הרבה שמחה הייתה במצעד הגאווה שהתקיים בכפר ורדים בתחילת החודש (חמישי 1.7). צעירה אחת נראתה קורנת במיוחד. קוראים לה יולי קייט גרינשפון, או בקיצור יולי. בעבר הלא רחוק הכירו אותה בשם כפיר גרינשפון. כששאלתי על השם המקורי, יולי מעדכנת אותי על המינוח המקובל: "נהוג לומר 'השם המת', ולא השם המקורי".
היא נולדה בכפר ורדים ב-2002 לפאניה ושי גרינשפון. האם פאניה היא בימאית ומורה לתיאטרון, והאב מורה להיסטוריה ואזרחות. ליולי אחות גדולה, ריבי. היא גדלה בכפר, וכבר מילדות הרגישה לא שייכת: "עברתי מערכות חינוך שונות, כולל חינוך ביתי, כי כבר מהכיתות הנמוכות הרגשתי לא מתאימה לתפיסה החברתית המגדרית של מערכת החינוך.
בסוף כיתה ח' ותחילת ט' הרגשתי שיש לי בעיה עם ההגדרה 'גבר'. באותה תקופה הגדרתי את עצמי כא-ג'נדר. בסוף כיתה י' התחלתי להגדיר את עצמי בגבר בי-סקסואל, כי הרגשתי ש'א-ג'נדר' לא מבטא אותי, ושאולי זה לא עניין של מגדר אלא של מיניות. לבסוף, באמצע שנת שרות, הגעתי למסקנה שאני טראנסית. עכשיו, לאחר חשיבה מעמיקה, כשאני שלמה עם ההגדרה העצמית שלי, אני בטיפול הורמונלי להתאמה מגדרית וגם שיניתי את שמי ליולי קייט גרינשפון".
-כשאת אומרת לא שלמה עם ההגדרה 'גבר', איך בדיוק זה בא לידי ביטוי?
"אין לי ממש דוגמאות. אבל בכל פעם שבבית הספר או בתנועה ביקשו להתחלק לבנים ולבנות… זה לא שלא הבנתי לאן ללכת או הרגשתי שזה לא נכון, החשבתי את עצמי כבן, אבל תמיד הייתי עצובה קצת. ובכל פעם שהתייחסו אליי כ'בן' הרגשתי שמשהו לא נכון שם".
השוק הראשוני של ההורים
בימים אלה היא מתגוררת בבית הוריה בכפר, לאחר שנת שרות שעשתה בקרית ים. היא החלה בתהליכים של קבלת פטור משרות צבאי וכניסה לשרות אזרחי אלטרנטיבי. את הזמן היא מנצלת לעיסוק בתחום האהוב עליה, מוזיקה. היא כותבת, שרה, מנגנת ומתקלטת בסגנונות שונים, מפופ ורוק ועד אינדי ומוזיקה אלקטרונית. התוכנית הגדולה היא ללמוד ברימון ולהתפרנס ממוזיקה.
כשאני מנסה לדייק בעזרתה את הרגע בו "נפל האסימון", היא חוזרת לתקופת הקורונה: "זה קרה באמצע שנת השרות, בזמן ששהיתי בבית. הקומונה שלי פוזרה לבתים בגלל חשד להדבקה. בבית, במהלך הבידוד, היה לי הרבה מאוד זמן לשבת עם עצמי ולחשוב. הגעתי לשתי מסקנות: הראשונה היא שאני טראנסית, והשנייה – שאני לא יכולה לחיות בארון. מיהרתי לחלוק זאת עם חבריי הקרובים".
-איך היו התגובות?
"חבריי הקרובים היו הראשונים לדעת והגיבו בצורה מקבלת ותומכת. זמן קצר אחריהם סיפרתי גם להוריי. לאחר יומיים שלושה של שוק ראשוני גם הם קיבלו את זה מצוין. לאחר מכן שיתפתי את אנשים במעגלים חברתיים הולכים ומתרחבים, כולל הקומונה שלי. לבסוף יצאתי מהארון באופן פומבי ורשמי במצעד הגאווה. בשלב זה עדיין לא סיפרתי לסבא וסבתא הגרים ביחידת הדיור בביתנו, כי סבא חולה במחלה סופנית ואני לא מעוניינת להוסיף עוד טלטלה לחייהם".
-מה זאת אומרת יומיים שלושה של שוק ראשוני מבחינת ההורים?
"האמת היא שלא עשיתי להם חיים קלים. הייתי לחוצה שהם לא לגמרי יאמינו לי, ולכן עשיתי את היציאה מהארון מולם בדרך מאוד פרפורמטיבית. הגעתי לבושה בחצאית, והצגתי את עצמי בצורה בועטת. גם דאגתי שילוו אותי כמה חברים לכל מקרה…
"הם נבהלו, התעורר ויכוח, ואני הלכתי לישון לילה או שניים אצל חברים. אבל אז הם נרגעו, כשגם אחותי ריבי עזרה מאוד בשיח".
-מה בעצם הפריע להם?
"לדעתי הייתה שם בהלה, ואני גרמתי לה באופן שבו יצאתי מולם. הויכוח היה אם הדרך הייתה נכונה".
-רגע, למה הם ציפו, עם אמא שהיא אשת תיאטרון…
"כן", היא מחייכת, "כנראה ציפיתי שיחמיאו לי על כישרון המשחק וההופעה… וברצינות, היום אני מבינה שהבהלה נבעה מדאגה כלפיי. אמא בעיקר דואגת לגבי החיים שלי, שמא יהיו כרוכים בהרבה קשיים וסבל. וגם סביב השינויים הפיזיים. לאמא יש בעיה עם כל שינוי בגוף, ואפילו כשריבי רצתה לעשות קעקוע היא מאוד התנגדה".
-היו אנשים קרובים שניסו לשכנע אותך לבחור בדרך אחרת?
"לא, למזלם".
-תסבירי למזלם.
"אין לי הרבה מאוד סובלנות כלפיי אלו שלא מקבלים אותי כפי שאני. מבחינתי אלו לא אנשים שבאמת אוהבים אותי. אולי הם אוהבים איזשהו רעיון לגביי שיש להם בראש".
הייתה תחושה של חשש
-אנחנו נהנים לחשוב על הכפר שלנו כפתוח ומקבל. הבנתי שאת חווית אותו גם באופן שונה.
"נעים לי היום לראות שהדעה הרווחת סביב יציאתי מהארון היא מקבלת. אולם זכור לי היטב שבהיותי בכיתה י"א הייתי חלק מקבוצת נוער גאה של כפר ורדים (שמאז הספיקה להיסגר), הנערים והנערות פחדו להגיע למפגשים. הסיבה הייתה שנפגשנו בקומה התחתונה, הציבורית, של בית תומר. כשמדריכים וחניכים של הצופים במבנה שמעלינו גילו על הפעילות שלנו, הם באו לצפות בנו מלמעלה לראות 'מי עוד הצטרף להומואים'. התחושה הכללית בקבוצה הייתה של חשש סביב התגובה של הקהילה בכפר, ובמיוחד של בני הנוער".
-מה המשמעות מבחינתך לקיומו של מצעד הגאווה בכפר?
"המצעד הביא לתפנית בתחושה של הקהילה הגאה. רבים החליטו להפסיק להסתתר ויצאו בגאווה. שמחתי לראות גם בני נוער רבים וצעירים ממני, כולל בהנהלה ובארגון של האירוע. כשאור מרוני יזמה את המצעד מיד החלטתי להצטרף לקבוצה המארגנת, כי ראיתי בו הזדמנות להראות את הקהילה הגאה והססגונית של הכפר והסביבה ולטפח אותה. וכאמור ראיתי גם את ההזדמנות האישית שלי 'לצאת מהארון' באופן רשמי. הרגשתי אושר של ממש לראות כ-300 איש ואישה צועדים במצעד. שמחתי להוביל על הטנדר עם דגל הגאווה הטראנסית (ותודה לז'אק בן זקן הנהדר שנידב את הטנדר). החוויה של ההשתתפות בפאנל הגאה בבית הכנסת של המניין המשפחתי בסוף המצעד הייתה מעצימה ומשחררת בשבילי".
-אי אפשר להתעלם מהחשיפה התקשורתית שמקבלת היום שופטת הכדורגל הטראנסית ספיר ברמן.
"אני שמחה על כל ייצוג להט"בי בכלי התקשורת הפופולריים. עם זאת, כל הדיון סביב הנראות שלה הוא בעיניי פולשני וחסר טעם, בדיוק כמו דיון לגבי נראות של כל אישה אחרת וכל אדם באופן כללי".
-מה את רוצה לומר לצעירות וצעירים שמגלים כי הזהות המגדרית האמיתית שלהם שונה מזו שאיתה נולדו מבחינה פיזיולוגית?
"לצעירים וצעירות טראנסים וטראנסיות אני רוצה להגיד: לא לפחד משינויים מרכזיים בחיים. הדרך היחידה להגיע לאושר אמיתי היא בעזרת שלמות בין הגוף לנפש, והנפש היא לא הדבר שיכול להשתנות".
-ולציבור באופן כללי?
"הקהילה הלהט"בית על חלקיה ומעשיה היא לא טרנד חולף. אנחנו חיים בתקופה היסטורית של שינוי בהסתכלות על האדם והחברה. אני אשמח אם תמקמו את עצמכם ואת עצמכן 'בצד הנכון של ההיסטוריה'".
