למפלגת ה"ירוקים" בכפר ורדים, שכוחה פחת ונבל בבחירות האחרונות למועצה, יש 300 קולות שהצביעו בעדה ונציג אחד בלבד במועצה. זאת לעומת 500 קולות ושני נציגים במועצה היוצאת. ירוקים יקרים, אני מאחל לכם שתצליחו בכל תפקידיכם החדשים שראש המועצה הנבחר נתן לכם בנדיבות לבו. אציין כי מאוד התרשמתי מרשימת תשעת המועמדים והמועמדות שלכם, שהצגתם לבחירות למועצה. רובם דוקטורים ובעלי תארים מרשימים אחרים, שיכולים בקלות להוות סגל הוראה בכל אוניברסיטה (מי שמעוניין לראות את הרשימה המרשימה מוזמן לפנות לאתר האינטרנט של "הירוקים בכפר ורדים").

מר יואב ניצב שככל הנראה יהיה נציג כפר ורדים ברשות ניקוז הנחלים גליל מערבי, אני מאחל לך שתפעל במליאת רשות הניקוז הרבה יותר ובצורה יעילה יותר מנציג כפר ורדים הקודם שהיה לנו שם בשנים האחרונות, מר אייל שמואלי, ראש המועצה היוצא והנכנס שלנו.

גילוי נאות: הייתי המבקר הפנימי של רשות הנחלים והניקוז גליל מערבי בתקופה שמר אייל שמואלי היה נציג כפר ורדים ברשות הנ"ל.

בעצם לא תהיה לך בעיה לפעול וליזום יותר פרויקטים לטובת כפר ורדים ממה שמר שמואלי עשה. הפרוטוקולים של ישיבות מליאת רשות הניקוז מראים כי מר שמואלי היה "נוכח נפקד" בישיבות המליאה של הרשות. כפר ורדים שילם ומשלם מידי שנה עשרות אלפי שקלים לרשות הניקוז. כנציגנו בחמש השנים האחרונות ברשות הניקוז שמואלי לא השכיל להביא אף לא פרויקט אחד לטובת כפר ורדים, דבר שנציגי רשויות אחרות עשו והצליחו.

למהנדס מר טוביה ארז, שימשיך לשרת אותנו כנציג כפר ורדים בוועדה לתכנון ובנייה, תפקיד אותו הוא ממלא למעלה מעשור. אנא פעל בנחרצות כנגד החרפה המתמשכת של יזמי הגולדן וילאג', שלא עמדו בהתחייבויות שלהם כלפי דירי המקום. המתחם עדיין נראה כמו אתר בנייה וכתם מכוער בלב היישוב היפה שלנו.

נציגי מפלגת ה"ירוקים", אמנם מכלל תושבי כפר ורדים רק שלוש מאות איש בחרו בכם, אבל אתם אמורים לייצג – הן ברשות הניקוז והן בוועדה לתכנון ובנייה שבמעונה – את כלל האינטרסים של תושבי היישוב. זאת בנוסף להצבעה אוטומטית בעד כל נושא שראש המועצה יביא למליאת המועצה בכפר ורדים.

ואל תשכחו לדווח לתושבי הכפר על פועלכם והצלחותיכם ככל שיהיו לכם.

תגובה

תגובת ראש המועצה: "לצערי הפנייה לתגובה נעשתה ערב סגירת העיתון ועל כן לא ניתן להגיב באופן רציני".

(הערת המערכת: לראש המועצה ניתנו יותר מ-24 שעות למתן תגובה).

ישראל הולכת וקרבה לשאלות קיומיות. מדינת ישראל עושה את כל הטעויות האפשריות פנימה והחוצה. נושאת עמה את הכאב המטלטל של אובדן שאין לו שיעור בקנה מידה של ישראל הקטנה (אירועי שנת 2023 כולם, ובמיוחד אסון 7.10). אובדן הביטחון, אובדן הגאווה, אובדן הדרך, אובדן המנהיגות. ולצד הללו מאבדת את תמיכת העולם, תמיכת ידידיה.

"באין חזון ייפרע עם" (משלי כ"ט י"ח). ואין חזון, ואין תוכנית (היום שאחרי), ואין את הערכים היהודיים והנרטיב הישראלי שאפיינו את מייסדי הארץ הזו. ואין לדבר על תבונת הכוח שלא עמדה למדינה, בבחירה לקבץ את העם סביב סיסמא חלולה "ביחד ננצח", שעה שהפסדנו ואנו מפסידים. 134 חטופים, מי לחיים ומי למוות, עדיין שם. כן. אולי ננצח בקרב, אבל נפסיד במלחמה. בוודאי במלחמה על הנרטיב הישראלי.

ולצד תמונות הזוועה שמלוות אותנו בצאת חיילינו להגנת המולדת, אל לנו להתעלם מהאסון ההומניטרי שהולך ומתהווה באוכלוסייה העזתית. גם אם זו כוונתו של החמאס, מחיר האסון ענק הממדים (שאיננו חשופים לו בתקשורת הישראלית) יעמוד למולנו במבחן הערכים שלנו פנימה לדורות הבאים (מבלי להקל ראש במחיר צדקת הדרך לנוכח אסון ה-7 באוקטובר). עוד נזדקק לתבונת הכוח, המוח והרוח.

מדינת ישראל 2024 היא מדינה שמעדה! שורשיה של מעידה זו נעוצם בניסיון המעוות של קוניוקטורה פוליטית לשנות את הרוח הדמוקרטית של המדינה. מה שהוביל לקרע ששירת צרכים כאלה או אחרים של קלריקלים פוליטיים, ואין מנהיגות שרואה את הכלל. אל תוך מציאות מטורפת נפלנו שדודים אל מול ארגון טרור מאורגן היטב, נסמכים על סיסמאות שכולן יוהרה, קונספציה והשתעבדות לטכנולוגיה. אשליה שישבה על חוסר ענווה ויכולת הטלת ספק במעשי ידינו וביכולותינו ה"בלתי מוגבלות".

המדינה מעדה! הריבון נכשל! לעת הקמת מטה משפחות החטופים גרסתי שמבחנה של המדינה הוא ביכולת שלה להודות בכישלון, לרדת על הברכיים בפני משפחות החטופים ולהודיע על מוכנות לשלם מחיר יקר תמורת השבת החטופים. כל זאת תוך הבנה שהעניין ידרוש התמודדות עם רגש הנקמה (טבעי) ועם הרצון הצפוי של הצבא להציל את הכבוד האבוד. חובתנו הייתה והינה: השבת החטופים כמעט בכל מחיר, קל וחומר כאשר מדובר באחריות הישירה של המדינה להפקרת אזרחיה וחייליה.

המדינה היא הריבון ויש בינה לבין אזרחיה חוזה. והחוזה הופר. לצערי, לא עמד לה האומץ להתייצב אל מול גילוי חוסר האחריות שלה, ובמקום זאת החליטה המדינה על "תמרון", "מיטוט", "לחץ צבאי" ושאר מיני מילות המרצה ריקות, משל הללו יביאו את החטופים הביתה.

לנוכח 180 הימים בהם החטופים מופקרים, המדינה שלי, שאני חלק ממנה, היא מדינה שנאשמת (כמעט האשמה עצמית) בהריגה ברשלנות ב-7.10.2023, והיום היא נאשמת בהריגה בכוונה תחילה. אין מילים אחרות, אליבא דהבנתי, להביט על המדינה שלי, שאיבדה חמלה ואיבדה אחריות ואפילו צלם אנוש, אם יש כזה לדמותה של מדינה.

לקלריקלים הפוליטיים אשלח ברכת פגרה נעימה. הם האומרים לנו: יאללה יאללה (כדברי ח"כ מכובד) לכל משפחות החטופים, לכל הלוחמים, הפצועים, המשפחות השכולות, המפונים ובעצם כלל אזרחי המדינה.

לפתח חג החירות לא נחוג אותו. והיא שעמדה לנו, שמדינתנו פסחה על ערך החירות ובחג העצמאות נניף את הדגל לחצי התורן ונתכנס בצניעות ובתקווה לבניית המדינה מחדש!

"שחקי שחקי על החלומות" כתב טשרניחובסקי, אולי עוד תימצא הדרך להציל את המדינה מידי מוביליה לתהום. אין לנו הלוקסוס להתייאש. לעת הזו מותר וראוי לנו להתבייש. "נתגבר ביחד", "ננסח ביחד" את הרוח הישראלית מתוך הכרה בשונות בין השבטים. ובשביל כל זה אנו זקוקים למנהיגות שתהיה ראויה לנו.

זו התקווה בת שנות אלפיים.

גל לוין, קיבוצניק לשעבר, בעל ידיים טובות וראש יצירתי, החליט לעשות עסק ממה שהוא הכי אוהב – צמחי נוי לבית ולגינה.

זה התחיל באיסוף סוקולנטים מסוגים שונים. סוקולנטים, למי שלא מכיר, הם הצמחים בעלי העלים הבשרניים. יתרונם הוא שהם עמידים ביובש וקל לייחר אותם. עד מהרה אוסף הצמחים גדל וגל היה זקוק לכלים נוספים להכיל אותם. "מיכלי הפלסטיק והג׳ריקנים שאספתי אמנם עשו את עבודת ההכלה, אך היו גסים ולא אסתטיים למראה", הוא מספר.

מניסיונו הרב במלאכת השיפוצים החל גל להכין בעצמו עציצים מבטון. "רבים מתייחסים לבטון בזלזול ואף בדחייה, שכן הוא נוגד כביכול את הגישה האקולוגית", הוא ממשיך. אבל דווקא הבטון הוא הפתרון המושלם לעציצים. בטון מאפשר הכנת עציץ בכל גודל רצוי, אפשר להכניס לתוכו צבעים ולעצב את חלל הבית בצבע הרצוי ואף לתת טקסטורה מעניינת לעציץ, משהו שמרגיע את העין ומושך לגעת בו".

בשנתיים האחרונות גל שייף ושיפר את הטכניקה שלו להכנת עציצים, הוסיף איטום מיוחד המונע המלחת יתר וגם פיתח שיטה להכנסת טקסטורה ייחודית לעציצי הבטון. הטקסטורה הזו הופכת את העציץ מסתם מיכל שימושי לפריט וואבי סאבי, תנועה שהחלה ביפן לפני 600 שנה ונותנת מקום של כבוד לפשטות הטבעית וליופי שבהתכלות ובמוזנחות. "את ההשראה להכנת העציצים עם הטקסטורה שאבתי מהוואבי סאבי", מסביר גל. "רציתי שהעציץ ייראה כאבן בזלת טבעית". בהשראת התנועה היפנית, קורא גל לעסק שלו "באבי סאבי".

את אוסף הצמחים שממנו הוא מייחר את השתילים העתידים להימכר גל מגדיל בכל חודש. הוא רוכש עוד צמחים נדירים ובונה עוד חממות ליחורים. אבל גולת הכותרת בפועלו היא החממה היפה למכירת עציצים, אותה גל פיתח יחד עם האדריכל האקולוגי דוד רנוב, המתגורר גם הוא בכפר ורדים. "דוד הוא חבר טוב וגם שכן, ובעקבותיו הגעתי לכפר. הוא שנתן את הרעיון להקים את הדוכן חממה הזה". בחממה התקין גל מדפים להחזיק את העציצים ואף הכין גופי תאורה מעוצבים להאיר את המקום בערב.

"לפני שנים ייעץ לי חבר שגם לו יש משתלה לעסוק בתחום", מספר גל על מניע נוסף לעיסוקו. "הטיעון המנצח שלו היה שסחורה שלא הצלחת למכור בשנה הראשונה, שווה יותר בשנה השנייה. כזה הוא אופיים של הצמחים, לגדול ולהתרבות. זה גם מה שהופך אותם למתנה כה מושלמת. במקום מתנה שתעמוד ללא שימוש, עציץ מאיר את הבית בחן, נותן פרחים וגם יחורים לעשות מהם שתילים חדשים ולחלק לחברים".

את החממה התקין גל בחנייה הפרטית של הבית, כך שמי שעובר ברחוב (שניר 28) יוכל להתרשם ממגוון הצמחים המרשים ואף ולרכוש מהם. התשלום מתבצע לרוב באחת האפליקציות, אך יש גם תיבה מיוחדת למזומן.

קיים כמובן החשש מגניבות, וגל מתייחס לסוגייה: "זה סיכון שאני מוכן לקחת. חשוב לי שתהיה גישה לעציצים 24 שעות ביממה ואין לי זמן לעמוד בחממה כל היום. עד עכשיו לא גנבו, ורבים סיפרו לי כמה התרגשו לראות את המיזם הזה, ושזה נוח במיוחד כשצריך להביא מתנה בהתראה קצרה.

גל הוא גם הנדימן ומסגר במקצועו ומסכים להכין עוד חממות מסוג זה למי שירצה או סתם להגיע לתקן איזה דבר מה בביתכם.

**

באבי סאבי, שניר 28 כפר ורדים, פתוח 24/7, ואפשר גם לצלצל 052-3803619.

עם ההחלטה להפסיק את הוצאתו לאור של עיתון א-לה כפר, לפחות זמנית, חזרתי לדברים שכתבתי לפני 12 שנים וחצי, בחודש נובמבר 2011, לכבוד גיליון ה-200 של עיתון א-לה כפר. כותרת המאמר הייתה "מבטיחים להמשיך להשתפר", ולעניות דעתי בהחלט עמדנו בכך. מבחינת התוכניות לעתיד, עמדנו בחלקן, וזהו סימן טוב.

הנה הדברים, כמעט כלשונם.

***

אנו חוגגים את גיליון ה-200 של א-לה כפר, ומועד זה מהווה הזדמנות מצוינת עבורי לחלוק עמכם הקוראים מספר מחשבות ותחושות המלוות אותי באשר לעיתון. ובאותה נשימה, זו גם הזדמנות לספק תשובות לחלק מהשאלות שנשאלתי על ידי הקוראים בעשר השנים האחרונות, מאז יצא לאוויר העולם הגיליון הראשון של א-לה הכפר, בחודש מרץ 2001.

קצת היסטוריה

רעייתי מיכל ואני הגענו לכפר ורדים בשנת 1989. חיפשנו יישוב קהילתי בגליל בו נקים את ביתנו ונגדל את משפחתנו. התרשמו מאד מכך שהקהילה בכפר ורדים היא רב גילאית (בשונה מרוב היישובים הקהילתיים) ומגודלו המתוכנן של היישוב המאפשר קיום מוסדות עצמאיים. השתלבנו בקהילה, תרמנו בוועדות השונות, טיפלנו בהתנדבות וטיפחנו את פינת החי, עשינו את המיטב שיכולנו על מנת להשתלב ולתרום לקהילת הכפר וסביבתו. בתקופה הראשונה בכפר מוקד העסקים שלי היה במרכז הארץ ובחו"ל. עשר שנים מאוחר יותר החלטנו להעביר לצפון את מוקד העסקים והעיסוקים שלנו (בעיקר שלי, מיכל כבר פעלה במרץ באזור). בשנת 1999 נפרדתי מחבריי בחברה הגיאוגרפית והעברתי את עסקיי לכאן, לגליל, לכפר ורדים. כשהתחלתי את הפעילות העסקית כאן באזור, והקמתי את חברת טריפ (פועלת כיום כחלק מדיזנהאוז יוניתורס), חיפשתי אפיקי שיווק ופרסום. חילקנו פליירים בתיבות הדואר, אבל האפקט היה קטן וראינו שרוב הפליירים נזרקים לפח. חשבתי שהדרך הטובה ביותר להגיע לציבור היא בפרסום עקיף המכיל תכנים מעניינים ומקוריים, סיפורים על מקומות אקזוטיים, תמונות וכן הלאה, על מנת לעורר סקרנות וגירוי אצל לקוחות פוטנציאליים. ניסיתי לפרסם מספר מאמרים בעיתון השני שיוצא בכפר והתאכזבתי מרמת הנכונות, המקצועיות ושיתוף הפעולה. צורך עסקי זה, בנוסף לרצון להעמיד לרשות הקהילה כלי תקשורת מקצועי, רציני ומהימן הולידו את א-לה כפר.

ימים ראשונים לאחר שנפלה ההחלטה, ניגשנו למלאכה. החלטנו מראש שאין בכוונתנו שהעיתון הקהילתי יהיה מוקד רווח עבורנו. ניסינו למצוא דרך בה נצליח להקים ולקיים עיתון קהילתי טוב, שמטרתו אינה רווח עבורנו או בכלל, אלא תרומה תקשורתית ואם ניתן גם כספית לקהילה אותה הוא משרת. כך נולד שיתוף הפעולה עם "אדם תקשורת קהילתית", העסק של שרון ונועה ברקת שהיו המוציאים לאור הראשונים של העיתון. הגיליונות הראשונים עסקו בעיקר בנושאי טבע, פנאי, ידיעת הארץ וסקירות על מקומות מעניינים בחו"ל, לצד סיקור אירועים, בעיקר בתמונות, מחיי הכפר והקהילה. נדהמנו מעוצמת התגובות. עשרות, אולי אפילו מאות תושבים, פנו אלינו באופן אישי ולמערכת, רובם מברכים על היוזמה ומציעים את עזרתם, או רעיון חדש. להפתעתי פנו גם תושבים מיישובים שאינם כפר ורדים, יישובים קהילתיים שכנים לנו וחלקם ביקשו שנחלק את העיתון גם להם. כך, תוך מספר גיליונות, התרחב קהל היעד של העיתון ל"כפר ורדים והסביבה" ולאט לאט נוספו לתכנים הראשונים גם סיקורים על הנעשה בכפר ורדים ובסביבה. בשלב זה הצטרף עודד שלומות (שותפי כיום לאתר כפרניק) למערכת, והתחלנו ליזום כתבות על אנשים מעניינים, סיקור נושאים ותכנים שוטפים, כולל מספר כתבות תחקיר שעוררו הדים רבים על החברה לפיתוח, זיהום אוויר וקרקע בתפן, ראיונות עם אנשי ציבור בכפר ובסביבה ועוד.

על דרך המלך

לאחר מספר חודשי פעילות הצלחתי לייצב את העיתון מבחינה כלכלית, כך שהפרסומים בעיתון מכסים את עלויות ההפקה וההוצאה לאור של העיתון כפי שנקבע עם המו"ל, אדם תקשורת קהילתית. בשלב זה המשכנו להשקיע בעיתון עצמו: שיפור הפורמט, נייר העיתון, הגרפיקה. התחלנו להוציא את העיתון בצבע מלא ובמקביל הפנינו משאבים כספיים ומערכתיים לתרומה ועזרה לקהילה. במשך מספר שנים הופנו כל ההכנסות של לוח א-לה כפר למשכ"ל, ובמשך תקופה ארוכה פרסמנו את כל מודעות המועצה לתושבים בדף פנימי מיוחד בשם "עלי ורדים" בחינם.

דפי ורדים

עם השלמת השלבים הראשונים בהקמת א-לה כפר התפניתי להוצאה של "דפי ורדים", ספר הטלפונים של הכפר. עד להוצאת דפי ורדים הייתה המועצה נוהגת להוציא מדי תקופה חוברת צנועה ובה רשימת התושבים בכפר ומספרי הטלפון שלהם. פניתי לראש המועצה אריה ברן והצעתי שננפיק את דפי ורדים – ספר הטלפונים של כפר ורדים והסביבה. מאז יוצא דפי ורדים ומשרת את תושבי הכפר והסביבה כמוצר יעיל ושימושי. דפי ורדים הקרוב צפוי לצאת לאור בסוף השנה האזרחית.

מה מסקרים ואיך

כפי שאתם רואים האבולוציה של א-לה כפר מרתקת. לאורך כל הדרך, ואני בטוח שגם בעתיד, השאלה המרכזית העומדת לנגד עיני היא על מה אנחנו כותבים, על מה שמים את הדגש, מה משאירים בחוץ, באיזה מינונים. וכמובן איך מסקרים, איך דואגים שהסיקור שלנו יהיה מקצועי, הגון וישר, וישמור על האופי הקהילתי מצד אחד ולא יטאטא מתחת לשטיח נושאים חשובים. שותפי בעיתון כיום, אייל כץ ואני מתחבטים בשאלות אלו כל הזמן ועושים את הטוב ביותר שאנו יכולים ויודעים על מנת שא-לה כפר ישמור על רמתו המקצועית ואף ישתפר, יישאר מקורי ומוביל תוך שהוא עומד ביעדי התקציב ותוכנית העבודה שלו.

200 הגיליונות הבאים

כשפנינו לעתיד, אני מסתכל בסיפוק אחורה על 199 הגיליונות ועשר שנים וחצי שחלפו, מקווה שלמדתי מהשגיאות שנעשו, בטוח שיש עוד הרבה יצירתיות ורעיונות לפתח ובעיקר מודה לקהילה ולקוראים והקוראות שממשיכים לתת אמון ופרגון לא-לה כפר ולמערכת שלו. מדי חודש אני מקדיש זמן רב ללימוד ובחינה של מקומונים בארץ ובעולם ומשתדל ללמוד משגיאות והצלחות של אחרים, בוחן רעיונות חדשים הן של תוכן, הן של חומר, הן של גרפיקה ופורמט הגשה. שוקד וחושב מה המינון הרצוי האם נכון לחזור ולהוציא את העיתון פעם בשבועיים, או אולי אפילו כשבועון, או שהמצב הנוכחי הוא הנכון – פעם בחודש.

לשמחתי הצוות המקצועי, המוציא לאור את העיתון – "אשכול," ובמיוחד אייל העומד בראשה ומשמש גם כעורכו הראשי של א-לה כפר, הם צוות מופלא המאפשר לי להיוועץ בו, לקבל פידבקים אמיתיים ובסופו של יום לגבש יחד את ההחלטות הנכונות המתאימות והנחוצות להמשך קיומו ופיתוחו של א-לה כפר. אני בטוח ש-200 הגיליונות הבאים של א-לה כפר יהיו טובים יותר מאלו שיצאו עד כה. אין ספק שהעתיד יזמן לנו אירועים מלהיבים, סיפורים מרתקים, אנשים מעניינים ואתגרים רבים להתמודד עמם.

אני מבטיח שצוות א-לה כפר יהיה שם כדי לסקר עבורכם בצורה המקצועית והטובה ביותר את מה שקורה.

א-לה כפר ימשיך לשמש פלטפורמה תקשורתית קהילתית לכפר ורדים ולסביבה.

מבט עכשווי, אפריל 2024

חלפו 13 שנים. א-לה כפר כבר ילד גדול, בן 24, מאחוריו 360 גיליונות. הגיע זמן של שינוי. ב-24 השנים שחלפו עולם התקשורת שינה פניו לחלוטין, גם כפר ורדים בן 40, אינו אותו הכפר… וגם אני/אנחנו נמצאים במקומות אחרים.

כפי שפרסמנו בשנה האחרונה אנו מחפשים ממשיכי דרך שיקחו את א-לה כפר לשבילים חדשים, לדרכים מתאימות – חכם השביל מההולך בו. עד שיימצאו ממשיכי.ות הדרך א-לה כפר יוצא לפסק זמן, מחכה לעתיד וממשיך להשפיע בדרכו.

אסיים בשירה של לאה נאור "סןף זה תמיד התחלה" ובתודה לכל אלו שליוו את א-לה כפר עד כה.

סוֹף זֶה תָּמִיד הַתְחָלָה / לאה נאור

סוֹף זֶה תָּמִיד הַתְחָלָה שֶׁל מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
טוֹב יוֹתֵר?
רַע יוֹתֵר?
לֹא יֹוֹדַעַת מַה יוֹתֵר.
מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ נִגְמֶרֶת מַתְחִיל אֵיזֶה שְׁבִיל,
כְּשֶׁהַלַּיְלָה נִגְמָר אָז הַבֹּקֶר מַתְחִיל.
כְּשֶׁנִגְמֶרֶת שָׁעָה עוֹד שָׁעָה מַגִּיעָה,
רַק בְּסוֹף הַיְּדִיעָה מַתְחִילָה הַשְׁגִיאָה,

כִּי סוֹף זֶה תָּמִיד הַתְחָלָה…

יֵשׁ תָּמִיד יוֹם מָחָר לְכָל יוֹם שֶׁעוֹבֵר,
כָּל חֲלוֹם מְשֻׁמָּשׁ מַחֲלִיפִים בְּאַחֵר.
כְּשֶׁנִּגְמֶרֶת שָׁנָה – עוֹד שָׁנָה מַתְחִילָה,
כָּל תְּשׁוּבָה מַתְחִילָה רַק בְּסוֹף שְׁאֵלָה.

כִּי סוֹף זֶה תָּמִיד הַתְחָלָה…

כְּשֶׁהַסֶּרֶט נִגְמָר הַחַיִים מַתְחִילִים,
הַצְּלִילִים מַתְחִילִים כְּשֶׁאֵין כְּבָר מִלִּים.
כְּשֶׁנִּגְמֹר אֶת הַצְּלִיל אָז נַתְחִיל צְלִיל אַחֵר.
כְּשֶׁנִּגְמֹר אֶת הַשִּׁיר אָז נַתְחִיל לְדַבֵּר.

כִּי סוֹף זֶה תָּמִיד הַתְחָלָה…

מופע המחול ממנטו של בלט ירושלים יתקיים בהיכל התרבות מעלות ביום חמישי 2.5 בשעה 20:00.

הבלט "MEMENTO" נוצר בהשראת עיבוד לסיפורה ההיסטורי של גיבורה יהודייה
אמיצה שסירבה להיכנע לנאצים במהלך השואה.

ורשה, סוף קיץ 1939 .פרנצ'סקה, בלרינה פולניה מוכשרת מבצעת הופעת סולו על הבמה. לאחר סיום המופע בני משפחתה ומעריציה מברכים אותה לרגל הצלחתה. ביניהם נמצא גם קצין ס.ס. לבוש בבגדים אזרחיים. הוא מציע לפרנצ'סקה להיפגש עמו ביחידות, אך היא דוחה את הצעתו. ברגע זה מגיעה הידיעה כי המלחמה פרצה. הגרמני משליך מעליו את מעילו ומתגלה בבגדי קצין ס.ס.

מכאן מתחיל סיפור של התלבטויות מוסריות, הונאה ומאבק בנאצים, בניגוד לנרטיב של "כצאן לטבח".

מתוך הביקורת: "לרקוד את השואה זו משימה בלתי אפשרית. 'ממנטו', היצירה המרשימה של הכוריאוגרפית נדיה טימופייבה  מצליחה לגעת ולספר סיפור' (דבי אלדור, הבמה).

בסוף בסוף זה עניין אישי. אחרי 19 שנים בהן הובלתי את עיתון א-לה כפר, החלטתי להפסיק את הוצאתו, לפחות זמנית.

אהבתי את העשייה הכרוכה בעיתון, את העיסוק בתכנים מקומיים, את האתגר, ואודה ולא אבוש גם את התגובות. למיטב שיפוטי, הצלחתי להפיק מידי חודש מוצר תוכן ראוי. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות. בתקופה האחרונה, עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר וביתר שאת אחריו, אני חש שהגעתי למיצוי. חדוות היצירה פחתה, ולפני שהיא נעלמת כליל החלטתי לפרוש ולחפש אתגרים חדשים.

אז זהו הגיליון האחרון של עיתון א-לה כפר, לפחות במתכונתו הנוכחית. אם יימצא ממשיך דרך ראוי, זה ישמח אותי מאוד. אולי הבעלים החדש (או החדשה) יחליט להוציא אותו כמו עכשיו – מידי חודש, אולי אפילו בתדירות גבוהה יותר. אם לא יימצא מי שייקח על עצמו את הפקת העיתון, יש מצב שמפעם לפעם אפיק מהדורה. כרגע אינני רואה כזו באופק, אבל "לעולם אל תגיד לעולם".

בואו נדבר על "מוצר תוכן ראוי". כל גיליון של עיתון א-לה כפר, בלי יוצא מן הכלל, היה מלווה במאמץ ובעבודה על התכנים. מישהו או מישהי עשה עבודת שטח כדי להביא סיפורים רלוונטיים לקוראים. לרוב, יותר מאדם אחד. כל החומר שנכנס לעיתון עבר עריכה מקצועית, שכללה בגדול את בחירת החומרים, העריכה הטקסטואלית וההגשה הגרפית. כל זה אמור לתת לקורא חוויה קצרה של צריכת תוכן מעניין ורלוונטי, ובמיוחד רלוונטי למקום, כלומר ליישוב כפר ורדים ולסביבתו הקרובה.

התפקיד המרכזי של התקשורת בחברה דמוקרטית הוא להיות כלי בקרה וביקורת על השלטון. "כלב השמירה של הדמוקרטיה", כמאמר הביטוי הוותיק, שבימינו מקבל משמעויות נוספות. במקרה של עיתון א-לה כפר, התפקיד הזה קיים אך במידה מועטה. הסיבות הן בעיקר כלכליות. תחקירים עיתונאיים אמיתיים, אפילו הפשוטים שבהם, דורשים זמן עבודה רב שלא היה באפשרותי לממן. אני מתנחם בעובדה שפה ושם לא הססתי לפרסם דברי ביקורת, שלי ושל אחרים, ואני מאמין שלעצם נוכחותו של העיתון במרחב הציבורי הייתה השפעה מיטיבה כלשהי על השלטון המקומי לאורך השנים. ועם זאת, אומר בכנות: הייתי שמח אם היה באפשרותי להוציא עיתון קצת יותר "נשכני".

19 שנה ברציפות אני עורך את עיתון א-לה כפר. קדמו להן 19 שנים של עבודה כמעט רצופה בעיתונות הכתובה, לרוב בתפקידי עריכה, מתוכן 18 בעולם המקומונים. תחנות בולטות: תחילת הדרך ב-1986 בעיתון חדשות זצ"ל, שלוש רשתות מקומונים פרטיות באזור השרון, רשת ידיעות תקשורת מבית ידיעות אחרונות, ורשת המקומונים של "מעריב".

ב-2004 יצאתי לדרך עצמאית והקמתי עסק בשם "אשכול", כיום חברת אשכול מדיה בע"מ. בשנת 2005 פנה אלי ניר שילה, שהפך לימים לחברי הטוב ושותף לדרך, בהצעה לשמש כמוציא לאור של עיתון א-לה כפר, שאז הופץ אחת לשבועיים. העיתון הפך למשותף של שנינו, והחל מגיליון 94 שלו מצאתי את עצמי בתפקיד המנהל והעורך של העיתון, תפקידים שמילאתי במקביל ב-19 השנים האחרונות. ניהלתי וערכתי 267 גיליונות, לרוב בהנאה ובסיפוק. תודה ניר על שנים של שיתוף פעולה פורה, שנמשך כיום ועוד יימשך, אבל ככל הנראה בתחומים מקצועיים ועסקיים אחרים.

הצד הכלכלי. העיתון מהווה בשנים האחרונות חלק קטן מהפעילות של אשכול מדיה. רוב הפעילות היא בבניית אתרי אינטרנט, שיווק באינטרנט לסוגיו, מיתוג והפקות מדיה. כבר שנים רבות אני רואה בא-לה כפר בעיקר תרומה שלי לקהילה, משולבת עם שמירה על גחלת העיתונות שבי; ופחות כענף רווחי של העסק. ועדיין: העיתון פועל ברווח תפעולי קטן, שלמעשה מאפשר את המשך הפעילות, ולהערכתי קיים פוטנציאל להגדיל את הרווח באופן משמעותי.

בכלל, אני סבור שלעיתון מקומי מודפס יש עדיין מקום ותפקיד בקהילה. בהתנהלות נכונה הוא יכול לשמור על הרלוונטיות שלו לעוד הרבה שנים קדימה. אלו לא רק בני הגילים המבוגרים שנצמדים למהדורה המודפסת כעניין של הרגל. אני מכיר לא מעט צעירים וצעירות שמקדישים זמן רב לקריאת עיתונות מודפסת – ארצית ומקומית. בתחומים רבים יש לה עדיין יתרונות מובנים רבים על התקשורת האינטרנטית והאלקטרונית, ואם ישכילו קברניטיה לפתח את אותם תחומים, העיתונות המודפסת כאן כדי להישאר עוד שנים רבות.

עיתון א-לה כפר שמר על הרלוונטיות שלו ועל האיזון הכלכלי גם בזכות רבים וטובים שכתבו לעיתון בהתנדבות, פרסמו בו לאורך השנים טורים אישיים, מדורים מקצועיים ועוד. זו ההזדמנות להודות לכולם. במקביל, היה העיתון חלק מפרנסתם של לא מעט אנשים לאורך השנים, ובהם כותבים, גרפיקאיות, מפיצים, אנשי מינהלה ואנשי מכירות. כמובן שתודתי נתונה גם להם על מסירותם ותרומתם.

וכמובן בזכות הלקוחות, שנתנו אמון ונותנים עד עכשיו, ולשמחתי רבים מהם הפיקו תועלת רבה מהפרסום בעיתון. חלקם הפכו גם לחברים, ורובם ככולם מופתעים ואולי אף מצטערים על היעלמו האפשרי של ערוץ פרסום מקומי, זול ואפקטיבי. תודה רבה לכם לקוחות יקרים, אשמח להמשיך ולשרת אתכם נאמנה. צוות אשכול מדיה ואני יודעים לספק פתרונות לעסקים מקומיים, לפעמים אפילו טובים יותר, למרות שזה אף פעם לא יהיה אותו דבר.

העיתונות והתקשורת כולה מצויים כיום באתגר עצום לנוכח התעצמותן של הרשתות החברתיות. אלו גם גופי הענק שמפעילים את הרשתות, וגם הכוחות העצומים שפועלים בחסותן, ע"ע מכונת הרעל, למשל. הרשתות הן ברכה וקללה, והמאזן לדעתי ולצערי נוטה יותר לכיוון המזיק. מזיק לחברה ומזיק ליחידים בה. הרשתות לא ייעלמו, אבל החברה החופשית חייבת לפעול ומהר כדי להביא לרגולוציה נכונה ומנגנוני הגנה אחרים מול פוטנציאל ההרס והרוע שטמון ברשתות אלה.

רגע של FAQ לשלושה שזה מעניין אותם ועדיין לא יודעים: כן, ורדה זאת אני. לפחות במידה מסוימת. וכן, הכתיבה שהכי נהניתי ממנה הייתה של הטורים האישיים שלי.

נחזור לעוד תודה אחת, אחרונה לטור זה: לכם, הקוראים. והכוונה לכל מי שלאורך השנים קרא בעיתון, החל מפסקה בודדת בגיליון כלשהו, ועד לאלו שניתן לכנות "קוראים נאמנים" שקראו מידי חודש חלקים נכבדים ממנו. זה מילא אותי בכל פעם מחדש, ומן הסתם יחסר לי. גם עצם הידיעה שאנשים קוראים, ובטח אלו שטרחו להגיב.

באופן אישי אני לא הולך לשום מקום. העסק חי ובועט יותר מתמיד, בכוונתי לפנות לאתגרי כתיבה אחרים, ואני מאמין שגם מעורבות קהילתית מסוימת תהיה לי, בתחומים בהם יש ביכולתי לתרום ובדרכים שמתאימות לי. אז מילולית: להתראות.

אילנה סעיד מעריכה שלפחות חמישים אחוז מתושבי כפר ורדים סעדו פעם במסעדה שלה "חומוסיית הנוף" בינוח או לפחות מכירים אותה. אמנם אינני סטטיסטיקאי דגול, אבל להערכתי המספר האמיתי גבוה בהרבה. קרוב כנראה למאה אחוז. ומי שמגיע, בא בשביל החומוס המשובח, התבשילים הטעימים והממולאים הטריים, ולא פחות מידי בשביל החיוך המפורסם של אילנה, אישה דרוזית צעירה וחייכנית, שמנהלת את המסעדה ביד רמה.

-אני מוכרח להתחיל מהשם. איך לאישה דרוזית קוראים אילנה?

"כשהדוד שלי למד בטכניון בחיפה הוא התאהב באישה בשם אילנה. זו הייתה אהבה בלתי אפשרית. גם אצל היהודים וגם אצל הדרוזים אי אפשר לקיים את האהבה הזו ולהתחתן. באותו זמן אמא שלי הייתה בהריון איתי, והדוד ביקש שאם תיוולד ילדה יקראו לה אילנה. וכך קיבלתי את השם, על שם אהבתו של הדוד שלי".

-והסיפור ידוע, מדובר? אם זו אהבה בלי חתונה זה בסדר?

-"גם האהבה כשלעצמה אסורה, אבל קורה… בינתיים הדוד התחתן, יש לו ילדים והסיפור ידוע. גם אילנה התחתנה, ויש לה כבר נכדים".

שני שולחנות במטבח

היא נולדה בינוח בשנת 1980, הקטנה מבין שישה אחים (שלושה בנים ושלוש בנות) במשפחת אג'מיה. חלק נכבד מילדותה בילתה בקיבוץ מצובה. "אבא שלי היה רכז בנייה במצובה, ומכיוון שהייתי הקטנה הוא אהב לפנק אותי ולבלות איתי. בכל הזדמנות לקח אותי לקיבוץ, וגדלתי כמעט כמו ילדת קיבוץ".

-ממש היית שם במוסדות, בגנים בכיתות?

"זה לא, אבל הייתי מגיעה בחופשים ובחגים ובימי שישי, כשאצלנו אין לימודים. לפעמים ביליתי שם גם על חשבון בית ספר. כל יום שישי הייתי שם, מגיל שלוש עד כיתה י"ב, וזו תקופה ארוכה".

היא למדה בבית הספר היסודי בינוח, וחטיבת ביניים ותיכון בסמיע (כיום כבר יש חט"ב ותיכון בינוח). בגיל 18, מיד לאחר הלימודים, התחתנה עם נאהי סעיד, ולבני הזוג חמישה בנים. "כן, רק בנים", היא מבהירה בחיוך. "בעלי לא יודע לעשות שמאלה, רק ימינה". תאמר הגדול בן 22 השתחרר לאחר שירות משמעותי, באסל בן 20 חייל בסדיר, ואחריהם אייהם 17.5, ניל 15 ורונן 11. גם על שמותיהם של שני הבנים הצעירים יש סיפור. "עובדת בתחנת הדלק הייתה ממש ידידת המשפחה. חברה מאוד קרובה של נאהי ושלי. כשהייתי בחודש התשיעי להריון היא נסעה לתאילנד. גם משם היא דאגה לצלצל מידי יום. פעם אחת התקשרה ופשוט ידעה שאני בדיוק יולדת. באמת הייתי באמצע הלידה והיא הבהירה בטלפון: השם של הילד יהיה ניל! אז לפי בקשתה נתנו לו את השם ניל, שם ששמעה בתאילנד. רונן היה המנהל של בעלי שגם אני הייתי מאוד מיודדת איתו, והבן הצעיר קיבל שמו כמחוות הוקרה".

נאהי מנהל את תחנת הדלק, ולצד עבודתו הוא גם עוזר לאילנה בניהול המסעדה ותפעולה.

-אז את בעצם הבוסית של בעלך. איך זה עובד?

"יש פעמים שקשה לו לקבל ממני הוראות, אבל לרוב הוא אומר כמה הוא שמח שאני אישה חזקה ויודעת איך לנהל את הדברים".

את המסעדה פתחה לפני עשר שנים, באוגוסט 2014, ואפשר לומר שהיא הלכה בעקבות הלב. גם במובן הספרותי של הביטוי, אבל במקרה שלה גם במובן המילולי. "לפני המסעדה הייתה לי חברת כוח אדם. העסקתי נשים שעבדו בניקיון בתים, ושירתנו עשרות מתושבי כפר ורדים".

-איך הגעת לניהול חברת ניקיון?

"בשנים הראשונות אחרי החתונה הייתי בבית. נאהי לא נתן לי לצאת לעבוד. אבל אז הגיעו קשיים כלכליים והייתי צריכה לצאת לעבוד. התחלתי בישקר במטבחים. זה היה היום הראשון שלי מחוץ לבית, הרגשתי איך מאתיים  איש מסתכלים מי זאת החדשה ואיך היא עובדת, ומרוב התרגשות שפכתי חלב על אחד העובדים. אמרתי לעצמי שדי, אני לא רוצה לעבוד. אבל הצורך נותר, והתחלתי לעבוד בניקיון בתים. בהתחלה אצל אנשי קיבוץ מצובה שעברו לכפר ורדים, ולאט לאט אצל עוד אנשים. בהתחלה עבדתי בעצמי, אבל מהר מאוד הפכתי את זה לחברת ניקיון. כנראה שיש לי אופי של יזמית. קיבלתי עוד בית ועוד בית, עוד מפעל קטן ועוד משרד, והתחלתי להפעיל צוות של בנות בעבודות ניקיון. בשיא הגעתי לצוות של 25 נשים שעובדות בניקיון ועשיתי את זה במשך שבע שנים. זו הייתה עבודה מאוד מלחיצה, עד שבפסח אחד חליתי והתאשפזתי בבית חולים לשבוע".

-מה זה חליתי?

"היה לי התקף לב. מה שנקרא אירוע לבבי קטן. אבל זה אמר לי תעצרי רגע ותראי איך את ממשיכה".

-ואז פתחת מסעדה?? זה אמור להיות מלחיץ לפחות באותה מידה.

"תיאורטית כן. אבל הכיף במסעדה זה שהלקוחות שלי מאוד נחמדים. הם אוהבים אותי אישית, וכשהם באים יש חיבור אישי. גם כשאני בלחץ וקשה לי, אני יכולה לצאת, להגיד להם שיש קצת עומס וצריך סבלנות, ואפילו לבקש עזרה. הם לוקחים צלחות, משרתים את עצמם, אני נותנת להם להרגיש בבית. כשזה קורה, ובמיוחד כשאני מקבלת חיוך מלקוח או לקוחה, את החיבוק הזה, זה משחרר.

"זה הפך להיות משפחתי. בחברת הניקיון הקשר נעשה בטלפונים, כולם היו לחוצים, וחלק מהלקוחות היו משוכנעים שאם יש תקלה, זה כי שלחתי עובדת למישהו שמשלם יותר. אנשים לא הבינו, ולי היה מאוד קשה. פה זה אוכל. אם האוכל טוב הלקוח מאושר, ואז גם את מאושרת. ואם חסר משהו, אפשר להחליף את זה בחיוך".

-או באוכל אחר.

"בדיוק. אם אין אורז יש צ'ולבטו".

-איך בדיוק נולדה המסעדה?

"המטבח שימש אז כמשרד של חמי. הוא בדיוק העביר את תחנת הדלק מבעלות פרטית לרשות חברת 'דלק', וביקש ממני לנקות את המשרד ולעשות סדר בקלסרים. באחת מהפסקות הקפה ראיתי את הנוף, הבנתי את הפוטנציאל. אמרתי לו 'אני רוצה לפתוח פה מסעדה'. הוא לא האמין שאני יכולה לעשות את זה. 'את לא תצליחי', אמר לי. 'אף אחד לא יבוא לאכול בתחנת דלק'. התעקשתי. אמרתי לו 'תאמין בי, אני פותחת', וזה מה שקרה. בהתחלה זה היה שני שולחנות בתוך המטבח. אנשים ישבו איתי ממש בתוך המטבח. לאט לאט הרחבנו וגדלנו. כל פעם בנינו עוד תוספת".

-אני יודע שאת לא האישה הדרוזית היחידה שמנהלת עסק עצמאי. אבל נשים בעלות עסקים זה עניין די חדש בחברה הדרוזית.

"פעם זה באמת היה קשה יותר. התפיסה הייתה שהאישה צריכה להיות בבית, לנקות, לבשל לבעלה ולחכות לילדים. אבל יוקר המחיה וגם ההתקדמות בתפיסות הביאו להבנה שהאישה חייבת לעזור. ומה שקרה זה שנשים התחילו להוביל. הן יוצאות ללמוד, מוציאות תארים, וגם פותחות עסקים עצמאיים. הגברים למדו לקבל את זה וגם להתגאות בנשים שיוזמות ועושות. נאהי, למשל, תמיד מפרגן".

צוות העובדים מבוסס על בני המשפחה וצעירות מהסביבה שעובדות כמלצריות. הבן הגדול חזר לעבוד במסעדה לאחר השחרור, אם כי פניו לשירות משמעותי במשטרה. בינתיים הוא במסעדה "וטוב שיש לי את העיניים שלו כשאני עסוקה במטבח", אומרת אילנה.

היא גאה מאוד בקשרים שנוצרים בקרב הנערות שעובדות במסעדה: "המלצריות תמיד הגיעו מכפר ורדים ומינוח. המשימה שלי במסעדה, חוץ מהפרנסה, היא ליצור ביחד. שבנות יהודיות וערביות יהפכו לחברות, שילמדו זו מזו את השפה ואת אורחות החיים. וזה קורה כל הזמן. אתה צריך להיכנס למטבח לשמוע. זה מדליק אותי, ממש מעיף אותי לראות איך הן לומדות זו את התרבות של חברתה. אני גם רואה איך הן דואגות אחת לשנייה. כשמישהי לא מגיעה חברותיה מתעניינות איפה היא, מה קרה. נוצרות חברויות של ממש, כולל ביקורים בבתים ויציאה משותפת לבתי קפה ובילויים אחרים. בימי שני, כשהמסעדה סגורה, הן נפגשות. יש למשל מישהי מכיתה י' שמתמודדת עם קשיים בבית ומחלה של אביה. היא מקבלת מחברה המון תמיכה וחיזוק".

גם רוב הלקוחות מגיעים מכפר ורדים, מיעוטם מינוח ומיעוט נוסף מיישובי הסביבה ותיירים מזדמנים.

יש לך תפקיד בחיים

אילנה סעיד גם פעילה בעמותת מעגלי חיכאיאת שמפעילה דורית קראוס גבאי מכפר ורדים. העמותה מחברת נשים בנות כל הדתות, ומקיימת מגוון פעילויות. במהלך המלחמה אילנה התרחקה לתקופה מהפעילות, ולאחרונה שבה אליה. "כשדורית סיפרה לי על מטרת המעגל, חיבור בין יהודיות לערביות, להוכיח שאפשר גם אחרת, מיד התחברתי. אני מאמינה ברעיון שאנחנו יכולות  לבנות עולם יותר טוב והאמנתי גם במעגל. התחלתי לנסוע כל יום שני עם דורית וזה היה נהדר. בכל פעם היה למעגל מנחה אחר והוא עסק בנושא אחר. הייתה גם את הפעילות של סיפורים אישיים, ומאוד התחברתי לרעיון ולפעילות.

לאחר שפרצה המלחמה עלו במעגלים כמה דעות שמאוד הכעיסו אותי. יום אחד הייתה מישהי שדיברה על האנשים בעזה שלא יכולים לסבול יותר את הכיבוש, שהחיילים שלנו הם האשמים. באותו חודש נהרגו שני שכנים שלנו מינוח – עלים עבדאללה בגבול לבנון, וסלמאן חבקה שנהרג בעזה. שניהם שכנים שלנו".

-אבל בטח יש בקרב הנשים מגוון של דעות.

"זה נכון. בתחילת אותו מפגש כל אחת דיברה על הכאב שלה. נשים יהודיות דיברו על הסבים שלהן שעברו את השואה, קרובי משפחה שעברו את מלחמת יום כיפור ועכשיו האירועים בעוטף עזה. היה בכי, ראיתי כאב עצום, וגם אני חשתי כאב גדול. ואז קמה אותה אישה ובעצם אמרה שמי שאשם זה 'אתם'. היא לא ראתה את הכאב של שני הצדדים, רק צד אחד. והמטרה של המעגל היא לראות את הכאב של כולם.

"גם אחת המנחות הזדהתה כישראלית פלסטינאית, והיה לי קשה עם זה. עד אוקטובר האמנתי מאוד בפעילות. גם כשהייתי עמוסה מאוד ועייפה מאוד הייתי עוזבת הכל ומגיעה לפעילות. אבל באותו יום הכאיבו לי שתיים. אחת שהאשימה את החיילים ואת ישראל באחריות למה שקרה ב-7 באוקטובר, ואחת שהזדהתה כפלסטינאית".

לאחר הפסקה של כמה חודשים, אילנה שבה לפעילות בעמותה. הטריגר היה סוכן של מכונות קפה שהגיע למסעדה. "הוא שיתף אותי בטראומה שלו מה-7 באוקטובר, כשהיה בצימר עם שלושה ילדים קטנים. הוא שמע את הכל במשך יומיים, ורק לאחר יומיים חולץ עם ילדיו. הוא לא רצה להגיע לכאן בגלל שפחד מאזעקות. לא היה מוכן לנסוע מעבר לכרמיאל. אבל בזכות השיחה שלי איתו העז להגיע לכאן, והוא שלח לי הודעה שבזכותי התגבר על הפחד. הוא כתב לי 'חיזקת אותי יותר מהפסיכולוג שלי. יש לך תפקיד בחיים ויש לך משהו שאת צריכה להמשיך איתו'. למחרת צלצלתי לדורית, הסברתי לה למה כעסתי, ומאז וחזרתי לפעילות במעגלים".

מאז שפרצה המלחמה כל מי שמגיע למסעדה על מדים לא משלם. זה התחיל ממש בימים הראשונים אחרי ב-7 באוקטובר, ונמשך עד היום.

-מי שרוצה לשלם שיוריד מדים?
"בדיוק", היא צוחקת, ומספרת על קשרים שנרקמו בינה לבין חיילי סדיר ומילואים שהוצבו באזור והפכו לידידים. "הם שולחים לי הודעות על בסיס שבועי, ויש כאלה שכבר מגיעים לאזור לסבב שני של שירות מילואים".

-איך זה קרה?

"אחרי הטבח כמעט לא הייתה עבודה. אפילו שחררתי עובדים. לאנשים לא היה חשק לאכול, וגם פחדנו קצת לצאת מהבית. לקח לכולנו זמן להבין מה קורה. יום אחד התיישבה כאן חבורה של חיילים ששירתו באזור. הם רצו עלי גפן ופלאפל, ואני שומעת אותם מהמטבח מחשבים שקל לשקל לראות שיש להם מספיק כסף לשלם. הרגשתי צביטה בלב, ואמרתי להם תבקשו מה שאתם רוצים, ואל תחשבו על כסף. הם ביקשו מנה אחת של עלי גפן, הגשתי להם את כל הסיר והבהרתי שלא אקבל מהם כסף. הם התעקשו, אבל אני עקשנית יותר. לקחתי את הטלפונים שלהם והמשכתי לטפל בהם באופן יומיומי. דאגתי להם על בסיס יומי למרק, לחומוס וגם לבדוק מה שלומם".

-על כמה מנות ביום אנחנו מדברים?

"בהתחלה זה היה מעל מאה, ואפילו מאתיים מנות ביום. עכשיו קצת פחות".

-איך עומדים בזה כלכלית?

"בשלב מסוים באמת נקלעתי לבעיה כלכלית קשה. הרגשתי שאני מאבדת את היכולת להמשיך לתרום. חברה שלי אמרה לי להפסיק, הסברתי לה שאני פשוט לא יכולה. אני רואה את השמחה שלהם בעיניים, רואה את החיוך, רואה שמחכים לי. ואחרי שאמרתי את זה, כאילו אלוהים הקשיב לי והלקוחות חזרו. כמעט בבת אחת. מהחודש השלישי העבודה חזרה והמסעדה הרבה יותר עמוסה מאשר לפני המלחמה".

-איך את מסבירה את זה?

"אולי אנשים התחברו אליי… משהו השתנה מבחינה רגשית. יותר מהכסף, חשוב לי לראות שהאנשים נהנים, שהצלחות ריקות. אולי בעקבות המלחמה אנשים יותר מתחברים לזה. עם ישראל חי, וזה כיף לי. שאשתף אותך במשהו?".

– בטח.

"ב-6 באוקטובר, יום לפני הטבח שהיה גם ערב שמחת תורה, היה כאן עומס גדול. בין השאר היו כאן שתי בנות במדי צופים שחיכו המון זמן לחומוס, וילד שהגיע לקחת הזמנה כשאבא שלו מחכה בחוץ ברכב. אני ראיתי ששלושתם חיכו כמעט חצי שעה, הילד כבר אמר שאבא שלו מתעצבן באוטו, ואני זירזתי את העובדות. זה היה יום עמוס, וחזרתי הבייתה כועסת על עצמי איך לא עמדתי בלחץ.

"יום למחרת פתאום אין לי אנשים. לא הבנתי מה קרה. אמנם בבוקר הקפיצו את הבן שלי שבסדיר, אבל לא שמעתי חדשות ולא קישרתי. בשבתות אני רגילה שמשבע בבוקר אנשים עוברים וקונים אוכל בדרך למרכז, ובאותו יום כלום. רק בשמונה וחצי התקשר לקוח שהייתה לו הזמנה גדולה כדי לבטל 'בגלל מה שקורה במדינה'. שאלתי מה קרה, ורק אז שמעתי על האסון. הרגשתי כאילו מישהו שפך עליי קרח". 

מקום של תרבות

אילנה מספרת שהיא מתחילה את יום העבודה כל יום בחמש בבוקר, ומסיימת אותו רק בסביבות שש וחצי שבע בערב. כשאני שואל איך היא עומדת בזה היא מניעה את ידה בתנועת ביטול: "אני מתה על זה. כשאתה אוהב את מה שאתה עושה אתה עומד בכל דבר".

-מה התוכניות לעתיד? נניח בעוד חמש שנים.

"אני רוצה שהמסעדה הזאת תהפוך למפגש חברתי. שכל אחד יוכל לפתוח את הלב שלו. החלום שלי הוא שיהיו כאן פעילויות משותפות לבני נוער ולמבוגרים. שהמקום יהפוך לא רק למקום של אוכל, אלא גם של תרבות וחיבור".