ראש המועצה של כפר ורדים אייל שמואלי קיבל מקודמו בתפקיד, סיון יחיאלי, רעיונות ותהליכים אפויים וגם חצי אפויים. את רוב הרעיונות שהועברו אליו הוא לא מימש אלא מסמס, שהרי אלו לא הרעיונות שלו. כמו למשל, מתחם הגולדן וילג׳. יכול היה לתקן חלק מהפגמים הבולטים שמיררו את חיי התושבים במקום. כראש מועצה היה באפשרותו להשפיע על היזם. אבל הוא בחר לנטוש את התושבים שמתגוררים במקום, בתואנה שזה שטח פרטי ולא מעניינה של המועצה. את התוצאות של הפניית הגב הזו אנו רואים עד היום: פצע בנוף ובלב של קהילת כפר ורדים, 12 שנה מאז התחלת הבנייה, ולא רואים את הסוף.

עוד תוכנית שהוצעה על ידי ראש המועצה הקודם הייתה חילופי שטחים עם מעלות, שמטרתה להכניס את כפר ורדים לתחום יישובי העימות שנהנים מזיכוי ממס. אייל שמואלי אימץ את הרעיון בחום והשקיע המון כסף ומאמצים לקידומו. התוכנית עלתה על שרטון ותלויה היום בהחלטת בג״ץ.

מאז בוטל הזיכוי ממס לכפר ורדים ניתנה פקודת שעה שחודשה בכל שנה ואיפשרה את המשך הזיכוי ממס. אייל שמואלי החליט ללכת לכיוון שינוי חקיקה. כותב העיתונאי גלעד צוויק: ״כמעט כולם תמכו בהסכם: בכפר ורדים, במעלות ובמשרדי הממשלה. גם הוועדה הגיאוגרפית שמינה שר הפנים תמכה במהלך – פה אחד… אך אז הגיע המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גיל לימון – שניפק חוות דעת הפוסלת את ההסכם בגלל 'מבחן סבירות' – המצוי בימים אלו במוקד הרפורמות המשפטיות של השר יריב לוין. 'המשנה ליועמ"ש חושב שזה לא מספיק סביר להחליף שטחים לטובת הטבות מס, אך זה כן סביר שהיישוב יתפרק', אומר שמואלי… והוא מוסיף: 'דווקא הרפורמה של יריב לוין תעשה סדר, גם בכפר ורדים'. לאחרונה הוגשה עתירה לבג״צ ובית המשפט העליון ידון בנושא" (גלעד צוויק, now14.co.il, ינואר 23).

בינתיים, כידוע, הכפר אינו נהנה מזיכוי ממס וקשה להאמין שבית המשפט העליון יאשר את ההסכם עם מעלות, שהרי הוא עלול להוות תקדים ליישובים אחרים שיבקשו גם הם חילופי שטחים עם שכניהם כדי לזכות בהטבה.

ירושה חיובית ביותר ששמואלי פספס, הייתה אישור להקמת מעגל תנועה בכניסה לכפר כדי להקל את העומס ביציאה. היוזמה אושרה במועצה הקודמת אך שמואלי לא מיהר לאמץ אותה, עד שפג תוקף התקציב של משרד התחבורה שאושר לתב״ר הזה. לפני כשלוש שנים הצהיר ראש המועצה בפגישה עם תושבים ברחוב אלה, שאין צורך במעגל תנועה תודות לכביש החדש שנבנה לטובת תושבי גבעת האורנים. כרגע הכביש החדש שומם ברובו, בין היתר משום שנדרשת נסיעה של כמה קילומטרים כדי להגיע אליו.

אייל שמואלי מצא תחליף לצמצום הפקקים ביציאה וכחלק מ׳חגיגת׳ הבחירות החליט להרחיב את הנתיב לפנייה ימינה. הדבר לא יסייע לפונים שמאלה, המהווים חלק גדול מנפח התנועה, הם אלו שיוצרים את עיקר העיכובים ומעורבים ברוב התאונות. הפנייה שמאלה נותרה בעייתית מאוד, משום שזרם המכוניות שבאות מכיוון תפן הוא כמעט בלתי פוסק בשעות מסוימות. בינתיים העבודות על נתיב הפנייה ימינה נמשכות והתורים ביציאה מן הכפר ארוכים מתמיד. נתיב ימני יהיה כנראה, אולי לפני הבחירות, אבל הפקקים בפנייה שמאלה לא ישתנו והצומת תישאר מסוכנת.

עוד ירושה של המועצה הקודמת אושרה וקודמה בהשקעה גדולה של כסף ואנרגיה: תוכנית אסטרטגית לכפר ורדים. זה היה רעיון עיוועים, שלא התאים ליישוב קטן כשלנו. רון מוסקוביץ כבר ניסה להכין תוכנית כזאת, אבל לא יצא מזה כלום, שוב, מפני שמשאביה של המועצה מצומצמים ואין די כוח אדם מקצועי.

למרות הכל, אייל שמואלי החליט ללכת על זה, במיוחד אחרי שהבטיח בחוג בית לפני בחירתו שיכין תוכנית חומש. תוכנית חומש לא הוכנה, אבל שנתיים לאחר הבחירות, באוגוסט 2020, עלה נושא תוכנית אסטרטגית לכפר ורדים, ל-15 עד 20 השנים הבאות. התוכנית אושרה בקונסזוס האוטומטי הנאכף בישיבות המועצה. נבחרה חברת הייעוץ והוקצה סכום כסף נכבד לנושא.

התושבים נקראו להשתתף בדיונים פומביים בשולחנות עגולים. תושבים רבים נרשמו והכל התנהל בצורה מופתית בהנהגתה של מנכ״לית המועצה שרשמה כל מה שנאמר בדיונים. היא לא הפיצה לנו סיכום.

תהליך הוצאת המסקנות האסטרטגיות היה כנראה סבוך במיוחד מפני שהיינו צריכים לחכות שלוש שנים, עד 2023, ערב הבחירות, כדי שהמועצה תאשר את ההמלצות של חברת הייעוץ. התוכנית פורסמה לתושבים מאוחר יותר. כהרגלו, ראש המועצה לא מצא לנכון לשתף את הציבור. התוכנית לא זכתה להתייחסות הגורמים המעורבים ונראה שכבר נשכחה באחת המגירות.

זאת הייתה רשימה חלקית של הפאשלות של המועצה המקומית כפר ורדים והעומד בראשה. המשך יבוא.

מאז ה-8 באוקטובר הנחיתי סדנאות בישראל ובארה"ב. יצרתי עם שותפותיי מקומות בטוחים להרגיש הכל, לשחרר, להתחבר. בימים אלו שוחחתי ונפגשתי עם מאות א.נשים.

דיברתי, בכיתי, כאבתי, כעסתי.

ועדיין הכל בתוכי.

מציק, בעיקר בלילות.

פגשתי גבר צעיר שהגיע מהעוטף ורק רצה לשכב על האדמה בלב קבוצה תומכת כדי להרגיש שהיא עדיין שם עבורו, סופגת את הזוועות שרק היא יכולה להכיל.

פגשתי צעקות קורעות לב של משתתפות בסדנה בקיבוץ, ואמא מפוחדת שהגיעה לבדוק מה קורה. אולי הטבח הגיע גם אליהם, במרכז הארץ?

פגשתי אשה שעשתה למען השלום שנים כה רבות, ועכשיו רצתה להרוג מישהו.

אולי זה יעזור לה לשחרר את תחושת הבגידה הנוראית.

ואז, אחרי שחבטה על כריות במשך דקות ארוכות, הגיע בכי עטוף בעצב שאין לו סוף.

פגשתי גבר שחיבק אותי כשרעדתי ובכיתי ואז פתאום הבין את חרדת בנו הצעיר, הפוחד לאבד אותו, את אביו.

והייתה גם אשה יהודייה מארה"ב שהחביאה סכינים במקומות שונים בביתה ותכננה דרכי מילוט אל השכנים למקרה שיגיעו גם אליה. ואשה אחרת שלא הפסיקה לעשות אפילו לרגע כדי לא לטבוע ביגון. ואשה שנשאה איתה כאב בן דורות של עם החי ללא ארץ. פגשתי צעירה שרצתה לשמוע ולו לרגע שאני מבינה את הכאב הבלתי נסבל של אמהות בעזה, ואת בני משפחת החטופה מהכפר שלי הנאבקים ללא לאות כבר 106 ימים להשיבה הביתה.

וידיד אהוב שרגע לפני כניסתו לעזה שיתף שהיכולת לחוש חמלה לצד השני כמעט נעלמה לו.

פגשתי חברה ששניים מבניה בעזה והיא בקושי ישנה בלילות. פגשתי את עצמי בניתוק, בפחד, בכעס, ברצון לנקמה ובלב פתוח, מבין, מלא באהבה. אני לא יודעת לאן כל זה יוביל, רק יודעת שהרגעים בהם אנו מסכימים להרגיש את הכאב שלנו, של אחרים, הם רגעי חסד, עם תחושה עמוקה שכולנו מחוברים ואין עוד מלבדה ואין עוד מלבדו.

***

הרגעים האלו, ושעות האזנה לסיפורים שוברי לב ברדיו בזמן שהגרון נחנק והדמעות זולגות, הבהירו לי שכולנו בטראומה. כולנו.

ואז נזכרתי שב-2010 חברה שהייתה אז מנכ"לית קרן קריגר השתתפה באחת הסדנאות שלנו בחו"ל שאותה הנחיתי יחד עם אן ברדני. זו הייתה קבוצה של כ-20 נשים שכללה יהודיות וערביות פלסטיניות מישראל ונשים מארה"ב. חברתי הגיעה כי במשך שבע שנים הארגון שלה תרם כספים עבור עבודת קירוב הלבבות שלנו, אבל היא מעולם לא השתתפה בסדנה כי רובן התקיימו בישראל. בסיום הסדנה אמרה לנו: "חשבתי שאצטרף לסדנה לשעה-שעתיים ואז אלך לקבל עיסוי. אך ברגע שהסדנה החלה לא יכולתי לעזוב, הרגשתי שאני חייבת להישאר כי זו עבודת הריפוי הכי משמעותית ברמה האנושית שאי פעם חוויתי". בשיחה מאוחרת יותר הוסיפה: "ניצן, העבודה שלכן מדהימה, אבל 3-4 קבוצות בשנה זה לא מספיק. כדי לעשות שינוי מהותי, עמוק ולטווח ארוך תזדקקו לצבא של מרפאים, Army of Healers".

במשך שנים המשכנו להריץ קבוצות שונות מבלי לגדול באופן משמעותי, וקובץ המילים Army of Healers נותר לי בראש. ואז הגיע ה-7 באוקטובר, וכמו הרבה אנשים הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה. בתחילת נובמבר, בעקבות ספר שלי שיצא לאור ב-2023 (Together Beyond Words: Women on a Quest for Peace in the Middle East), הפגישו אותי עם פעיל חברתי בשם עלי שהוא במקור מדובאי. הוא שאל אותי מה הייתי עושה אם היה לי כסף ויכולתי להגדיל את הנפח וההשפעה של העבודה שלנו. מיד עניתי: "הייתי מקימה Army of Healers". וכך, בשיתוף פעולה עם עלי, התחיל להתגלגל הרעיון.

חשבתי שבמקום 3-4 קבוצות נוכל לכנס 100 קבוצות ריפוי בשנת 2024 ברחבי הארץ ובשטחים. לקבוצה יוזמנו כל מי שרוצה לקבל מתנה של הקשבה, שחרור רגשי, ביחדנס, קרבה, מודעות וריפוי. כל קבוצה תיפגש לעשרה מפגשים שבמסגרתם המנחים יצרו מרחב בטוח ומכיל לכל הרגשות והתחושות העולים בנו בימים אלו: כאב לב, מועקה, כעס, יאוש, פחד, מתח, כדי שלא הם יובילו את התנהגותנו ביומיום. אנו מאמינות שכאב שלא מותמר מועבר הלאה, ולעיתים קרובות יוצר עוד כאב וסבל.

אנשים ששמעו על הרעיון שאלו על המילה army, צבא. האם זו המילה המתאימה? חשבתי על זה רבות, ואף חיפשתי מילה חילופית. ואז חברה אמרה לי שבאנגלית המילה arms פירושה גם זרועות. זרועות היכולות לחבק ולגעת. כמו כן אחת המשמעויות של המילה צבא היא קבוצה ענקית או גוף של אנשים המתארגנים לקידום מטרה. ובנוסף, ביהדות ובנצרות "צבאות" הוא אחד השמות של אלוהים. לכן החלטתי בשלב זה להישאר עם המילה army, ולדעתי אזורנו והעולם כולו זקוקים ללא פחות מ-Army of Healers.

היה לנו חשוב שהמנחים לא יעבדו בהתנדבות. אחרי חודשים של התנדבות מבורכת שלי ושל רבים, הבנתי שכדי לאפשר המשכיות והכרה בעבודת הריפוי, חייבת להיות תמורה כספית. לא הגיוני שכל כך הרבה כסף בעולם מושקע בנשק וכלי מלחמה, וכל כך מעט בעבודה מרפאת. פרסמנו תיאור תפקיד ברשתות, ולשמחתנו פנו יהודים וערבים פלסטינים מכל הארץ, ואנו מגייסים עוד ועוד מנחים טובים.

תרצה פיירסטון שכתבה רבות על נושא הטראומה טוענת: "חשוב לזכור שטראומה קיצונית לא רק מעצבת מחדש את חייהם של אלה שחיים בפועל אירועים מחוננים. הטראומה היא גם רכבת רועשת העוברת דרך ההיסטוריה ומפקידה את מטענה בתוך חייהם של הדורות החדשים".

לדעתי ברגע זה אנו נקראים לעשות מעשה אמיץ, לעצור את הרכבת, לטפל במטען הכאב שהיא נושאת כדי לוודא שהמשא שיגיע לדורות הבאים יכלול גם יכולות לפתור קונפליקטים בדרכים לא אלימות, בעבודת ריפוי פנימית, דיאלוג, הכלה הקשבה וחמלה.

פיגועים ביהודים ישראלים אינם חידוש, ומתמשכים לאורך 100 שנות התנועה הציונית. ארגוני טרור אכזריים פעלו בשטח המדינה ורצחו אזרחים וחיילים רבים. אך כל אלו לא דומים לזוועות שהתרחשו בעוטף.

זכור לנו הטבח במעלה עקרבים במרץ 1954, בו נטבחו 12 נוסעים ישראלים בדרכם מאילת לתל אביב. ומאז לאורך השנים הסתננו פלסטינים בעיקר מרצועת עזה ומממלכת ירדן לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. התקפות הטרור לא פסק למרות פעולות התגמול ויוזמות מלחמה רבות.

הסכמי אוסלו פתחו את שערי הגיהינום ופעולות הרצח בישראל הלכו והתעצמו הן בהיקף פעולותיהם והן באכזריותם, ולמרות הכול עדיין לא הגיעו לממדים הבלתי אנושיים שהתרחשו בשבת השחורה.

רצח הוא רצח וטרור הוא טרור, ובכל זאת קיימים הבדלים בדפוסי הפעולה של ארגוני הטרור. החמאס פועל ממניעים דתיים לשם השמדת היהודים בין הים לירדן מתוך אמונה דתית קיצונית. מדובר באידיאולוגיה ברורה ומוגדרת היטב, בעלת מאפיינים משותפים לכולן, ממרוקו במערב ועד פקיסטן במזרח. הכרזת מלחמה טוטלית על הלא מוסלמים והפעלת אמצעים כוחניים, כשהם לא בוחלים בשום אמצעי לכפות את רצונם. המקרה של המדינה האסלאמית (אלדולה אלאסלאמיה – דאעש) הוא מקרה בוחן לשבת השחורה.

עדויות הניצולים מהטבח משלימות ומחזקות את רעיון העוועים שהשימוש בטבח ללא הבחנה הוא אמצעי לגיטימי וחיוני לממש רעיון המדינה האיסלמית על פי חזון החמאס.
***
החמאס מחזיק בחטופים ומשתמש בהם ככלי נשק ליום הדין. הם משכללים, מחדדים ומשחיזים את סכיניהם המשוננים באמצעות החטופים. מחבלי החמאס הפכו את שני האחים הג'ינג'ים, כפיר ואריאל, לסמל המאבק הבלתי מתפשר של החברה הישראלית.

השנאה מבית מדרשו של האיסלאם העזתי אינה יודעת גבולות. היא רדיקלית, נטולת כל סימן אנושיות ומתגמלת בשנאה עצמית לכדי התאבדות אישית וקולקטיבית. אנדה גלוקסמן, הוגה פוליטי ואינטלקטואל צרפתי, טוען שאין לחלק את החברה לשתי קטגוריות הנאבקות על משאבים כלכליים ופוליטיים בין ימין לשמאל. לטענתו שתי קטגוריות אלה אינן יכולות להתקיים בחברה פתוחה, אוניברסלית ומתוקשרת ללא גבולות. בעידן הליברליות בחברה האנושית, יש להתמקד בשלושה נושאים עיקריים: א. זכויות אדם ב. עזרה הומניטרית ג. מאבק נגד הרודנות. הגיע הזמן לדון באופן חופשי בשלוש הקטגוריות שאומצו על ידי החברה המערבית וישראל בכללה. השפעתם של שלושת ערכים אלה אינה נחלת הכלל, וזאת משום שרוב רובה של החברה האנושית היא רודנית, ואין בה זכויות אזרח.

האם ערכים האלה מחייבים חברות אסלאמיות פונדמנטליסטיות? המקרים של דאעש וחמאס מוכיחים את ההפך. החמאס הוא רודן חסר מעצורים, עליונות הדת מוחקת זכויות אדם, והוא אינו כפוף לערכים הומניים. אם כך, מדוע אנחנו חייבים להחיל אותם על עצמנו בעת שאזרחינו הלא מעורבים אינם מקבלים כל סיוע?! אם החטופים לא מקבלים את המעט הנדרש כסיוע הומניטרי, כך גם העזתים לא יקבלו מאומה.

סיפרו לנו שהכנסת הסיוע לעזה, כולל דלק ולצד הגברת הלחץ הצבאי, יזרזו את החזרת החטופים. בשורה התחתונה זה לא עמד במבחן התוצאה. מכאן החובה להפסיק את הסיוע ל"בלתי מעורבים" (כהגדרת הנשיא ביידן) עד הבאת החטופים הביתה!

הדילמה של כולנו היא קשה ובלתי ניתנת לפתרון: לשחרר את החטופים בתמורה להפסקת המלחמה; או להמשיך במלחמה תוך תמרון קרקעי עד לשחרור החטופים? בין שני ערכים אלה מתנהל מאבק מייסר וכואב. הטענה שקורבנו של היחיד מביא גאולה לרבים טומנת בחובה ערך עליון של הגנה על הרוב לחיים, כשהיחידים משלמים את המחיר. האם זהו המקרה?

מקרה טבח התלמידים בבית הספר נתיב מאיר במעלות (15 במאי 1974) על ידי ארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, בו נטבחו 22 תלמידים מצפת ונפצעו 68 אזרחים, הדגים דילמה זו: לשחרר מחבלים בתמורה לתלמידים, או לא לשחרר והתלמידים ייהרגו? שר הביטחון משה דיין מימש למעשה את הערך של הקרבת המעטים, התלמידים, כדי לגאול את הרבים לחיים. הוא נתן הוראה לפרוץ פנימה לבית הספר ולהרוג את המחבלים, בידיעה שרבים מהילדים כנראה ייהרגו. כל כניעה, טען, תביא בעקבותיה אסונות על הרבים.

אילנה, תלמידה שנהרגה באירוע, השאירה מכתב בו כתבה בכתב ידה: "אני יודעת שאני הולכת למות למען ארץ ישראל". הייתי שם, ראיתי את הזוועה, הייתי בפנים. חלקם היו תלמידיי. האם הקורבנות במודע הביאו להפסקת מעשי הרצח והחטיפות? לא!

מהו, אם כן, הפיתרון? צריך להפסיק את הסיוע לאזרחים "הבלתי מעורבים" עד שישוחררו הבלתי מעורבים הישראלים שנחטפו בשבת השחורה. עזתים "בלתי מעורבים" רבים היו מעורבים באונס, בביזה, בשריפה, בעינויים בגוף ובנפש. העזתים הם ברובם תומכי חמאס, ומזוהים רעיונית עם מטרות הארגון. ה"בלתי מעורבים" הם חלק מהגוף הרצחני. הם חסרי זכויות עד להחזרת אחרון החטופים.

ב-7 באוקטובר 2023 השתנו החיים של כולנו. לתמיד. בכל אחד מאיתנו זה נגע במקום אישי, כואב, מפחיד.

דורון בולדס, חבר, קולגה ושותף עסקי באין ספור אירועים, נרצח במסיבה ברעים אחרי שהגיע לשם להאכיל את החוגגים. איילת ארנין ושגב קירזנ'ר, הילדים של השכנים מעצמון, נרצחו אף הם.

מתוך הכאב העצום הייתי חייב לתעל את תחושת האין אונים, וכשחבר חקלאי סיפר לי שהוא ואחיו בדרך לעזה ושהוא לא יודע איך יתרכז במלחמה בעת שהזיתים הבשילו ועומדים לנשור מהעצים במשק, הבטחתי לו שאעזור ואגייס מתנדבים. בה בעת הבנתי שזו בעיית רבים ולא בעיית יחיד.

החקלאות הישראלית עברה תהליך התדרדרות ודיכוי קשה במשך שנים רבות. משרד החקלאות מצד אחד ורשתות השיווק מהצד השני גרמו למצב בו משקים רבים ננטשו, לרבים מהחקלאים אין דור ממשיך והם מסתמכים על כוח עבודה זר. הטבח שבוצע בעובדים הזרים בשטחי העוטף גרם לעזיבתם המהירה של מעל ל-15 אלף תאילנדים, ויחד איתם עזבו גם כל הפועלים הפלשתינים. המשקים נותרו ריקים מידיים עובדות.

הבנה מהירה של הסיטואציה, שבוע לתוך המלחמה, גרמה לי לגייס את עצמי בצו 8 אזרחי ולהקים קבוצת פייסבוק בשם "צו 8 לחקלאות" שהפכה תוך שלושה ימים להיות הזירה העיקרית למפגש בין חקלאים שזקוקים לעזרה לבין מתנדבים מכל קצוות הארץ. לצד הקבוצה גויס צוות ניהול, פתחנו חמ"ל, בנינו במהירות מערכת טכנולוגית שתאפשר למפות את המשקים והצרכים הדחופים וגייסנו עשרות מתנדבים לניהול המפגש בין הצרכים לבין קבוצות מתנדבים.

קבוצת הפייסבוק הגיעה במהירות לעשרות אלפי ישראלים ותוך חודשיים נכנסו אליה 1.36 מיליון אנשים, ומאות חקלאים מכל רחבי הארץ ביקשו וקיבלו סיוע. עשרה ימים לתוך המלחמה, בעודנו מגייסים מתנדבים, עלתה שאלת הביטוח למתנדבים, גם לאלו שמגיעים עצמאית מהמודעות למשקים. שיחת טלפון ארוכה בשעת לילה מאוחרת לאילת כהן קלוזנר, סגנית ראש מנהל ומנהלת אגף נפגעי עבודה בביטוח לאומי, הפכה תוך 48 שעות לשינוי נהלים שמאפשר לכל הארגונים לרשום לצרכי ביטוח לאומי את המתנדבים וגם למתנדבים העצמאיים להרשם לצרכי ביטוח דרך קבוצת הפייסבוק של "צו 8 לחקלאות". מגיעה לה הערכה רבה ותודה גדולה.

עזבתי את העבודה ממנה אני מתפרנס, ההתנדבות שאבה אותי והייתה בלי ספק הדבר הכי חשוב לעשותו. בחודשיים הראשונים הייתי מחובר למחשב ולטלפון 20 שעות ביום שבעה ימים בשבוע, בניסיון לתת מענה לכמה שיותר משקים. עשיתי זאת מבלי לחזור הביתה לגליל, מלבד בסופי שבוע, פשוט כי חבל על הזמן בדרכים.

טיפלתי באין ספור מקרים מורכבים וקשים של חקלאים שבני משפחתם נרצחו, נחטפו לעזה, משקים שבעל המשק בעצמו נרצח או נפטר. לירז, לדוגמה, שבעלה החקלאי נפצע, אמרה לי: "פצעו אותנו, רצחו אותנו, חטפו אותנו, אבל על החקלאות לא נוותר". דוגמה נוספת היא בעל משק, ששלחנו אליו קבוצה לשתול קישואים, יום אחרי סיום השבעה על בנו שנרצח. כששאלתי אותו איך אתה עושה את זה?, ענה לי בקול רועד שבנו נרצח, שאר משפחתו מפונה והעבודה באדמה היא היחידה שמונעת ממנו לקפוץ מהגג. סיפורים כאלו ואחרים, קשים, עצובים, יש לי עשרות.

בהתחלה חשבתי שאבנה מערכת שתאפשר גישה לכל הארגונים והמיזמים, תאפשר לסנכרן מידע ולהפוך למקום בו תיווצר סינרגיה שתמנע כפילויות בסיוע ותאפשר בצורה יעילה להגיע לכמה שיותר משתמשים. אבל לא לקחתי בחשבון את שלושת הכ' – כוח, כסף וכבוד, שהכשילו את המהלך. בחרתי ש"צו 8 לחקלאות" יהיה ארגון לא פוליטי על מנת שאוכל לעזור לכולם, בלי דעות קדומות, וזאת על אף היותי "אנרכיסט" בעל דעות מוצקות. בתקופת המסיק שלחתי מתנדבים לחקלאים חילוניים ודתיים, יהודים, ערבים ודרוזים, כשאני אומר בכל הזדמנות שהגשם משקה את העצים של כולם אותו הדבר.

כששאלתי בקבוצת הפייסבוק מה מניע אתכם להתנדב? עיקר התגובות התמקדו בכך שההתנדבות היא הפסיכולוג הכי טוב שיש. אנשים אמרו שההתנדבות עזרה להם לא פחות מאשר לחקלאים. דיברו על להיזכר איך האוכל שלנו גדל, על חיבור לערכים, לעבודת האדמה, דברים שנשכחו עם השנים. גם הביטוי "ביטחון תזונתי" לא נעדר מהשיח. הישראלים שיצאו לקטוף עגבניות לא רוצים לאכול עגבניות שתלויות ברצונו של ארדואן, או מלפפונים שמגיעים מירדן.

בשלב הזה משרד החקלאות ממש לא בתמונה. הייתה פגישה מתסכלת עם מנכ"ל המשרד ובכיריו, בה ביקשתי דבר פשוט: שיעמידו אוטובוסים בסבידור מרכז בתל אביב ויאפשרו לנו למלא אותם במתנדבים ולהסיעם לעוטף, אסם הירקות של מדינת ישראל. את התשובה אחסוך מכם, אבל לאורך כל השיחות הסבירו לי שאי אפשר להעביר לי כסף כי אני לא עמותה ורדיקלים חופשיים הם לא יישות שיודעים איך להתמודד איתה. ואני בכלל לא ביקשתי כסף, אלא רק תחבורה שתתופעל ישירות על ידי משרד החקלאות.

בשלב זה הכריז סוף סוף משרד החקלאות על קול קורא לעמותות שמסייעות לחקלאים. נכון, אפשר לעשות את זה הרבה יותר יעיל וזול, אבל זו המציאות. איחוד מחויב המציאות עם גוף שניגש לקול הקורא, עמותת "לב אחד", איפשר לנו להוציא מאות אוטובוסים תוך חודשיים. אבל ב-31.12.23 נגמרה המלחמה מבחינת משרד החקלאות, והתקצוב נעצר כשאנחנו נאלצים לדחות פניות רבות של קבוצות שרוצות להתנדב ומחפשות מימון להסעה.

עד היום הבעיה עדיין לא נפתרה. נכון, התחילו לחזור חלק מהעובדים הזרים, ואולם החקלאים עדיין במצוקה ענקית, מצמצמים חממות, מסתכלים בעיניים כלות על הפרי הנושר מהעצים וזה במקומות שיש אליהם גישה. בחלקים נרחבים מגבול הצפון אין אפשרות בכלל להגיע לשטחים, וניסיונות של חקלאים להיאחז במשק עלו לעתים בחייהם.

נכנסנו מתחת לאלונקה. אנחנו, האזרחים הצלנו את החקלאות הישראלית מקריסה באופן ברור, יספר לכם את זה כל חקלאי. תוך שלושה חודשים הוצאנו דרך "צו 8 לחקלאות" 120-150 אלף מתנדבים שעבדו ביותר מ-1,000 משקים בכל הארץ. היינו, יחד עם עוד ארגוני מתנדבים, חסם העורקים שאיפשר פעילות וחיים. אבל עכשיו החקלאות חייבת לעלות מיידית על סדר היום הציבורי, ולהישאר בראשו גם ביום שאחרי.

חייבים להבין שהחקלאות הישראלית היא זו שבעבר קבעה את גבולות המדינה (בהכרזה בכ"ט בנובמבר 1947 גבולות המדינה שורטטו בהתאם לשטחים החקלאיים של ההתיישבות היהודית), וגם היום לאורך כל גבולות המדינה פזורים מושבים וקיבוצים מבוססי חקלאות, נטישתה תגרור גל עזיבה שיסכן את קיומם של היישובים שמהווים שכפ"ץ גם לביטחון המדינה.

צריך להפנים שחקלאות איננה רק ענף כלכלי שנמדד בעלויות ובמחיר התוצרת. אנחנו חייבים לשמור על ביטחון תזונתי, כזה שלא יחשוף אותנו למצב שבו לא תהיה תוצרת חקלאית בישראל בגלל אמברגו פוליטי (ארדואן למשל), או העדפות אחרות בשל מצוקה בשווקים מסיבות של מגפות (קורונה) או מלחמות שאינן בשטחנו (רוסיה-אוקראינה). אנחנו הצרכנים חייבים לתמוך ולהעדיף תוצרת מקומית, ומשרדי הממשלה חייבים לשנות גישה ולשקם את החקלאות הן על ידי שינויים רגולטורים כגון הורדת תעריפי מים וסובסידיות ישירות לחקלאים, והן על ידי תמרוץ כוח עבודה מקומי, כמו מתן מענקים מוגדלים לחיילים משוחררים שיעבדו בחקלאות, קורסים מקצועיים והפניית אנשים שאינם במעגל העבודה לעבודה בחקלאות.

לנו, האזרחים, יש עוד משימה. גם אם יש לכם כבר סלפי מלפפון או שאספתם ביצים בלולי הצפון, החקלאים עדיין צריכים אותנו. מצאו לכם יום בחודש וצאו להתנדב לטובתכם, לטובת החקלאים ולטובת כולנו.

כמו הרבה אנשים בחברה הערבית מאז הטבח האכזרי והמראות המזועזעים אני זועמת ופוחדת, וגם שותקת.

לפעמים אתה בוחר לשתוק למרות שיש כל כך הרבה מה להגיד. אבל הכל מתערבל עם סיפורים וקולות שמונעים מהמילים לצאת.

מאז תחילת המלחמה כולנו כואבים ומבולבלים, ולצד הכאב העמוק מהדהד מעלינו משפט אחד: ביחד ננצח!

תמיד האמנתי שביחד אפשר לעשות הכל טוב יותר. אני מאמינה שביחד נבנה, נקדם, ובמיוחד נגדל דור חדש וניצור עתיד יותר טוב לכולנו. עם ה"ביחד ננצח" שמתייחס למלחמה היו לי הרבה סימני שאלה, במיוחד מכיוון שאני מאמינה שבמלחמה אין מנצחים!

בהקשר הזה כתב המשורר מחמוד דרויש:

בסוף המלחמה תיגמר,
המנהיגים ילחצו ידיים
ומה שיישאר,
הוא אמא זקנה אחת שמחכה לבן הלוחם שלה
והרעיה ההיא
שמחכה לבעל האהוב שלה
וכל הילדים האלה
שמחכים לאבא הגיבור שלהם.

ובסיום השיר כתב דרויש:

אני לא יודע
מי מכר למי
את המולדת של מי
אבל ראיתי
מי שילם את המחיר.

בכל פעם בה פגשתי את המשפט "ביחד ננצח" שאלתי את עצמי כמה שאלות:

מי באמת ינצח בסוף? מהו ניצחון? ואיך נדע כולנו את התשובה לשתי השאלות האלו?

ואז חשבתי אולי נעשה מדידות?! מי יותר קורבן, באיזה צד נשפך יותר דם, למי נהרגו יותר אזרחים (וגם מנהיגים!), ממי נלקח יותר זכויות בסיסיות וחופש, ומי הצליח להחזיר את הצד האחר לתחתית הפירמידה של מאסלו?

כל המלחמות לאורך ההיסטוריה השאירו הרס גדול, הורים שכולים וילדים עם טראומה. לאחריהן צריכות לעבוד הרבה שנים כדי לתקן ולשקם, במקום לפתח ולהתפתח ובאמת ביחד לנצח.

***

ההשפעה של השואה והנכבה מלווה אותנו עד היום. אף אדם שפוי לא ירצה שזה יחזור.

אני חושבת על הילדים בעוטף ועל החוויה של הילדים שנהרג להם קרוב משפחה. איך יגדלו עם הזיכרונות שהשאירה המלחמה?

חושבת גם על הילדים בעזה שנשארו בלי משפחה וחיים בין הריסות וערימות אבן על גופות יקיריהם. איך הם יגדלו?

לאן עוד נגיע?

הכאב חונק את נשמתי וחודר לעצמות. כאב על הילדים, על העתיד שלנו, ועל הדור שיגדל. אם משמידים את עזה ומרעיבים את האזרחים, משאירים אותם בלי חשמל ובלי תרופות, נהיה כאן יותר בטוחים?

ברור שלא.

אף הרג של חפים מפשע לא יחזיר את המתים והחטופים.

בעזה גרים יותר משני מיליון בני אדם, רובם אזרחים חפים מפשע. יש ילדים, נשים וקשישים שלא קשורים לטרור.

הביטחון הוא בסיס לשלום בין בני אדם.

לכן אנו חייבים לעבוד על זה ביחד. נלמד לשמוע את הסיפור של האחר ונכיר בכאב של האחר.

הפיתרון לביטחון של כולנו הוא ניהול משא ומתן לשלום…

כולנו יודעים שהעם הפלסטיני חי בכיבוש, וכל מה שהוא רוצה זה את העצמאות האמיתית שלו. אני מתפללת להחזרת החטופים ולשחרר אותם וגם לשחרר את העזתים מהכלא הפתוח בו הם חיים.

רק אז אנחנו, מכל העדות, נחזיר את הביטחון שלנו ונלמד איך ביחד נחיה בשלום, כי יש לנו הרבה מה ללמוד כאן בתוך הבית כדי לחיות ביחד חיים מכובדים ושקטים.

ההרג אף פעם לא יוביל לביטחון ושלום. לכולנו יש אחריות. גם אם לא הייתה לנו כל שליטה ויכולת השפעה על המציאות, יש לנו השפעה על המחשבות שלנו וההתנהגות שלנו כלפי האחרים.

צריכים להתחיל לשים לב לשיח הפנימי שלנו, באיזה אופן אנחנו מתבטאים ומה המסרים שלנו כלפי חוץ. לעבוד ביחד, ערביי ישראל עם החברה היהודית לקדם הנהגה אחרת, מתונה ומקבלת ולא קיצונית וגזענית. זה דורש גם יותר תקציבים ותשומת לב לבעיות הרבות של החברה הערבית, והרבה יותר פתיחות ושיתוף פעולה בקרב "האזרחים הפשוטים". מערכת יחסים טובה בין היהודים לערביי ישראל יכולה לשפר מאוד את החיים כאן, ואולי להיות מפתח לשלום בין ישראל לשכנותיה.

לכל דבר יש סוף, גם למלחמה. אחריה כולנו נישאר כאן, נחיה ביחד ונפגוש אחד את השני אם נרצה או לא. לכן כולנו צריכים לשמור על עצמנו ועל הביחד שלנו, ולזכור תמיד שבמלחמה אין מנצחים.

קודם כל שיחזרו החטופים. זו אמירה מובנת מאליה, אבל גם לא. כששורות אלו נכתבות, יש דיווח על הצעה של החמאס שמונחת על השולחן. היא בלתי נסבלת, כמובן. עוד יותר בלתי נסבל כל יום שעובר בשבי על כל כל חטופה או חטוף. מסמוס ההצעה הזו, גם במחיר הכבד שהיא תגבה מהמדינה, יהווה בגידה של המנהיגים בנו, תושבי המדינה. ואני בוחר את המילה בגידה בקפידה, כי התנאי הכי בסיסי, הכי מרכזי והכי ראשוני בחוזה בין שלטון לאזרחיו, הוא האחריות של השלטון לביטחונם הפיזי של התושבים. התנאי הזה הופר בענק בשבעה באוקטובר. זו לא סיבה להפר אותו שוב.

המחיר אכן כבד. אני ער לסיכונים הביטחוניים שייוותרו על כנם עם קבלת ההסכם. הם לא גבוהים מהסיכונים שהיו ערב השבעה באוקטובר. עם הניסיון המר והכואב שנכפה עלינו, נוכל להתמודד מולם בתקיפות ובאחריות. החמאס ביצע את הטבח, הרשלנות הפושעת של הדרגים הצבאיים והפוליטיים כאחד איפשרה אותו. אני רוצה להאמין שאחרי השבעה באוקטובר רשלנות כזו לא תחזור. למרות מה שאני הולך לכתוב בסעיף הבא.

עוד מאותו דבר. התגובה הישראלית לטבח איננה שונה במאום מתגובות קודמות, למעט העוצמה וההיקף. מפגיזים מהאוויר (כמו בכל הסבבים), חודרים קרקעית (כמו בחלק מהסבבים ובעיקר במבצע צוק איתן), מתגאים בחיסול של כמה בכירים ומציגים כלפי חוץ ופנים פסבדו של אחידות מזויפת. ההבדל היחידי הפעם הוא העוצמה ומשך המבצע. במילים אחרות, מוחם המבריק של קברניטי המדינה עבד ככה: כל מה שעשינו עד היום לא עזר. אז בואו נעשה עוד מהדבר הזה, רק הרבה יותר.

חדשנות זה בהייטק. אני מאזין לראש הממשלה (אל ייקל הדבר בעיני איש, זה דורש ממני מאמץ). לשר הביטחון. לרמטכ"ל. לדובר צה"ל. לשרים. לפרשנים. לכל מיני לשעברים מכל התחומים. לאנשי תקשורת בכל הערוצים. אני מנסה לזהות איזו חשיבה חדשה, ראייה פוקחת עין, חשיבה מחוץ לקופסה, בדל של מקוריות. נאדה. אפילו ניסיון כזה אני לא מזהה.

שלא לדבר על תכנון לעתיד. זה לא מקרי שראש הממשלה נמנע מהדיון – הפומבי והפנימי, על היום שאחרי. לכל אורך שנות שלטונו החזון שלו היה ביטחוני בלבד וראיית העתיד הפליגה שנתיים קדימה, גג שלוש, ואני קצת לארג'.

לפני כעשר שנים, עם פרוץ מבצע צוק איתן, כתבתי טור פוליטי תחת הכותרת "בעוד עשר שנים". הטור התייחס לחזונו המצומצם של נתניהו, ובין השאר כתבתי אז את השורות האלו:

'איש מהם (ממנהיגי המדינה) לא חושב לטווח הרחוק, אף אחד לא פורש חזון מרחיק ראות וגם מה שהם עושים ומה שהם מבקשים לעשות נובע מאינספור סיבות ושיקולים, אבל חף מאלמנטים של ראיית פני העתיד.

האם בעוד 10 שנים ישראל עדיין תהיה מדינה כובשת? האם עדיין נחיה פה במציאות של טילים שנורים על אוכלוסייה אזרחית? אם נחסל את החמאס, מי יעלה במקומו? כמה זמן עוד נהנה מתמיכתה של ארצות הברית? מי יהיו המדינות החזקות שייכנסו לעזה ולרמאללה אם ייראו שם ניצנים של פיתוח כלכלי? איך תראה מערכת החינוך בישראל בעוד 10 שנים? מה יהיה מפלס השנאה של הצעירים שמתחנכים היום על ברכי הפייסבוק, ליברמן, נפתלי בנט ומירי רגב?

בנימין זאב הרצל חזה את מדינת ישראל יותר מ-50 שנה לפני שהוקמה. דוד בן גוריון דיבר על הפרחת השממה ואישר את הקמת הכור בדימונה. מנחם בגין ויתר על רבים מעקרונותיו כדי לכונן הסכם שלום עם מצרים, ויזם את פרויקט שיקום השכונות. יצחק רבין הלך נחוש אליי הסכם למרות טרור שהשתולל מתוך מחשבה על העתיד ושילם על כך בחייו.

כשביבי מדבר על העתיד, הוא מדבר על אולטימטום של 48 שעות, שקט תמורת שקט, חיסול תשתיות הטרור וכיוצא באלו. לא זוכר אותו מתבטא לגבי עתיד רחוק יותר משנת תקציב אחת, מקסימום שתיים.

כשהוא מתייחס לעבר, אגב, הוא בהחלט מסוגל ללכת 3,000 שנה אחורה'.

את הטור המלא אפשר לקרוא בהקלקה כאן בגרסת הדיגיטל, או כשמחפשים בגוגל: בעוד עשר שנים אייל כץ.

מחדל ביטחוני, בטח, אבל לא רק. ככל שמתרבות העדויות והתזכורות לתקופה של טרום השבעה באוקטובר, כך מתבהר גודל המחדל ומתעצמת התחושה לעיוורון העצום שלקו בו הן בהנהגה והן בצבא. עיוורון וחוסר מעש שנגועים ביהירות ובזחיחות, בביטחון עצמי של מי יכול עלינו ואיך בכלל יתכן שאנחנו טועים. בהתנהלות מנותקת של אנשים המשוכנעים שאלוהים נגע בהם והם מבריקים, מצוינים ומצליחים מעצם היותם הם.

האסון הנוראי שנגרם לנו מצטרף לשבר ולפילוג בחברה הישראלית, לאסון המירון, למערכת הבריאות המשוועת לתקציבים, למערכת החינוך הסטגנטית, לתחבורה המפגרת, לתרבות המקרטעת, החקלאות המדשדשת ועוד ועוד. ולכל אלה מתלווה תמיד ביטחון עצמי נטול ספיקות והיסוסים. תלמידים נכשלים במבחנים בינלאומיים? הבעיה במבחנים. משקיעים מיליארדים "במחסום בלתי עביר"? אל תצחיקו עכשיו עם בדיקה פשוטה שמא דחפור סטנדרטי יכול למוטט אותו. בביטוח הלאומי עוד עובדים עם פקסים? אל תיתפסו לזוטות, אנחנו אומת ההיי-טק. ויש כמובן עוד אינספור דוגמאות לכשלים משמעותיים שאיש אינו מטפל בהם באמת, כי במקום בו אנחנו רואים פקקים, מי שקובע רואה מחלפים.

בגדול, כולנו אשמים. התרבות הזו מחלחלת מלמעלה למטה ולהפך. גם אנחנו, האזרחים הפשוטים, לוקים (בעידוד הרשתות החברתיות ותאגידי הטלוויזיה) בתעופה עצמית ממאירה. כל תובנה בשנקל היא "מעוררת השראה", מנה טעימה עם שילוב קצת יוצא דופן היא כבר "יצירת אמנות", ספורטאי שנותן שניים שלושה משחקים טובים בליגה מקצוענית בחו"ל הופך להיות העתיד של קבוצתו, ושחקנית קולנוע סבירה שחיה בלוס אנג'לס היא כוכבת הוליוודית וגאווה ישראלית.

ואלו, לפחות בחלקם, זכו לפרסום בזכות. הם באמת מקצוענים, עבדו קשה והגיעו לאנשהו. ההאדרה הריקה הזו עובדת גם על כוכבי אינסטנט, שלרגע אחד או שניים שירתו את מכונת הרייטינג. וכולנו מצווים להיות לא שיפוטיים, מכילים, מבינים, מקבלים, מעצימים ומועצמים, מעריכים את זולתנו ומלאים מעצמנו. כל אחד מאיתנו הוא פתית שלג גאוני שאם רק יקבל את "המרחב" שלו יוכל "להביא את האיכויות שיש בו", ואו אז יתפתח ויעלה ויפרח.

אל תבלבלו אותנו עם הצורך לתקן, לשפר, לבחון, לעבוד קשה, לבחון עוד אופציות. הבעיה היא בביקורת עצמה. הצהרתית, כולם מוכנים לקבל ביקורת, בתנאי שהיא "ביקורת בונה". יסלחו לי כולם, ביקורת בונה היא סוג של אוקסימורון.

נפלנו כולנו לתרבות של רדידות ובינוניות, שלא לומר ריקנות. מחדלי השבעה באוקטובר הם ייצוג השיא של התרבות הזו, שמצויה בכל חלק ונים בחברה הישראלית. זו לא רק המערכת הביטחונית והפוליטית שצריכה שידוד מערכות. כולנו זקוקים לאישזהו כיול מחדש בעקבות האירועים.

שם למלחמה. נדמה לי שקצת פחות מתעסקים בזה, ונדמה לי שיש כאן בכל זאת שאלה מעניינת. האם הדבר הזה שמחפשים עבורו שם הוא "מלחמה"? עוד אחת מיני רבות, כמו העצמאות, סיני, ששת הימים, יום כיפור, לבנון, המפרץ, לבנון השנייה וצוק איתן? (אגב, השמות הרשמיים של שתי הראשונות הם הקוממיות ומבצע קדש, ושל אחרות הם מלחמת יום הדין, ושלום הגליל).

מה שמתרחש לנגד עינינו מאז השבעה באוקטובר הוא הרבה יותר ממלחמה. השילוב של הטבח ההמוני, החטופים, הלחימה בעזה, המחאה ההמונית שקדמה לטבח, השבר החברתי שנמשך גם היום, המצב הפוליטי הייחודי וההתנהלות בנושא החטופים הם מכלול רחב ודרמטי יותר אפילו מאירוע מאז'ורי כמו מלחמה. יקראו לתקופה הזו כפי שיקראו לה, אני מאוד מקווה שהיא מהווה נקודת מפנה לשיקום וצמיחה, ולא תחילת הסוף שלנו כעם חופשי בארצו.

בשנה האחרונה החיים שלי עברו המון עליות וירידות.

חזרתי הביתה אחרי טיול של שנה במזרח, נכנסתי להדרכה במכינה קדם צבאית, והחלטתי להתחיל לפתח את הפק״ל לחייל, ספרון עם מסרים מחזקים שהיה עבורי כלי  מצמיח. החיים הרגישו יציבים וטובים.

כמו כולם, גם אותי המלחמה תפסה בהפתעה. רק שאני חוויתי את זה בצורה חדה ומטלטלת, כי זה תפס אותי במקום האהוב עליי, במסיבה, בנובה, ומה שהיה אמור להיות גן עדן הפך להיות גיהנום.

הנובה הייתה עוד מסיבה שהגעתי אליה בספונטניות בלי יותר מידי תכנון מקדים. חבר אמר שתהיה אחלה הפקה ושווה לבוא, אז למה לא. הגעתי, והייתה באמת הפקה מושקעת עם טראנס טוב ברקע,  מלאה באנשים יפים שחוגגים את החיים. רקדנו ושמחנו עד שהכל נעצר ברגע.

השמיים התמלאו בטילים והלב של כולנו התמלא בחרדה. ראיתי מולי 3,000 אנשים שחווים פחד מוות ולא יודעים מה לעשות. ניסיתי להרגיע ולעזור למי שהיה סביבי, אבל לא היה לי יותר מידי מה לעשות חוץ מלחבק ולהזכיר לנשום עמוק ושהכול יהיה בסדר.

הבנתי שאין לי סיבה להישאר במקום, אז עליתי על הרכב במטרה לנסוע הביתה, בלי להבין עדיין את גודל הכאוס שמתחולל בעוטף. אחרי נסיעה שקטה של כמה קילומטרים לכיוון צומת סעד, ראיתי פתאום אדם פצוע שוכב על הכביש. עצרתי מיד בצד וניגשתי אליו כדי להבין מה קרה לו. הרמתי אותו אל המדרכה וניסיתי לתת לו מענה ראשוני. אלא שהפציעות שלו היו קשות ולא היה לי איך לעזור חוץ מלהרגיע ולנסות להבין מה הוא צריך.

כשסובבתי את הראש לכיוון המיגונית ראיתי גבר ואישה שוכבים על הרצפה. ניגשתי מהר וניסיתי לדבר איתם עד שהבנתי כי שניהם ללא רוח חיים. הסתכלתי לתוך המיגונית והבנתי שאני באירוע רב נפגעים חמור מאוד. עשרה אנשים בתוך מיגונית צפופה, חלק בהלם, אחרים בפאניקה, חלקם פצועים וצועקים הצילו, וחלק כבר אינם. הרגשתי כבתוך סרט אימה. חשתי בחילה וצמרמורת, הרגשתי בהלם, ולא הבנתי איך דבר כזה קרה מכמה טילים.

פתאום שמעתי צרור של קלאץ' מבחוץ, והבנתי שיש כאן מחבל ואני צריך לברוח אם אני רוצה לחיות. רצתי חזרה לרכב, אבל הרגשתי קפוא. הרגשתי שאני לא יכול לברוח כשיש שם אנשים גוססים שצריכים פינוי דחוף. ידעתי שלא אהיה מסוגל לחיות עם עצמי אם אשאיר אותם שם. אז רציתי חזרה והתחלתי להרים אותם לרכבים ולשלוח לבית חולים עם מי שהיה מסוגל לנהוג, מנסה להביא לידי ביטוי את כל מה שלמדתי כלוחם ומפקד בצבא. עוד פצוע ועוד פצוע, משתדל לא לחשוב על זה שאני מלא בדם, שהצרחות נכנסות מתחת לעור, והריח בלתי נסבל.

כל כמה רגעים הרגשתי שאני הולך להקיא או לבכות או לצרוח או כולם ביחד, אבל הבנתי שאני צריך לתפקד. נשמתי עמוק וחשבתי מחשבות מחזקות. אמרתי לעצמי 'כל הכבוד', אמרתי 'יופי, עוד פצוע' כאילו אני מדרבן איזה ילד מבוהל שמנסה לנצח במשחק חולני ״פנה את הפצוע״.

את הפצוע האחרון אני לקחתי. נסעתי הכי מהר שאני יכול ותוך כדי נסיעה אני מנסה לדבר אליו ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר ושהוא יצא מזה ושאני כאן איתו. כשהגענו לנקודה לאיסוף פצועים ליד נתיבות הוא כבר לא היה איתנו. עזרתי לפרמדיקים להעמיס את הפצועים ולסדר את הגופות. כל כמה דקות נכנסנו למיגונית כי יש צבע אדום, ומבחוץ שמענו יריות, צעקות ופיצוצים. לאף אחד אין מושג מה לעזאזל קורה פה.

כשלא נשארו שם פצועים לפנות, מצאתי טרמפ ונסעתי משם המום וכואב.

באותו יום מצאתי את עצמי על מדים חותם על נשק, בלי לעבור בבית אפילו. הייתה תחושה שהמדינה נשרפת וצריך להילחם, וגם הבנתי שאם אני רוצה להישאר שפוי ולהתייצב מנטאלית אני צריך להישאר אקטיבי. משם התגלגלתי לתקופה של חודש אימונים וחודשיים בעזה. הלחימה והנוכחות של הצוות עשו לי טוב. לא יודע אם זאת תחושת הנקמה ופורקן הכעס, או התחושה של הזכות להגן על הבית שלך; אבל הרגשתי במקום הנכון.

באחת היציאות לרענון בבית הבנתי שאין זמן לבזבז ושאני רוצה לסיים את הפרויקט של הפקל לחייל. הרגשתי שאנשים צריכים את זה עכשיו יותר מתמיד. עם המון עזרה של אמא דורית ושל שאר המשפחה, הספרונים עם המסרים המחזקים יצאו לעולם והתחילו להתפזר ברחבי המדינה. הם הגיעו לחיילים מלשב״ים ולכל מי שהרגיש שהוא צריך כלי שיעזור לו להתחזק מנטאלית.

זכיתי לצאת מעזה בלי להיפצע או חלילה לאבד מישהו קרוב ויקר. לצערי זה מקרה נדיר, ואנחנו מדינה של יותר מידי גיבורים.

היום כבר חזרתי להדריך במכינה. אני משתדל לקבל את מה שעברתי, לזכור שהיה לי המון מזל, להישאר עם המבט קדימה ולזכור שיהיה בסדר.

מביט ממרום גילי בעיניהם של ילדיי ונכדיי ושואל על עתידה של מדינתנו הקטנה. אני "העני ממעש" (כדברי התפילה), דור שני לניצולי השואה, נושא את תקוותה של אמי ז"ל, שמשירתה חקקתי על מצבתה את המילים: "רק בתוך עמי אני אשב, בשדות שדופי בצורת ורוויים מלחי ים ודם שאינו עוד הפקר". נושא את תקוותו של אבי ז"ל שבע המלחמות (צבא פולני, צבא בריטי וההגנה), שהשאיר לי את צוואתו בעל פה לאמור: זהו הבית.

זיכרונות מלחמת יום כיפור עולים וצפים. האם נידונו לעיוורון המזמן מבחני גבורה והישרדות מעת לעת, או שמא יש בנו מן היוהרה שמקהה את חושינו בחוסר צניעות הנשען על האמונה המדגישה ש"אנו עם סגולה"? הייתי ב1973 בשנת ה-23 שלי. היום ב-2023 אני בשנת ה-73 שלי. והפעם חמור יותר, מופקר יותר, מחליש יותר… איכה נמצא הדרך להחכים וללמוד, להודות בכישלון, להודות בחולשה, בעודנו מביטים בהשתאות בגבורה שמפצה לכאורה על כל הללו?

המלחמה הזו, חרבות ברזל קראו לה (רחמנא ליצלן), עוררה בי ובחבריי בוגרי המלחמה ההיא (רבים מאיתנו נאספו לאחר 7 חודשי מילואים בצוותא עם מוטי אשכנזי, במחאה הזכורה בעת ההיא), כעס מהול באי יכולת להבין את האירוע. שאלות שבמידה מסוימת חוזרות על עצמן. שוב נפלנו בחיקה של "קונספציה"? שוב אנחנו "חולים" בנגע היהירות? ולזה האם נוסיף את "קידוש" הטכנולוגיה כתרופת פלא הפותרת כל צרה אפשרית? שבויים באשליית "המודיעין הטוב בעולם" ובניב "צבא קטן וחכם"? ועוד ועוד…

זהו כעס אל מול אובדן דרך וערך בחברה ישראלית, שטבעה אל תוך מאבק פנימי מהקשים ביותר שחוותה. בכל מקרה התקשינו להאמין שהפקרה שכזו, של אזרחים הנשלפים מביתם בתוך גבולות מדינת היהודים, נרצחים באכזריות, נאנסים ומעונים, כמו מעמידה בסימן שאלה את המטרה שלמענה הוקמה המדינה: " לא נהיה כצאן לטבח"! וכך, הכעס הזה שמילא אותנו, שעה שכל אחד בחר באופן ההתגייסות שלו לתרומה למלחמה, הפך לדאגה לאמור: בכדי להיות ראויים לגבורת הדור הצעיר, הדור הלוחם, שהגיע בהתנדבות מעוררת השתאות (לנוכח הזלזול לכאורה בדור הטיקטוק), האם נצליח לשקם את ארצנו מהריסותיה הפיזיות והחברתיות? האם נצליח לנסח את החוזה החדש שיאפשר לשבטי ישראל (אכן שבטים אנו, כפי שהיינו לאורך כל ההיסטוריה היהודית) למצוא את הדרך לשותפות במדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות (המסמך היחיד שניתן להישען עליו ולינוק מתוכו את בניין ישראל)? האם נצליח לאתר מתוכנו מנהיגות עם ענווה, דרך ארץ ויושרה, כזו שיכולה לעורר השראה ולתת דוגמה אישית?

***

בכל פינה מהדהדת לנו סיסמת המפרסמים: "יחד ננצח". אינני מבין על מה מדברים. הרי הפסדנו. כל כך הרבה הפסדנו. חרבות הברזל האכזריות כמו דקרו בליבנו לנוכח תמונות הזוועה. הפסדנו את האמון, את הביטחון, את האמונה בעצמנו, את "ביתי הוא מבצרי". ואני זועק בתחינה: הבה נודה בכישלון. הודאה היא ביטוי של כוח. מהיכולת להודות צומחים כוחות חדשים.

אכן מתבלטת עוצמת אחדות, זו הפורצת לה בכל עת שאירוע היסטורי שכזה מחזיר אותנו ל"ברית הגורל" לזמן מוקצב. ברי לנו שעלינו להיות נכונים מחדש להתמודד עם השיבה לעתים של "ברית הייעוד" שמחזירה אותנו לשבטיות המסורתית שלנו, למחלוקות ולשנאה.

ללמדנו, שאם חפצי חיים אנו, חשוב שנראה את המלחמה הזו כאות אזהרה. עלינו לחפש את היחד של השונים, על העדות, הדעות, הזרמים והדתות. עלינו ללמוד מהטעויות, לעטות שלמת צניעות ולהלך במצוות הנרצחים והנופלים שהמחישו לנו מחדש עד כמה אנחנו נזקקים לכוח של "אף על פי כן ולמרות הכול". וכל זאת בתנאי שנהיה מונחי חזון (שצריך לנסח מחדש) מכיל וליברלי, ישרים בדרכנו, מבינים את מגבלות הכוח ובונים חברה בריאה מתשתיות ההבנה שיש לנו מדינה אחת.

***

בטבורה של מלחמה זו מבחננו הגדול שאיננו עומדים בו: נושא החטופים. אני, שנקראתי לקחת חלק במטה משפחות החטופים נושא עמי את ניסיוני הצנוע מימי השתתפותי במאבק להשבת גלעד שליט. מצאתי את עצמי מאז ה-7.10 מתמודד עם אותו מאבק על ערכים מובילים, על ממדי הרוח, כוח ומוח המעצבים באיזון שביניהם את העוצמה הפנימית שלנו במדינה מוקפת שכנים שאינם רוצים בקיומנו ועל הנרטיב שצריך להאיר את קבלת ההחלטות של החברה הישראלית. נושא החטופים הפך בעיני להיות המבחן המשמעותי ביותר על אופיה וערכיה של המדינה לשנים הבאות. תוצאות הטרגדיה הזו תהיינה או ביטוי לעוצמה, או פצע שלא יירפא וירפה את יכולתנו לכונן את האמון שלנו בעצמנו!

במאבק להשבת גלעד שליט ליוו אותי מילות השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי, ובמיוחד השורות:

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

ומילותיי לעניין זה נכתבות מלב מלא געגועים ודאגה, משל הייתי אני אב או אם או בן או אח. כי כולנו, ממש כולנו, משפחה חטופה. איבר מגופנו, בהיותנו ערבים זה לזה, כמו הושלך לידי ליסטים. ערכי הרעות ואי ההפקרה, מקור כוחנו האמיתי, עומדים למבחן הקיום של ישראל כמדינה אחראית על אזרחיה, שהם המסד והם המבטיחים את עצמאותה.

זהו החוזה הכתוב בין המדינה לבין האזרח. השמירה על זכותו ויכולתו לגור בביתו בבטחה, מבלי שמישהו הרוצה ברעתו יעשה בו שפטים ויחטוף אותו אל מעבר לגבול.

עלינו להכיר בכך שזה היה האסון הגדול ביותר מאז 48'  עת הופר האמון הבסיסי במדינה שחבה לאזרח את ההגנה הראויה. דם אזרחים הנמים את שנתם וחיילים שלא שמעו לקולם היה הפקר.

ואכן, בשבוע הראשון, עת הוקם המטה, התייצבתי בפני המשפחות וזעקתי שאין ברירה בידינו, כמדינה, כריבון, אלא לרדת על הברכיים ולבקש סליחה מהם, ולהבטיח שדבר ראשון, לפני כל מיטוט, הריבון, המדינה, יהיו מוכנים לדבר עם השטן ולהציע מחיר גבוה מאוד עבור הבטחת שובם של החטופים בעדיפות ראשונה, ללא שום גמגום. אסטרטגיה של כושר הרתעה, של תחושת נקמה (שהיא טבעית), אינה גדולה מהחשיבות של חוסן לאומי, של השבת האמון, של חובת המדינה אל מול אחריותה למה שקרה כלפי כל החטופים והחטופות. וזהו הביטחון הלאומי שלנו. זה הייחוד שלנו. להציל את החיים בעדיפות ראשונה, ולהילחם אחר כך. זו החמלה גם במלחמה.

"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". אלו דבריו של דוד בן גוריון. נילחם על מדינתנו. ראו עד כמה חיילינו טובים, מסורים ומוכנים להקרבה. היום בישראל בשנות השבעים שלה. להם ולמשפחותיהם מגיע הביטחון שאם ייחטפו או יפלו בשבי, לעולם לא נשאיר אותם מאחור. זהו מקור הכוח האמיתי של הנוהגים והנוהגות בטנק, במטוס ובנמר. וזהו מקור הביטחון של האזרח שחי בביתו.

כאמור החוזה הופר! אמנם הצלחנו באיחור להשיב חלק מהחטופים והחטופות. נכון שעצרנו לרגע. ותודה לביידן המבוגר האחראי באזורנו. אך לא ניקינו עצמנו מהפצע. בכל יום שחולף אנחנו אחראים לשלום החטופים והחטופות לא פחות מהמחזיקים בהם. כולנו שומעים מהו הסבל שהם עוברים.

מראשית הטלתי ספק באמירה שככל שנלחץ ונהרוג נקדם את עסקת החטופים. אני מבקש להעלות את הטענה המוכחת היום, שמרגע שיצאנו ל"תמרון" סיכנו ואנחנו מסכנים את שלום החטופים, ואולי חלילה מוותרים עליהם.

שאלת החטופים היא מבחינתי שאלה קיומית של ישראל. לא כמות ההרוגים מהחמאס ולא השטחים הנכבשים. ככל שאלו מטרות חשובות, חייבים להעמיד את שאלת החטופים בעדיפות ראשונה. ושתי המטרות אינן חיות בכפיפה אחת זו עם זו. הגיע הזמן לומר את האמת ולא להוליך את הציבור שולל.

ערך חיי האדם הוא מה שעושה אותנו שונים במרחב. ולכל ערך הסיכון שלו. שומה עלינו לגלות את שאר הרוח ואת מנת הכוח הטמונה בסיכון שאנו לוקחים עבור הערך המחייב אותנו, ו"לשלם מחיר". יחד עם זאת עלינו לעשות אחר כך את כל הנדרש שחלילה לא ניתפס שוב בבושתנו, כפי שנתפשנו ביום הארור ההוא.

ככתוב בשולחן ערוך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים… הוי כאילו שופך דמים". ומהתלמוד: "חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם".