באזור התעשייה של מעלות ממוקם המרכול "חלב הארץ", שצובר בהתמדה עוד ועוד לקוחות מרוצים הנהנים מחוויית קנייה מעולה עם מחירים נוחים במיוחד. המרכול מרווח מאוד ונוח מאוד, בעל תעודת כשרות (שומר שבת וחג), ומציע מגוון של מוצרים במחירים תחרותיים לכל סוגי האוכלוסייה. המיקום במתחם גאיה סנטר, שפע החנייה, המבחר הגדול והגישה השירותית של הצוות משלימים מעטפת שגורמת ללקוחות הקובעים להמשיך ולבוא, ולעוד רבים להצטרף מידי שבוע.

במקום המרווח – 2,500 מ"ר (!), מחלקת ירקות טריים וכן מחלקת בשר טרי, שתיהן כשרות בהשגחת הרבנות מעלות. בסופר מגוון רחב של מוצרים אורגניים, מעדנייה לנקניק וגבינות במשקל, מחלקת פירות יבשים ופיצוחים, כלי בית, חומרי ניקוי, לחם ומאפים וכמובן כל מוצרי המזון.

המחירים, כאמור, תחרותיים מאוד, ובנוסף יש מועדון לקוחות המבטיח לחבריו הנחות נוספות, מבצעים רבים המתעדכנים מידי שבוע ובימי שלישי ורביעי מתקיימים ימי שוק במחלקת הפירות והירקות. החברות במועדון הלקוחות היא ללא תשלום.

מתחם הקניות (לשעבר גדבאן) עבר לאחרונה להנהלה חדשה, אותה מובילים אנשי עסקים מאזור הקריות. בנהלה החדשה שמים את הדגש על נושא השירות, כשהדגש הוא על פנייה לכל סוגי האוכלוסייה מכל האזור. בהנהלה החדשה מאמינים שצריך גם להחזיר לקהילה. אחד המיזמים הוא חנות בגדים יד שנייה בעלת אוריינטציה חברתית וסביבתית. בחנות ניתן לרכוש בגדים במצב מעולה במחירים נמוכים, וכן לקבל תמורה על בגדים במצב טוב שאין בהם צורך. בקרוב ייפתחו במתחם חנויות נוספות.

מומלץ מאוד לעקוב אחר המבצעים השונים בתקשורת המקומית וכן בדף הפייסבוק חלב הארץ.

חלב הארץ, מתחם גאיה סנטר, החרושת 8 א"ת מעלות | f חלב הארץ

דברי הפרידה של ד"ר זאב קלינסקי, מנהל סניף הכללית בכפר ורדים, שפורש לגמלאות

למטופליי וידידיי בכפר ורדים וביישובי הסביבה,

כן, זה קורה. אחרי 38 שנות עבודה ב"שירותי בריאות כללית", מתוכן 33 שנות עבודה במרפאת כפר ורדים, הגיע זמן הפרישה לגמלאות בזמן הקרוב.

רפואת המשפחה מבוססת על המודל הביו-פסיכו-סוציאלי. כל מפגש טיפולי משלב אלמנטים משלושה תחומים אלו. זהו מודל הרפואה שבגללו הלכתי ללמוד ולעבוד בתחום. אני עוד מוסיף את האספקט הספיריטואלי שקיים גם הוא בחדר הרופא, במפגש מטפל-מטופל.

על אלו אני מוסיף את האמונה שלי בזכותו של כל אדם, גם בפריפריה, לרפואה שוויונית, מקצועית, זמינה ומכילה.

כך, אחרי מספר שנים של עבודה בבית החולים, מצאתי את עצמי ב-1988 במרפאת כפר ורדים ובישובי כביש הצפון. התחלנו עם 600 מטופלים בצריף ברחוב דולב ליד המכולת של ורדה ויוסי, והנה היום אנחנו עם כ-4,100 מטופלים, במבנה מכובד ועם מגוון שירותים בתחומי הרפואה והרפואה המשלימה. הכל במסגרת ביטוח הבריאות הציבורי.

במהלך השנים ידענו שמחות רבות, וגם אירועי עצב ואסונות. זמני מלחמה ו(רוב הזמן…) זמני רגיעה. תקופות של מחלות ומגפות, ותקופות של רפואה שגרתית. בכל המצבים השתדלנו, צוות המרפאה ואני, להיות גורם תומך ומחזק לקהילה ולמוסדותיה. שרות מרגיע, מכניס שפיות בגלי שמועות ובהלה, וכלי עזר בידי המועצה בתחומי הבריאות והרפואה. שוב ושוב הוכח כוחה של קהילת הכפר בזמני רגיעה, ועוד יותר בזמני מצוקה ואסון.

אני מרגיש מבורך שזכיתי להגשים את חלומי לעסוק ברפואת המשפחה ולהשאיר, ולו במעט, את חותמי על חייהם של רבים מארבעה דורות של מטופלים.

בכל התקופות נעזרתי בצוות המרפאה למקצועותיו השונים. צוות מקצועי, אנושי ומפרגן לעמיתים ולמטופלים. תרומתם היתה חשובה גם בפרויקט "גלריה במרפאה", שכבר 12 שנים מציג על קירות המרפאה תערוכות מיצירותיהם של מטופלינו היקרים וגם של אחרים.

אני משאיר את המרפאה משגשגת ומצליחה, ומעביר את השרביט למחליפתי, ד"ר לורה נאסר. ד"ר נאסר, בוגרת הדסה ירושלים, התמחתה אצלי לפני מספר שנים. מאז צברה עוד ידע וניסיון והיא מכירה את הכפר ואת האווירה במרפאה. בחרתי בה כממשיכת הדרך, ואני בטוח שתדע לצעוד בה בביטחה להמשך טובת הכלל.

אני מודה לאנשי הצוות שליוו אותי במשך השנים ושבלעדיהם לא ניתן היה לשאת בנטל בהצלחה.

לסיום, תודה למשפחתי, יעל, דן, תמי ועומר, שנשאו גם הם בנטל התפקיד שלי ותרמו את חלקם לרגיעה שמצאתי בבית, ברגעי הניתוק מהמרפאה.

בריאות וידידות לכולם, ונתראה בחדר הכושר, על מדרכות הכפר, בהופעות של תזמורת המבוגרים של הכפר (זה שמזייף זה אני…) ובאירועים שונים.

ועוד "לסיום" אחד: עדיף לצאת כשמצטערים שאתה יוצא, ולא כשכבר שמחים…

הסיפור הפחות מוכר על איש המודיעין היצירתי ביותר של בריטניה, שנולד ביפו

בשנת 1892 נולד במושבה האמריקנית-גרמנית ביפו ילד חמוד ושמו יונה. אביו של יונה היה איש אצולה רוסי בשם פלטון אוסטינוב, בעל אזרחות גרמנית. האב התיישב ביפו בשנת 1878 וחי מכספי הנחלות שמכר ברוסיה. אימו של הילד, מגדלנה, הייתה בת לאב יהודי שהתנצר ואם אתיופית.

עד גיל 13 למד יונה בבית הספר הטמפלרי שבמושבה. בהמשך נשלח ללמוד בגרמניה ואחר כך בצרפת. אביו רצה שיהיה ארכיאולוג, אך יונה הצעיר רצה להיות דיפלומט. קסמו לו הנסיעות, המגורים בחו"ל, ופגישות עם אנשים חשובים ומעניינים. הוא למד באוניברסיטת ברלין משפטים ואת השפה הערבית הקלאסית. שפה זו השלימה את הערבית העממית, הכיר הכיר מילדותו ביפו.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כבעל אזרחות גרמנית, התגייס יונה אוסטינוב לצבא הגרמני ושירת בשירות האוויר. במהלך המלחמה קיבל מספר אותות הצטיינות ועם סיומה החל לעבוד כעיתונאי בסוכנות ידיעות גרמנית באמסטרדם.

הילד שנולד ביפו התפתח לאדם בעל אישיות בולטת, למרות היותו נמוך קומה (1.57 מ'). הוא דיבר ערבית, אנגלית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית. היו לו כישרונות מגוונים, היה מהיר תפיסה, עליז וחברותי, אוהב את החיים הטובים, מספר מרתק של סיפורים ובדיחות ובעל יידע רחב בתחומים חשובים וגם פחות חשובים. בכל מסגרת חברתית היה הופך למרכז, בגלל יכולת יוצאת מהכלל לתקשר עם אנשים.

על אף קומתו הנמוכה יונה היה דון ז'ואן, ידע להקסים נשים באישיותו הצבעונית ואשתו כינתה אותו "קלופ"(ברוסית: כינה). לדבריה, כשם שהכינה מקפצת ממקום למקום, כך קלופ קיפץ בין מיטות אהובותיו. הכינוי קלופ דבק בו וליווה אותו בכל אשר הלך עד סוף חייו.

קלופ עבד שנים רבות כעיתונאי בסוכנות הגרמנית "וולף". מתחילת שנות ה-30' שימש נספח עיתונות בשגרירות גרמניה בלונדון. עם עליית הנאציזם, הוא הבין שמדיניות גרמניה הנאצית נוגדת את השקפת עולמו. כמו כל הסגל הדיפלומטי הגרמני הוא התבקש להוכיח את מוצאו הארי. כזכור, בעורקיו זרם דם יהודי וגם דם אתיופי. תשובתו לממוניו הייתה "קודם שגבלס (שר התעמולה של גרמניה) יוכיח את מוצאו הארי, אז גם אני מוכן". כאשר סירב פוטר מעבודתו בשגרירות. בשלב זה החליט להגר לבריטניה.

במהלך עבודתו כנספח עיתונות בלונדון גויס קלופ על ידי שירות הביטחון הבריטי וניצל את תפקידו בשגרירות כדי לספק מידע אודות גרמניה. מפעיליו הבינו מייד שקלופ הוא נכס לקהילת המודיעין הבריטית בגלל אישיותו והיותו עיתונאי מנוסה ובעל קשרים ענפים בקרב קהילת המהגרים יוצאי גרמניה ורוסיה בבריטניה. בשנת 1935 הפסיק קלופ לשמש כסוכן והפך לאיש מנגנון של שירות הביטחון הבריטי (MI5).

ביתו של קלופ שימש מקום מפגש למסיבות וקבלות פנים עבור פקידים בכירים בממסד הגרמני והבריטי. הוא גייס את המזכיר הראשון בשגרירות גרמניה בלונדון והפך אותו למקור החשוב ביותר שהיה לבריטים בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.  

כוכבו דרך במהירות, הוא הצליח לגייס סוכנים גם מתוך  אירגון המודיעין של הצבא הגרמני, וסוכניו סיפקו מידע איכותי ביותר. שמו נישא על שפתי כל קהילת המודיעין הבריטית. ראש שירות הבטחון דיק וואיט אמר עליו: HE IS THE BEST AND MOST INGENIOUS OPERATOR I HAVE KNOWN.

בזכות הסוכנים שגייס קלופ הייתה לאנגלים תמונה מדויקת באשר לתכניותיה של גרמניה והתחמשותה לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה. קלופ שירת בשירות הבטחון עד שנת 1957. עם סיום המלחמה (בתקופת המלחמה הקרה) היה עיקר עיסוקו סיכול פעילות של המודיעין הסובייטי בבריטניה. גם בתחום זה עשה חיל.

קלופ לא ביקר בארץ מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד מותו בשנת 1962. בנו המפורסם, השחקן, הבמאי והסופר פיטר אוסטינוב, היה זה שסגר את המעגל הארץ-ישראלי של המשפחה.  הוא ביקר בארץ בשנות ה-80' בבית סבו במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו וגילה עניין רב בקורותיו של הסב בארץ ישראל. את הביקור בארץ תיאר בספר אוטוביוגרפי שכתב.

תערוכה אחרונה ופרידה

יהודית יחנוביץ ז״ל, תושבת כפר ורדים, נפטרה ימים אחדים לאחר פתיחת תערוכה מציוריה בגלריה ע״ש אפטר-ברר במעלות

יהודית יחנוביץ עוד הספיקה להשתתף בפתיחת תערוכתה (מקצב חזותי – Visual Rhythm, אוצרת נגה מגדל) במרכז אמנויות במעלות ב-28 במאי השנה. המון אנשים הגיעו לפתיחה: חבריה למניין המשפחתי, אמנים מהסביבה, חברים ומבקרים. היא הייתה מאושרת. קשה היה לראות את הציורים עצמם מרוב אנשים שגדשו את האולם.

אבל יהודית הייתה אישה חולה, והיא נפטרה ימים ספורים אחרי הפתיחה.

היא נולדה בשנת 1945 בפנסילבניה שבארצות הברית. למדה אמנות באוניברסיטת סירקיוז בניו יורק, שם הכירה את בעלה אברי, שלמד רפואת שיניים. הזוג הצעיר הספיק לגור בנורבגיה, לטייל באירופה ולבקר בארץ. בשנת 1975 עלו ארצה והתיישבו בנהריה, שם הייתה יהודית חברה בקבוצת נשים שהיו נפגשות לפעילות יצירתית ועבודות יד. במסגרת זו הכירה את חברתה ורה ליאון ז״ל, מוותיקות נהריה, שלה הקדישה את התערוכה.

אחר כך עברה המשפחה לשבי ציון. בשנים אלה נאבקה יחנוביץ נגד ריסוס שדות הכותנה בקיבוץ השכן וזעקה שזה פוגע בילדים. המאבק נמשך זמן רב עד שהקיבוץ עבר לגידולים אחרים.

בשנת 1996 הגיעה המשפחה, הורים ושלושה ילדים, שני בנים ובת, לכפר ורדים. באותה תקופה הצטרפה לידידי בית החולים נהריה, ובהמשך הצטרפה לצוות יחסי הציבור של המוסד. יהודית עבדה שם 13 שנים ונסעה לארה״ב לגייס תורמים ותרומות.

וכפי שהצליחה להתחבר לבית החולים ולעסוק ביחסי הציבור שלו, כך הצליחה להתברג לעשייה במרכז אמנויות וגלריה ע״ש אפטר-ברר במעלות. בהתחלה הצטרפה לסדנת הציור עם האמן שלמה חגי, ואט אט כבשה את מקומה. היא עזרה ביחסי הציבור, הפכה לחלק מקבוצת ידידי הגלריה וגם נכנסה כחברה בוועדת התערוכות. תמי ירון, רכזת הדרכה וחוגים בגלריה, אומרת שיהודית הפכה לרוח החיה בגלריה ועזרה לה רבות.

מאז שעלתה לישראל ערכה יהודית ארבע תערוכות יחיד והשתתפה בכ-15 תערוכות קבוצתיות. היא המשיכה ללמוד אמנות בנהריה, בכפר ורדים ובכיתת אמן באוניברסיטת חיפה, ומאז 2015 השתתפה בסדנת ציור במרכז אפטר-ברר במעלות. כל חייה עסקה ביצירה במדיומים שונים: אריגה, קרמיקה, עיצוב טקסטיל ועוד. כאשר הוקם יישוב הקרוונים חצרות יסף ב-1991 הייתה מגיעה לעבוד עם הרוקמות והקרמיקאיות האתיופיות.

יהודית תמיד אהבה טבע וציירה נוף, עצים וחופי ים. לרוב השתמשה בעט, דיו ועפרונות מיוחדים, רכים מאוד. בתערוכה מוצגים ציורים לא גדולים, רובם בצבעי חום ובקווים וכתמים עדינים. יופיים של הציורים הוא ברישום המינימליסטי שמעביר את חוויית הנוף במלואה. כאשר היא מציירת דיוקן, הקווים, דיו על נייר, מביעים עולם ומלואו. התערוכה תוצג עד 24 ביולי בשעות פתיחת מרכז אמנוית וגלריה במעלות.

קיץ, הימים ארוכים וחמים, השמש ברום, חודש תמוז. לפני שבועיים ציינו את י"ז בתמוז וביום ראשון יחול ט' באב. אלו ימי "בין המצרים". שלושת השבועות, שראשיתם ב-י"ז בתמוז ואחריתם בצום תשעה באב, נקראים כך על פי הפסוק במגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות, וככל שבמתקרבים לתשעה באב ביטויי האבל הולכים ומחמירים.

ארבעה ימי תענית נקבעו לזכר חורבן בית המקדש: בנוסף לשני המועדים שציינו, נקבע צום גדליהו ב-ג' בתשרי, וצום עשרה בטבת בו החל נבוכדנצר מלך בבל במצור על ירושלים. בשבעה עשר בתמוז, לאחר תקופה של מצור, הובקעה חומת ירושלים והחורבן הפיזי החל. שיאו התחולל שלושה שבועות מאוחר יותר בתשעה באב, חורבן בית המקדש.

בשבתות של "בין המצרים" קוראים בבתי הכנסת אחרי קריאת התורה את שלוש ההפטרות המכונות ג' דפורענותה, שלוש הפטרות הדנות בפורענות שתבוא על עם ישראל: "דברי ירמיהו" בפרק א' של ספר ירמיהו; "שמעו דבר ה' בית יעקב" בפרק ב' בספר ירמיהו; ו"חזון ישעיהו בן אמוץ" בפרק א' בספר ישעיהו.

חורבן בתי המקדש הראשון והשני היו מאורעות קשים ומשמעותיים מאוד בהיסטוריה של עמנו. לכן גם לאחר יותר מאלפיים שנה אנו עדיין מציינים אותם בצומות ובתקופה ארוכה של שלושה שבועות אבל. מלבד הצער והכאב העמוקים חשוב שנזכור, נלמד ונפיק לקחים מו העבר, גם מן העבר הרחוק. בשלוש הפטרות הפורענות דברי תוכחת הנביאים מכוונות ומאירות לנו את הדרך לבל נטעה שוב, וחלילה נאבד גם את הבית השלישי.

השנה ממשיכה ללוות אותנו הקורונה במקביל לימי "בין המצרים". הנגיף הקטן הזה מגלה לנו דברים רבים על עצמנו ובעיקר על החברה שלנו, המדינה שלנו והעולם שלנו. נתפלל ונקווה שנפיק את הדברים הנכונים מההתמודדות מול אתגר הקורונה על כלל השלכותיו.

בימים אלו אנו מציינים 15 שנה למלחמת לבנון השנייה. כולנו זוכרים היטב את ימי הקיץ הקשים בזמן המלחמה. כולנו שמחים על השקט, השלווה והביטחון באזור שלנו מאז. כולנו תפילה שהשקט ישמר, אך ברור לנו שהמציאות שברירית, הבעיה עדיין לא פתורה ולפנינו עוד אתגר גדול – למצוא את הדרך לפיתרון של שלום גם בגבולנו הצפוני.

לפני שבועיים  ציינו 45 שנה לחילוץ בני הערובה מאנטבה, מבצע יהונתן. אסיים בשיר "ארץ צבי" שנכתב על מאורע זה, וכולל בית נוסף לזכרו של רס"ן רועי קליין שנפל במלחמת לבנון השנייה והציל את פקודיו.

קריאה נעימה.

ארץ צבי / תלמה אליגון רוז

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ 
וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם 
כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף 
לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם 

אֶל אֶרֶץ צְבִי 
אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ 
אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר 
אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה 
שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר,
אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁבְּהָרֶיהָ 
פּוֹעֶמֶת עִיר מִדּוֹר לְדוֹר 
אֶל אֶרֶץ אֵם לְטַבּוּרָהּ 
קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ בְּטוֹב וּבְרַע.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה עוֹבֶרֶת 
בִּשְׂדוֹתֵינוּ רוּחַ שָׁרָב 
עֲרָבָה אִלֶּמֶת תַּרְכִּין אָז רֹאשׁ 
עַל אֲשֶׁר עִם שַׁחַר לֹא שָׁב 

אֶל אֶרֶץ צְבִי 
אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ 
אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר 
אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה 
שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר,
אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ 
נוֹשְׁרוֹת עַל שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת 
שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ 
הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ.

(בית נוסף לזכרו של רס"ן רועי קליין ז"ל)

כְּשֶׁהִפְצִיעַ שַׁחַר בָּאֹפֶל 
הוּא חִלֵּץ פָּצוּעַ מֵאֵשׁ 
כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ רִמּוֹן בְּגוּפוֹ סוֹכֵךְ 
לְהַצִּיל חַיִּים הוּא בִּקֵּשׁ 

אָז אֶרֶץ צְבִי – 
אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ 
אֶל מוּל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם כָּבְשָׁה 
וּכְשֶׁקָּרָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל 
הָרוּחַ חֶרֶשׁ אֶת שְׁמוֹ נָשָׂא 

רוֹעִי ה' יִשְׁמֹר עָלֶיךָ 
עַל תֹּם דְּרָכֶיךָ עַל עֻזְּךָ 
עַל אֶרֶץ צְבִי – שֶׁנִּשְׁמָתְךָ

שְׁזוּרָה לָנֶצַח בְּבֶגֶד יוֹמָהּ

הרבה שמחה הייתה במצעד הגאווה שהתקיים בכפר ורדים בתחילת החודש (חמישי 1.7). צעירה אחת נראתה קורנת במיוחד. קוראים לה יולי קייט גרינשפון, או בקיצור יולי. בעבר הלא רחוק הכירו אותה בשם כפיר גרינשפון. כששאלתי על השם המקורי, יולי מעדכנת אותי על המינוח המקובל: "נהוג לומר 'השם המת', ולא השם המקורי".

היא נולדה בכפר ורדים ב-2002 לפאניה ושי גרינשפון. האם פאניה היא בימאית ומורה לתיאטרון, והאב מורה להיסטוריה ואזרחות. ליולי אחות גדולה, ריבי. היא גדלה בכפר, וכבר מילדות הרגישה לא שייכת: "עברתי מערכות חינוך שונות, כולל חינוך ביתי, כי כבר מהכיתות הנמוכות הרגשתי לא מתאימה לתפיסה החברתית המגדרית של מערכת החינוך.

בסוף כיתה ח' ותחילת ט' הרגשתי שיש לי בעיה עם ההגדרה 'גבר'. באותה תקופה הגדרתי את עצמי כא-ג'נדר. בסוף כיתה י' התחלתי להגדיר את עצמי בגבר בי-סקסואל, כי הרגשתי ש'א-ג'נדר' לא מבטא אותי, ושאולי זה לא עניין של מגדר אלא של מיניות. לבסוף, באמצע שנת שרות, הגעתי למסקנה שאני טראנסית. עכשיו, לאחר חשיבה מעמיקה, כשאני שלמה עם ההגדרה העצמית שלי, אני בטיפול הורמונלי להתאמה מגדרית וגם שיניתי את שמי ליולי קייט גרינשפון".

-כשאת אומרת לא שלמה עם ההגדרה 'גבר', איך בדיוק זה בא לידי ביטוי?

"אין לי ממש דוגמאות. אבל בכל פעם שבבית הספר או בתנועה ביקשו להתחלק לבנים ולבנות… זה לא שלא הבנתי לאן ללכת או הרגשתי שזה לא נכון, החשבתי את עצמי כבן, אבל תמיד הייתי עצובה קצת. ובכל פעם שהתייחסו אליי כ'בן' הרגשתי שמשהו לא נכון שם".

השוק הראשוני של ההורים

בימים אלה היא מתגוררת בבית הוריה בכפר, לאחר שנת שרות שעשתה בקרית ים. היא החלה בתהליכים של קבלת פטור משרות צבאי וכניסה לשרות אזרחי אלטרנטיבי. את הזמן היא מנצלת לעיסוק בתחום האהוב עליה, מוזיקה. היא כותבת, שרה, מנגנת ומתקלטת בסגנונות שונים, מפופ ורוק ועד אינדי ומוזיקה אלקטרונית. התוכנית הגדולה היא ללמוד ברימון ולהתפרנס ממוזיקה.

כשאני מנסה לדייק בעזרתה את הרגע בו "נפל האסימון", היא חוזרת לתקופת הקורונה: "זה קרה באמצע שנת השרות, בזמן ששהיתי בבית. הקומונה שלי פוזרה לבתים בגלל חשד להדבקה. בבית, במהלך הבידוד, היה לי הרבה מאוד זמן לשבת עם עצמי ולחשוב. הגעתי לשתי מסקנות: הראשונה היא שאני טראנסית, והשנייה – שאני לא יכולה לחיות בארון. מיהרתי לחלוק זאת עם חבריי הקרובים".

-איך היו התגובות?

"חבריי הקרובים היו הראשונים לדעת והגיבו בצורה מקבלת ותומכת. זמן קצר אחריהם סיפרתי גם להוריי. לאחר יומיים שלושה של שוק ראשוני גם הם קיבלו את זה מצוין. לאחר מכן שיתפתי את אנשים במעגלים חברתיים הולכים ומתרחבים, כולל הקומונה  שלי. לבסוף יצאתי מהארון באופן פומבי ורשמי במצעד הגאווה. בשלב זה עדיין לא סיפרתי לסבא וסבתא הגרים ביחידת הדיור בביתנו, כי סבא חולה במחלה סופנית ואני לא מעוניינת להוסיף עוד טלטלה לחייהם".

-מה זאת אומרת יומיים שלושה של שוק ראשוני מבחינת ההורים?

"האמת היא שלא עשיתי להם חיים קלים. הייתי לחוצה שהם לא לגמרי יאמינו לי, ולכן עשיתי את היציאה מהארון מולם בדרך מאוד פרפורמטיבית. הגעתי לבושה בחצאית, והצגתי את עצמי בצורה בועטת. גם דאגתי שילוו אותי כמה חברים לכל מקרה…

"הם נבהלו, התעורר ויכוח, ואני הלכתי לישון לילה או שניים אצל חברים. אבל אז הם נרגעו, כשגם אחותי ריבי עזרה מאוד בשיח".

-מה בעצם הפריע להם?

"לדעתי הייתה שם בהלה, ואני גרמתי לה באופן שבו יצאתי מולם. הויכוח היה אם הדרך הייתה נכונה".

-רגע, למה הם ציפו, עם אמא שהיא אשת תיאטרון…

"כן", היא מחייכת, "כנראה ציפיתי שיחמיאו לי על כישרון המשחק וההופעה… וברצינות, היום אני מבינה שהבהלה נבעה מדאגה כלפיי. אמא בעיקר דואגת לגבי החיים שלי, שמא יהיו כרוכים בהרבה קשיים וסבל. וגם סביב השינויים הפיזיים. לאמא יש בעיה עם כל שינוי בגוף, ואפילו כשריבי רצתה לעשות קעקוע היא מאוד התנגדה".

-היו אנשים קרובים שניסו לשכנע אותך לבחור בדרך אחרת?

"לא, למזלם".

-תסבירי למזלם.

"אין לי הרבה מאוד סובלנות כלפיי אלו שלא מקבלים אותי כפי שאני. מבחינתי אלו לא אנשים שבאמת אוהבים אותי. אולי הם אוהבים איזשהו רעיון לגביי שיש להם בראש".

הייתה תחושה של חשש

-אנחנו נהנים לחשוב על הכפר שלנו כפתוח ומקבל. הבנתי שאת חווית אותו גם באופן שונה.

"נעים לי היום לראות שהדעה הרווחת סביב יציאתי מהארון היא מקבלת. אולם זכור לי היטב שבהיותי בכיתה י"א הייתי חלק מקבוצת נוער גאה של כפר ורדים (שמאז הספיקה להיסגר), הנערים והנערות פחדו להגיע למפגשים. הסיבה הייתה שנפגשנו בקומה התחתונה, הציבורית, של בית תומר. כשמדריכים וחניכים של הצופים במבנה שמעלינו גילו על הפעילות שלנו, הם באו לצפות בנו מלמעלה לראות 'מי עוד הצטרף להומואים'. התחושה הכללית בקבוצה הייתה של חשש סביב התגובה של הקהילה בכפר, ובמיוחד של בני הנוער".

-מה המשמעות מבחינתך לקיומו של מצעד הגאווה בכפר?

"המצעד הביא לתפנית בתחושה של הקהילה הגאה. רבים החליטו להפסיק להסתתר ויצאו בגאווה. שמחתי לראות גם בני נוער רבים וצעירים ממני, כולל בהנהלה ובארגון של האירוע. כשאור מרוני יזמה את המצעד מיד החלטתי להצטרף לקבוצה המארגנת, כי ראיתי בו הזדמנות להראות את הקהילה הגאה והססגונית של הכפר והסביבה ולטפח אותה. וכאמור ראיתי גם את ההזדמנות האישית שלי 'לצאת מהארון' באופן רשמי. הרגשתי אושר של ממש לראות כ-300 איש ואישה צועדים במצעד. שמחתי להוביל על הטנדר עם דגל הגאווה הטראנסית (ותודה לז'אק בן זקן הנהדר שנידב את הטנדר). החוויה של ההשתתפות בפאנל הגאה בבית הכנסת של המניין המשפחתי בסוף המצעד הייתה מעצימה ומשחררת בשבילי".

-אי אפשר להתעלם מהחשיפה התקשורתית שמקבלת היום שופטת הכדורגל הטראנסית ספיר ברמן.

"אני שמחה על כל ייצוג להט"בי בכלי התקשורת הפופולריים. עם זאת, כל הדיון סביב הנראות שלה הוא בעיניי פולשני וחסר טעם, בדיוק כמו דיון לגבי נראות של כל אישה אחרת וכל אדם באופן כללי".

-מה את רוצה לומר לצעירות וצעירים שמגלים כי הזהות המגדרית האמיתית שלהם שונה מזו שאיתה נולדו מבחינה פיזיולוגית?

"לצעירים וצעירות טראנסים וטראנסיות אני רוצה להגיד: לא לפחד משינויים מרכזיים בחיים. הדרך היחידה להגיע לאושר אמיתי היא בעזרת שלמות בין הגוף לנפש, והנפש היא לא הדבר שיכול להשתנות".

-ולציבור באופן כללי?

"הקהילה הלהט"בית על חלקיה ומעשיה היא לא טרנד חולף. אנחנו חיים בתקופה היסטורית של שינוי בהסתכלות על האדם והחברה. אני אשמח אם תמקמו את עצמכם ואת עצמכן 'בצד הנכון של ההיסטוריה'".