על פי סקרים בין לאומיים כאלו ואחרים כ-10 אחוז מכלל האוכלוסייה הינם בעלי זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית. ראשי התיבות "להטב"ק" מייצגים את המילים: לסביות, הומואים, טרנסקסואלים, בי-סקסואלים וקווירים. ניתן להניח שאין כמעט מקום יישוב בו אין כלל להטב"קים!

רוב הגברים והנשים בעולם שחשים וחיים בתוכם זהות מינית להטב"קית כזו או אחרת עדיין מפחדים לצאת מהארון ולחשוף את נטיותיהם האמיתיות בפני בני משפחותיהם, לא כל שכן בפני הסביבה והקהילה בה הם חיים. הסיבות לכך רבות, ורובן קשורות למסורות ולאמונות דתיות שנמצאות בבסיס חברות בני אדם בכל העולם.

כידוע, החל משנות ה-60' של המאה הקודמת החלה פעילות גלויה של קהילות להטב"ק בארה"ב במהומות סטונוול, וקצת לאחר מכן באירופה, במטרה להשיג הכרה גלויה אנושית וחברתית בעובדת קיומן של נטיות מיניות שונות בקרב בני האדם, ושנטיות אלו הינן טבעיות לחלוטין ואינן מחלה אותה יש לרפא. מטרה עיקרית של המחאות וההפגנות שפרצו בארצות רבות נועדו להביא לשינויי חקיקה למען הכרה רשמית באוכלוסיות אלו והענקת שוויון זכויות בהקשרים רבים של התנהלות חיי האזרחים במדינה. "מצעדי הגאווה" החלו לצעוד בעשרות מדינות, כשמטרתם להזכיר למחוקקים באותן מדינות שיש להמשיך ולפעול למען השגת זכויות אלו.

גם במדינת ישראל חלו בעשורים האחרונים שינויי חקיקה רבים למען ההכרה החוקית בזכויות הלהטב"קים, אולם עד היום ישנה אפליה לרעת קהילת הלהטב"ק בתחומים רבים. מצעד הגאווה הראשון בישראל היה בתל אביב בשנת 1998, ומאז מתקיימים כל שנה מצעדים בערים הראשיות בישראל וגם ברבות מהערים הקטנות.

בשנת 2020 החליטה ממשלת ישראל להקצות משאבים למען קידום וטיפוח קהילות הלהטב"ק ברשויות המקומיות. בשנת 2021 פורסם קול קורא מטעם המשרד לשוויון חברתי, שקרא לראשי רשויות להצטרף לתוכנית זו למען קהילת הלהטב"ק שבתחומן ולמען כלל תושבי היישובים.

ביום רביעי שעבר (5.7) נפל דבר בעולם הקולינריה המקומי. אלומה, מהחלוצות שבמסעדות היוקרה בגליל המערבי, פתחה סרוויס ראשון במיקומה החדש אחרי יותר מ-24 שנה בהן פעלה באותו מקום בו נפתחה. המסעדה פועלת מעתה בבניין חדש הממוקם בקצה החניון שמתחת לשוק תרשיחא. ביום הפתיחה אפילו הווייז עוד לא לגמרי מעודכן, וצוות המסעדה מלווה את הסועדים בטלפון עד שהם מחנים את הרכב בחניון הגדול.

עלאא סויטאת, שהיה שם כמעט מהרגע הראשון וב-15 השנים האחרונות הוא הבעלים של אלומה, הוביל את המהלך הזה כחלק מההתפתחות העסקית שלו ושל המסעדה. והתכנית שלו לא נעצרת כאן: מבנה המסעדה, שכרגע כולל קומה אחת ונראה כמו בית כפרי באחד מאיי יוון, יצמח על פי החזון שלו לבניין של שש קומות, ויהיה מלון הבוטיק הראשון בתרשיחא.

בביזנס מגיל 17

עלאא סויטאת הוא כמעט הקלישאה של סלפ-מייד מן. את דרכו באלומה החל בגיל 17 לפני 22 שנה בתור ברמן. בהמשך הפך למנהל, ואז לשותף של מקימי המסעדה אלפא ואילן פרי. בשנת 2008 קנה מהם את המקום, ומאז המסעדה בבעלותו.

כל מי שסעד באלומה לאורך השנים יכול להעיד שיש בה מאפיינים שגם אחרי שנים של פעילות נשארים ללא שינוי, וזה לא במקרה: אווירה אלגנטית, התנהלות שקטה, וגם מוזיקה טובה הם רק חלק מעולם הערכים של עלאא. "מסעדת הביסטרו הגלילית" כפי שהיא מכונה (הרבה לפני שהביטוי נשחק) קוצרת גם היום ביקורות מעולות מהסועדים ושומרת על ממוצע מרשים של 4.5 כוכבים בדירוג הגולשים בגוגל.

את אלומה מנהל סויטאת במקביל למיזם אחר שלו, רשת הגלידריות בוזה (בערבית بوظه, גלידה), מיזם שהתחיל לפני עשר שנים יחד עם אדם זיו מקיבוץ סאסא. המיזם החל מגלידריה אחת ליד הכיכר המרכזית של תרשיחא, וכוללת כיום שבעה סניפים.

הוא בן 40, נולד וגדל בכפר תרשיחא ומתגורר בה גם היום. במקצועו מנהל חשבונות, נשוי לראשה (לשעבר הווארי, משפחתה מחזיקה את "מרקט זול הווארי" המפורסם), והשניים הורים לילד בן ארבע ומצפים לילד נוסף.

כשהחל לעבוד באלומה כברמן, המקום היה בבעלות הזוג אילן ואלפא פרי, שגרו באותה תקופה בקיבוץ יחיעם. כיום הם גרים במרכז הארץ, אך לרגל המעבר הוזמנו על ידי עלאא לארוחת פרידה מהמיקום המיתולוגי. "היה ממש כיף ומרגש שהם באו", הוא מספר. "כולנו היינו עם דמעות בעיניים. הם התרגשו שהמוסד הקולינרי עובר למקום חדש. ובכלל, כל גיל ההתבגרות שלי והחיים שלי הם סביב המקום הזה. אלומה זה אני ואני זה אלומה. אני אוהב לארח, כיף לי להסתכל על אנשים מהצד ולראות אותם אוכלים. להיות מסעדן בארץ זה לא קל, וצריך לאהוב את זה".

-בגיל 17 כל עבודה נתפסת כמשהו זמני. מתי הבנת שמסעדנות זה העולם שלך?

"הכל התגלגל והתחזק עם הזמן", הוא מתקשה להצביע על רגע מסוים. "התחלתי כברמן צעיר, אחר כך נהפכתי למנהל ולשותף, ואז קניתי את המקום. החיים שלי נבנו סביב אלומה, ואני נמצא בכל סרוויס".

-כל סרוויס??

"כן. אם יש לדוגמה סרוויס בחוץ של מאה או מאתיים איש, אין סיכוי שהסרוויס יפול, כי אני יודע לתמרן. יש תחתיי צוות שעובד: מארחת, מלצרים, מטבח, אבל חשוב לי להיות סביב כל מה שקורה במסעדה. לדעת מה כל לקוח הזמין, מה הוא אוכל, מה הוא שותה, באמת להיות על זה. ואני חושב שזה גם מה שאנשים אוהבים. יש את הדמות הזו שאנשים מחפשים ורוצים לראות – בבר, בדלפק, או באירוח. אז אני נמצא בשטח עם הלקוחות ועם העובדים. אם צריך, אני יודע להחליף כל עמדה במסעדה, וגם לעבוד במטבח, כי זה המטבח שלי. אני אחראי עליו ובונה את התפריטים. הצוות שעובד תחתיי איתי כבר יותר מעשור, ואת כל הדברים האלו, עם הזמן והאהבה שלי לאוכל ולאירוח, למדתי לבנות. אם זה לייצר מנות, לשמור על אווירה שקטה ורגועה במסעדה ועוד".