תהליך מפתיע, הפוך לחלוטין למה שקורה לנדל"ן במדינת ישראל, קורה דווקא כאן בכפר ורדים. מחירי הנדל"ן בנסיקה מטאורית. אם נתרגם זאת למספרים יש כאן עליה ממוצעת של למעלה מ-400 אלף שקלים במחיר נכס ממוצע תוך שלוש שנים וחצי.

אבל רגע, כולנו 'יודעים' שהמחירים בכפר נמוכים, לא? זה מה שכולם מספרים לנו כל הזמן. הטבות המס משפיעות לרעה על כפר ורדים, לא? כולנו בטוחים שיש סטגנציה במחירי הבתים בכפר ואפילו מעלות 'יותר יקרה מאיתנו', לא?

ובכן, לא, לא ולא!

***

כדי להבין מה קורה כאן, אחזור מספר שנים לאחור ונתחיל בהסבר 'ממעוף הציפור' על העשור הנדלני האחרון במדינה, ואז אתמקד בכפר ורדים.

כידוע, ראש הממשלה בנימין נתניהו ביחד עם שר האוצר כחלון החליטו בזמנו שהם מורידים את מחירי הנדל"ן בישראל. הדבר הראשון שעשו היה להילחם במשקיעים ולהבריח אותם לחו"ל, משל היו אוייב העם. הדבר השני היה בניה מסיבית ומהירה בכל רחבי הארץ, וגולת הכותרת הייתה התוכנית "מחיר למשתכן", שהובילה להאטה משמעותית במחירי הנדל"ן בישראל. ואכן, עליית המחירים המטורפת שהחלה מהשפל של 2008 במקביל למשבר הנדל"ן בארה"ב ובהשפעתו, החלה להיבלם כאן בסוף שנת 2017 תחילת 2018. משם התחלנו לראות התמתנות ואולי אף 'דשדוש' במחירי הנדל"ן בישראל. עדיין יש עליה, אבל הרבה יותר מתונה.

אלא שכפר ורדים היתה כמעט תמונת ראי לנעשה בכל הארץ. נראה היה שדווקא כאן המחירים משחקים לרעתנו.

קיימיםמספר גורמים המשפיעים באופן ישיר על מחירי הנדל"ן בכפר ורדים: בנייה מסיבית ושיווק מגרשים לבנייה פרטית; אופי הרוכשים, שרובם היו שוכרים מתוך הכפר; הרחבות ביישובים קרובים; וכן פרויקטים נחשקים הנבנים בסמוך.

אסביר. אם נתבונן בגרף שבעמוד זה, נראה שמאז שנת 2007 לערך, בה הסתיימה בניית שכונת שונית, החלה עלייה משמעותית במחירי הבתים בכפר ורדים. נכון, כך היה בכל הארץ, אבל גם בכפר. בשנים אלו, עד שנת 2013 לערך, נמכרו בממוצע 50 נכסים בכל שנה, וזה המון!

רוב הרוכשים היו תושבי הכפר משפרי דיור, או כאלו שגרים כאן בשכירות והחליטו להשתקע. אולי הם היו מעדיפים לבנות בעצמם את בית חלומותיהם, אך בהיעדר קרקעות לבנייה הברירה היא לרכוש בית קיים (מה שנקרא יד שניה).

הדבר הביא לשני מאפיינים עיקריים: זרם של קונים איכותיים שכבר מכירים את הכפר; מעבר של שוכרים חדשים לנכסים שהתפנו ויצירת עתודה חדשה של רוכשים כאלו.

מכיוון שלא היו בכפר קרקעות לבנייה, רבים וטובים שבאו מבחוץ ורצו לגור בגליל, ואולי אף בכפר ורדים, העדיפו את היישובים שמסביבנו שם יכלו לבנות בעצמם את הבית שלהם. הם פנו בעיקר להרחבות הקהילתיות בכל הגליל המערבי, והדבר גרם למחסור חמור של אנשים איכותיים וטובים שרוצים לבוא לכפר.

***

בסוף שנת 2013 תחילת 2014 לערך, יצאו לשיווק 78 מגרשים בשכונת לבונה. המגרשים 'נחטפו' ממש כמו לחמניות שזה הרגע יצאו מהמאפייה. באותה שנה, 2014, עוד נרכשו 14 בתים יד שנייה בכפר. לכאורה נס: במקום 50 בתים בממוצע בשנה, נרכשו באותה שנה 92 נכסים בכפר.

אבל רגע. צריך להזכיר ששר האוצר דאז, יאיר לפיד, הצהיר על כך שיוסרו הטבות המס מכפר ורדים. הדבר גרם לחוסר ודאות ורבים תלו בהצהרה הזו את ירידת הביקוש. אלא שלא נושא הטבות המס הוריד את הביקוש. כפי שהסברתי, בפועל התבצעו בשנה אחת מספר כמעט כפול של עסקאות נדל"ן מאשר בשנה רגילה. אלא מה? הם ברובם רכשו מגרשים ולא בתים. באופן טבעי זו היתה מכה מתחת לחגורה לכל אלו שרוצים למכור את ביתם. יותר מכך: גם מבין רוכשי המגרשים בלבונה, אחוז ניכר היה תושבי הכפר שגרים בשכירות. ובמקרה שלהם, המעבר לא היה מיידי. הם נותרו עוד כמה שנים בבתיהם השכורים וכך גם נעצר זרם השוכרים שעוברים אל הכפר, ולא נכנס "דם חדש" למערכת.

המכה הבאה הגיעה בסוף 2014, והשפיעה מאוד על שנת 2015. שני פרויקטים מאוד מפתים לציבור המבוגר בכפר ורדים יצאו לדרך. יוסף עודה עם פרוייקט הגולדן ויליג', וטל אטיאס ואסף סוחריאנו עם פרוייקט 'מעלות הירוקה' – שבעה בניינים חדשים בגבעת האורנים הצמודה לכפר. לרבים מתושבי הכפר נפתרה דילמה: הם הרגישו שהם אוהבים את הכפר, את הסביבה, את מועדון גיל הזהב, את הקאנטרי והבריכה, אבל הבית כבר גדול מידי, קשה לתחזק אותו, ויש הוצאות כבדות מידי על חימום וקירור, ארנונה וגינון. הם העדיפו משהו קטן יותר, ועדיין להישאר בסביבה. עבור כ-70 מהם מעלות הירוקה וגולדן וילג' היו הפיתרון, והם הצטרפו לאחד משני הפרויקטים.

וכאן זה לא נגמר. רובם עשו את הטעות הגדולה ביותר שעושה מוכר בית: קודם הוא קונה בית חדש, ורק לאחר מכן מוכר את ביתו. ברגע ששילמו לקבלן את הסכום הראשוני ואולי אף את השני, מימשו רבים מהם את כל חסכונותיהם. כעת לא נותר להם מקור כספי, למעט הכסף שיגיע ממכירת ביתם. וכשחלילה אתה לא משלם את מה שהתחייבת עליו, ובמקביל חתום על חוזה דרקוני, אתה עלול חלילה להפסיד את הדירה וגם את כל מה ששילמת בינתיים.

וכך נוצר מצב בו כמה עשרות משפחות פשוט חייבות, מוכרחות, למכור את בתיהן. וכך הגיעה תקופה בה היו 'על המדף' בכל רגע נתון כ-120 נכסים בכפר ורדים המוצעים למכירה. וכשההיצע גדול, המחיר יורד. ואכן, המחירים ירדו עד מאוד.

בתקופה זו היו כאלו שמכרו את הוילה הגדולה שלהם במחירים כואבים של 1,200,000 שקלים, והממוצע של כל כפר ורדים ב-2015 (כפי שניתן לראות בגרף) עמד על 1,312,000 שקלים.

אז לא, לא היה לזה שום קשר לנושא הטבות המס. אנשים כל העת המשיכו לבוא לכפר ורדים.

***

לאחר שכל אותן 70 משפחות מכרו את בתיהן, החלה עליה תלולה ומהירה במחירים. השיא שלה היה ב-2018, ואז באה שוב נפילה. הסיבה היא מכרז על 124 מגרשים בשלב ג'. לאחר מכן, מאז ועד היום, יש התאוששות מדהימה. המחירים מזנקים מעלה מעלה והביקושים עולים. להזכירכם, ישנם לפחות שני פרויקטים שנבנים בכפר, והם נמכרים בקצב מסחרר ונהדר. אנשים רוצים לבוא לכפר ורדים!

בימים אלו המחירים ממשיכים להאמיר. אם פעם היה מאוד קשה לחצות את הרף של 1.8 מיליון בשלב א' ואת הרף של שני מילין בשלב ב', היום אנו רואים שהרף הזה נחצה ומטפס מעלה בצורה יפה מאוד (ישנן עסקאות שעדיין לא נרשמו, הגרף מביא תמונה של עד לפני ארבעה חודשים).

ומה לגבי הירידה בסוף הגרף? האם זה ביטוי לירידה דרסטית פתאומית? לא, אין ירידה במחירים. קיימות יותר מכירות מהירות של הקבלנים שמוכרים במחירים זולים יותר, ובעיקר בגולדן וילג' בה נמכרים נכסים במחירים נמוכים, החל מ-1.2 מיליון שקלים. הדבר משפיע אוטומטית על הגרף הכללי.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, ישנם בסך הכל 28 נכסים למכירה בכל כפר ורדים. לא היה דבר כזה מאז ומעולם, וההיצע הנמוך מביא לעליית מחירים תלולה.

***

לסיכומו של דבר: אנחנו בנסיקה מעלה, וזה דבר מבורך (אולי פחות לרוכשים…). לתופעה מספר גורמים:

1. כפר ורדים הוא מקום נחשק. אנשים רוצים לגור בו, להשתייך לקהילה הנהדרת ולינהות מהחינוך האיכותי.
2. הטבות המס אינן פקטור. אנשים רוצים לגור בכפר ורדים לא בגלל הטבות המס. זה אולי אקסטרה מבחינתם, אבל לא הסיבה למעבר.
3. אין יותר הרחבות בישובים שמסביב. זהו, נפסקה התחרות. אין יותר היצע רציני של מגרשים לבנייה עצמית.
4. אין פרויקטים משמעותיים. גם מיזמי נדל"ן של שכונות כבר אין בסביבה, תרומה נוספת להיעדר התחרות.
5. מקומות תעסוקה. לא צריך מקומות תעסוקה חדשים! צריך לפנות לכל אלו שגרים מסביבנו, שימשיכו לעבוד במקומות העבודה שלהם ויעברו לגור איתנו. כל מי שגר בכרמיאל, קריות, נהריה, עכו וכן הלאה, יכול לעבור לכפר מבלי לשנות מקום עבודה.

אם תשאלו אותי, אנחנו מתגוררים במקום הכי טוב שיש במדינת ישראל, ולכן גם במקום הטוב ביותר בעולם.

הכותב הוא בעל סוכנות נדל"ן, מומחה למכירת בתים במחיר הטוב ביותר.

053-3626517

יש לסרוק את הקוד לקבלת מתנה – מדריך מיוחד: איך תמכור את הבית שלך במחיר הטוב ביותר בזמן הקצר ביותר בשקט נפשי וברוגע"

אירועי שבוע האופנה בעולם הם האירועים הכי נוצצים והכי חשובים בתחום. פעמיים בשנה מציגים מעצבי העל את הקולקציה שלהם לעונה הקרובה, ולמעשה קובעים את הטרנדים, הצבעים והסגנון שכולנו נלבש. בעקבות התצוגות הללו, רשתות האופנה ייצרו את הקולקציה שלהם ויציגו דגמים "לבישים" יותר ובמחירים ידידותיים יותר, וכך יגיעו הטרנדים לארון הבגדים הפרטי שלנו.

בשנה האחרונה, בעקבות מגפת הקורונה, לא התקיימו אירועי שבוע אופנה בעולם, אלא רק תצוגות בודדות וגם הן ללא קהל.

מזה עשור מתקיים בישראל שבוע אופנה המתוכנן ומאורגן על ידי מוטי רייף, שמעבר להיותו איש מדהים הוא היזם, המפיק והרוח החיה מאחורי שבוע האופנה הישראלי ובלעדיו שום דבר מזה לא היה קורה.

במשך שבוע ויום הייתי חלק מצילומי שבוע האופנה הישראלי, ולמרות שאני עושה את זה כבר כמה שנים, החוויה השנה הייתה ייחודית. את השורות האלו אני כותבת אחרי שבוע ויום אינטנסיביים, עוד לפני שהצלחתי להתאושש.

***

שבוע האופנה האחרון התקיים לפני שנתיים בהאנגר 11 בנמל תל אביב, ובשנה שעברה הוא בוטל ברגע האחרון בשל הקורונה, והומר לצילום 20 תצוגות ביום אחד (מי שעוקב אחריי ברשתות כנראה זוכר זאת). ולכן, לא מפתיע שהתרגשות גדולה אחזה את כל העושים במלאכה כשהוכרז כי יהיה שבוע אופנה בישראל בשנת 2021.

שבוע האופנה חוזר במתכונת דיגיטלית בשיתוף חברת "קורנית דיגיטל" ורשת 13. התצוגות יעלו החל מה-28 במרץ בשידורי רשת, ויימשכו עד ה-1 באפריל. לוח השידורים יפורסם בימים הקרובים, אבל בינתיים כמה סיפורים על מה שהלך שם מאחורי הקלעים.

מידי שנה אני עובדת עם צוות ההלבשה מאחורי הקלעים בניצוחה של האחת והיחידה גילי סיוון. 30 תצוגות מורכבות שצריכות לצאת בדיוק בזמן, מעל 40 מעצבים, עשרות דוגמניות ו"נשים אמיתיות" שמתזזות על עקבים בין טאצ'אפים של איפור ושיער לבין הלבשה בדגמים החדשים. גילי סיוון קוראת לזה חמ"ל, והיא לגמרי מדייקת:

מלבישים בחדרי הלבשה ובשטח. ימים שמתחילים בשבע בבוקר ונגמרים בשעות הקטנות של הלילה. מעצבים נרגשים, דוגמניות, מאפרים, סטייליסטים, מלבישים, צוותי הפקה וצלמים, כולם על הרגליים כל היום.

בבוקר קר, בצהריים חם, בערב קפוא.
מצלמים בפנים, בחוץ, בשמש, בגשם.
הגוף כבר כואב, הרגליים בקושי הולכות והגב התפטר כבר באמצע השבוע. אבל דבר אחד משותף בשבוע הזה לכולם: החיוך.

חיוך של מעצבים מול קולקציות צבעוניות, כחול לבן, גאווה. חיוך על שמלות כלה שיאדירו את היום שנדחה אין ספור פעמים, חיוך של אופנה ישראלית שחוזרת לחיים.

חיוך של עשייה!

את כל הצילומים קיימנו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. כל תצוגה בלוקיישן אחר, תאורה אחרת, מסלול אחר.

לקראת כל תצוגה משנעים לשטח בגדים, בעיקר ברגל, אלא אם עבר איזה מיול בסביבה. פורקים, פורסים, פותחים, מגהצים, מלבישים, מפשיטים, אורזים, משנעים, ויאללה לתצוגה הבאה. ממוצע של 15 ק"מ הליכה ביום. אם אחבר את כל הימים יחד הייתי מגיעה לצפון ברגל (טוב, נו, לפחות עד חיפה).

***

ולחגיגה עצמה. קולקציות שנתפרו במיוחד מתעוררות לחיים, יוצאות לאוויר העולם, מקבלות במה אחרי שנה שבמהלכה לבשנו בעיקר פיג'מות. מבחינתי, ככה נראה אושר.

הייחוד הגדול השנה הוא בקולקציות Ready to wear. מדובר בפיסים ייחודיים של מעצבים סופר מוכשרים כמו דרור קונטנטו ואלון ליבנה, שיצרו קולקציות שניתנות ללבישה יומיומית (וזה בהתאמה למעצבי העל בעולם, שרובם ככולם ייצרו אופנה "לבישה" יומיומית). כמובן שמדובר בפריטים סופר ייחודיים שאין שני להם, אך הם שווים כל שקל. לצערי, לא אוכל לשתף אתכם בתמונות מהקולקציות עד שיחלו השידורים, אבל אתם מוזמנים לעקוב באינסטגרם ובבלוג, ואני מבטיחה שהכל יעלה עם תחילת השידורים.

אז למה לצפות?

ערב הגאלה שפותח את שבוע האופנה יונחה על ידי בר רפאלי ומוטי רייף. תוכלו לראות שם את נועה קירל מקבלת את פרס שינוי אידיאל היופי ואת שירה איסקוב צועדת בשמלת סטרפלס. זוהי מחווה מרגשת לשמלה שבעלה, המואשם בניסיון לרצוח אותה, אסר עליה ללבוש, ושירה הייתה שותפה לעיצובה. לשירה הצטרפו על המסלול גם יפעת שאשא ביטון, ליהי לפיד, גילה אלמגור, נגה ניר נאמן, מירי נבו, מירי מיכאלי ועוד רבות. וכשריטה שרה לה את המילים "מתוך עולמות שבורים / היא צומחת, / לילות שלמים היא רוקמת / כל מה שיהיה לה" – אני פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות.

ואילו תצוגות מחכות לכם? לארה רוזנובסקי, ויוי בלאיש, טובה'לה, ששון קדם, דרור קונטנטו, דורין פרנקפורט (שקיבלה פרס על מפעל חיים), אלון ליבנה, שי שלום, רונן חן, אלמביקה, משכית, עידן לרוס, שחר אבנט, ענבל דרור, אפרת קליג, שלומית אזרד, מעוז דהאן, Nouveauriche, בננהוט, בית הספר שנקר וחממת מפעל הפיס, CB FASHION, טבע נאות, היליארי, נדב רוזנברג, אסיה, ויש מצב ששכחתי מישהו.

בקיצור, חוויה מטורפת, מתה על העבודה שלי, ותעקבו. יהיה מושלם.

* הכותבת היא סטייליסטית ויועצת תדמית. elamagen.co.il

פתגם עתיק אומר: "אם יש לך שני מטבעות – באחד תקנה לחם בכדי לחיות, ובשני קנה פרח בכדי שיהייה לך בשביל מה לחיות". כך אני מרגישה בקשר לספרים וקריאה. זהו משל המבהיר מהי קריאה עבור רבים כל כך, במיוחד בתקופת הקורונה.

הספר עבור הקורא הוא כמו סיגריה למעשן המכור לניקוטין (אך בלי הנזקים). מי שאינו קורא יתקשה להבין. נראה לי שזה ממחיש את הצורך של אנשים בעולם רוחני, דווקא בתקופות קשות, ובכך הוא מחזק את החוסן הנפשי שכל כך עוזר להתמודדות בתקופה זו.

כשפרצה המגיפה נסגרו הרבה ספריות וצוותים נשלחו לביתם, אך הספריות והספרנים בשטח מצאו דרכים יצירתיות לספק את השירותים באיסוף עצמי, משלוחים לבתים, וכשניתן גם השאלה תחת מגבלות. אט אט הבינו גם הרשויות (בעיקר כשכל מוסדות התרבות האחרים נסגרו) כי זהו שירות מאוד הכרחי לנפש ולנשמה; מרגיע ומפיג, אינו דורש מפגש והתקהלות, פתוח לכולם ללא תשלום, וכל אדם יכול ליהנות ממנו בביתו, גם כשיש הגבלה בתנועה. אז למה להפסיקו?

מה עבד והתחזק

השירות הדיגיטלי. עוד לפני הקורונה התחלנו לפתח אותו באופן מודע ומכוון, והפניתי לכך תקציב נכבד. לשמחתי, כבר היו תשתית ורכש שאפשרו את הפעלת הספרייה הדיגיטלית (ליבי) ואפליקציית "עברית" ללא דיחוי.

אנשים רבים שהתקשו או התנגדו בעבר לפורמט זה החליטו לנסות, והצטרפו. הסברנו בסבלנות ושלחנו קבצי הסבר למי שהיה זקוק לעזרה. לאחר הגל הראשון, בדגש על נגישות  לקהל, ניתן היה להצטרף כמנוי באופן דיגיטלי דרך אתר הספרייה וללא הגעה פיזית למקום.

ילדים ותלמידים. פתחנו שירות השאלה מרוכזת של ספרים על ידי טופס ייעודי לתלמידי בית הספר "קשת", לפי כיתות, ספרים שהספרניות הביאו עד הכיתה על פי בקשת התלמידים.

מפגשי סופר לילדים בפורמט של קפסולות בהפוגות שבין הסגרים היו מרעננים ומוצלחים במיוחד ונערכו בצורה סדנאית.

גם סדנאות לילדים בקיץ במספר מצומצם של מפגשים – היו מקסימות. מפגשי סופרת רוחביים בנושא מנהיגות לנוער, שנערכו בזום בשיתוף בתי הספר השונים, והיו מוצלחים ביותר – אפילו הפתיעו. מתנדבות הגלריה החליטו לפתוח את הגלריה לקהל בשבתות כדי לאפשר ביקור גם בתנאים המגבילים ולהיות חלק מגלריות הכפר בהן מבקרים אנשים מכל הארץ.

בגל השני ביקשה קהילת הקוראים החמה והחזקה אשר בכפר, כמו גם מתנדבי הספרייה, להחזיר את שירות ההשאלה. הודות לכך התחלנו בשירות איסוף עצמי של חבילות ומשלוחי ספרים לוותיקים, שירות שמילא אותי סיפוק עצום. עם חידוש שירות זה הוצפנו בתודות מרגשות במייל, בטלפון ובפייסבוק. באמת חימם את הלב.

מה נפגע

השירות צומצם לכדי הזמנה דרך הקטלוג המקוון בלבד, והקוראים לא יכלו לשוטט באופן חופשי בין מדפי הספרים ולחפש לעצמם ספר.

שהייה ולמידה של מבוגרים, סטודנטים ומשפחות עם ילדים בחלל הספרייה – הופסקה. התלמידים הרבים שהציפו את הספרייה בעבר בזמן הלימודים, לא הורשו לשאול ספרים בזמן שהותם בבית הספר.

נפגעו גם שעות הסיפור הנפלאות בהשתתפות גדולה של ילדים והורים.

החוגים והסדנאות הופסקו ולא הצליחו להתרומם בפורמט של הזום, אך חזרו להתקיים בהפוגות. כל הכבוד למתנדבים המובילים, שלא שקטו על השמרים. התערוכה של גלריית הספרייה, גאווה ואבן שואבת, נותרה מיותמת.

אירועי התרבות, כמו מועדון הקוראים שהתקיים תודות לשלומית ברודצקי בתחילה בחלוקה לשתי קבוצות ולאחר מכן נפסק, התקיים לראשונה בזום בהצלחה, תודות למיזם המצוין של המרכז הקהילתי להקרנת הרצאות "קתדרה בזום".

צוות הספרייה, שכולל שלוש ספרניות בחלקיות משרה, הוצא לחל"ת, חזר והוצא שוב. לצערנו היו הספרניות במעגל זה שלוש פעמים. החזרה לעבודה לאחר תקופה מפרכת של זומים בבית עם הילדים היא קשה ולא ברורה מאליה. הטלטלה מאד קשה (בזמן כתיבת שורות אלו אחת הספרניות כבר עובדת בספרייה אחרת).

גם אני ישבתי בבית בסגר הראשון, והרגשתי שניתקו אותי מהקהילה שלי בתקופה שהיתה הכי זקוקה לי. התחלתי ליצור קשר עם הקהילה דרך הפייסבוק להעלות פעילויות תרבות חינמיות בזום, נושאים הקשורים בתחום ויכולים לעניין את הקוראים. כך השבתי לעצמי מעט מתחושת הניתוק שנכפה עלי בתקופה זו. בשני הסגרים שלאחר מכן הבינו המוסדות שיש להשאיר חלק מהצוות כדי לתת את השירות המינימלי ההכרחי, אך העבודה לבד במשך חודשים בספרייה ללא נפש חיה, ללא מבקרים וללא הצוות האהוב שלי, שהיה מעין משפחה, הייתה לי קשה ביותר.

מה מתוכנן לעתיד?

לאחר שחיזקנו את נושא הקריאה הדיגיטלית, ולאור הבנות שהתפתחו מתקופת הקורונה, ניתן דגש על למידה מרחוק בנושאים של שפות, פסיכומטרי ובגרויות. שיתופי פעולה עם מחלקות המרכז הקהילתי שהספרייה היא חלק ממנו, וכן עם מוסדות החינוך. התלמידים חוזרים לבקר בספרייה בקפסולות.

הייתי מאחלת לנו, שהספרייה תתמלא בקוראים ובפעילויות תרבות, גם בפנים וגם באוויר הפתוח (על פי ההנחיות כמובן). שיהייה צוות יציב שיתן שירות מצוין, ויוכל לחוש תחושת ביטחון וגאווה במקום העבודה. שהספרייה בכפר תקבל הכרה והערכה ושתיתפס כמקום מרכזי וחיוני לקהילה.

בימים אלו הספרייה פתוחה לקהל אחרי הצהרים בימי ב' ו-ד' בשעות 16-18 וביום ו' בשעות 9-12. בשעות הבוקר יש לימודים בבית הספר, ומבוגרים אינם מורשים להיכנס. גלריית הספריה עם תערוכתה של אתי צ'כובר פתוחה בשבתות בשעות 11-13.

ניתן לעקוב אחר עדכונים בשעות הפתיחה באתר  www.vradim-lib.org.il, ובפייסבוק.

במשך יותר מ-500 שנה לא נעו בדרכים של ארץ ישראל כלי רכב עם גלגלים. הסיפור הפחות מוכר של רולה פלויד, שלפני 150 שנה בנה כרכרה והחזיר למקומותינו את כלי הרכב הגלגליים

אנשים רבים משוכנעים שאמצעי תחבורה כמו עגלה או כרכרה היו בשימוש בארץ ישראל מאז תקופת המקרא ועד ימינו. המציאות הייתה שונה לחלוטין.

אמצעי תעבורה בהם נעשה שימוש בגלגלים היו במחוזותינו החל  מתקופת החיקסוס (קבוצה אתנית שהשתלטה על מצרים ועל חלקים מארץ ישראל) במאה ה-18 לפני הספירה, ועד סוף התקופה הביזנטית (324-638 לספירה). סביר להניח שגם בחלק מהתקופה הערבית המוקדמת (638-1093 לספירה) עדיין היה שימוש ברכב גלגלי. אלא שלפתע הוא נפסק.

איננו יודעים את המועד המדויק בו נפסק השימוש בגלגל בתעבורה בארץ ישראל, אך בוודאות הוא לא היה קיים אחרי התקופה הצלבנית, כלומר החל מהמאה ה-14. מתקופה זו ולאורך כ-500 שנה, אין כל אזכור במקורות ההיסטורים על רכב גלגלי בארץ ישראל. והצליינים אשר ביקרו בה בכל התקופות, אינם מזכירים רכב גלגלי, אלא בהמות משא ורכיבה בלבד (סוסים, חמורים, פרידות וגמלים).

אמצעי תחבורה גלגלי זקוק לדרכים סלולות. כאלו היו בארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית. אולם מאות שנים של הזנחה דרדרו את מצב הדרכים, עד כדי כך שלא ניתן היה להשתמש בהן ברכב גלגלי. נותרו דרכי עפר בלבד.

על אותה הפסקה בת מאות שנים בשימוש ברכב גלגלי אנו למדים משני מקורות מאוד אמינים. הראשון היה ההיסטוריון אברהם משה לונץ  (1860) והקונסול הבריטי ג'יימס פין (1856). שניהם כתבו על כך שבתקופתם לא היה בארץ ישראל רכב גלגלי, וגם לא דרכים סלולות מתאימות.

השימוש הראשון ברכב גלגלי בארץ ישראל נעשה בשנת 1867. איש המושבה האמריקאית ביפו בשם רולה פלויד בנה במו ידיו כרכרת קפיצים בסגנון אמריקאי. פלויד עלה לירושלים עם מספר נוסעים ומטען זמן קצר לאחר בניית הכרכרה שלו, וייסד מעין "קו" מיפו לירושלים.

שנים רבות לאחר מכן, אשתו של רולה סיפרה לעיתונאי אמריקאי שביקר בארץ על קבלת הפנים שערכו תושבי ירושלים לכרכרה: "החדשות אודות ביקורו הצפוי של רולה בירושלים הגיעו לעיר מספר ימים קודם לכן. הרבה לפני שהכרכרה הגיעה לירושלים, המון רב החל לזרום מהגבעות לצידי דרך יפו ירושלים, כדי להגניב מבט אל הכרכרה ועל נוסעיה. הכרכרה הייתה רתומה לשני סוסים ועשתה את דרכה לירושלים במשך שלושה ימים, בדרכי חתחתים אשר עקפו את הדרך הראשית לירושלים מכיוון שלא התאימה לרכב גלגלי. לאחר לא מעט קשיים בעליות לעיר הקודש, הכרכרה סיימה את המסלול בהצלחה.

מיותר לומר שההמון הנדהם למראה הכרכרה פרץ בזעקות וקריאות התפעלות. ההמון ליווה את הכרכרה אל בניין הדואר המאולתר ברחוב הראשי של העיר. זקני העיר, אשר השתתפו בטקס חנוכת  תחנת הרכבת בירושלים עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, טענו שההמון שקיבל את הכרכרה של רולה פלויד היה גדול בהרבה.

כך הסתיימה תקופה אשר נמשכה מאות שנים, אשר במהלכן לא היה רכב גלגלי בארץ ישראל. הכרכרה של פלויד הייתה במשך מספר שנים הרכב הגלגלי היחיד בארץ, עד שלתחום זה נכנסו אנשי המושבה הגרמנית בחיפה, שהגיעו לארץ בשנת 1868. בשנים 1872 עד 1875 הם סללו כביש מחיפה לנצרת ולעכו, ואז יבאו לארץ כרכרות מאירופה.

כמה מילים על רולה פלויד, בונה הכרכרה: האיש שימש כמורה דרך של תיירים וצליינים דוברי אנגלית בין השנים 1870-1910. הוא היה דמות מרתקת ויוצאת דופן בנוף הארץ ישראלי של המחצית השנייה של המאה ה-19. ביתו במושבה האמריקאית ביפו עבר שיחזור והוא נראה כיום בדיוק כפי שהיה כאשר נבנה ב-1866.

"אני מטייל עם הנכדה הגדולה שלי, שי, ילדה סקרנית ופיקחית, בת 14, השואלת אינ־ספור שאלות על כל מה שלא ברור ומובן לה. בחוצות מסביב כרזות גדולות מזהירות את המצביעים מפני הסכנה של 'ניצחון השמאל בבחירות' – 'אסון לישראל', כך מכנים זאת. בכלי התקשורת שומעים אין ספור האשמות נגד כל מתנגדי הממשלה, אלה הופכים מיד ל'תומכי השמאל' שמובילים ל'הרס המדינה'. המושג 'שמאל הפך למילת גנאי, מילה נרדפת לבגידה, לאסון. פתאום שואלת אותי שי, נכדתי המוכשרת: אתם אומרים שאתם שמאל, אבל בכל מקום אומרים שאנשי השמאל הם בוגדים, הם האויבים של ישראל. אז מה אתה אומר?".

כך נפתח ספרו של ד"ר אורי וובר "השמאל כפי שהסברתי לנכדתי" (ספרי ניב), שיצא לאור בימים אלו. הספר הוא דיאלוג בין הנכדה הסקרנת לסב המסביר, ובלשון פשוטה ובהירה הוא מתאר את הבדלי העמדות וההשקפות בין שני הזרמים הפוליטיים בישראל, ובעולם בכלל. בין השאר אפשר למצוא בו הסברים על ההבדלים בין הפילוסופים רוסו להובס, על הסוציאליזם והקומוניזם, שלושת הזרמים בימין הישראלי, והתייחסויות למושגים כמו חלוקת העושר, מעמדות, גלובילזציה, המהפכה הטכנולוגית ועוד.

הספר מתמודד עם שאלות לא פשוטות, מתאר תהליכים היסטוריים, ועל אף נטייתו המוצהרת של הכותב לצד השמאלי של המפה הכתיבה היא הוגנת למדיי ומציגה בצורה נרחבת גם את טיעוני הימין.

וובר, חבר קיבוץ יחיעם, עלה לארץ עם גרעין השומר הצעיר מצרפת בשנת 1966. לאחר מספר שנים של עבודה בחקלאות ובמפעל הבשר הוא למד באוניברסיטת תל אביב והמשיך לדוקטורט בסוציולוגיה בפאריס. אחרי שנים של פעילות בקיבוצו,  בתנועה הקיבוצית ובגבעת-חביבה, הוא עבד כיועץ אסטרטגי במועצה האזורית מטה אשר. הוא אב לשלושה ילדים וסבא לשמונה נכדים, שהגדולה מביניהם היא שי, איתה הוא משוחח בספר. זהו ספרו השלישי. ספרו הראשון הוא "להתחדש, הקיבוץ מול עתידו", על משבר התנועה הקיבוצית (הקיבוץ המאוחד, 1992), והשני "פשיטת רגל בקיבוץ, מצובה כמשל" (הוצאת קיבוץ דליה, 2006).

על המוטיבציה להוצאת הספר אומר וובר: "בתקופה זו, כאשר הוויכוח הפוליטי הפך להיות כל כך רדוד ומגמתי, ראיתי לנכון להחזיר למושגים 'שמאל' ו'ימין' את כבודם האבוד. המושגים של 'שמאל' ו'ימין' אינם קללות וגידופים. יש להם היסטוריה ארוכה ומשמעות מוגדרת וברורה, בכל העולם וגם בישראל. לאורם התנהלו מאבקים קשים אשר הביאו להישגים אדירים אך גם לאסונות מחרידים. בספר אני מתייחס לאלו וגם לאלו.

לספר שלושה חלקים. החלק הראשון מוקדש למקור המושגים שמאל וימין, הזרמים השונים והתכנים שלהם לאורך ההיסטוריה ועד היום. החלק השני מתמקד בשמאל הישראלי מאז העלייה השנייה ועד היום, משעותיו היפות עם הקמת המדינה וביסוסה ועד למהפך שסיים את שלטונו. החלק השלישי מנתח את הסיבות להידרדרות השמאל מהמהפך ב-1977 ועד היום.

הספר מתאים לבני נוער, לצעירים וגם לוותיקי הארץ, כותב וובר.

את הספר ניתן לרכוש ישירות מאורי וובר תמורת 65 שקלים. אפשר לשלם בביט לנייד שלו, 050-3794689, או בהעברה בנקאית (בנק יהב, סניף 141, חשבון 23422). לאחר התשלום יש לשלוח הודעה לדוא"ל ourber@gmail.com, והספר יישלח בדואר.

האם רבע שעה מספיקה?

הקורונה לימדה אותנו שכן, וזה לא היתרון היחידי הגלום באימון ביתי

שנת הקורונה הכניסה הרבה אנשים לשיגרת אימונים בביתם ב'אונליין', במקום בסטודיו ובחדר הכושר. הקורונה אמנם בדרכה להסתלק, אבל הרגלים לפעמים נשארים.

יש כאלו שרואים חיסרון ענקי בכך שהמאמן לא נמצא צמוד אליהם, לא יכול לתקן ולגעת; ויש כאלו שחוגגים את העובדה שלא צריך להתאמץ לצאת מהבית. לא להתלבש במיוחד, אפשר להתאמן אפילו בפיג'מה, ובכל שעה שנוח לנו. עוד יתרון בולט לאונליין – הוא שלאנשים נשברה התבנית המחשבתית הישנה לגבי אימונים: "אם זה לא 3/4 שעה זה לא מספיק טוב". סרטוני ההדרכה, בדרך כלל ביוטיוב, קצרים יותר, אך הם תמציתיים ומגוונים. ומכיוון שלא הייתה ברירה, המחשבה המרכזית הייתה "זה מה יש ועם זה ננצח!". הגוף הרגיש והמוח הבין שהעיקר זה לעשות, לא משנה כמה דקות.

אז כן, גם אם זה אימון משקולות, חיטוב, יוגה, פילאטיס, הליכה או ריצה – עדיף לעשות. ואם יש לכם רבע שעה ולא את כל השעה, עדיף לנצל אותה מאשר לחכות. לפעמים רבע שעה היא כל מה שצריך כדי לקבל תוצאות, הן בטווח המיידי והן בטווח הארוך. בטווח המיידי לכל תנועה יש אפקט פיזי רגשי חיובי, משום שהיא מתחילה סירקולציית דם, ובכך מביאה חמצן למוח ולשרירים. רק התגובה הזו כבר משפרת את התחושה בגוף, ומשחררת מעט מהמתח בו אנחנו שרויים דרך קבע. בטווח הארוך התוצאה הכי מובהקת היא פיתוח יכולת ההתמדה. הרבה יותר קל להתחיל ולהתמיד כאשר זה דורש פחות זמן. בהמשך יש סיכוי גבוה שהגוף יבקש מעצמו להאריך את האימונים ככל שמתחזקים, והאימון לא יאיים כמו פעם.

יש עוד כמה מיסקונספציות לגבי אימונים שמתחילות להיסדק וטוב שכך, שכן הן שייכות לעולם הישן. הנה דוגמה נוספת:

"אם זה לא כואב – אין תוצאות"; תרגום מאנגלית למשפט "NO PAIN, NO GAIN". אולי מפתחי גוף לא יכולים להסכים עם זה, אבל היום ידוע שכאשר יש כאב וסבל גבוהים מדיי בזמן אימון, מופרש קורטיזול, הורמון הלחץ, המעודד צבירת שומן ואז משיגים בדיוק את ההיפך ממה שמבקשים ויש עלייה באחוזי השומן ובהיקפים. למעשה, הקורטיזול אחראי ספציפית על אגירת שומן באזור הבטן, מה שקרוי "הצמיג הבטני". אם אתם עולים להליכון בפרצוף חמוץ כי אתם שונאים את זה – עדיף לשחרר ולמצוא פעילות אחרת. אם אתם רק מסתכלים על השעון בשיעור יוגה – חבל, נסו משהו אחר.

היום אנחנו מבינים כמה קריטי הוא למצוא את הפעילות הגופנית שעושה גם טוב לנשמה,  מה שיעודד את היכולת להתמיד ולשחרר את המתחים היומיומיים, ולא לצבור אותם.

אז מה זה אצלכם? ריקוד? טניס? כדורסל? יוגילאטיס? פינג פונג? כל אחד יש לו משהו ש"עושה לו את זה", שיגרום לו לקום מהמסך ולחיות את הגוף שלו.

דבר נוסף נפלא באימוני אונליין או אימונים עצמאיים בבית, זה לשים את המוזיקה שאתם הכי אוהבים! אתם לא נתונים לגחמות המוזיקה של המורה, שלפעמים לא באות לכם בטוב. מה הכי מעודד את הגוף לנוע יותר ממוזיקה אהובה? זה קורה באופן הכי טבעי וזורם. לשים מוזיקה שפותחת לכם את הלב, להניח את האוזניות על הראש, לצאת החוצה להליכה או ריצה, ולהיות בעולם שלך, להניע את הגוף, לנשום אוויר. כשתחזרו הביתה, תדעו שלא רק אתם הרווחתם שעה או רבע שעה של איכות, כל דרי הבית מקבלים אדם בריא, שמח ונינוח, שכיף להיות בחברתו.

הכותבת היא מומחית לקידום בריאות MPH. בעלות ערוץ היוטיוב "המאמנת ליה", והאתר  www.coachlia.co.il

כתבה: סימה שי

חיים שולמן, סמנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל, נתחיל בנושא שמקומם אותי: ממבט על די שטחי אפשר כרגע למנות לפחות שלושה גופים שמייצגים את הגליל. לכולם יש אתרי אינטרנט צבעוניים עם תמונות יפות, שכתובים בהם כל הטקסטים הנכונים, האג'נדה שלהם משכנעת ונראה שגם הלב שלהם נמצא במקום הנכון. אבל למה צריך כל כך הרבה גופים?

"אני מסכים. יש בגליל בעיה של ביזור משאבים. זו תולדה של אזור שהיה מוזנח עשרות שנים, וזה הולך ומצטמצם. אנחנו, ברשות לפיתוח הגליל, נלחמים בזה. זה משקף את הבעיה העיקרית של הגליל: היא לא מחסור בכספים אלא חוסר שיתוף פעולה. אין מספיק יכולת להתאגד וליצור וקטורים שמשפיעים בצורה נכונה על האזור. הרשות לפיתוח הגליל פועלת מול 94 רשויות, אנחנו מתייחסים לכולם ומחויבים לכולם. העבודה שלנו היא על אזורית".

אבל הקיפוח מגיע קודם כל מלמעלה. יש בממשלה הנוכחית המון שרים והמון משרדים, ודווקא את המשרד לפיתוח הנגב והגליל "דחפו" לצד משרד הפנים, ואותו שר (אריה דרעי) אחראי על שני המשרדים.

"המשרד לפיתוח הגליל הוא אחד המשרדים הכי חשובים שקמו אי פעם במדינת ישראל.

עד שקם המשרד הזה (בשנת 2005, ס.ש.) לא היה קול לגליל. תקציבים ומיזמים לאזור היו תלויים בהכרות של ראש הרשות עם שר הפנים, על בסיס פוליטי ואישי. מאז שהמשרד הוקם התמונה השתנתה לגמרי. יש תקציבים, יש סדר ושקיפות. המשרד מגיע ל-81 אחוזי ביצוע, יש תוצאות בשטח. זה המשרד הכי מבוקש בממשלה, נלחמים עליו היום".

כמובן, כל אחד מהפוליטיקאים רוצה לומר שהוא חברתי, שליבו עם הפריפריה. זה אופנתי.

"אני חושב שזה בא ממקום אחר: יש בגליל מרחב אפשרויות ויכולת אמיתית להשפיע. שר הפנים הנוכחי נותן לרשות גיבוי מלא, לא מתערב. אבל חוץ ממנו יש כאן שומרי סף. אנחנו גוף מקצועי ועצמאי, שפועל במערכת ארגונית מסודרת. כל המידע שלנו על הגליל מגובה בנתונים מספריים הכי מעודכנים שיש. הרשות לפיתוח הגליל היא גוף הביצוע של נגב גליל. עם זאת גודל התקציבים שלנו מוגבל, עדיין אין לנו סכומים גדולים שמשנים מציאות".

הסטיגמה ועתודת המנהיגים

חיים שולמן, 47, מתגורר בקיבוץ מורן עם רעייתו ריקי וארבעת ילדיהם דור בת 16.5, התאומים ניתאי ותמר בני 13, ונווה בן ה-9). הוא נולד בטירת הכרמל, בן למשפחה מרובת ילדים, עם אבא פועל במפעל שמן ואמא עקרת בית. הוא למד הנדסאי אלקטרוניקה וחשמל, בוגר תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהמכללה האקדמית תל חי, ובוגר תואר שני בכלכלה, מדיניות ציבורית וממשל מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

"במקור הלכתי ללמוד בתל חי ביוטכנולוגיה", הוא מסביר את המסלול המיוחד שעבר, "אבל ראיתי את החבר'ה של עבודה סוציאלית ונורא קסם לי העניין החברתי. במהלך הלימודים שלי בתל חי הצטרפתי לארגון איילים, שמטרתו הייתה ליישב סטודנטים בגליל ובנגב, בתוך שכונות וקהילות שיש בהן מצוקות ובעיות, מתוך רצון לחולל שינוי חברתי עמוק. הצטרפתי לפרויקט בקריית שמונה ועשינו הרבה דברים יפים. עבדנו עם כל משרדי הממשלה. בשלב מסוים הייתי מנהל המרחב הצפוני של הפרויקט והשתתפתי במחאה החברתית של 2011 כמייצג של הצפון. עשינו הרבה רעש וצרות לשר לפיתוח הנגב והגליל דאז, סילבן שלום, והוא הציע לי: 'אתה רוצה באמת להשפיע? בוא תצטרף, תשפיע על המדיניות מבפנים'.

"התחלתי כראש תחום ההתיישבות והחינוך, הקמתי את התחום. עד אז כל משרד היה אחראי רק על הנושאים שלו, אבל לא היה גוף אחד מרכזי שקרא לאנשים לבוא להתיישב וסיפק מידע נחוץ. הקמתי גוף כזה. ההגירה המדאיגה שהייתה קיימת בזמנו, ועדיין נותר ממנה קצת כיום, זו הגירה של צעירים חזקים מתוך הערים למרחב הכפרי. יש בנושא הזה בעיות אקוטיות: לא ייתכן שמדינת ישראל תסכים לכך שדירה בכרמיאל תעלה יותר מאשר בית במשגב. נדרשת תפיסה מדינית לגבי איך לנהל את השכנות שבין המרחב העירוני לכפרי. שמתי את נושא ההתיישבות וההגירה השלילית על סדר היום, הקמתי מערך מצליח והיו לו תוצאות. הצלחתי לעשות שינויים רבים, הפעם מתוך המערכת".

הקושי למשוך אוכלוסייה חזקה לצפון נובע לדעתך בעיקר בשל תודעה שגויה על האזור?

"לאנשים יש סטיגמות שגויות על הגליל: חלק מהאנשים בטוחים שכל היום יורים ונלחמים כאן אחד בשני. חלק יודעים שהגליל ירוק ויפה, אבל לא מכירים את המרחבים האורבניים בצפון. אנחנו עוסקים הרבה בשינוי תודעה, של בני המקום וגם של אנשים מכל הארץ. אני משקיע הרבה במיתוג של ערים בגליל על מנת למשוך לכאן אוכלוסייה חזקה, וזה עובד טוב. ההגירה השלילית מצטמצמת, אנחנו ממש לקראת הגירה חיובית לאזור.

"כרגע המרחב הכפרי נמצא במצב של הגירה חיובית, והמרחב העירוני בהגירה שלילית. הממוצע שלהם נותן עדיין הגירה שלילית. אחת הבעיות היא החששות של המרחב הכפרי לקלוט. התגוררתי במקומות רבים ברחבי הצפון, אני עצמי מחובר מאוד למרחב הכפרי, מכיר ויושב בכל הוועדות. אבל כסמנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל וכראש תחום ההתיישבות, יש לי בטן מלאה על המרחב הכפרי שלא קולט מספיק".

כרגע אין לגליל ייצוג פוליטי מספק. שיטת הממשל אינה אזורית וזה כנראה לא ישתנה בשנים הקרובות. יש לכך פתרונות?

"במשך השנים צמצמו את המחוזות והשליטה עברה למרכז הארץ. יוצא שמטה של אנשים שאפילו לא גרים פה מנהל את האזור. אנחנו נלחמים בזה: דברים שקשורים ליום יום – תנו לנו לעשות. אנחנו מכירים, גרים כאן, יודעים.

"במטרה להצמיח שינוי הקמנו את 'רשת צעירי הגליל': רשת של הנהגה צעירה, במטרה שתהיה חלק מהנהגת הגליל בעתיד. מדובר בקבוצה של 18 חבר'ה שמקבלים הכשרה מהאנשים הכי טובים בכל תחום, על מנת שיבינו איך מנהלים את השטח. זה גוף מצליח מאוד, שייתן מענה בשנים הבאות".

"יש גם שינויים בשטח: בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות התחלפו ראשי רשויות ב-57 רשויות  מתוך 94. זו אמירה חד משמעית של לקיחת אחריות ואני יכול לומר שמאותו הרגע יש שינוי משמעותי בשטח, יש דרייב לעשות, לשתף פעולה".

נראה שרוב הגופים שמייצגים את הגליל מטפלים באותם נושאים, שהם בעלי סקס-אפיל גבוה: תיירות, תעסוקה, בריאות. אבל מה עם הבסיס, החינוך, שדורש זמן והשקעה? אתה מדבר על מעבר לערים, אבל בסוף כשאני שוקלת איפה כדאי לי לגור, האם בכרמיאל או במשגב, לחינוך הילדים יש מקום מכריע.

"יש לנו סדרי עדיפויות, אנחנו לא נוגעים בתחומים שמטופלים על ידי גופים שלטוניים אחרים. יש משרד חינוך מחוזי שזה תפקידו, ולכן אנחנו לא עוסקים בחינוך הפורמלי. אבל יש לנו פרויקטים מעניינים מאוד בחינוך הבלתי פורמלי: מזהים מנועי צמיחה שמתעוררים ומתאימים אליהם דרך החינוך את הדבר הבא. מביאים את הערך המוסף של החינוך. למשל, אם מסתכלים קדימה רואים שיהיה צורך בהרבה מהנדסים ובמתמחים במקצועות עתירי ידע באזור. אז לקחנו ילדים מכל הצפון ובנינו פרויקטים: פרחי רפואה, פרחי הנדסת מים, הנדסאים לביו פוד (מחכים לתקצוב). כדי לבנות 'טאלנטים' צריך לעבוד עם הילדים בשנים המוקדמות. אני מסתכל על הילדים בעוד 20 שנה ורואה שהם ייתנו את המענה.

"היה לנו פרויקט ללימוד שחמט: 28 אלף ילדים מכל רחבי הצפון למדו שחמט שעתיים בשבוע, בתוך ביה"ס, במשך ארבע שנים. אני רוצה להאמין שבעוד 15 שנה יצא מכאן אלוף העולם בשחמט. פעולה דומה נעשתה במוסיקה קלאסית. אנחנו עושים עבודה חברתית בתוך הכיתות ומתקצבים פעולות חינוך שמסתכלות קדימה, שישפיעו כמה שיותר".

מה בקשר להקמת אוניברסיטה בגליל? זה מנוע צמיחה שקשור לחינוך.

בגליל חייבת להיות אוניברסיטה. זה מנוע צמיחה רב עוצמה, בכל אזור בעולם. האוניברסיטה בגליל חייבת להיות עצמאית ומרובת קמפוסים, והיא תאגד בתוכה את כל המכללות בצפון, כדי שיוכלו להעניק כאן תואר מוכר. מגיע לילדי הגליל לקבל תואר אקדמי ותואר שני ותואר דוקטור מבלי להגר מהאזור".

למה לא לבנות אוניברסיטה בנוסף למכללות הקיימות?

"זה יפזר את הכוחות. נביא לכאן מכוני מחקר, תקציבים, למה להקים מחדש? למה שוב ליצור תחרות? זה בדיוק מה שאנחנו סובלים ממנו בגליל. כל מכללה תוכל להתמחות במה שהיא הכי חזקה, ויהיה לה את הקמפוס המקצועי שלה. חשוב מאוד שהדברים יצמחו מכאן. לא ייתכן שיחליטו על הנושא הזה בגופים השונים מתוך פוליטיקה מכוערת ופטרונות מכעיסה".

המיעוט היהודי ובעיית הבריאות

לפי הנתונים הסטטיסטיים יש באזור הצפון 54% תושבים לא יהודים ו-46% תושבים יהודים. לדעתו של שולמן נדרש איזון, 50-50, דווקא על מנת שהנושא הזה של איזון דמוגרפי לא יעלה על סדר היום הלאומי.

"המרקם שיש בגליל של דו-קיום ופלורליזם הוא הדוגמה הכי טובה בעולם איך עושים את זה נכון. אני אומר את זה לצעירים מכל הארץ: בואו לגליל ותראו באמת מה קורה. כשאתה רוצה לשמר מרקם חיים טוב כמו שיש כאן, צריך תמיד לשאוף לאזן את הסטיות.

"לא חוויתי שיח על לאומיות והתיישבות מתוך מקום לאומני לאורך כל השנים שאני בתחום. הרשות משקיעה המון במרחב הכפרי הלא יהודי, בתיירות ובעידוד תיירות ועוד המון. מי שמכיר אותנו, מבין שאנחנו לא במשחק הזה".

האם המצב הדמוגרפי משפיע על תקציבים לצפון? האם אנחנו מקבלים פחות?

"לא. בגדול אין בעיה של תקציבים, יש בעיה של שימוש נכון בתקציבים. חשוב לנו לכוון למקומות שיעשו שינוי. אנחנו נלחמים בביזור המשאבים. עיקר העבודה שלנו היא לייצר נטוורקינג ווקטורים נכונים, שייכנסו לאזור וישפיעו על מרחב גדול ככל האפשר".

יש לזה תוצאות בשטח?

"כן, כיום כל הרשויות הערביות מגישות מועמדויות לקולות הקוראים שאנחנו מוציאים, בעוד שבעבר ניגשו רק בודדים. לא היו לרשויות את היכולות הללו. האג'נדה של הרשות לפיתוח הגליל היא לא 'לטפל' באוכלוסייה הערבית, אלא לשלב אותה כחלק מכל פרויקט, עם ההתאמות הנדרשות. הפעילויות וההשקעות אינן נופלות מאלו שבחברה היהודית".

יוצא שמעצימים כל מגזר בפני עצמו, אבל אין אינטגרציה בין המרחבים, אין כמעט נקודות השקה והחברות היהודית והערבית כמעט אינן נפגשות באופן יזום.

"זה נכון, אבל אני לא בטוח שזה תפקידנו. אומר כך: הקימו משרד שלם לזה – המשרד לשוויון חברתי".

ובכל זאת, יש מגזרים שנותרים מאחור, ובפריפריה זה יותר כואב.

"נכון, אבל גם אם אני מאוד רוצה את זה וזה חשוב, אני צריך לבדוק מהו הערך המוסף של הנושא לפיתוח הגליל, מהם סדרי העדיפויות. האם לעצור את כל הפיתוח ולהשקיע בבסיס? אני מעדיף 'למשוך כלפי מעלה': הייטק, תיירות, כך שהגופים למטה יוכלו להצטרף. יש עמותות שאנחנו מתקצבים שתפקידן הוא לעשות את החיבור הזה בין החברה הערבית לחברה היהודית".

דיברת קודם על סטיגמה, ממה היא נובעת?

"אני נלחם בתקשורת העוינת. כן, עוינת. הם לא מגיעים לכאן, לא מסקרים, לא מראים את הדברים הטובים. יודעים לסקר רק יריות בכפרים ולא את הפרויקטים היפים שקורים בכפרים. זה סיקור שלילי שמזיק מאוד לגליל. שוב חוזרים לעניין של שינוי התודעה: התקשורת בטוחה שכך היא עושה טוב, שהיא מעלה את הנושאים הבוערים של הצפון לסדר היום של הממשלה. אבל בפועל זה רק מזיק, כי מה שנצרב בתודעה של האנשים זה בעיקר הקושי והאלימות, זה לא מקום מושך לחיות ולעבוד בו.

"אם ניצור מיתוג חיובי נמשוך את המגזר העסקי, וזה חשוב מאוד לאזור. הבאז צריך לבוא מהמקומות החזקים של התקשורת: אני רוצה שמישהו שיורד באיילון יראה שלט ענק של 'בואו לגליל!'. כרגע זה בלתי אפשרי בגלל שאין תקציב".

אז הנה, יש בעיה של כסף. ובכלל, החיים בצפון מורכבים יותר. יש שירותים רבים שפחות נגישים לנו, ובראשם שירותי רפואה איכותיים.

"כולם מדברים על שיקום הרפואה בגליל, לנו יש תוצאות: היינו שותפים לבניית הפקולטה לרפואה. בהגרלה לסטאז', בתי החולים של הגליל היו בסוף סולם העדיפויות. כיום יש לנו ארבע תוכניות לקידום הרפואה בגליל, שתי תוכניות של סטאז'רים מתמחים בבתי החולים. בתוכנית הזו עברנו מלהיות בחירה של אין ברירה, ל-90 אחוזי הצלחה".

ועדיין, הצפיפות בבתי החולים בלתי נסבלת, מחכים שעות בתור, להזמין תור לרופא מקצועי יכול לקחת חודשים.

"מערך הבריאות הוא הנושא הכי חם וגדול שקורה בגליל. אנחנו משקיעים בו המון ומזהים שתי בעיות עיקריות: כוח אדם ורפואה בקהילה. אני מכיר את הבעיות ממש מתוך בתי החולים עצמם, ויכול לומר שהבעיה אינה במכשור ובתקצוב, אלא בכוח אדם, שם צריך לשים את הדגש. הבעיה השנייה המשמעותית היא הרפואה בקהילה: זיהינו שיש בעיה בסיסית של אבחון לקוי, וזה בעצם משליך על כל המשך הטיפול. הרשות לפיתוח הגליל עושה מאמצים גדולים להביא לגליל רופאים מעולים, לבתי החולים וגם לקהילה. רופא משפחה טוב חשוב לא פחות מרופאים מומחים בבתי החולים.

"יש לנו שיתוף פעולה עם הפקולטה לרפואה ועם מפעל הפיס בתוכנית שנקראת 'כוכבי הצפון', במטרה לבנות את העתודה הניהולית של בתי החולים. בנינו תוכניות התמחות הדומות ברמתן לאלו של בתי חולים במרכז. המחזור השני של הפרויקט מתחיל עכשיו, נבחרו 'הקליברים' מקרב המתמחים והם יקבלו את המנטורים הרפואיים הטובים ביותר.

רופא מתמחה מגיע לבית חולים להרבה שנים. במשך הזמן הזה הוא מקים כאן משפחה, ילדים, בתקווה שיישאר. זה רווח נקי שלנו. הצלחנו כאן לשבור תקרת זכוכית תודעתית. הפעולות שלנו הביאו גם לשינוי תפיסה שלטוני: משרד הבריאות ביחד עם משרד ראש הממשלה, פותחים בימים אלו תוכנית של 'צוערים לבריאות', במסגרתה הגליל יקבל תקן נוסף של רופאים".

יש תוכניות להקמת בית חולים נוסף בצפון?

"כן, כרגע מתכננים לבנות בית חולים בקריות. זה מיקום מדויק – הוא יוריד מהעומס הבלתי נסבל של בית חולים נהריה, שמשרת אוכלוסייה ענקית ונמצא על סף קריסה. בית חולים בקריות יוריד את הלחץ ויאפשר שירות רפואי טוב יותר לכולנו".

דיברת על מספר מנועי צמיחה, אבל לא הזכרת ביניהם את התחבורה. מה עם כביש שש? למה מסילת הרכבת נתקעה בכרמיאל?

"לדעתי מצב התחבורה בגליל הוא מעולה. עוד מעט יסיימו את המחלף של כביש 85 וזה יעשה שינוי משמעותי באזור כולו. תראי, בסוף צריך לבוא בכנות עם יד על הלב ולומר: אל תבזבזו יותר מדי כספי ציבור. בהסתכלות קדימה – כדאי להמשיך את המסילה. אבל לתחבורה יש שני כיוונים: היא יכולה להביא והיא יכולה גם לקחת. לדוגמה, לפני כביש שש הלינה בגליל הייתה בממוצע של שלושה לילות. עכשיו הלינה בפועל היא של לילה וחצי. זה אובדן הכנסה אדיר. אותו דבר גם הרכבת. היא הייתה אמורה להביא טראפיק. מה שהיא עושה בפועל זה שצעירים מכרמיאל עולים על הרכבת ועובדים בתל אביב.

"אנחנו בונים בניין משרדים והייטק בתחנת הרכבת בכרמיאל, מתוך מטרה לעשות הפוך: בואו לכאן מתל אביב. וזה עובד. 35% מהשטח כבר נמכר, עוד לפני שהבניין שהוקם. יש כאלה שחושבים אחרת ממני, וזה בסדר גמור. אבל בסוף צריך להכריע על סדרי עדיפויות, וזה חייב להיות על בסיס מקצועי".

מדבר בשם עצמו

בכנס הצפון שיזמה בתחילת פברואר המכללה האקדמית גליל מערבי, אחת המסקנות הייתה שיש להקים בגליל גוף לאומי שיראה את התמונה הרחבה וייתן את כל הנתונים למקבלי ההחלטות. אולי זה בעצם אתם?

"מרכז המידע והמחקר שלנו הוקם לפני המכון לחקר הגליל. הם מוזמנים להשתמש בנתונים הקיימים. להקים גוף נוסף זה כפל משאבים".

איך יראה העתיד שלנו בגליל?

"חשוב לי לומר שהגליל נמצא בצמיחה מתמדת. קורים כאן הרבה דברים יפים. לפי סקר שביעות רצון שערכה יחידת המחקר של הכנסת, 78% מתושבי הגליל מרוצים מהחיים כאן.

יש כבר היום בפארק ההייטק בבר-לב 30-40 סטרטאפים קטנים פעילים. מבחינתי זה התגשמות חלום. אנחנו לא מחפשים חברות שרוצות לשלם כאן משכורות נמוכות. עדיף שיגיעו חברות בין לאומיות שמשלמות אותו הדבר בכל העולם. הגליל היום יודע לדבר בעד עצמו".

אבל אולי ביותר מידי קולות.

"נכון, זה האזור הכי הטרוגני במדינה, ויש כאן מגוון של צרכים ייחודיים. לא נוכל לדבר בקול אחד, וזו טעות לכוון לשם. צריך לדבר ביחד, אבל באותה שפה, להכריז מהם מנועי הצמיחה, שכולם יהיו מחוברים אליהם ויכוונו אליהם. כיום כל הגרפים של הגליל נמצאים בעלייה. עם זאת, מדינת ישראל צריכה להבין שזו הזדמנות מבחינתה להשקיע עוד, כדי להמשיך את העליות, ולא להיפך. בסוף זה הרי משרת את כולם".

וגם כיסאות מתכת צבעוניים, שימשייה תכלכלת, בובות של גיבורי קומיקס ודשא מלאכותי באמצע חורשה. האם חזות פני הכפר יכולה להיקבע על פי טעמו האישי של ראש המועצה? אייל שמואלי מסביר שזה לגמרי המנדט שלו "בעיקר כשמדובר בדברים קטנים והפיכים"

חזות פני כפר ורדים משתנה לאחרונה בתדירות גבוהה, עם אלמנטים עיצוביים שבעבר לא היו אופייניים ליישוב. מאז שאייל שמואלי נבחר לראשות המועצה, נוספו לרחוב הראשי לבבות צבעוניים מפלסטיק, כיסאות מתכת צבעוניים, עוד מגרש קטרגל עם דשא מלאכותי, מתחם מתקני כושר בחורשת הבר-בת, לידו יריעת דשא סינטטי עם לוחות משחק שעוררה ביקורת בפייסבוק, ולאחרונה שמשייה גדולה בחצר מתחם האמנים, שמרגיזה אחדים מהם, הטוענים כי יש להם תוכניות אחרות לניצול השטח.

רוב האלמנטים נבחרו על ידי שמואלי, בהחלטת יחיד ועל פי שיקוליו וטעמו האישי. בשיחה שקיימתי איתו השבוע הוא מבהיר שמבחינתו זו הדרך הנכונה לבצע את הדברים: "אני עושה את זה בעיקר באלמנטים שהם הפיכים, ובמקביל גם לא מאוד יקרים. מותר לראש המועצה שקיבל מנדט מהציבור להחליט על אלמנטים סביבתיים ביישוב. אני מודע לביקורת, גם אם אינני מגיב ברשתות החברתיות. כל תושב יכול לפנות אליי כמעט 24/7, ובפרטי אני עונה לכל ביקורת עניינית. אגב, בעניין השמשייה אתה מחדש לי, הביקורת עדיין לא הגיעה לאוזניי. בכל מקרה אי אפשר לרצות את כולם. אחרי הכל זה עניין של טעם וריח. האסטרטגיה הכללית היא שאנשים יבלו יותר מחוץ לבית. יש כאן טבע מדהים, יישוב יפהפה ומזג אוויר הכי טוב בעולם. אני מקווה שתתפתח כאן תרבות רחוב תוססת".

– הבנתי, אבל לבבות מפלסטיק?!

"אולי הם פחות מוצלחים, ומן הסתם יוסרו מתישהו. הלבבות זה רעיון שהבאתי מריגה בלטביה, ומהותו הבעת אהבה והערכה לצוות החינוכי. בטח שמת לב שהלבבות ממוקמים ליד ובתוך מוסדות החינוך".

– ולמה לא לערב בכל זאת גורם מקצועי? אדריכל נוף, מתכנן ערים, לפחות מהנדס המועצה?

"לפעמים המהנדס מעורב, אבל אני אומר שוב: הדברים הפיכים. הכי יעיל זה פשוט לבצע, ואם הציבור ממש לא יאהב – אפשר לשנות, ולא קרה שום דבר".

– מה עם משאלי ציבור לפרויקטים מסוימים,כפי שהציע אחד המגיבים בפייסבוק?

"כפר ורדים כבר מזמן לא בסדר גודל של קיבוץ. אנחנו מונים כ-2,000 משפחות, ואי אפשר לשאול את הציבור על כל החלטה קטנה. כשמדובר בעניין שבמהותו הוא החלטה לשנים רבות קדימה, כמו שינוי סמל היישוב, ידעתי להתייעץ עם הציבור.

"אני גם פתוח ליוזמות של הציבור. אזור הכושר שבחורשת הבר-בת, למשל, נולד כתוצאה מבקשה של בני נוער, שביקשו להתאמן לקראת הגיוס. המתקנים פעילים, והנוכחות של צעירי הכפר ביחידות מובחרות וקרביות בכלל מעידה שזה עובד".

-האמת, בסיבוב הצילומים שעשיתי פגשתי שם מתאמנים, וגם בדשא המלאכותי היו כמה ילדות ששיחקו.

"אתה רואה? ואלו שתוקפים אפילו לא חיכו שנסיים שם, לא זוכרים מה היה קודם ולא מכירים את הרקע. אז אני אזכיר ואעדכן: היה שם משטח חולי תחום בתוך מסגרת עץ, שהיה מלא בצואת כלבים. לא מזמן הייתה ביקורת של מכון התקנים, שהודיעו כי הם מסירים מהדבר הזה את תו התקן, מה שאומר שאם ילד נפצע שם אין לו ביטוח. אז החלפנו את המתקן במהירות, ובתוך השטח הגדול של החורשה יש גם פיסה קטנה של דשא מלאכותי עם לוחות משחק. באמת אסון. יש שם גם שולחנות קק"ל, התקנו 15 תאי קינון לירגזים, וממש בקרוב יהיה גם אזור ערסלים. והזמנו שלט קטן 'מתחם ימי הולדת', והציבור מוזמן. הקטנים יאכלו וישחקו, והמבוגרים ישגיחו בעודם מתנדנדים על ערסלים. לא כיף?.

"גם השמשייה במתחם האמנים שהזכרת קודם היא רק התחלה של משהו! אני עומד להתקין שם ווי-פיי חזק, עמדות הטענה לניידים ולפטופים, כסאות בר ועמדות עבודה. שאנשים יבואו עם טרמוס ויעבדו באוויר הפתוח. האב בטבע, מה רע?

"הכיסאות הצבעוניים מוסיפים הרבה צבע לכפר, ואני בהחלט רואה שאנשים יושבים עליהם. במיוחד אנשים שיוצאים להליכה ותופסים מנוחה קצרה אחרי או באמצע עלייה. ואפילו אם לא יושבים, הרווחנו קצת צבע".

– אני יכול להבין את ההיגיון מאחורי כל דבר. אבל בכל זאת, זה של הציבור. לא צריך יותר מעורבות של אנשי מקצוע? יותר אנשים בכלל שיהיו מעורבים בהחלטות?

"תלוי בפרויקט. אנחנו מתכננים עכשיו פארק פארק אקולוגי ובעתיד גם פארק משפחה. ברור שתכנון הפארקים האלו יימסרו למשרד תכנון חיצוני. אנחנו עובדים עכשיו על חוברת הנחיות לבנייה הפרטית, וגם זה מתבצע בעזרת משרד חיצוני והדברים גם יעברו במליאת המועצה. אבל בובות של פופאי ואוליב לקראת פורים, עם כל הכבוד, אני יכול להביא בלי לשאול אף אחד. המנדט שקיבלתי מהציבור כולל גם את ההחלטה הדרמטית הזו".

הרעיון הצנוע שלי לכתיבה דו מגדרית, ותובנה קטנה על הבחירות

אם הבית שלך שוכן באזור הגליל המערבי, יש סיכוי לא רע שקראת פעם את עיתון א-לה כפר, ואולי אפילו אהבת את הטור שלי. ובכן, הפעם אני כותב במיוחד עבורך! רוצה או לא רוצה, הטור הזה מיועד לך באופן אישי, אנחנו הולכים לעבור יחד חוויה מרגשת, ועל כן אני ממש מבקש את תשומת לבך.

אז אנחנו בעניין? מעולה. עכשיו אפשר להירגע, בסך הכל הדגמתי כאן איך אפשר לכתוב עם פנייה אישית שמכוונת בו זמנית לגבר או לאישה. ובטח הבחנת בכך שהטקסט תקני, קולח יחסית, ואין בו אפילו לוכסן אחד, או נקודה שקוטעת מילה, ועל הדרך כמו שאת/ה בטח מכיר/ה, הורסת לא.נשים את רצף הקריאה.

הכתיבה הדו מגדרית בעברית מעסיקה כבר כמה שנים את עולם הכותבים. בחירתה של מירב מיכאלי לראשות מפלגת העבודה אף מיקדה עוד יותר את העיסוק בנושא שפה ומגדר. מיכאלי, לבודד ולבודדה שלא עודכנו, מתבטאת בלשון רבות, או לכל הפחות פונה לנשים וגברים כאחד. לעולם לא תפנה, נניח, "אליכם תומכי מפלגת העבודה", אלא "אליכן תומכות מפלגת העבודה", או "אליכן ואליכם תומכות ותומכי מפלגת העבודה".

מי שעוסק או עוסקת בכתיבה שיווקית מתלבט או מתלבטת תמיד כיצד לכתוב בצורה שפונה לנשים ולגברים כאחד. כמו ששמת לב, יש מספר פתרונות טכניים, אבל לכל פיתרון יש גם חיסרון מובנה. הלוכסנים והנקודות מכערים את הטקסט, הרצון להתייחס אליך ואלייך במידה שווה גורמים לכפילויות מסרבלות, ואפילו הפנייה לאנשים בגוף שני יחיד, עם המילים המסתיימות באות ך', לצד שימוש בפעלים שמסתיימים באות ה' בזמן הווה (רוצה, עושה…) או בתארים שמסתיימים ב-ה' (יפה, זהה) גורמים לסרבול כתיבתי מסוים, ובעיקר להימנעות מלשון רבים ומרוב הפעלים ושמות התואר שמציעה לנו העברית.

פיתרון נוסף שתפס כותרות הוא גופן (פונט) דו מגדרי, שמאפשר לקרוא את המילה בשתי הצורות – כמיועדת לנשים או לגברים. רעיון מבריק, שהגתה סטודנטית לעיצוב בשם מיכל שומר. ועדיין הוא קשה ליישום, שימוש נרחב בו מצריך הרגלים חדשים לגמרי, ואין לי מושג איך להגות אותו אם יזדמן לי לקרוא אותו בקול.

כמי שחלק נכבד מעיסוקו הוא כתיבה, אני מתחבט בסוגייה פעמיים: פעם בהתחבטות טכנית כיצד לכתוב, ועוד לפני זה – האם בכלל לעשות את המאמץ הטכני הזה, או שמא לכתוב בתחילת הטקסט כי הוא מיועד לגברים ונשים, ונכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד? בינתיים לא גיבשתי לעצמי פיתרון אחיד. פעם ככה, פעם כך, ולעתים אני אפילו מנצל את הקטע כדי להתבדח. אבל ההתלבטות הזו תמיד נוכחת. מצד אחד אני מעוניין שהקוראים והקוראות יקראו את הטקסטים שלי בצורה שוטפת וטבעית, ומצד שני אני לגמרי דוגל בשוויון מגדרי, ובכל פעם שאני כותב לכם, אני לגמרי כותב גם לכן.

לנוכח המצוקה שלי, אפילו הקדשתי לזה מחשבה והגיתי פיתרון משלי. אני סבור שהוא נחמד, ואם אפשר היה לעשות לכולנו שטיפת מוח, הוא יכול היה לתפוס. הרעיון הוא לייצר לעברית "מין" נוסף. לזכר ונקבה הקיימים, נוסיף מין א-מגדרי. לפעלים ולשמות תואר תייוצר הטיה נוספת, שמשמעותה זכר ונקבה כאחד. הטיית יוניסקס. בצורת רבים כל מה שצריך זה עוד עיצור לסיום – למשל ל'; ועוד תנועה שתחליף את החולם או החיריק, למשל סגול. לפי השיטה הזו, לחבורה של גברים נאמר "אתם באים", לחבורה של נשים "אתן באות", ולחבורה מעורבת "אַתֶל בַאֶל".

כך, למשל, יישמע טקסט של זמר שמופיע על במה אחרי הקורונה: "ערב טוב מעלות תרשיחא! כמה טוב לראות אתכל הערב! אני יודע כמה התגעגתל, וכולכל נראל יפל ומאושרל. גם אני מאושר, ותרגישו חופשי להצטרף אליי בכל פעם שאתל מכירל את המילים".

אז איך נראה לַכֶל הרעיון? גם כמי שהמציא אותו, אני לא לגמרי סגור עליו. אני יכול לשווק אותו בלהט, ובאותה מידה למצוא בו המון פגמים. וגם אם הוא פיתרון טוב, עדיין יש הרבה נקודות לחשוב עליהן, כמו צורת הכתיבה המאוחדת בגוף שני יחיד/ה, צורת הריבוי המאוחדת לא.נשים, בקיצור לחברל מהאקדמיה תהיה הרבה עבודה אם הרעיון יאומץ.

בדבר אחד אני בטוח: בעוד לא הרבה שנים אחד מהפתרונות יתפוס, או שכולם ייעלמו. אחת מהפרקטיקות תתבסס, כי זה באמת בלתי נתפס שציבור המורכב מגברים ונשים ידובר כגברים בלבד; או שכל הפרקטיקות ייעלמו לבלי שוב מאחר שיצרנו כאן חברה כל כך שוויונית, עד שהעניין הזה ייראה לנו זניח, שריד איזוטרי של תקופה קדומה, ולא מצדיק את המאמץ. מה שבטוח, העברית היא שפה חיה ורבגונית, ובעזרת כותביה, כותבותיה, דובריה ודוברתיה, היא תמצא את הפיתרון הנכון. עד שזה יקרה, אל תצפו ממני לעקביות.

פתק נטול אסטרטגיה

רבים מחבריי מנסים לשכנע אותי להצביע הצבעה אסטרטגית. מעולם לא עשיתי זאת, ואין לי כוונה לעשות זאת הפעם. אני מצביע למפלגה שרעינותיה ומעשיה תואמים במידה הרבה ביותר את עמדותיי והשקפותיי, וזוהי מפלגת מרצ. יש לי אמנם לא מעט ביקורת והסתייגות ממנה, אבל מהמצאי הקיים – זה הכי קרוב שיש. ואם חלילה היא לא תעבור את אחוז החסימה, לא אצטער על הקול שלי שהלך לאיבוד. אצטער מאוד על תפיסת עולם שוויונית, חופשייה ומתקדמת, שהלכה לאיבוד, לפחות בבית המחוקקים של המדינה שלי.

הנה, תרמתי בקטנה לקמפיין הגוועלד של ניצן הורוביץ וחבריו.