כמו הרבה אנשים בחברה הערבית מאז הטבח האכזרי והמראות המזועזעים אני זועמת ופוחדת, וגם שותקת.
לפעמים אתה בוחר לשתוק למרות שיש כל כך הרבה מה להגיד. אבל הכל מתערבל עם סיפורים וקולות שמונעים מהמילים לצאת.
מאז תחילת המלחמה כולנו כואבים ומבולבלים, ולצד הכאב העמוק מהדהד מעלינו משפט אחד: ביחד ננצח!
תמיד האמנתי שביחד אפשר לעשות הכל טוב יותר. אני מאמינה שביחד נבנה, נקדם, ובמיוחד נגדל דור חדש וניצור עתיד יותר טוב לכולנו. עם ה"ביחד ננצח" שמתייחס למלחמה היו לי הרבה סימני שאלה, במיוחד מכיוון שאני מאמינה שבמלחמה אין מנצחים!
בהקשר הזה כתב המשורר מחמוד דרויש:
בסוף המלחמה תיגמר,
המנהיגים ילחצו ידיים
ומה שיישאר,
הוא אמא זקנה אחת שמחכה לבן הלוחם שלה
והרעיה ההיא
שמחכה לבעל האהוב שלה
וכל הילדים האלה
שמחכים לאבא הגיבור שלהם.
ובסיום השיר כתב דרויש:
אני לא יודע
מי מכר למי
את המולדת של מי
אבל ראיתי
מי שילם את המחיר.
בכל פעם בה פגשתי את המשפט "ביחד ננצח" שאלתי את עצמי כמה שאלות:
מי באמת ינצח בסוף? מהו ניצחון? ואיך נדע כולנו את התשובה לשתי השאלות האלו?
ואז חשבתי אולי נעשה מדידות?! מי יותר קורבן, באיזה צד נשפך יותר דם, למי נהרגו יותר אזרחים (וגם מנהיגים!), ממי נלקח יותר זכויות בסיסיות וחופש, ומי הצליח להחזיר את הצד האחר לתחתית הפירמידה של מאסלו?
כל המלחמות לאורך ההיסטוריה השאירו הרס גדול, הורים שכולים וילדים עם טראומה. לאחריהן צריכות לעבוד הרבה שנים כדי לתקן ולשקם, במקום לפתח ולהתפתח ובאמת ביחד לנצח.
***
ההשפעה של השואה והנכבה מלווה אותנו עד היום. אף אדם שפוי לא ירצה שזה יחזור.
אני חושבת על הילדים בעוטף ועל החוויה של הילדים שנהרג להם קרוב משפחה. איך יגדלו עם הזיכרונות שהשאירה המלחמה?
חושבת גם על הילדים בעזה שנשארו בלי משפחה וחיים בין הריסות וערימות אבן על גופות יקיריהם. איך הם יגדלו?
לאן עוד נגיע?
הכאב חונק את נשמתי וחודר לעצמות. כאב על הילדים, על העתיד שלנו, ועל הדור שיגדל. אם משמידים את עזה ומרעיבים את האזרחים, משאירים אותם בלי חשמל ובלי תרופות, נהיה כאן יותר בטוחים?
ברור שלא.
אף הרג של חפים מפשע לא יחזיר את המתים והחטופים.
בעזה גרים יותר משני מיליון בני אדם, רובם אזרחים חפים מפשע. יש ילדים, נשים וקשישים שלא קשורים לטרור.
הביטחון הוא בסיס לשלום בין בני אדם.
לכן אנו חייבים לעבוד על זה ביחד. נלמד לשמוע את הסיפור של האחר ונכיר בכאב של האחר.
הפיתרון לביטחון של כולנו הוא ניהול משא ומתן לשלום…
כולנו יודעים שהעם הפלסטיני חי בכיבוש, וכל מה שהוא רוצה זה את העצמאות האמיתית שלו. אני מתפללת להחזרת החטופים ולשחרר אותם וגם לשחרר את העזתים מהכלא הפתוח בו הם חיים.
רק אז אנחנו, מכל העדות, נחזיר את הביטחון שלנו ונלמד איך ביחד נחיה בשלום, כי יש לנו הרבה מה ללמוד כאן בתוך הבית כדי לחיות ביחד חיים מכובדים ושקטים.
ההרג אף פעם לא יוביל לביטחון ושלום. לכולנו יש אחריות. גם אם לא הייתה לנו כל שליטה ויכולת השפעה על המציאות, יש לנו השפעה על המחשבות שלנו וההתנהגות שלנו כלפי האחרים.
צריכים להתחיל לשים לב לשיח הפנימי שלנו, באיזה אופן אנחנו מתבטאים ומה המסרים שלנו כלפי חוץ. לעבוד ביחד, ערביי ישראל עם החברה היהודית לקדם הנהגה אחרת, מתונה ומקבלת ולא קיצונית וגזענית. זה דורש גם יותר תקציבים ותשומת לב לבעיות הרבות של החברה הערבית, והרבה יותר פתיחות ושיתוף פעולה בקרב "האזרחים הפשוטים". מערכת יחסים טובה בין היהודים לערביי ישראל יכולה לשפר מאוד את החיים כאן, ואולי להיות מפתח לשלום בין ישראל לשכנותיה.
לכל דבר יש סוף, גם למלחמה. אחריה כולנו נישאר כאן, נחיה ביחד ונפגוש אחד את השני אם נרצה או לא. לכן כולנו צריכים לשמור על עצמנו ועל הביחד שלנו, ולזכור תמיד שבמלחמה אין מנצחים.
