה כדי להפחיד את חיילי האויב. הם תמיד היו בחזית הכוח הלוחם. הכוח המניע שלהם, בנוסף להיותם נוצרים אדוקים, היה תוחלת החיים הקצרה בגלל הצרעת. הם העדיפו למות בשדה הקרב ממוות בייסורים קשים מהמחלה.

הצרעת היא דלקת בקטריאלית כרונית הפוגעת בקצות העצבים באף, בעור, בעיניים ובמערות הנשימה. חיילי האויב היו אחוזי אימה בראותם את פצעי הצרעת של הכוח הצלבני.

מקום מיוחד שמור למסדר האבירים המצורעים בהיותו יוצא דופן ביחסו וביחס החברה הצלבנית כלפי המצורעים, וזאת בניגוד לחברה הנוצרית באירופה שבה נשללו הזכויות והנכסים של המצורע.

ייחוד נוסף של מסדר "לזרוס הקדוש" היה בכך שהיה מורכב ממצורעים ומאנשים בריאים, שמילאו תפקידים דתיים וצבאיים. בראשם עמד "מגיסטר", שגם הוא היה מצורע. מסדר דתי-צבאי הנוטל חלק פעיל בפעילות המדינה שכם אל שכם עם האוכלוסייה הבריאה, היא תופעה שלא היה לה אח ורע באירופה של אותה תקופה. בשאר היבשת מצורע חי במוסד סגור ולא יכול היה למלא תפקיד כלשהו, ודאי שלא תפקיד ממלכתי.

המצורע המפורסם ביותר בממלכה הצלבנית היה לא אחר מאשר המלך בולדווין הרביעי, שנודע בשם המלך המצורע. המחלה התגלתה אצלו כאשר היה בן 9. בגיל 13 הומלך, אך היה בפיקוח עוצר. בגיל 16 יצא לעצמאות. אביו, המלך אמורי הראשון, זימן לירושלים בירת הממלכה את טובי הרופאים של המזרח התיכון, אך דבר לא עזר והמחלה המשיכה להתפשט.

על אף המחלה הקשה, החל מגיל 16 הוביל בולדווין את צבא הממלכה לשורה של קרבות ופשיטות לשטח האויב. פניו, אשר נפגעו קשות מהמחלה, היו מכוסים במסיכה. בגיל 20 הוא נראה כמת מהלך. הוא התעוור ולא היה מסוגל לעלות על סוס. רגע השיא שלו כמלך היה ניצחון על צלאח א-דין בקרב מונט ג'יסר. הוא נפטר בגיל 24.

לזרוס הוא דמות חשובה במסורת הנוצרית. הוא הוקם לתחייה על ידי ישו והנס הזה נחשב לאחד הניסים הגדולים ביותר בברית החדשה. נגזרות מהשם לזרוס הם "בתי לזר", מוסדות באירופה בהם חיו וטופלו חולי צרעת. "לזרט" הוא שמן של מרפאות ובתי חולים שדה בתקופת מלחמה. שמו העברי של לזרוס הוא אלעזר.

סיפורו הפחות מוכר של היהודי החרדי הענק, שהשליט סדר באזור טבריה ועמק הירדן כשהוא רכוב על סוסתו הערבייה חמוש מכף רגל עד ראש

לייבקה טויסטר נולד ברוסיה ועלה לארץ עם אביו, חסיד קרלין, בהיותו בן 5. את השכלתו רכש אצל מלמד חסיד קרלין בטבריה. כבר בילדותו היה ברור שדעתו נתונה לשעשועים, לא פחות מאשר לתורה.

לייבקה שיחק עם ילדי ערבים בסמטאות טבריה ונהנה מחברתם יותר מאשר ב"חדר". לאחר שלמד ערבית נהיה מקובל על הנערים הערבים, גם בגלל שהיה משכמו ומעלה וכוחו רב, וגם בגלל חריפות שיכלו ודרך השררה שנהג בהם כמנהיג. וכל זה חרף לבושו היהודי-מסורתי: קפוטה ארוכה ושחורה שארבע כנפות מציצות מתחתיה, ועל לחייו משתלשלות פאות ארוכות. כאשר בגר כבר הכירו אותו כל ערביי טבריה והסביבה כאחד שלא היה כשאר יהודי טבריה. הערבים כיבדו אותו ופחדו ממנו.

הוא נשא לאישה בת טבריה והוסיף לשמו "קונסטנטינובר" כדי להבדילו משאר יהודי טבריה, ששמם היה לייבקה. הוא פתח חנות בעיירה הערבית ג'סר אל מג'מע (כמו שם הגשר הסמוך לה) ובמשך שנים רבות היה מוכר לפלאחים של עמק הירדן ולבדואי הסביבה כל שחפצה נפשם. מידי יום היה רוכב מטבריה לג'סר על סוסה ערבית אצילה עם רתמה ואוכף משובחים, והוא עצמו חמוש באקדחים ושבריות וחרב תורכית בנדן משובץ זהב וכסף, בשילוב בלתי אפשרי עם הציציות. יהודי טבריה ראו בו מנהיג ונציגם אצל הקאימקם, הוא המושל התורכי, שהיה יוצא בעצמו להקביל את לייבקה, שומע לבקשותיו ובדרך כלל אף נענה להן.

כאשר ערביי טבריה או הסביבה ניסו לגזול או לשדוד את יהודי טבריה, התלוננו הקורבנות אצל לייבקה. הלה חבש את סוסתו, הזדיין בכלי נשקו, ויצא יחידי לביתו של הגזלן או למאהלו. הוא היה מחזיר ליהודים את הגזלה בשלמותה ומעניש בשוט העור שלו את האשמים.

שמו של לייבקה הגיע לאוזניו של עקיל אגא, בדואי, ראש שבט "הנאדי", אשר שלט על כל הפלאחים והבדואים בגליל התחתון המזרחי ובעבר הירדן המערבי. עקיל היה המושל העצמאי האחרון בצפון הארץ. תקופת שלטונו לא הייתה אמנם רצופה, אך נמשכה בין השנים 1841 ל-1870.

העותמנים אישרו לעקיל לגבות מיסים באזורים שבשלטונו. עקיל הציע ללייבקה לשמש כיד ימינו ולהיות הממונה על המיסים שבמחוזו. לייבקה קיבל את ההצעה של עקיל והפך לאיש אמונו. את חנותו שבג'סר אל מג'מע הפקיד בידי בנו הבכור זלמן. הערבים החלו לכנות את לייבקה "אבו זלמינא", אביו של זלמן.

אבו זלמינא יצא מדי שבוע על סוסתו אל כפרי עבר הירדן. דמותו גבוהת הקומה הייתה בלתי שיגרתית גם אז, עם קפוטה שחורה ושטריימל, פאות ארוכות ומסולסלות שירדו על זקנו העבות, וכל כולו חמוש בכלי נשק מכף רגל ועד ראש.

ראשי כפרים ושייח'ים יצאו להקביל את פניו, ואוי לאותו כפר או שבט שלא שילם לאבו זלמינא את המס המגיע למעסיקו עקיל אגא. הוא היה מקבל מלקות מהשוט המפורסם שלו. מאידך, הפלאחים ידעו כי אם יבואו שודדים, או מרצחים, יש מי שיחזיר את הגזילה וינקום את נקמתם.

לייבקה היה יוצא לגבות את המיסים למשך שבוע ימים וחוזר לטבריה לפני כניסת השבת. הוא לן במקומות שונים במחוז שלטונו של אקיל ומעולם לא אירע לו רע. הסמכויות וחופש הפעולה שקיבל מעקיל הקלו עליו לבצע את עבודתו. מדי פעם היה לוקח עמו את בנו הירש אשר אומץ ליבו התחרה אף בזה של אביו. הירש זכה להיות השומר היהודי הראשון עוד לפני שהוקם אירגון "בר-גיורא", אשר חרט על דיגלו שמירה והגנה על היישובים היהודים.

אבו זלמינא הפך לאגדה בחייו. גם לאחר שפרש משירותו של עקיל, לא היה שיח' בכל ארץ הגליל וארץ כינרות אשר העז לעשות דבר מבלי להיוועץ בו. ביתו שימש מקום עליה לרגל של יהודים וערבים.

אבו זלמינא נפטר בשנת 1901 והוא כמעט בן 100. הוא קבור בחלקת הקברים של חסידי קארלין שבטבריה. על מצבתו חקוק "הזקן ר' לייב".

במשך יותר מ-500 שנה לא נעו בדרכים של ארץ ישראל כלי רכב עם גלגלים. הסיפור הפחות מוכר של רולה פלויד, שלפני 150 שנה בנה כרכרה והחזיר למקומותינו את כלי הרכב הגלגליים

אנשים רבים משוכנעים שאמצעי תחבורה כמו עגלה או כרכרה היו בשימוש בארץ ישראל מאז תקופת המקרא ועד ימינו. המציאות הייתה שונה לחלוטין.

אמצעי תעבורה בהם נעשה שימוש בגלגלים היו במחוזותינו החל  מתקופת החיקסוס (קבוצה אתנית שהשתלטה על מצרים ועל חלקים מארץ ישראל) במאה ה-18 לפני הספירה, ועד סוף התקופה הביזנטית (324-638 לספירה). סביר להניח שגם בחלק מהתקופה הערבית המוקדמת (638-1093 לספירה) עדיין היה שימוש ברכב גלגלי. אלא שלפתע הוא נפסק.

איננו יודעים את המועד המדויק בו נפסק השימוש בגלגל בתעבורה בארץ ישראל, אך בוודאות הוא לא היה קיים אחרי התקופה הצלבנית, כלומר החל מהמאה ה-14. מתקופה זו ולאורך כ-500 שנה, אין כל אזכור במקורות ההיסטורים על רכב גלגלי בארץ ישראל. והצליינים אשר ביקרו בה בכל התקופות, אינם מזכירים רכב גלגלי, אלא בהמות משא ורכיבה בלבד (סוסים, חמורים, פרידות וגמלים).

אמצעי תחבורה גלגלי זקוק לדרכים סלולות. כאלו היו בארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית. אולם מאות שנים של הזנחה דרדרו את מצב הדרכים, עד כדי כך שלא ניתן היה להשתמש בהן ברכב גלגלי. נותרו דרכי עפר בלבד.

על אותה הפסקה בת מאות שנים בשימוש ברכב גלגלי אנו למדים משני מקורות מאוד אמינים. הראשון היה ההיסטוריון אברהם משה לונץ  (1860) והקונסול הבריטי ג'יימס פין (1856). שניהם כתבו על כך שבתקופתם לא היה בארץ ישראל רכב גלגלי, וגם לא דרכים סלולות מתאימות.

השימוש הראשון ברכב גלגלי בארץ ישראל נעשה בשנת 1867. איש המושבה האמריקאית ביפו בשם רולה פלויד בנה במו ידיו כרכרת קפיצים בסגנון אמריקאי. פלויד עלה לירושלים עם מספר נוסעים ומטען זמן קצר לאחר בניית הכרכרה שלו, וייסד מעין "קו" מיפו לירושלים.

שנים רבות לאחר מכן, אשתו של רולה סיפרה לעיתונאי אמריקאי שביקר בארץ על קבלת הפנים שערכו תושבי ירושלים לכרכרה: "החדשות אודות ביקורו הצפוי של רולה בירושלים הגיעו לעיר מספר ימים קודם לכן. הרבה לפני שהכרכרה הגיעה לירושלים, המון רב החל לזרום מהגבעות לצידי דרך יפו ירושלים, כדי להגניב מבט אל הכרכרה ועל נוסעיה. הכרכרה הייתה רתומה לשני סוסים ועשתה את דרכה לירושלים במשך שלושה ימים, בדרכי חתחתים אשר עקפו את הדרך הראשית לירושלים מכיוון שלא התאימה לרכב גלגלי. לאחר לא מעט קשיים בעליות לעיר הקודש, הכרכרה סיימה את המסלול בהצלחה.

מיותר לומר שההמון הנדהם למראה הכרכרה פרץ בזעקות וקריאות התפעלות. ההמון ליווה את הכרכרה אל בניין הדואר המאולתר ברחוב הראשי של העיר. זקני העיר, אשר השתתפו בטקס חנוכת  תחנת הרכבת בירושלים עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, טענו שההמון שקיבל את הכרכרה של רולה פלויד היה גדול בהרבה.

כך הסתיימה תקופה אשר נמשכה מאות שנים, אשר במהלכן לא היה רכב גלגלי בארץ ישראל. הכרכרה של פלויד הייתה במשך מספר שנים הרכב הגלגלי היחיד בארץ, עד שלתחום זה נכנסו אנשי המושבה הגרמנית בחיפה, שהגיעו לארץ בשנת 1868. בשנים 1872 עד 1875 הם סללו כביש מחיפה לנצרת ולעכו, ואז יבאו לארץ כרכרות מאירופה.

כמה מילים על רולה פלויד, בונה הכרכרה: האיש שימש כמורה דרך של תיירים וצליינים דוברי אנגלית בין השנים 1870-1910. הוא היה דמות מרתקת ויוצאת דופן בנוף הארץ ישראלי של המחצית השנייה של המאה ה-19. ביתו במושבה האמריקאית ביפו עבר שיחזור והוא נראה כיום בדיוק כפי שהיה כאשר נבנה ב-1866.

לואי ה-14 מלך בין השנים 1661 ל-1720, והפך את צרפת למדינה החזקה והדומיננטית באירופה. הוא הנהיג את ארצו כמלך אבסולוטי, ללא ראש ממשלה. המשפט המפורסם "צרפת זה אני" מבטא יותר מכל את תקופת מלכותו.

סגנון שלטונו וחיי החצר בתקופתו הפכו מודל לחיקוי למדינות אירופה. לואי האמין שהוא צריך לשמש דוגמה לבני עמו בתחומים שונים, ובהם אופנה, עיצוב מוצרים בני קיימא וסגנון ארכיטקטוני. הוא היה "משוגע" על תחום האופנה, והצליח להפוך את צרפת לבירת האופנה של אירופה. הוא הכתיב את הסגנונות, את הצבעים ואת סוגי הבדים אשר ישמשו את יצרני הביגוד. לואי אהב את הסגנון הראוותני, הבומבסטי, הצבעוני. בזכות חיבתו לתחום, הפך הלבוש לבעל תפקיד מרכזי בחיי החברה של כל בני עמו, ולא רק של האצולה או של המעמד הגבוה.

המהפך בתחום האופנה גרם לשינויים מרחיקי לכת בתעשיית הטקסטיל. הבדים, שיוצרו מצמר, משי ופשתן, פינו את מקומם לטובת בגדי כותנה שהיו נדירים עד אז. נוצר צורך שהלך וגדל לכותנה כחומר גלם. במהלך המאה ה-18 גדלה צריכת הכותנה בצרפת ב-500 אחוז. ספקית הכותנה העיקרית של צרפת  היייתה הודו המערבית, אך המרחק הגיאוגרפי ייקר את המחירים. הנמל העיקרי של צרפת ליבוא ויצוא סחורות היה בעיר מרסיי. המקום הקרוב ביותר בו גודלה כותנה באגן הים התיכון  הייתה סוריה, וארץ  ישראל הייתה אז "סוריה דרום מערבית".

כותנה גודלה בארץ ישראל במשך מאות שנים. אזורי הגידול היו הגליל המערבי, עמק יזרעאל, אזור שכם ואזור רמלה. הכותנה של הגליל המערבי נחשבה למשובחת במיוחד, ואף ניתן לה כינוי COTON D'ACRE – הכותנה של עכו. הכותנה נקנתה בארץ ישראל על ידי סוחרים צרפתיים שישבו בעכו וסחרו עם ראשי הכפרים בהם גודלה הכותנה. במשך הזמן, כדי לחסוך את פער התיווך, נוצרו קשרים ישירים בין הצרפתים לבין המגדלים. המהמפכה בתחום האופנה בצרפת והמעבר לכותנה כחומר גלם עיקרי בתקופתו של לואי ה-14 גרמו לסוריה, ולארץ ישראל כחלק ממנה, לפריחה כלכלית מואצת. שטחי גידול הכותנה גדלו כל הזמן במטרה לתת מענה לדרישות של צרפת, שאף ייצאה את הכותנה הארץ ישראלית למדינות נוספות באירופה.

הדמות החשובה בגליל במהלך המאה ה-18 היה דאהר אל-עומר. בתהליך שנמשך כעשרים שנה הוא השתלט על הגליל כולו והפך את עכו למקום מושבו. דאהר הבין שעליו לעשות ככל שביכולתו כדי לאפשר לגדל כותנה בכמויות מקסימליות בתחום שלטונו, ונערך למשימה בהתאם. הוא שיקם וביצר את עכו לאחר עזובה של מאות שנים, הקיף את העיר בחומות, בנה שני חאנים והקים שוברי גלים כדי להגביר את בטיחותן של הספינות. דאהר הפסיק את הקשר הישיר בין הסוחרים הצרפתים לבין מגדלי הכותנה, והפך את התיווך למונופול שלו. צעד זה איפשר לו להגדיל את הרווחים ולשלוט שליטה מלאה על מוצר היצוא החשוב ביותר בגליל.

בשנת 1775 נרצח דאהר על ידי אחמד אל-ג'אזר, אשר הפך למושל הגליל למשך 29 השנים הבאות, עד 1804. אל-ג'אזר היה סדיסט ופרנואיד, וגרם בהתנהגותו למשבר ביחסים עם הסוחרים הצרפתים מהיום הראשון. מצב היחסים הלך והתדרדר, עד כדי כך שב-1790 ג'אזר גירש מעכו את כל הסוחרים הצרפתים. עם עזיבתם החלה דעיכה מהירה של הענף.