המצור שלא נגמר

שחזור של "בלואר", מבצר בתוך מבצר. בתמונה הקטנה: לוחם הוספיטלרי

הפעם נעסוק באפיזודה מהתקופה הצלבנית, שעיקרה לחימה יוצאת דופן של מגיני מבצר "בלואר" (כוכב הירדן). במשך שנה וחצי אחרי נפילת הממלכה הצלבנית.
הזמן הוא חודש אוגוסט 1187, כחודש לאחר מפלת הצלבנים בקרני חיטין. הממלכה הצלבנית חדלה להתקיים כיחידה מדינית, ומה שנותר ממנה זה מספר "כיסים צלבניים", שניים מהם בגליל: מבצר צפת הטמפלרי ובלואר ההוספיטלרי . עוד נקודות היו ירושלים, בירת הממלכה, והעיר צור, שם התרכזו שרידי הלוחמים.
מבצר בלואר היה החזק בין מבצרי הממלכה וגם המבודד ביותר, עם חפיר עמוק ורחב וחומות מסוג "חלקלקה", שמטרתן להקשות על הצרים לטפס עליהן. מצד שני, למבצר לא היה כל סיכוי לקבל סיוע במידה וייקלע למצוקה. באוגוסט 1187 הטילו המוסלמים מצור על בלואר. מגיני המבצר היו אנשי המסדר ההוספיטלרי אשר בנו את המבצר והיו אחראים על הגבול המזרחי של הממלכה ומעברות הירדן.
בששת חודשי המצור הראשונים המבצר לא התקשה לעמוד בפני התוקפים בזכות חוזקו הרב וצורתו, אשר הגנו היטב על הלוחמים הנצורים. בדצמבר של אותה שנה ביצעו מגיני המבצר גיחה וחדרו אל מחנה הצרים שהיה ממוקם במרחק שבעה ק"מ מערבית ממבצר צלבני אחר אשר נכבש על ידי המוסלמים ארבע שנים קודם לכן, ושמו "עפרבלה" (כיום הכפר טייבה אשר תושביו אנשי חמולת זועבי). המחנה המוסלמי סבל אבידות כבדות ומפקדו נהרג. בגיחות נוספות שביצעו ההוספיטלרים הם השמידו שתי שיירות מוסלמיות ובאחת מהן לקחו שלל רב, נשק, ציוד ואוכל.
צאלח א-דין, שהיה המפקד העליון של הצבא המוסלמי, פיקד אישית על שורה של מתקפות נגד המדינה הצלבנית. במהלך המצור על בלואר הוא עצמו עסק בניסיונות לכבוש את מבצר צור. הניסיונות לא צלחו גם שם, והוא היה מאוד מתוסכל מהמצב. צאלח א-דין החליף את מפקד הכוח הצר על בלבואר, אך ללא הועיל. חלפה חצי שנה נוספת, והמוסלמים ספגו עוד אבידות קשות במהלך ניסיונותיהם לכבוש את המבצר.
צאלח א-דין חזר לבלבואר עם כוחות נוספים שכללו יחידות חפרים, וחשוב מכך, הפעם הוא הביא גם ציוד מצור כבד, מכונות ואבני ירי. מכאן והלאה הוא פיקד אישית על הכוחות הצרים, שמספרם גדל באופן משמעותי. שני החורפים (1187/8 ו-1188/9) במהלכם נמשך המצור היו קשים גם לצרים וגם למגינים. ברמת יששכר, בה שוכן המבצר ירדו גשמי זעף ונשבו רוחות חזקות מאוד. האדמה הבוצית הקשתה על התנהלות הצבא המוסלמי.
המוסלמים ניסו להרוס את חומות המבצר באמצעות מכונות הירי, אולם ללא הצלחה. לא עזרו גם הניסיונות לנצל את יתרונם המספרי על ידי עריכת התקופות חוזרות ונשנות במשך כל שעות היממה.
הוחלט לשנות את הטקטיקה ולנסות להפעיל את החפרים, במטרה להגיע על ידי חפירת מנהרה תחת יסודות המבצר. הפעם הנסיון הצליח. החפרים חפרו מנהרה שעברה מתחת לחפיר והגיעה למגדל הדרום מזרחי של המבצר. את החלל שנוצר מילאו החפרים בעצים והבעירו אותם. האש מוטטה את המנהרה ואת הביצור שמעליה. אירוע זה התרחש ב-5 בינואר 1189, לאחר לוחמה בלתי פוסקת שנמשכה שנה וחצי. מגיני המבצר הבינו שאין עוד בכוחם לעמוד זמן רב נגד פעולות החפרים, שתכננו להגיע לחומות הפנימיות של המבצר (בלבואר היה בנוי בשיטת "מבצר בתוך מבצר").
ההוספטלרים פתחו במשא ומתן עם צאלח א-דין, והוא הסכים לאפשר להם לעזוב את המבצר רק עם חפציהם האישיים, ומעבר בטוח כדי להגיע לצור הנצורה. האיש היה ג'נטלמן ועמד בהבטחתו, כפי שעשה מספר פעמים במהלך הלחימה שלו מול המדינה הצלבנית.
על לחימת הגבורה של לוחמי בלואר נכתב רבות במקורות המוסלמיים של התקופה. הידיעות על המצור הממושך הגיעו לכל קצות הסולטנות האיובית. הן עוררו התפעלות והמוסלמים אף היו משוכנעים שכוח עליון שומר על לוחמי המבצר.
הארכיטקטורה של בלואר היוותה מודל לבוני המבצרים באירופה המערבית במהלך ימי הביניים.

היסטוריה קצרה

יעקב (ישקה) בן כנען

טורים אחרונים

דילוג לתוכן