קיץ, הימים ארוכים וחמים, השמש ברום, חודש תמוז.
לפני שבוע ציינו את צום י"ז בתמוז. שלושת השבועות שמתחילים בתאריך זה ואחריתם בצום תשעה באב, נקראים "בין המצרים", על פי הפסוק במגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות, וככל שמתקרבים לתשעה באב ביטויי האבל הולכים ומחמירים.
שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעה ימי תענית שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש. צום גדליהו החל ב-ג' בתשרי, צום עשרה בטבת בו החל נבוכדנצר מלך בבל במצור על ירושלים. בשבעה עשר בתמוז, לאחר התקפה של מצור, הובקעה חומת ירושלים והחורבן הפיזי החל. שיאו התחולל שלושה שבועות מאוחר יותר בתשעה באב, חורבן בית המקדש. בשבתות של "בין המצרים" קוראים בבתי הכנסת אחרי קריאת התורה את שלוש ההפטרות המכונות ג' דפורענה, שלוש הפטרות הדנות בפורענות שתבוא על עם ישראל: "דברי ירמיהו" בפרק א' של ספר ירמיהו; "שמעו דבר ה' בית יעקב" בפרק ב' בספר ירמיהו; ו"חזון ישעיהו בן אמוץ" בפרק א' בספר ישעיהו.
חורבן בתי המקדש הראשון והשני היו מאורעות קשים ומשמעותיים מאד בהיסטוריה של עמנו. לכן גם יותר מאלפיים שנה אחריהם אנחנו עדיין מציינים אותם בצומות ובתקופה ארוכה של שלושה שבועות אבל. מלבד הצער והכאב העמוקים חשוב שנזכור, נלמד ונפיק לקחים מו העבר, גם מן העבר הרחוק. בשלוש הפטרות הפורענות דברי תוכחת הנביאים מכוונים ומאירים לנו את הדרך, לבל נטעה שוב וחלילה נאבד גם את הבית השלישי.
השנה מלווה אותנו הקורונה במקביל לימי "בין המצרים". הנגיף הקטן הזה מגלה לנו דברים רבים על עצמנו ובעיקר על החברה שלנו, המדינה שלנו העולם שלנו. נתפלל ונקווה שנפיק את הדברים הנכונים מההתמודדות מול אתגר הקורונה על כלל השלכותיו.
בעוד שבועיים נציין את ט' באב, יום חורבן בתי המקדש, ונסיים את תקופת "בין המצרים", שיעור היסטורי נוסף שראוי ללמוד ממנו ולהפיק לקחים.
בימים אלו אנו מציינים 21 שנה למותו של מאיר אריאל. אריאל היה משורר, פזמונאי, מלחין וזמר ישראלי בעל סגנון ייחודי. בשלבים שונים בקריירה שלו כונה "הצנחן המזמר" ו-"הטרובדור הנודד", ונחשב לאחד היוצרים הבולטים במוזיקה הישראלית בשנות ה-80 וה-90. במהלך חייו, כמו גם לאחר מותו, בוצעו שיריו על ידי אמנים רבים מהזמר העברי. דווקא אחרי מותו, ועוד יותר בשנים האחרונות, אנו מכירים בתרומתו הייחודית לזמר העברי. אסיים בשירו שלל שרב ובתפילה לקיץ שליו, נעים ובריא.

שלל שרב / מאיר אריאל

תם השרב הגדול
השמש רד לים הכחול
ורוח חרישית מרגיעה
פנים וצוואר נחיריים ודם.

שני ציירים על החוף
רואים לאור היום את הסוף
ולהקת שחפים כמראה
שביס אפרפר כלטיפה על הים.

היא לא יודעת כמה תוכל למשוך
היא לא יודעת כמה תוכל לנשוך
וכבר חשבה לברוח מכאן
זה לא עניין רק שאין לה לאן.

והיא נרדמת בהקיץ
עם הגב לים עם הראש לשם
ולא אכפת שכבר יבוא
כך עליה יעבור עם הגב לים
עם הראש לשם.

אור החשמל מדגדג
ואת החושך זה מענג
ואנשים יוצאים לחפש
מקרה שיקרה
אם אפשר במקרה.

שני ציירים על הבר
עוד לא מאמינים שנגמר
ושביס הרקדנית מרחף
על בטן גליה ולא במקרה.

ובשדרות הרעד עובר גובר
בחצרות הפחד נובר צובר
פתאום היא מתרגשת נורא
סף מאורע זה יקרה זה קרה.

העיר נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
לא נלחמת לעצור
לא אכפת לה כבר לגמור
עם הגב לים עם הראש לשם.

והיא נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
יאהבוה ציירים
יציירוה שיכורים
עם הגב לים עם הראש לשם

עין חרדלית שבנחל כזיב חזר להיות פיסת טבע מרעננת ומופלאה בזכות מאבק של ארגוני סביבה

מים צלולים וקרירים, בריכות שכשוך ופינות חמד רבות תחת צל עולמים וצמחיה ירוקה ורעננה, וכל זה במרחק קצרצר מהאוטו. נשמע מושלם, נכון, אבל אל תעזו לבוא בסופי שבוע כשהמקום מלא עד להתפקע.

הסיפור

נחל כזיב מתחיל בעין הזקן במורדות הר מירון, ומתפתל לאורך כ-40 ק"מ עד לעיר העתיקה אכזיב, שעל שמה הוא נקרא. הוא הגדול וללא ספק המרשים בנחלי הגליל המערבי, כאשר חלקו המרכזי (החל מסביבות העיר מעלות) הוא בקניון צר וארוך, ירוק ומלא צמחייה המקנה לו את המראה יוצא הדופן ושובה הלב.

בשנים 1863-4 סייר הכומר, הזואולוג והחוקר הנרי בייקר טריסטראם בארץ וישראל. את רשמי המסע העלה על הכתב בספרו "מסע בארץ ישראל – לחקר חיי הארץ וטבעה" ובין היתר כתב על נחל כזיב את הדברים הבאים: "פנינו שמאלה במעלה נחל כזיב, שבתוכו זורם פלג-הרים נוצץ הנשפך אל הים בסמוך לעיר זיב… ושם חצינו את הנחל ששרץ דגים… מכאן והלאה הלך הנחל וצר במהירות, ובתקופה זו של השנה לא יגיעו קרני השמש לעולם עד תחתיתו הקרירה, המכוסה צמחייה עבותה, במקום ששרכי שערות שולמית רעננים גדלו בינות לשיחים רכים רבים והענבות האדומות הבהירות של הקטלב עדיין היו תלויות בענפיו הירוקים…".

נשמע כמו גן עדן עלי אדמות. אלא שגן העדן הזה כמעט התייבש.

בתחום שמורת נחל כזיב נובעים חמישה מעיינות, מהם שניים גדולים וחשובים – עין זיו ועין חרדלית, ועוד שלושה מעיינות עם שפיעת מים קטנה: עין טמיר, עין ברתות ועין מצור, הנובע לרגלי מבצר המונפור. החל בשנת 1952 נשאבו מי המעיינות העיקריים (זיו וחרדלית) לטובת הצריכה האנושית של ישובי גב ההר והעיר מעלות. שאיבה זו ייבשה למעשה את הנחל וגרמה לפגיעה אקולוגית קשה בצומח ובחי שלו, במיוחד בעצי הדולב הענקיים.

כתוצאה מלחץ ומאבק סביבתי, נמנעה שאיבת מי עין טמיר וכן הוסכם שישוחררו כמויות קטנות של מים בכמה נקודות לאורכו של הנחל מהצינור שהעביר את המים מעין חרדלית. הזרמה זו הצילה למעשה את צמחיית הנחל מגויעה ושימרה אותו. בשנת 2006, לאחר זיהום קשה שנבע משיחרור ביוב אל הנחל, הופסקה השאיבה מעין זיו ומימיו שוחררו אל הנחל במטרה לשטוף ולנקות את הזיהום. השאיבה לא חודשה גם כשבעיית הזיהום נפתרה, משום שבשנים אלו החל לשאת פרי המאבק הגדול שניהלו החברה להגנת הטבע וגורמים נוספים להשבת מי הנחלים לטבע. בקביעה תקדימית הכיר בית המשפט ב"זכותו של הטבע למים", ונקבעו מכסות מים שיושבו לטבע ככל שיגדלו כמויות המים המגיעות ממפעלי ההתפלה.

בזכות מאבקים אלו כל מי עין זיו ממשיכים להיות משוחררים אל הנחל ומשנת 2013 גם כל מימיו של עין חרדלית. כך חזרה כל השפיעה הטבעית מהמעיינות אל הנחל והוא חוזר אט אט להיות פיסת הטבע המופלאה כפי שהיה בימיו של טריסטראם.

הטיול

מבנהו הקניוני של נחל כזיב מקשה מאוד על המטיילים להגיע אל חלקיו האחרים של הנחל. הטיול המוצע כאן נהנה מכל העולמות ומאפשר גישה קלה ונוחה אל מימי הנחל ואוצרותיו, מקום מושלם גם לילדים.

איך מגיעים? סעו צפונה בצומת כברי ולאחר כשלושה ק"מ פנו ימינה בצומת מנות לעבר הישוב עבדון. לאחר כשני ק"מ תראו פנייה ימינה לכביש חקלאי קטן המסומן בסימון שבילים ירוק. סעו בזהירות בדרך צרה ומשובשת זו עד שתגיעו לרחבת חנייה שהכשירה רשות שמורות הטבע.

איך מטיילים? מאזור החניה הקיפו את תחנת השאיבה, עברו את השער וצעדו כ-200 מטר עד לחורש. עץ חרוב גדול לצד הנחל הזורם יקבל את פניכם. מקום טוב לארוחה קלה. מעט בהמשך הדרך חוצה את הנחל וזהו המקום המומלץ ללבוש את סנדלי המים ולצעוד במים. העומק ינוע לרוב מגובה קרסוליים לגובה ברכיים, ובמקומות אחדים גם למותניים. יש גם מעט בריכות עמוקות יותר, השגיחו היטב על הילדים!

לאחר כ-400 מ' תחצו דרך שעוברת את הנחל בגשר אירי ותוכלו ללכת במים עוד כ-400 מ' נוספים, עד מקורות המים באזור "הצינור". הנחל השופע והנפלא מתחיל כאן, משום שכל המים הצוננים והנקיים שעברתם מושבים לטבע דרך צינור עבה המגיע ממתקן השאיבה של עין חרדלית. בעבר יצא הצינור מגובה פני הנחל והמים היו נשפכים בעליצות, אך כיום הצינור נחתך בגובה נמוך ומה שתראו זה מעין נביעה חזקה מתחת לפני המים.

כל הדרך מוצלת לחלוטין ומשובצת בשפע פינות חמד קטנות. זוהי אחת מחוויות הטיול המרעננות ביותר שמחכות לכם בגליל המערבי בימי הקיץ. את הדרך החזרה ניתן לעשות על שביל הג'יפים, ואז היא תימשך כ-15 דקות.

מתי לבוא? אזהרה חמורה! מומלץ בחום לא להגיע לכאן בסופי שבוע! נגישותה של הפינה ויופיה הפכו אותה לפופולרית מאוד, ולכן בשבתות וחגים היא מלאה עד אפס מקום. בואו בימי אמצע השבוע, מומלץ מאוד בשעות הבוקר.

שורה של החלטות ונסיבות תרמו לחתונה המאוד מוצלחת שחגגנו. החלטה אחת ראויה לתשומת לב מיוחדת

שפר מזלנו, ובין הגל הראשון לשני חגגנו חתונה נהדרת לשי ואיתן (מזל טוב, זוג נפלא שכמותכם). שורה של החלטות ונסיבות הפכו את החתונה לאירוע שמח, משמעותי ומיוחד. ואני מתכוון למיוחד באמת, כזה שכל מי שנכח בו יזכור אותו לעוד תקופה ארוכה. תזמון האירוע היה בוודאי חשוב מאוד, כמו גם אינספור החלטות אחרות, אבל החלטה אחת אחרת – שלבני הזוג הייתה כמעט מובנת מאליה, ראויה לטעמי לדיון רחב יותר.

—

קוראיי בעלי הזיכרון החד (ואלו שהכרחתי אותם לקרוא שוב) עלולים להיזכר בטור שלי מלפני חמש שנים, ואולי נדים לי בראשם. כתבתי אז בנימה ביקורתית על אלו שמשקיעים בחתונה מאות אלפי שקלים כדי להפיק "ערב גרנדיוזי, חד פעמי ומיוחד, כלומר כמו שעושים כולם" (הטור כולו זמין באינטרנט במאמץ קל: https://kmag.co.il/256, ולדפדף לעמוד 38). בהמשך אותו טור כתבתי על סבלם של רבים מהאורחים, במיוחד אלו שכבר לא עונים להגדרה "צעירים", ומנגד על התגובות כלפיי חתני השמחה והוריהם: "גם האורחים שבאים להיפרד בחופזה בעודם נמלטים מאימת הדציבלים, תמיד יאמרו כמה נהדר ומרגש וטעים (ומיוחד!) היה. כי אחרי הכל האורחים הם חברים, ומי ישמיע עכשיו דבר ביקורת על אירוע שעלה הון ואמור להיות הרגע המאושר בחיים? הפידבקים המלטפים נמשכים עוד ימים ארוכים אחרי האירוע, וכל מחותני השמחה, כולל הכופרים, מאמינים בלהט האופוריה לכל המחמאות ומשכנעים את עצמם שבאמת כווולם נהנו".

אני עומד מאחורי מה שכתבתי אז גם היום, ואולי ביתר שאת. אני מניח שגם באירוע שלנו יש אחדים שלא נהנו, ואני מודע לענני האופוריה עליהם אני עדיין מרחף (דברים אלו נכתבים שבועיים אחרי האירוע, והנחיתה עוד רחוקה). אבל גם כשאני מגייס את שיא המודעות העצמית והספקנות, אני משוכנע שהחתונה הזו הייתה באמת מיוחדת.

—

החתונה התקיימה בפארק צוק הנשרים במעיליא ביום שישי 19 ביוני, חמישה ימים לאחר שהותר לקיים אירועים בחוץ (עם מגבלת 250 אורחים). היא התחילה בשעה 17:00, טקס הקידושים התקיים בשש וכמה דקות, ומי שקידשה את בני הזוג היא הרבה הרפורמית תמר גור-קראוזה. בני הזוג ניסחו בעצמם כתובה בה הם מתווים את דרכם המשותפת. למשל: "ערכי אהבת האדם, קבלת האחר, אהבת הטבע, לסור מרע, לעשות טוב, לבקש שלום ולרודפהו יובילו אותנו בחיינו".

טקס הקידושים היה יהודי לגמרי, התנהל בעברית, כלל ברכות קצרות של קרובים וחברים, והיה שיוויוני. בשיאו של הטקס החתן והכלה קידשו זה את זו וזו את זה, בטקסטים אישיים שכתבו בעצמם. וגם הטקסט של הרבה הותאם באופן אישי לבני הזוג.

ההמשך כלל בעיקר אוכל, ריקודים ושמחה, למעט הפסקה קצרה לחלק אמנותי שהיה גם הוא מוצלח מאוד. השמחה, האהבה והריקודים נמשכו עמוק אל תוך הלילה, כשהצעירים שבחבורה נשארו ללון במקום וקמו לארוחת בוקר מפנקת מול הנופים של נחל כזיב.

—

מיוחד, נכון? ולא סתם "מיוחד", אלא פשוט שלנו. זו הייתה חתונה יהודית, ישראלית, גלילית ואישית. ומוצלחת מאוד, כאמור, בזכות שורה של החלטות ונסיבות (ובאירוע שכזה יש מאות החלטות שצריך לקבל): מקום ושעת האירוע, אישיותם של בני הזוג, נפלאותם של חבריהם, הבחירה בספקים הטובים (הרבה ווימן פאוור: רבה, מפיקה, די-ג'ייאית וצלמת), העובדה שבקרב חבריהם הקרובים זו חתונה ראשונה ועוד ועוד. גם השבתת השמחות והמסיבות בתקופת סגר הקורונה בוודאי הוסיפה משהו לשמחה המתפרצת באירוע שלנו.

בעיניי, אחת ההחלטות החשובות שקיבלו בני הזוג – גם ברמה הערכית וגם בתרומתה להצלחת האירוע, הייתה ההחלטה לקיים חתונה בלי הרבנות. מבחינת שי ואיתן זה היה כמעט מובן מאליו שהמונופול הכוחני והמנותק הזה לא יהיה חלק מהיום החשוב שלהם. וההחלטה הזו איפשרה חלק גדול מההחלטות האחרות: בחירת עורך טקס נישואים שידבר בשפה ובערכים שלנו (והרבה גור-קראוזה נבחרה בשל השקפותיה וניסיונה, ולא בזכות היותה רבה); קביעת מועד החתונה לבין ערביים של יום שישי, החופש לבחור קייטרינג שלא בהכרח מחזיק בתעודת כשרות ועוד ועוד.

בזכות ההתנערות מהרבנות, לא עמדו בני הזוג מול עורך טקס שתרבותו שונה משלנו, מלבושו שונה, והוא משתמש בטקסטים ארכאיים שחלקם בארמית. בנוסף, קיים סיכוי סביר שהוא רואה בבני הזוג, משפחותיהם וחבריהם "תינוקות שנשבו" או "חמורו של משיח", בעוד רבים מאיתנו רואים בו שריד אנכרוניסטי ולא מעודכן של תרבות מפוארת, שדווקא התקדמה והתעדכנה, אך הוא וחבריו בחרו להיתקע בעבר.

חשוב לומר: זה היה טקס יהודי. אלא שלהבדיל מהטקסים של הרבנות, הדרך בה בחרו בני הזוג איפשרה להם לבחור את התכנים שנראים להם מתוך הטקס המסורתי, ולהוסיף הרבה נופך משלהם. התוצאה: טקס שבני המשפחה והחברים מתחברי בקלות לתכנים שלו, מבינים בכל רגע מה קורה מתחת לחופה, מתרגשים מהשילוב בין המסורתי לאישי, ומרגישים שזו באמת התרבות שלנו על כל רבדיה: היהודית, הישראלית והגלילית.

אגב, גם בקרב דתיים הולכת ומתפשטת התופעה של טקסים שלא באמצעות הרבנות, ובוודאי בקרב חילונים. העניינים הבירוקרטיים, אם אתם שואלים, הרבה יותר פשוטים ממה שנדמה. אמנם חתונה כזו לא מאפשרת לבני הזוג להירשם כזוג נשוי במשרד הפנים, אך ההשלכות של עובדה זו מינוריות, וניתן לתקן זאת במאמץ קטן יחסית. ועדיין, מדובר באחוזים בודדים שנישאים כך.

—

מה המסקנה? בהיבט הפרטי, אני ממליץ לכל זוג שמתחתן לבחור את הטקס והאירוע שהולם אותו, את השקפותיו ואת תרבותו. כמובן שלא צריך לפסול מראש את הרבנות, אבל חשוב לדעת שהיא לגמרי לא האופציה היחידה, גם אם מבקשים טקס יהודי כהלכתו. בהיבט הציבורי, אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את המונופולים שיש לרבנות (בנוסף להיותה הגורם היחידי המוסמך להשיא זוגות יהודים, יש לה מונופול גורף ומקומם בתחום הכשרות), ולאפשר סוף סוף גם נישואים אזרחיים. ישראל, מדינת היהודים, היא למרבה האבסורד המדינה הדמוקטית היחידה בעולם שבה בני זוג יהודים לא יכולים להתחתן בנישואים אזרחיים.

בהיבט פרטי רחב, שווה אולי לכל אחד מאיתנו לבחון יציאה מפרדיגמות מוכרות וכניעה מובנית למונופולים שכל כך התרגלנו אליהם. ואלו כמו אלו רבים מכפי שאנחנו חושבים: גוגל, פייסבוק, קשת, יס והוט, מיקרוסופט, ציות עיוור להנחיות הממשלה, הצבעה ל"מי שאנחנו תמיד מצביעים לו", עריכת חגים עם הטקסטים המסורתיים, קניית דירה, מציאת עבודה מסודרת ועוד ועוד. כל אוטומט כזה ראוי לבחינה מחודשת מעת לעת.

ולכל המודאגים: ככל הידוע איש ממשתתפי החתונה לא היה חולה בקורונה. אז הגל השני? לא באחריותנו.

מזל טוב, שי ואיתן, שתדעו לקבל עוד הרבה החלטות נכונות בחיים, ולהתמודד היטב עם החלטות אחרות.

גילוי נאות: הכותב הוא אבא של החתן.

השירות החדש מאפשר לכל נהג תושב הכפר בעל ותק של יותר משנה (כולל נהגים צעירים) לשכור את הרכבים בצורה נוחה, ישירות באמצעות אפליקציה, ללא שום מעורבות של עובדי חברת ההשכרה. איסוף הרכב והשבתו מתבצעים בחניון צומת המפה או ליד המארג, והפעלת הרכב מתבצעת ללא מפתח באמצעות קוד סודי שנשלח למכשיר הנייד של השוכר.

איך זה יעבוד? יש להירשם פעם אחת באפליקציה של שלמה סיקסט. הרישום כולל מסירת פרטי זיהוי, זיהוי חכם באמצעות תווי פנים ומסירת פרטי כרטיס אשראי. כל נהג שרשום לאפליקציה יכול להזמין רכב במחיר של 159.90 שקלים ליום (עם הגבלה ל-150 ק"מ). כל החיובים הנוספים (בעיקר קילומטרים עודפים ודלק שחסר) מתבצעים בצורה אוטומטית, ובמקרה הצורך יש גם זיכויים (בעיקר אם מחזירים את הרכב עם יותר דלק ממה שהיה בו בתחילת ההשכרה).

ראש המועצה, אייל שמואלי, מסר כי בשלב זה מדובר בפיילוט. "אם תהיה היענות יהיו רכבים נוספים, ולהערכתי ניתן להגיע אפילו לחמישה רכבים או יותר. ברבות השנים, המיזם הזה עשוי להפחית מאוד את מספר הרכבים שיש בכפר ורדים, כאשר משפחות רבות יוותרו על הרכב השני או השלישי. כרגע לקיחת הרכב והשבתו מתבצעות באותה נקודה, אבל כשהמיזם יכלול יותר מקומות ברחבי הארץ ניתן יהיה להשיב רכבים גם בנקודות נוספות".

הרכבים שיועמדו לרשות הציבור הם קטנים – קיה פיקנטו או יונדאי i10. בהשוואה למחירי שכירת רכב המחיר גבוה למדיי, אך נוחות השכירה, המיידיות והחיסכון בצורך לנסוע לנהריה, כרמיאל או חיפה אמורים לחפות על ההפרשים במחיר.  

גולדן וילג' בכפר ורדים היה אמור להיות פרויקט חדשני, אולי אפילו מהפכני מסוגו. מתחם המיועד לאנשים בגיל השלישי, בני 55 ומעלה, המשלב בין דיור מוגן עם בתים פרטיים צמודי קרקע, כאשר בעלי הבתים הפרטיים יכולים ליהנות משירותי הדיור המוגן רובם תמורת תוספת תשלום.

אבל משהו השתבש בדרך.

חלומם של הדיירים, לפחות של חלקם כפי שהם מצהירים בגלוי, נראה היום רחוק מאוד. כשלוש שנים לאחר שנכנסו לבתיהם, המתחם נראה עדיין כאתר בנייה, על שירותים של דיור מוגן אין מה לדבר, ותוכניות הבנייה של המתחם שונו ללא הכר. קבוצת דיירים הגישו תביעה, בה הם דורשים מהיזם לקיים את הבטחותיו. היזם יוסף עודה מצדו מאשים "גורמים אינטרסנטיים" בליבוי המאבק. הוועדה לתכנון ולבנייה מעלה הגליל טוענת כי החברה שמנהל היזם "מפרה ברגל גסה את החוק בכך שהיא בונה בחריגות גדולות מההיתרים". הוועדה לא מתייחסת לאחריותה בנוגע לאכיפה, וגם במועצת כפר ורדים טוענים כי "המועצה אינה גוף סטטוטורי לנושא תכנון ובנייה".
נקודת האור בכל הפרשה הזו, היא שעדיין ניתן להציל את הפרויקט. גם הדיירים הממורמרים טוענים זאת, כולל אלו שהגישו את התביעה, ובוודאי תומכיו של היזם מבין הדיירים והיזם עצמו. גם דיירים אחרים שליבם מלא על היזם, נמנעו מלהצטרף  לתביעה מתוך אמונה שבסופו של דבר היזם ישלים את הפרויקט.

דירה פרטית במתחם דיור מוגן

בשנת 2013 החלה חברת "אחוזת הורדים" החלה לשווק את פרויקט גולדן וילג', באמצעות הפקת פרוספקטים, עריכת מפגשים פתוחים למתעניינים ועוד. היזם, עו"ד יוסף עודה, הציג את המתחם כמודל ייחודי בישראל המיועד לבני 55 ומעלה, המציע מגורים בדירות גן פרטיות בתוך מתחם דיור מוגן. לדיירי הבתים הפרטיים הובטח כי יוכלו ליהנות מסל שירותים מגוון, בתשלום, כגון: מרכז רפואי מתקדם, בריכה, חדר כושר, מינימרקט ועוד.
חלק מההבטחות של היזם מופיעות כהתחייבויות כלפי הרוכשים בהסכם המכר שנחתם ביניהם, עם הבטחה כי יוכלו לממשן תוך 12 חודשים מיום מסירת הדירה לידם. חלק מהשירותים עליהם דובר הוגדרו כשירותי חובה, עליהם לא ייגבה תשלום נוסף, ובהם כניסה מבוקרת למתחם, שירותי אחות ועוד. גם סוגיית בני ה-55 ומעלה מוסדרת בהסכם רכישת הדירה, ונכתב בו במפורש ש"יישמר ייחודו של המתחם כדיור מוגן ולא יושכר לשימושם של אנשים פרטיים מתחת לגיל 55".
בסיור קצר שערכה תחקירנית העיתון במקום היא גילתה כי השער החשמלי בכניסה אינו פועל, ואין מניעה להתהלך או לנסוע במקום באופן חופשי וללא תשאול מוקדם. בפתח המתחם (בעברו המזרחי, שאינו פונה אל הנוף), קידמו את פניה שורת בניינים גבוהים ונמוכים שנמצאים בשלבי בנייה, פסולת, רעש, כלים הנדסיים ואבק – אתר בנייה לכל דבר. צידו המערבי של המתחם, הפונה אל הנוף, נראה שקט יותר, אבל דייריו מושפעים מתכונת הבנייה. בדרך לאזור מוכרחים לעבור באתר הרוחש, רעשי הבנייה מגיעים לאזור הבנוי וגם אבק הנישא ברוח.
כמו כן, בחצרות של חלק מהבתים הבחינה התחקירנית בציוד המיועד לילדים: מתקני חצר, אופניים, בימבות ועוד. עו"ד עודה אינו מכחיש כי במתחם גרים גם צעירים מתחת לגיל 55 ולטענתו: "מדובר בשתי משפחות בלבד שהן משפחות משולבות, דהיינו בדירה גרים גם בני הדור השלישי ביחד עם הדור השני והראשון".

תוכנית מקורית ועוד שלוש

תוכנית הבנייה הראשונה של המתחם תוכננה ב-2013 על ידי חברת אחוזת הורדים ואושרה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "מעלה הגליל" ביוני 2014. אחריה הגישה החברה שלוש תוכניות בנייה נוספות, השונות מהתוכנית הראשונה. ב-2019, בעקבות ניסיונות של עו"ד עודה לאשר את תוכנית הבנייה הרביעית במספר, החליטו מספר דיירים שפנו אליו במשך השנים וביקשו ממנו לקיים את הבטחותיו השונות, להתאגד לתביעה משפטית. "פתאום הסתבר לנו שמפעם לפעם הוא מציג איזושהי תוכנית חדשה; הוא לקח את זה למקום אחר לגמרי", אמר איתן גבע, דייר במתחם ואחד מהתובעים, בכתבה ששודרה בחדשות 12 בתחילת השבוע (12 ביולי).
בחודש מאי האחרון הוגשה בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעת אכיפה על ידי 11 מדיירי המתחם, מתוכם חמישה זוגות המתגוררים יחדיו, ודיירת בודדה (תובעת מספר 12 אמורה להצטרף לתביעה). שני הנתבעים העיקריים הם חברת אחוזת הורדים, שעו"ד עודה הוא מנהלה בפועל, ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י) החתומה על הסכמי הפיתוח והסכם החכירה מול החברה, וחתומה גם מול התובעים על הסכמי חכירה אישיים. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אושי אלמליח, תושב כפר ורדים.
התביעה מתייחסת באופן מיוחד לתוכנית הבנייה השלישית שהוגשה ב-2018: "בראשית הדרך, בתוכניות הבינוי הראשונות: 2013 ו-2105 שיווקה חברת אחוזת הורדים באופן אגרסיבי יחידות דיור פרטיות לגיל הזהב, של מתחם דיור מוגן הכולל 202 יחידות (מתוכן 57 דירות פרטיות של שלב א'). עם סיומו המוצלח של שיווק שלב א' זנחה הנתבעת את תוכניותיה הישנות…. ניידה זכויות בנייה ממתחם הדיור המוגן והוסיפה שבעה בניינים, מהם שלושה רבי קומות… אשר מחקו את ההבטחה החשובה לשכונה בעלת צביון של דיור כפרי, ונועדו לבניית עוד 46 יחידות דיור פרטיות, תוך 'שאיבת' מרבית זכויות הבנייה שיועדו למתחם הדיור המוגן".
על פי כתב התביעה, החברה לא יידעה חלק מהתובעים הרלוונטיים בעניין התוכנית החדשה (2018) לפני הגשתה לאישור הוועדה. זאת על אף שהתחייבה לעשות כן במסגרת חוזה המכירה. כך התגלה לבני הזוג קראוס, הנושקים לגיל 90, כי בניין רב קומות נבנה מול ביתם. הגילוי, כך נטען, נעשה רק לאחר כניסתם למתחם ומבלי שנמסרה להם תוכנית הבינוי החדשה. למציאות החדשה של בני הזוג, שהאמינו כי בפרק האחרון של חייהם ייהנו משקט פסטורלי, נכנסו רעשי דחפורים ונוף מבטון.
על תוכנית הבינוי (2018) חתם מהנדס המועצה של כפר ורדים (הקודם) והיא אושרה בוועדה המקומית בתקופת הקדנציה של ראש המועצה דאז סיון יחיאלי. יחיאלי, שהיה גם חבר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בחר שלא השיב לפנייתנו לקבלת תגובה על שאלת אחריותו בנושא האישורים וההקלות שניתנו לקבלן. כזכור, עוררו בזמנו ההקלות ביקורת ציבורית מקיפה כלפי יחיאלי, כשבין השאר טוענים חברים במליאת המועצה כי לא דווח להם על השינוי בתוכניות.

מתנגדים, תומכים וקולות שקטים

בנובמבר 2019 הגישה חברת אחוזת הורדים את התוכנית הרביעית לוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה הגליל. על פי כתב התביעה, ביקשה החברה להגדיל את זכויות הבנייה בכ-5,000 מ"ר לאחר שמיצתה כמעט לחלוטין את כל הזכויות המגיעות לה. חלק מדיירי המתחם (התובעים לעתיד) הביעו התנגדות לתוכנית החדשה, נוסף לכ-200 תושבים מכפר ורדים, בין היתר בגין הבנייה הצפופה של בניינים רבי קומות שאינה תואמת את רוח כפר ורדים והבנייה הכפרית בה. 
בעקבות ההתנגדויות, החתימו נציגי 'אחוזת הורדים' למעלה מ-50 דיירים על עצומה התומכת בתוכנית המדוברת. לפני כחודש (יוני 2020) עבר עו"ד עודה בין בתי הדיירים והחתים כ-60 איש על עצומה שנייה, הפעם כנגד שידור הכתבה בחדשות 12.
כששאלנו את עודה על נקיטת צעד זה, כאשר הוא עצמו מתגורר במתחם ובמקביל אמון על מתן השירותים לכל דייר ודייר, הוא השיב כי פנה לדיירים בעניין העצומה בקבוצת הווטסאפ החברתי של השכונה, וביקש מכל מי שמעוניין לחתום עליה להודיע לו על כך. "קיבלתי הודעות תמיכה ונכונות לחתום בוואטסאפ החברתי ובפרטי. לא הופעל לחץ. מדובר באנשים עצמאיים, דעתנים ומביני עניין".
לעודה עצמו יש לא מעט תומכים מוצהרים בקרב דיירי המתחם, אשר מאמינים בו ובדרכו ומעדיפים פשרות על פני תביעות משפטיות. בשיחה עם שתיים מהדיירות שהביעו את אמונן בעודה, הן מספרות על איש אדיב ונעים, שמילא את הבטחותיו האישיות כלפיהן. שתיהן לא הטילו ספק בכוונותיו לסיים במהרה את הליך הבנייה ולעמוד בהתחייבויותיו.
מספר דיירים שאליהם פנינו סירבו להתראיין לכתבה. חלקם סיפרו מאחורי הקלעים על החשש של דיירים מפשיטת רגל של הקבלן לנוכח הגשת התביעה (כרגע תביעת אכיפה, ללא דרישה לסעד כספי), ועל חוסר האונים שבו הם מצויים בשל תלותם ביזם.