הם חלמו על כיבוש הארץ על ידי נפוליאון, וקיוו  שחייהם תחת שלטון צרפת יהיו הרבה יותר טובים מאשר תחת השלטון העותמני. "הם" – אלו בני העדה היוונית קתולית אשר היגרו מסוריה ולבנון לצפון ארץ ישראל, כדי להתרחק ממרכזי השלטון העות'מני אשר לא הכיר בהם כעדה נפרדת. היוונים הקתוליים הם עדה שנוסדה בשנת 1724, כאשר התפצלה מהעדה היוונית אורתודוכסית באנטיוכיה.

מהרגע שצבא נפוליאון נחת במצרים ביוני 1798, נוצרו קשרים באמצעות בני העדה תושבי ארץ הנילוס ודרכם עם בני העדה בצפון ארץ ישראל. היוונים הקתוליים היו מרוכזים בשורה של כפרים בגליל המערבי, וסיפקו מודיעין לצבא נפוליאון, אשר היה חסר יכולות בתחום זה. אנשי העדה אף ערכו גיוס מתנדבים מהכפרים, וסיפקו מזון לצבא נפוליאון, אשר היה מנותק ממרכזי האספקה במצרים. להאכיל 13,000 חיילים הייתה משימה לא פשוטה, אך היוונים הקתוליים עמדו בה.

מפקד כוח המתנדבים היה שייח' משפרעם בשם יעקב חביבי. אנשי יחידת המתנדבים לחמו

לצד הצרפתים בכפר תבור, לקחו חלק בבניית הביצורים ליד חומות עכו, וערכו תצפיות

מהגבעות השולטות על העיר עכו, כדי שהצבא לא יופתע על ידי גורמים עוינים. בשפרעם הקימו המתנדבים שני בתי חולים, אחד לפצועים ואחד לחולים. הם סייעו בטיפול

בחיילים וסיפקו לבתי החולים את הציוד הנדרש.

אפשר להבין את ההימור היווני על נפוליאון. הגנרל הצרפתי המהולל היה בעיצומו של מסע הכיבושים שלו, והפלישה לארת ישראל נועדה לנגוס נתח מהאימפריה העות'מנית. התורכים מבחינתם התכוננו ברצינות למערכה, בה קיוו לבלום את מסע הכיבוש הצרפתי.

כפי שאנו יודעים היום ולרוע מזלם של המתנדבים, נפוליאון ספג בעכו מפלה קשה ונאלץ לחזור למצרים. אנשי יחידת המתנדבים בני העדה היוונית קתולית לא יכלו לחזור לבתיהם ולשגרת חייהם, כיוון שהצבא העות'מני היה מוציא אותם ואת בני משפחותיהם להורג. המתנדבים עם המשפחות הצטרפו לצבא נפוליאון ועברו למצרים. שם המשיכו לשרת. כאשר הצבא הצרפתי פונה על ידי הבריטים היו ביניהם קרוב ל-600 איש מבני העדה היוונית קתולית, אנשי יחידת המתנדבים ובני משפחותיהם.

אחרית דבר: ב-10 באוגוסט 1801 עלו לספינות שהחזירו את הצבא הצרפתי המובס למולדתו

גם 770 איש מארץ ישראל, רובם אותם מתנדבים יוונים קתוליים ובני משפחותיהם. פליטים אלה הפכו לאזרחי צרפת ולא שבו יותר למולדתם ההיסטורית.

—

הכותב הוא היסטוריון, תושב כפר ורדים

"מעטים האנשים שזכו להשאיר מורשת אחריהם. ואבא שלי משאיר אחריו מורשת נפלאה. מסיפור משפחתי של אובדן ומסירות, למפעל חברתי גדל והולך של חיים לכל כך הרבה ילדים, בני נוער, מבוגרים ומזדקנים, שמצאו בית חם, אוהב ומכבד".

המשפטים האלו, מתוך ההספד של הבת סיגל, מקפלים בתוכם את סיפור חייו של יעקב גבע, מראשוני כפר ורדים, שנפטר לפני שלושה שבועות (26.11.20) לאחר שחלה בקורונה. גבע החל את דרכו כאיש חינוך והיה מנהל בית ספר קשת בשנותיו הראשונות של הכפר. ב-1989 פרצה שריפה בביתו שברחוב שניר. שניים מילדיו נספו בדליקה – אייל, בנו הביולוגי; וליאת, בתו המאומצת, שהייתה ילדה בעלת מוגבלויות. גבע עצמו נפגע קשה מכוויות ומשאיפת עשן כאשר ניסה להציל את ילדיו. לאחר השיקום הפיזי, חבר להנרי דכוור מתרשיחא, והשניים הקימו יחד את חברת "קשר", המספקת דיור מוגן לבעלי מוגבלוית. כיום מפעילה החברה כ-40 בתים והוסטלים, בהם מתגוררים כ-400 אנשים, עם מגוון לקויות, בכל רמות התפקוד, ומגילאי נוער ועד למזדקנים.

יעקב, בן 72 במותו, הותיר אחריו אישה, יוכי, שישה ילדים וחמישה נכדים.

מגיל 19 ביחד

הוא נולד בחיפה ביולי 1948 כיעקב זיסברג. גדל בבית בית"רי, היה תלמיד מצטיין, חניך בתנועת הצופים וכבר מילדות התאהב בנגינה על סקסופון. המוזיקה והסקסופון ילוו אותו עד יומו האחרון. למרות שהיה חבר בתנועת הצופים, יצא לנח"ל במסגרת גרעין של הנוער העובד והלומד, גרעין שיועד ליישב את קיבוץ פרוד. "כבר ביום הראשון לפגישת הגרעין יעקב עזר לי עם המזוודה", נזכרת יוכי. "באותו רגע ידעתי שנועדנו להיות יחד. ליעקב לקח עוד קצת זמן".

את סיפורו של יעקב אני שומע מיוכי ומהבת הבכורה, סיגל קוסן-גבע. אנחנו יושבים בביתם של יוכי ויעקב, שותים קפה טוב, וכמעט כל פרק בחייו של יעקב מלווה באנקדוטות – חלקן משעשעות, חלקן דרמטיות, וכולן מעידות על איש מיוחד, ערכי, סקרן ואוהב-חיים. יוכי ויעקב הפכו לזוג רשמי כמה חודשים לאחר מכן, כאשר הלכו יחד לצפות במצעד צה"ל שצעד באותה שנה בחיפה. "הלכנו לפנות בוקר לתפוס מקום טוב על אחת הגבעות", נזכרת יוכי. "היה קריר, ויעקב הוריד את החולצה שלו ופרש אותה על האדמה כדי שאכל לישון קצת. אחרי המחווה הזו כבר היינו ממש חברים".

במלחמת ששת הימים מילאו שני בני הזוג תפקידים כמעט קרביים. "אנחנו, הבנות, שמרנו על הזקנות של פרוד עם מקלות", מחייכת יוכי, "ואת חיילי הפלוגה של יעקב, שהיו עדיין טירונים, שלחו כדי לבצע הסחת דעת לסורים ברמת הגולן. הסורים ריכזו את כל האש עליהם, והכוחות המאומנים יותר פרצו מנקודה אחרת".

יעקב נפצע בצבא, אבל דווקא בתאונת אימונים כמה חודשים לאחר המלחמה. הוא שבר רגל, ונשלח לשיקום בבית קיי בנהריה. באחד הביקורים של יוכי, היא סיפרה ליעקב כי אימה חולה בלוקמיה. "הוא מיד הציע לי שנתחתן, כדי שאמא תזכה לראות אותי תחת החופה. עד היום אני נדהמת מצורת המחשבה הזו של בחור בן 19".

בני הזוג נישאו בקיבוץ פרוד ב-28 באפריל 1968. זו הייתה חתונה טיפוסית לקיבוץ של פעם. הכיבוד כלל ביצה קשה ("תמיד אמרתם חצי ביצה", אומרת סיגל), מלפפונים, עגבניות ולחם שחור. יוכי: "אני זוכרת שאבא של יעקב לא כל כך אהב את האירוע, אבל אנחנו היינו מאושרים".

בחודש נובמבר באותה שנה נולדה סיגל. יוכי לא הסכימה שביתה תישן בלינה המשופת, ובני הזוג עזבו את הקיבוץ, במהלך שנחשב אז לדרמטי. הם התגוררו בטבעון והחלו לבנות את חייהם. יעקב למד תנ"ך באוניברסיטת חיפה, עבד במקביל במספר עבודות, ובטבעון נולדו גם טלי ונועם. קצת לאחר סיום הלימודים שמע יעקב מחבר שבבית שאן מחפשים מורה לתנ"ך. למרות המרחק, יעקב החל לעבוד שם, כשמידי בוקר הוא עושה את המסלול מטבעון לבית שאן בסוסיתא שרכשה המשפחה.

תוך תקופה קצרה הפך גבע לדמות מרכזית בבית הספר. הוא מונה לרכז חברתי, ובהמשך לסגן מנהל. אחד הדברים שהכניס לבית הספר היה נושא ריקועי נחושת. הוא למד את התחום מצייר ששהה עמו בבית קיי, הפגין כישורים לא מבוטלים בתחום, והעביר את הטכניקה הלאה כשלימד תלמידים בחוגים שפתח.

ואז שמענו על כפר ורדים

המשפחה עברה לגור בבית שאן, במהלך שהחל כמה שנים של נדודים בארץ. סיגל: "בבית שאן לא הסתדרנו. אני כבר הייתי ילדה די גדולה, וחווינו קשיי הסתגלות". אחרי שנה בבית שאן עברה המשפחה לדירה בקריות. אלא שיעקב היה אסטמתי, והיה ברור שצריך לעזוב את הקריות. התחנה הבאה הייתה מרכז ספיר שבערבה. יעקב קיבל שם עבודה בתיכון, ובמשך כמה שנים שימש כמורה, רכז חינוך חברתי וסגן מנהל.

במהלך המגורים בערבה שמעו על היוזמה של סטף ורטהיימר. ובמילותיה של יוכי: "ואז שמענו על כפר ורדים". המשפחה עמדה במבחני הקבלה והצטרפה לגרעין המייסד של הכפר. סיגל: "אלו היו תחילת שנות השמונים, ואני זוכרת הרבה התרגשות, הרגשה של משהו חדש שנבנה. היו מפגשים של המשפחות, ימי ספורט, ביקורים בשטח לראות התקדמות, ממש תחושה של חלוציות".

המשפחה עברה זמנית לכרמיאל, כדי לעקוב מקרוב על בניית הבית החדש בכפר ורדים, ולהשתתף בפעילויות של הקהילה שהולכת ונבנית במקביל. ב-1981 נולד ילדם הרביעי של יוכי ויעקב, אייל. יעקב עבד באותה תקופה בתיכון הורוביץ בכרמיאל, וגם שם התבלט. הוא היה מורה להיסטוריה, אזרחות ותנ"ך, ובמקביל שימש כרכז שכבה. "אבא היה אדם עם נוכחות כבר אז", מספרות יוכי וסיגל ביחד. "הוא נודע כמורה קשוח שמקפיד על משמעת, עורר יראה בקרב תלמידיו, אבל יחד עם זאת גם הרבה כבוד והערכה".

ב-1984 עוברת המשפחה לביתה החדש בכפר ורדים. "זה היה בית עץ מקסים, שבנינו ממש במו ידינו", נזכרות האם וביתה. "חלק מהדלתות עוד לא הותקנו, עוד היינו צריכים  להדביק טפטים על הקירות אבל זה היה בית חלומות חמוד. אהבנו אותו".

ב-1986 הוקם בכפר בית ספר קשת, ושנה לאחר מכן, ב-1987, מונה יעקב למנהל בית הספר. למעשה, היה זה תפקיד כפול, שכן גם המתנ"ס פעל בבית הספר, וכך מצא את עצמו יעקב משמש גם כמנהל המתנ"ס.

הלילה הארור

ב-1988 הצטרפה למשפחה ילדה מאומצת, ליאת. עוד לפני כן שימשה המשפחה כמשפחת אומנה למספר ילדים. יוכי: "ראינו בטלוויזיה כתבה על ילדה נטושה עם תסמונת דאון. הלכנו לראות אותה, היא הייתה מתוקה בצורה בלתי רגילה וכשראתה אותנו הושיטה את ידיה לכיוונו של יעקב. מיד החלטנו לאמץ אותה, וכך נכנסנו לעולם של בעלי המוגבלויות". בהמשך אימצו יוכי ויעקב גם את עדי, תינוקת בת 10 חודשים.

האידיליה המשפחתית התנפצה לרסיסים בליל ה-13.12.1989. זה התחיל דווקא כמאורע משמח, ערב זמר שיעקב ארגן והתקיים בבית הספר. "אני במיוחד זוכרת את אייל באותו ערב", נזכרת יוכי. "הוא היה בן שמונה, לבש חולצה לבנה וסוודר תכלת, והיה יפהפה עם השיער הבלונדיני ועיני הדבש שלו. והוא שר נהדר, וכל כך נהנה לשיר".

בני המשפחה שבו הבייתה. סיגל לא הייתה איתם. שבוע קודם לכן עברה להתגורר בחיפה עם יואב בן זוגה, לימים בעלה. טלי הייתה אמורה למחרת להתגייס לצה"ל, ועסקה באריזה בקומה השנייה. בקומת הגג ישנו אייל וליאת. בחוץ השתוללה סופת ברקים. יוכי נזכרת: הרחנו ריח של עשן, וטלי קראה לנו. בחדר שלה פרצה להבה מאחד השקעים. יעקב עלה עם מטף קטן. חשבנו שזה משהו מקומי, ויעקב כיבה את האש הזו. אבל בינתיים התברר שכל הגג בוער, מעל ליאת ואייל.

יעקב ניסה להציל את שני הילדים, אך לשווא. ליאת ואייל נהרגו בשריפה, יעקב נכווה קשות וריאותיו ניזוקו משאיפת עשן. "ערב נוראי", מסכמות יוכי וסיגל באיפוק.

כאן התחיל תהליך שיקום ארוך. שיקום פיזי, שיקום משפחתי ובנייה מחדש של הבית. יוכי ויעקב החליטו שהאסון לא ישבור את רוחם, ולימים בנו מתוך ההריסות מפעל חיים מרשים, המעניק איכות חיים למאות אנשים.

"האסון והפגיעה ריככו משהו באבא", אומרת סיגל. "הרבה מהקליפות הקשוחות נשרו. הוא נעשה אדם יותר מסביר פנים, יותר מביע רגשות, דברים שלא כל כך אפיינו אותו לפני אותו לילה ארור".

במסגרת תהליך השיקום, יוכי ויעקב גבע חיפשו דרכים לתרום לקהילה, בעיקר בתחום של בעלי מוגבלויות. ב-93' אימצו גם את שי, ויעקב היה חלק מהגרעין שהקים את מרכז כוכב, המספק תעסוקה לבעלי מוגבלויות. במישור המקצועי התקשה יעקב להמשיך ולתפקד כמנהל בית הספר. הוא עבר למשרת פיקוח במשרד החינוך, ובמקביל נפגש עם הנרי דכוור מתרשיחא, צעיר שחיפש להשקיע בעסק משמעותי וכלכלי. ב-1994 מקימים השניים את חברת "קשר" ופותחים את ההוסטל הראשון לבעלי מוגבלויות (אז המינוח היה "בעלי צרכים מיוחדים").

הפך לאגדה

החברה הפכה למפעל חיים ולמרכז חייהן של שתי המשפחות. יוכי: "בהתחלה עבדנו בהוסטל, יחד עם מידא, אשתו של הנרי, הכנו בעצמנו את האוכל לדיירים, ערכנו את הקניות, והיינו חלק מהצוות. בעצם, היינו הצוות". בשנים הבאות העסק מתפתח בהתמדה, כשבשנת 2000 סיגל מצטרפת לצוות הבכיר. החברה מצליחה לצמוח במהירות, ויחד עם זאת לשמור על עצמה כחברה משפחתית. הקשרים בין שתי המשפחות התהדקו, כשיעקב והנרי הופכים לחברי נפש, למרות שמפרידות ביניהם כמה שנים טובות.

כיום מספקת החברה דיור ושירותים ליותר מ-400 בעלי מוגבלויות. הם מתגוררים בשמונה מערכי דיור, הכוללים יחד כ-40 בתים והוסטלים. בבתים מתגוררים דיירים ברמות תפקוד שונות, ומכל קשת המוגבלויות: מוגבלות שכלית, אוטיזם, תסמונת דאון, אנשים לאחר אירוע מוחי ועוד. הבתים מפוזרים בכל רחבי הגליל המערבי ובקריות, ובנוסף מפעילה החברה מרכז תעסוקה. אנשי הצוות הם יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, ומאות העובדים כוללים מדריכים, עובדים סוציאליים, מטפלים, אימהות בית, פסיכולוגים ועוד.

"אבא ראה בחברה מנוף לחיים", אומרת סיגל. "המוטו שלו היה 'מפי עוללים ויונקים ייסדתי עוז', במובן הזה שבני אדם נושעים מתוך הנתינה. לא משנה כמה ניתן, תמיד נקבל יותר. ראשי התיבות של קשר הם 'קיים שייך רצוי' ואת המוטו הזה אבא יישם. הוא הכיר בשמות כמעט את כל הדיירים, והם כמובן הכירו אותו. הוא רקם קשר הדוק וחברי עם המון אנשים, ולעולם לא שפט אדם לפי דת, מיגדר או השכלה. מכל הסיפורים ששמעתי במהלך השבעה, אני מקבלת תחושה שמיד עם מותו הוא הפך לאגדה".

הימים האחרונים

שני האירועים המכוננים של חייו – אסון השריפה והקמת חברת קשר, השפיעו לבסוף גם על הדרך בה סיים את חייו. "בצורה סימבולית הקורונה חדרה לחיינו דרך ההוסטלים", אומרת יוכי. "הילדים (עדי, שי ואורי שאומץ גם הוא, שלושתם מתגוררים באחד ההוסטלים של החברה) היו בבידוד ארבעה שבועות רצופים, כולל בראש השנה. הם לא הגיעו הבייתה ואנחנו לא יכולנו לבקר אותם. יעקב, שאהב מאוד לצאת לקונצרטים ולתערוכות, השתגע בבית. אפילו החזרות של תזמורת המבוגרים, מסגרת שיעקב מאוד אהב, נפסקו. הוא סבל מאוד מהקורונה עוד לפני שחלה במחלה".

בסוף השבוע שלפני יום כיפור יצאו הדיירים סוף סוף לבתיהם, כאשר לפני כן הם נבדקו ונמצאו שליליים. אלא שאז התגלה שאחת המדריכות חיובית למחלה, ושלושתם נכנסו לבידוד. לאחר יום כיפור, נבדקו כל בני הבית. יוכי, אורי ושי נמצאו חיוביים. יעקב ועדי נמצאו שליליים. שלושת החולים נשארו בבידוד בבית המשפחה, ואילו יעקב ועדי עברו לבית משפחתה של סיגל בכפר ורדים. אלא שכבר למחרת יעקב החל לחוש ברע, ובסוף אותו שבוע אובחנו גם הוא, עדי וסיגל כחולי קורונה.

יעקב חזר הבייתה, לבידוד משותף עם יוכי ושלושת הילדים. יומיים לאחר מכן חש ברע, ערכי הסטורציה (רמת החמצם בדם) שמדד היו נמוכים, והוא הובהל בדחיפות לבית חולים גליל בנהריה. כתוצאה מהפגיעה באסון השריפה, רמת התפקוד של הריאות עמדה על 40 אחוז, והיה ברור שהמצב רציני. ביומיים הראשונים הוא היה בהכרה, סבל מאוד, אבל תקשר בטלפון עם בני המשפחה.

סיגל מספרת כי הצליחה לשמור על אופטימיות מסוימת. יוכי לעומתה אומרת: "ידעתי. וגם יעקב ידע שהוא לא ייצא מזה". בערב סוכות קבעו הרופאים שמוכרחים להרדים ולהנשים אותו, כמוצא אחרון. יעקב טלפן לרוב בני המשפחה, לשיחות פרידה. יוכי משחזרת את שיחתם האחרונה: "בכינו המון. הוא נפרד ממני במילים 'אני לא אצא מכאן. תגידי לכל הילדים שאני אוהב אותם ומאמין בהם. עכשיו הכל עלייך'".

ביום שישי 23.10, כשבועיים לאחר ההרדמה, עוד התעוררה תקווה בקרב בני המשפחה. "קיבלתי הודעה מהאחות שאבא לא מורדם ולא מונשם, ומתאושש", נזכרת סיגל. אך ההתאוששות הייתה רגעית. כבר למחרת לקה יעקב בליבו, עבר החייאה, אך שוב נאלצו הרופאים להכניסו להרדמה והנשמה. לימים הקורונה חלפה, אך גופו של יעקב לא שב לאיתנו. הוא הועבר למחלקה פנימית, מה שאיפשר למשפחה לבקר אותו. "לפחות יכולנו ללטף אותו", אומרת יוכי, אבל בחודש האחרון לא הייתה תקשורת איתו. ראינו כמה הוא סובל, כמה שזה לא הוא. ועם כל הכאב, בשלב מסוים אמרתי לו 'יעקב, אני משחררת אותך. אם יש איזה מעבר, אז אולי עוד ניפגש'. יום לאחר מכן, ב-26.11, יעקב נפטר".

יעקב נפטר, אבל המורשת שלו תישאר. כך התחייבו אנשי חברת קשר בהספדים שנשאו (ראו מסגרת), וגם סיגל, שלמעשה תמלא את מקומו בחברה, אמרה בדבריה: "מבטיחה להמשיך לשאת בגאווה את שמך ואת מורשתך ההומניסטית".

התערוכה מפגישה את עבודותיו של משה גרשוני (2017-1936) עם אלה של רחל רבינוביץ (נ' 1956).

אוצרת התערוכה, נעמה חייקין: "עודפות, אותה שארית ביצירת האמנות שלא ניתן לקרוא בשמה, למשמע  או להכיל – היא היבט מרכזי בתערוכה. עודפות קיימת, כך נראה, בכל היבט במרחב אמנותו של גרשוני. היא ניכרת ברוחב היריעה של אמצעי הביטוי שלו; במגוון סגנונותיו האמנותיים לאורך השנים; ובריבוי התכנים בעבודותיו. היא נושא ששב ועולה בפרשנויות שנכתבו עליו ובאופן שבו תוארו חייו האישיים. היא גם עולה כתוכן של עבודותיו, למשל בעבודות קונצפטואליות מרכזיות משנות השבעים, בהן חומר פשוט טומן בחובו דרמה גדולה. 'הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור', קורע גרשוני את הנייר וחושף את סודו.

"אצל גרשוני העודפות ניכרת בהתפרצותה, בעלייתה אל פני השטח. ואילו ביצירתה של רחל רבינוביץ תהליך הריסון הוא שמבנה את תחושת העודפות. תחושת העודפות ביצירתה של רבינוביץ מקורה באי־ הלימה בין אמצעי המבע האמנותיים: ציור בצבעי מים ודיו על נייר, שנקשרים לרוב לתחושות כגון קלילות, אווריריות ונינוחות, לבין אופן השימוש של רבינוביץ בהם, המתאפיין בתמצות ובמשמעת. אפוס ודרמה האצורים בפורמט שירי; מבע קליל הנושא עמו משקל כבד. כאשר כתמיות והתפשטות מאפיינת את הציורים, כפי שקורה בציוריה האחרונים, השקיפות משווה לתמונה חזות אטומה, ורוויה עכורה וזרחנית מאפיינת אותם. העודפות צפה, או מסרבת לשקוע.

התערוכה תינעל במהלך ינואר 2021. הכניסה לגלריה תתאפשר בתאום מראש בלבד ובהתאם להנחיות התו הסגול.

רק להרים ולקחת

היא צורפת, אמנית קולאז ועובדת בפוטו שופ. אבל במיוחד היא נמשכת לחומר ממוחזר. הכרות עם יהודית גיל

אישי וקריירה

ילידת חיפה 1935, בת להורים יקים ממייסדי קרית ביאליק, יועץ משפטי וספרנית. בוגרת בצלאל ולימודי חוץ באוניברסיטת חיפה.

היצירה

עוסקת בצורפות כסף ואבנים, פסיפס מאבנים טבעיות משולב בפלט ים, אצ'ינג (תצריב), הדפס משי, צילום וקולאז' משולב אקריליק, פוטושופ. לאחרונה יוצרת בעיקר מחומר ממוחזר. חלק מהעבודות מצולמות ומושמדות.

הסיפור שלי

"התחלתי בגן הילדים. הגננת אמרה להוריי  שאני מציירת יפה, וגדלתי עם זה. תמיד הייתי בוועדת קישוט, ובתנועת הנוער איירתי עלונים.

"ב-1948, בימי מלחמת העצמאות, סיימתי את כיתה ח' בבית הספר היסודי בקרית ביאליק. המנהל שכנע את ההורים שאשאר בכיתת המשך שפתח. כעבור שנה, כשעברנו לתיכון קרית חיים, הבנו שאין לנו ידע ולכן לא רציתי להמשיך לכיתה י"א. וכך הגעתי צעירה מאד ל'בצלאל', שם למדתי ארבע שנים במגמת גרפיקה שימושית.

"בצבא השתלבתי יחד עם עוד שלוש בנות בניסיון מיוחד: מורות למלאכה לחיילים, כתעסוקה בשעות הפנאי. סופחתי לגדוד 52 של חטיבת גבעתי בקו הגבול העירוני בירושלים, וקראו לי 'סמלת עץ': נסעתי עם כלים וחומרים מעמדה לעמדה, סיפקתי לחיילים עץ זית והם הכינו מנורות וגילפו פסלונים".

עם שחרורה מהצבא פרצה מלחמת סיני. בתום המלחמה חזרה לאילת והגיעה כאורחת לבקר את חבריה מהצבא. מפקד היחידה הציע לה עסקה: להצטרף לטיול בכל סיני בעקבות חטיבה 9, תמורת ציור קיר בחדר האוכל של הקצינים. "ברור שהסכמתי".

יהודית נשארה כאזרחית באילת ותקעה בה יתד. עבדה במפעל ליטוש אבני אילת ושיבוצם לתכשיטים. ב-1960 עברה צפונה ועסקה כ-15 שנה בצורפות.

"בסוף אוגוסט 1973 התקשר אלי מפקח על האומנות שהכיר אותי, וקרא לי למלא מקום של מורה לאמנות. בתחילה סירבתי, אבל ב-1.9.73 עמדתי בפני כיתה של 42 תלמידים. כעבור חודש פרצה מלחמת יום כיפור, אף אחד כבר לא קנה תכשיטים, וככה נשארתי בהוראה 20 שנה. זכיתי להכיר תלמידים מקסימים, כולל אחד בשם אביב כוכבי".

"אימו של אחד התלמידים שניהלה את 'נוער שוחר דעת' בעכו קראה לי לעבוד איתה. כעבור שנה עברה לנהל את בית הספר למחוננים בשלומי, ומוניתי לרכזת לימודי האמנות. זו היתה חוויה מאתגרת. עשינו עבודות נפלאות. במיוחד אני זוכרת עבודה מגלילי אלומיניום, שקיבלנו כתרומה. שלשלנו את הגלילים מהגג, שפכנו עליהם בקבוקי צבע גואש שהתערבבו לחגיגת צבעים נוצצת, ויצרנו כיסוי למבנה בהשפעת האמן כריסטו. עבדתי שם עד הפנסיה.

"בפנסיה התחיל עידן חדש של חופש וזמן. צילמתי והדבקתי קולאז'ים, למדתי להשתמש בפוטושופ, ובהדרגה נפתח בפניי עולם חדש. הצגתי בכמה תערוכות יחיד ובקבוצות.

"אני נמשכת מאד לחומר ממוחזר. כל ערימת גרוטאות צדה את עיני ובכל דבר אני רואה פוטנציאל ליצירה, רק להרים ולקחת. לפני שלוש שנים עברתי לבית קטן יותר, ומאז אני מברכת את המחשב ששומר לי עבודות בלי חשבון של מקום".

איך נפגשים

אפשר לבקר בגולדן וילג' בדרך הורדים 12, בתיאום מראש: 052-2852363.

פרויקט קהילתי סביבתי שהגיש צוות גלריה טל, זכה במקום הראשון וב-10 אלפים שקלים לטובת מימושו, בתחרות שקיימו המועצה מקומית כפר ורדים בשיתוף המשרד לאיכות הסביבה. הקבוצה כללה עשרה חברי צוות, והפרויקט עוסק בקידום תכנים למודעות לקיימות ונושאי שמירה על איכות הסביבה באמצעות תערוכת אמנות סביבה, אקו-ארט (Environmental Art – Eco Art). התערוכה תיקרא "טבע שביר" ותציג עבודות אמנות ותקשורת חזותית הקשורות בנושאי הקיימות והסביבה השונים.

סוגה זו באמנות עוסקת בעיקרה בתהליכים ובעיות של פגיעה בטבע כתוצאה מפעילות האדם, ומשתמשת באמצעי המדיה השונים להעברת מסרים לעיתים תוך מחאה. התערוכה תלווה בפעילויות קהילתיות להסברה והעברת המסרים על ידי אמנים, חוקרים ומומחים בנושאים רב תחומיים של קיימות ואיכות סביבה. הפעילויות יכללו הרצאות, שיח גלריה, יום עיון, ושיתוף קהל באמצעים דיגיטליים. בתערוכה ישתתפו אמנים העוסקים בנושאי הסביבה, קבוצה מאמני כפר ורדים, אמנים צעירים בני הכפר שלמדו במוסדות אמנות, תוך שיתוף יועצים רב תחומיים בנושאי סביבה.

בעלת גלריה טל, האוצרת עדי גרינפלד: "החיבור בין אמנות לבין איכות סביבה הוא מאוד משמעותי, שכן האמנות מייצרת חיבור אישי והזדהות. המטרה היא להעביר מסר ברור לגבי נקיטת עמדה ושינוי אורח חיים לשימור הסביבה למען הדורות הבאים. התערוכה תתמקד בעבודות המדגימות את בעיות הסביבה העכשוויות, במטרה לעורר דיון  ציבורי, גם כמניפסט מחאה".

לוועדת הפרויקט הוגשו שבע הצעות, כולן מעניינות וראויות למימוש. במקום השני, שגם הוא ייהנה מתקציב של 10 אלפי שקלים, זכה פרויקט לסימון שבילי הליכה בכפר.

פרטים נוספים על הפרויקט יפורסמו באתר גלריה טל www.talgallery.co.il, ובתקשורת המקומית.

נשים יקרות ואהובות: יש לי בקשה, שהיא גם חוות דעת מקצועית, גם הצעה אסטרטגית, ולדעתי תשרת את העניין הנשי ואת העולם כולו. תרשו לי?

נשים יקרות ואהובות! בתור גבר, אני יודע שאני נכנס כאן לשדה מוקשים. נכון, אני בסך הכל הולך לבקש מכן משהו, אבל גם בקשה היא סוג של התערבות במאבק שאיננו שלי, גם אם פה ושם אני מנסה לקחת בו חלק. ובהנמקות לבקשותיי תובלע הנחת יסוד אנכרוניסטית: קיימים הבדלים בין גברים לנשים.

אבל לפעמים אין ברירה, צריך להיכנס לשדה מוקשים. המטרה מצדיקה בעיניי את הסיכון, וגם אם זה ייגמר בכמה צלקות – אני כבר די רגיל להיפצע בשדה הקרב. למעשה, הפציעה הזו, שנבעה בגדול ממדיניות, מחשבות, מעשים ואגו-טריפ של גברים – היא אחד המניעים לבקשה הזו שתכף תגיע.

***

נשים יקרות ואהובות! אני מבקש שבמאבקכן הצודק, ההגיוני והכואב תגוונו את השיח. שלטרמינולוגיה הדומיננטית כיום, תוסיפו ערכים שבאים מהעולם שלכן, תכונות שאתן מצטיינות בהן, מושגים שיביאו לידי ביטוי את היתרונות שלכן על פנינו הגברים.

יותר קונקרטי: לצד ביטויים כמו "כוח נשי", "העצמה נשית", "אישה חזקה" וכדומה – שלבו ביטויים כמו "חוכמה נשית", "חמלה נשית", "אישה מבינה", ועוד צירופים שעיקרם תכונות ומעלות שאנחנו, הגברים, כל כך לוקים בהן ולכן מזניחים כשאנחנו מנהלים משהו.

אני לגמרי מבין: אתן בהחלט זקוקות לכוח ולעוצמה שלכן. אל תזנחו אותם, והשתמשו בהם. בטח כל עוד אתן מקופחות, מודרות, מוכות ונרצחות רק בגלל היותכן נשים. אני נשבע – ההצעה לא נועדה "להשאיר אתכן במקום החלש שלכן", כמו שזה עלול להיראות לרגע. להפך. זו הצעה שאולי מגיעה מעולם הקריאייטיב והקופי-רייטינג, ועוד מגבר, אבל נושאת בחובה גישה אסטרטגית טהורה: השתמשו ביתרונות שלכן כדי להגיע להישגים, להשפיע, להגשים את המטרות שלכן, ועל הדרך לתקן את העולם.

כוח ועוצמה הם כלים גבריים. סטטיסטית, גברים חזקים מנשים. לכן, הגברים קידשו תכונות אלה, והפכו אותן לאלו שבאמצעותן ניתן לשלוט. כוח ועוצמה הם מגרש המשחקים של הגברים. לאלו מביניהם שמעוניינים לשמר את המצב האי שוויוני, נוח מאוד להמשיך לשחק במגרש הזה של כוח ועוצמה.

מההכרות המוגבלת שלי עם נשים, היתרונות האמיתיים שלכן הם בתכונות חשובות אחרות, שאנו, הגברים, חלשים בהן להחריד. חוכמה ותחכום, למשל. הבנה רחבה ועמוקה של מצבים ואנשים, למשל. וגם חמלה, אכפתיות ואמפטיה כלפי אחרים. בכל אלו, לפחות על פי הסטטיסטיקה הפרטית שלי, אתן עולות על הגברים לאין ערוך. ובעולם של היום, התכונות האלו יכולות להיות חשובות יותר מכוח ועוצמה, עד כדי כך שאפשר לנצח באמצעותן.

ובאשר לעולם, שעד כה אכן נוהל ונוצל בעיקר על ידי גברים: ובכן הוא כבר די הרבה שנים מתנהל תחת ערכים של עוצמה וכוח. התוצאה, נאמר בעדינות, לא משהו. אפשר בהחלט לנסות משהו אחר.

***

נשים יקרות ואהובות! אני מרחיב טיפה את היריעה. אני מבקש שהטרמינולוגיה הזו תשמש אתכן לא רק במסגרת מאבקכן הצודק, אלא בכל מקום בו יש לכן השפעה על השיח הציבורי. אני מדבר אליכן, נשים שהגיעו לעמדות השפעה בעולם הפוליטי, העסקי והתקשורתי. ספרו איך הצלחתן גם בזכות תכונות כמו חוכמה וחמלה. איך הבנתן לעומק דברים שהיריב הגבר בכלל לא הבחין בהם. איך הצלחתן בעסקים למרות – בעצם בזכות – העובדה שדאגתן שגם האחרים ישגשגו במקביל אליכן.

השדה המיידי בו ניתן ליישם את השינוי הוא התקשורת, ובמיוחד בחדשות. בתחום זה יש לא מעט נשים בעמדות השפעה מרכזיות (כתבות, פרשניות, מגישות, עורכות ועוד), ובימים אלו של קורונה מתעוררים קונפליקטים רבים. וכך אנו שומעים ביטויים כמו "הקרב על מערכת החינוך", "המלחמה על פתיחת הקניונים" וכדומה. אולי, אציע בדחילו, אפשר לדווח על "ויכוח" או "מחלוקת", במקום להפוך את זה ל"קרב"? ומה יקרה אם הפרשנית הפוליטית תספר שפוליטיקאי פלוני "השתכנע" ולא "נכנע" כאשר שינה את דעתו?

כנשות תקשורת, אתן בטח יודעות ששימוש מושכל ונרחב בעולם מינוחים מסוים, יכול להקנות לאותם מונחים משמעות חדשה, לעתים נשגבת ולעתים מוקצית. רק תחשבו מה קרה בעשורים האחרונים לביטויים כמו "חבל על הזמן", "פינוק", "בן זונה", "יפה נפש" ו"שמאלני".

אימוץ טרמינולוגיה יותר רכה ונשית ופחות גברית ולוחמנית לא רק תשפר את האווירה הכללית, אני כמעט בטוח שגם תשחק בגדול לידיים שלכן במאבקכן הצודק.

***

נשים יקרות ואהובות! אני לגמרי תולה תקוות ביום בו אנו, הגברים, נזוז הצידה, וניתן לכן לנהל את העולם. ולנהל אותו לא תחת אותם ערכים שקידשו הגברים. הבשורה הגדולה תגיע אם וכאשר תעשו זאת תחת ערכים אחרים, חדשים-ישנים, שהעמדתם בראש סדר העדיפויות גם תאפשר לכן לקחת את העניינים לידיים, וגם תהפוך את העולם למקום טוב יותר.

אמצע דצמבר, הקורונה עדיין אתנו, החיסונים כבר כאן ויש אור בקצה המנהרה. הימים מתקצרים ושעות החשיכה מתרבות. בשבוע הבא, ב-21 בדצמבר, יחל החורף באופן רשמי עם היום הקצר בשנה. נתפלל לחורף מבורך ולגשמי ברכה.

השבוע אנו מסיימים לחגוג את חנוכה. חג האור שלנו מצטרף לחגים וקרנבלים רבים של עונת החורף בחצי הכדור המערבי, שכולם חגי אור. מטרתם של כל החגים הללו היא להרגיע אותנו, בני האדם, ולהבטיח שהאור יחזור והשמש תזרח ותיתן לנו מאורה וחומה גם אחרי החורף.

לחג החנוכה משמעויות נוספות. הוא חג האור לא רק במשמעות של החשיכה של החורף. שמו, חנוכה, נגזר מהמילים חנו-כ"ה, מלמד על החג במשמעות הצבאית שלו: בכ"ה בכסלו בשנת 168 לפנה"ס הנוצרית חנו צבאות המכבים בירושלים, אז הסתיימה המערכה הצבאית הראשונה במלחמות נגד היוונים. בשמונת הימים הבאים עסקו החשמונאים והיהודים בטיהור המקדש שטומא על ידי היוונים. הנה לנו הסיבה המרכזית לחגיגה: "וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום, אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה', על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחגגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם… ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'" (ספר החשמונאים, א', ד').

הניצחון והשמחה הגדולים ביותר היו ניצחון החופש, החירות והרוחניות. מרד החשמונאים היה בראש וראשונה מרד רוחני לחופש דת: לא רק מלחמה צבאית לעצמאות, לא רק מלחמה נגד תשלום מס, ואפילו לא רק טיהור בית המקדש – בראש ובראשונה היה זה מאבק לחופש דת וחופש רוחני, ניצחון היהדות על ההתייוונות. ניצחון אשר הביא עמו גם מדינה עצמאית בלב השלטון היווני ואחריו הרומאי (עד לכיבוש על ידי הרומאים), פריחה תרבותית ורוחנית, פריחה כלכלית. מעניין מאוד לערוך השוואה בין הימים ההם לזמן הזה. יש דברים רבים מקבילים, קצרה היריעה כאן לפתח את הנושא, לכן אני מציג אותו כנקודה למחשבה בלבד.

אסיים בשיר "אנו נושאים לפידים". מצאתי אותו מתאים גם לחנוכה וגם למציאות העכשוית שלנו, בה מנסים לכפות עלינו איך להיות יהודים "כשרים". השיר הוא שיר חנוכה ציוני, אשר נכתב בשנות השלושים המוקדמות על ידי אהרן זאב והולחן בידי מרדכי זעירא. השיר מושר בטקסים ציוניים רשמיים שונים. אהרן זאב שימש כמחנך באחד מבתי החינוך של זרם העובדים, ולימים קצין חינוך ראשי בצה"ל. את השיר כתב למצעד חנוכה שהונהג בבית החינוך. ברבות הימים זכה הזמר להצלחה והפך לשיר חנוכה כללי ומקובל. השיר מושר מדי שנה בעת הדלקת המשואות ביום העצמאות בהר הרצל.

בכללו מתאר השיר עבודה קשה ומאומצת עד ההגעה למטרה ("בסלע חצבנו עד דם ויהי אור"). יש הרואים במילות השיר תכנים אנטי-אמוניים שונים. במיוחד מדובר במילים "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", החוזרות על עצמן מספר פעמים, כדי להדגיש את אי התערבות האל בנעשה, ואת האמונה ברוח האדם. בסיום השיר מופיעות המילים "בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור", כדי לקרוא תיגר על סיפור הבריאה התנכ"י בו נוצר האור על ידי דבר האלוהים, שאמר "יהי אור". בבית האמצעי מופיע הקטע "לעמק הלכנו ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו", כאמירת נגד לצו האלוהי, המופיע בהקשר איסור העלייה להר סיני "הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו" (שמות י"ט, י"ב).

חג אורים שמח, בריאות, צדיק באמונתו יחיה!

קריאה נעימה.

אנו נושאים לפידים / אהרן זאב

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!