לקט אתרים בגליל שיגרום לכם לדמיין שאתם אינדיאנה ג'ונס בלב הג'ונגל. מסע אל כפרים אבודים מתקופות שונות בהיסטוריה. טור פרידה בשני חלקים

בלב הגליל, בתוך החורש ירוק העד, חבויים להם עשרות (כן כן, עשרות!) כפרים נטושים שמצב השתמרותם, בחלק מהמקרים, מפתיע באיכותו. המטייל הסקרן שיגיע לאתרים אלו יוכל לגלות מבנים וקירות, רחובות, בורות ומאגרי מים, מתקנים חקלאים בהם בתי בד וגתות, כנסיות (בחלקן פסיפסים מרשימים), מערות קבורה, סרקופגים ועוד. וכל אלו נמצאים בר בשטח, במקרים רבים ללא שילוט או שביל, והם ידועים רק ליודעי ח"ן (ובקרוב גם לכם, קוראי עיתון א-לה כפר).

הכפרים שננטשו באחת

המחקר* מראה שצפיפות היישובים בגליל הלכה וגדלה לאורך התקופות ההיסטוריות ובמיוחד מהתקופה ההלניסטית לרומית. לשיאה הגיעה ההתיישבות בתקופה הביזנטית (מאות 4-7 לספירה), אך מיד לאחד הכיבוש המוסלמי ובתוך תקופה קצרה "התרוקן" הגליל מתושביו והכפרים ננטשו באחת. חלקם, כדוגמת פסוטה ומעיליא, יתחדשו בהמשך, אך רובם יעזבו והחורש הים תיכוני הטבעי של הגליל ישגשג, "יכבוש" ויעלים אותם בקרבו.

מדוע בעצם נבנו כאן כפרים כה רבים ומדוע ניטשו באחת?
התקופה הרומית, שהחלה במחצית המאה הראשונה לפני הספירה ונמשכה עד המאה הרביעית, הביאה לארץ יציבות יחסית ותנופת פיתוח. הרומים הצטיינו ביכולותיהם ההנדסיות, ובים השאר פיתחו רשת דרכים עניפה בכל רחבי הארץ. אחת מהן הייתה הדרך הראשית באזורנו, שחיברה את אנטיוכיה שבדרום תורכיה (כיום אנטקיה) עם עכו (שנקראה אז פטולמאיס), שהיתה עיר הנמל הראשית באזור וממנה יכלו לייצא סחורות לאירופה. פיתוח הדרכים והתשתיות ביחד עם היציבות היחסית כחלק מהאימפריה הרומית הביאו לגידול באוכלוסיה ברחבי הארץ כולה.

עם תחילתה של התקופה הביזנטית התהליך הגיע לשיאו. מבחינות רבות התקופה הביזנטית היא המשך ישיר של התקופה הרומית. ההבדל הבולט ביניהן הוא שהאימפריה הרומית הפכה להיות נוצרית במהלך המאה ה-4 (תחילת התקופה הביזנטית) וחשיבותה של ארץ ישראל כ"ארץ הקודש" התגברה מאוד. גלים של צליינים החלו לפקוד את הארץ בעודם עולים לרגל אל "המקומות הקדושים". הממסד הדתי השקיע רבות בפיתוח הארץ ובמיוחד בבנית כנסיות ומנזרים (כמו הכנסייה עם רצפת הפסיפס המרהיבה בנהריה שמומנה כנראה ע"י הארכיבישוף של צור).

במקביל התגבר גם הביקוש למוצרי הארץ, ובראשם יין ושמן זית. זאת משום שהסוחרים יכלו להוסיף להם את המשפט "Made in the Holy land". כל אלו הביאו לשגשוג יוצא דופן בארץ. האוכלוסיה עלתה מפחות ממיליון נפש בתחילת התקופה לשני מיליון (ויש הטוענים שאף שלושה מיליון). זהו מספר גבוה מאוד לכל הדעות, במיוחד אם משווים לתחילת המאה ה-20, עת התגוררו בארץ רק כחצי מיליון נפש.

כל הגורמים הללו הביאו לכך שהגליל התמלא בכפרים, כפרירים, חוות חקלאיות ומתקנים חקלאיים שונים. החורש בורא והוחלף בגידולים חקלאיים שבראשם כרמי זיתים נרחבים וכרמי גפנים (בעיקר בקרקעות קירטוניות). במקומות רבים מוצאים ישובים קטנים ובהם מספר בתי בד (למשל בחורבת דנעילה או מער) שייצרו כמות שמן גדולה בהרבה מכמות הצריכה של אותם כפרונים. כלומר הכפרים ייצרו שמן רב וייצאו אותו לאירופה וכך שגשגו.

בשנת 638 כבש החליף המוסלמי עומר בן אל-ח'טאב את ארץ ישראל מידי האימפריה הביזנטית. בהעדר צי ערבי ובשל החשש מהתקפות של הביזנטים מהים התיכון, הרס החליף את נמלי החוף והקים מצודות משמר לאורכו. בכך גדע באחת את דרכי המסחר מארץ ישראל לאירופה וחיסל את הבסיס הכלכלי של חלק ניכר מהכפרים והיישובים שהתקיימו בארץ באותה עת. בכך הביא גם לנטישתם של הכפרים בגליל, ואנו רואים מהמחקר שצפיפות היישובים באזור יורדת בצורה דרסטית בבת אחת.

החורש הים תיכוני של הגליל חזר והשתלט על השטח ובתוך כך "בלע" את אותם כפרים שננטשו. במשך כ-1,300 שנה היה לחורש זמן לגדול מסביב למבנים ובתוכם, ולבלוע את בתי המגורים, המתקנים ובורות המים. אחרי 1948 שופרו עוד יותר התנאים של החורש, לאחר שהמרעה בשטח פחת בצורה ניכרת.

כל אלו מביאים אותנו כיום למצב בו ניתן להגיע לטייל אל תוך החורש ולגלות מחדש את אותם כפרים אבודים כאשר תחושת גילוי מרגשת אוחזת בנו כאילו אנו נמצאים בתוך אחד מסרטי שפילברג הנהדרים.

למצוא את הכפרים

בטור זה שלוש המלצות ראשונות, ובגיליון הבא, בטור הפרידה האמיתי, יופיעו המלצות לשישה אתרים נוספים. כל אלו הם  רק חלק קטן מהכפרים האבודים, ובחרתי באלו שנוחים ומתאימים יותר לביקור. המועד הטוב ביותר הינו בחורף ובאביב, כאשר המקומות ירוקים ופורחים, אך ניתן להגיע בכל עונות השנה.
לתשומת לב: אלו אתרים שברובם אינם מוסדרים ומסומנים והטיולים אליהם מתאימים למטיילים מנוסים. חובה לטייל לשם תוך דגש על זהירות ובטיחות. נעליים גבוהות, מכנסיים ארוכים, מים, מפה, כובע ובמיוחד לשים לב טוב איפה צועדים. בשטח פזורים בורות ומכשולים שונים. טיילו בזהירות רבה!

חורבת עקודים: איפה? על מצוק מעל נחל כזיב, כקילומטר מערבית מפארק גורן. הגישה הנוחה מפארק גורן ברכב 4X4 או ברגל. ניתן להגיע גם מכיוון עבדון.
מה רואים? מאגר מים תת-קרקעי מרהיב של כ-25 מ', שרידי מבנים רבים וקמרונות הפזורים על כ-14 דונם.

חורבת גליל: איפה? בפארק גורן בין א.ת. גורן וגרנות הגליל. ניתן להגיע בדרך העפר מפארק גורן (חניון חרובים) בהליכה או בנסיעה מזרחה או מהחלק המזרחי של א.ת. גורן.
מה רואים? סמטאות ומבנים, בורות מים, משקוף מעוטר בצלב, שלושה בתי בד וסרקופג וכן מערות קבורה.

חורבת דור (Dur): איפה? כק"מ דרומית לאיקרית. דרך עפר נוחה מובילה מכביש 899 דרומה (בין הפניה לשומרה ושתולה) עד לרגלי הגבעה.
מה רואים? שישה סרקופגים מרשימים ביותר (שניים מהם כפולים), המוצבים על משטח סלע. בריכת אגירה גדולה ושפע של מבנים במצב השתמרות טוב הפזורים בכ-2.5 דונם.

מידע מלא על אתרים אלו ואחרים וכן מפה דינמית ניתן למצוא באתר https://Omri-travel.co.il.

בגיליון הבא, החלק השני של המאמר ובו המלצות של שישה כפרים אבודים נוספים וכמה מילות פרידה אחרי שש שנים בהן פרסמתי בעיתון את המלצותיי.
—
* את המידע בכתבה ליקטתי ממקורות שונים, אך בעיקר משיחות וקריאת מאמרים של הארכיאולוגים מוטי אביעם ונמרוד גטצוב. מידע מלא יותר הכולל הפניות למקורות המידע ומפת האתרים תוכלו למצוא באתר שלי במאמר הנושא את השם "ארץ הכפרים האבודים".

הכותב הוא מורה דרך ומומחה לטיולים בגליל www.omri-travel.co.il ,054-4957737 .

דרך הנוף ממירון לחצור הגלילית מאפשרת תצפיות מרהיבות ואתרים מושלמים לפיקניק

הקרן הקיימת לישראל פיתחה ברחבי הארץ עשרות "דרכי-נוף". לאורך הדרכים יערות, אזורים משוקמים, בוסתנים, מעיינות, אתרים הסטוריים, שבילי הליכה, תצפיות נוף והרבה חניונים ופינות חמד להפסקה נינוחה וחיבור לטבע.

אחת הדרכים האהובות עליי ביותר מתחילה בצומת מירון ומסתיימת בחצור הגלילית. אורכה הכולל כ-17 ק"מ והיא עוברת דרך שלושה גושי יערות: יער מירון באזור קדיתא, יער עין זיתים ויער ביריה במדרונות הר כנען. ביחד מהווים השלושה את היער הנטוע הגדול בצפון הארץ שגודלו כ-21 אלף דונם והוא ניטע החל משנות ה-40'. הדרך עשירה בנקודות ענין ולאורכה כ-30 חניונים, רבים מהם מונגשים.

ההמלצה שלי היא להיכנס לדרך הנוף בחלק המערבי, כ-350 מטר ממזרח לצומת מירון על כביש 89 לכיוון צפת ולנסוע לאורכה ככל שתרצו עד שתמצאו את החניון שיתאים לכם.

נקודות עניין

בואו נכיר חלק מנקודות הענין לאורך הדרך.

בית היערן. חניון אינטימי שממנו יוצא שביל הליכה לאורך כ-300 מטר המוביל למבנה אבן שבנו הבריטים עבור היערנים ושומרי היער שהיו אלו שהתחילו בנטיעתו. עיקר הנטיעות של יער ביריה כולו היו בשנות ה-50 אך הן נמשכות עד ימינו.

חניון עוצבת ראם. נופים נהדרים לעבר צפת והר כנען ייפתחו במורד הדרך ואז תגיעו לחניון קטן שבמרכזו טנק צנטוריון מרשים. המקום מהווה אנדרטה לנופלי חטיבה 37 שלחמה ברוב מלחמות ישראל ושכלה 166 מחייליה. מהחניון עולה גרם מדרגות לאנדרטה עצמה שבה קיר הנצחה לנופלים ופסל מתכת מרשים בצורת האות ש' שיצרה הפסלת דינה ניר אבן-טוב לזכר בעלה עודד.

איגרא רבא. לאחר שנפנה צפונה לעבר היישוב קדיתא ניתקל במבנה אבן קטן בו מציינים את מערת אידרא רבא ואת קברו של התנא רבי יוסי בר יעקב. על פי המסורות הצפתיות זה המקום בו התכנסו ולמדו רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו את סודות הקבלה. משמעות המילים "אידרא רבא" בארמית היא "המושב הגדול".

קדיתא וקבר רבי טרפון. אני ממליץ לסטות מעט מדרך הנוף ולהגיע על פי השילוט לקבר. היישוב קתידא, שוועדת השמות הממשלתית קבעה שיש לאייתו "כדיתה", הוא יישוב בלתי מוכר הנמצא על הר כותר לרגלי רמת דלתון הבזלתית. במקום התקיים יישוב עתיק שאותו מזכיר ר' חיים ויטל בכתביו (מהמאה ה-16) וממנו נותרו טרסות אבן מסורתיות מרשימות. עד 48' היה במקום כפר ערבי קטן שחלק מתושביו עזבו לעכברה ולגוש חלב. משנות השמונים החלו לחיות במקום כמה משפחות. נחמן פרקש, "אלוף הבריחות", חי שם במערה ואחריו הגיעה לשם תמר הר-זהב שקיבלה את ברכת הדרך מאריאל שרון בעודו שר השיכון. מאז התישבו במקום עוד אנשים, שמנהל מקרקעי ישראל רואה בהם פולשים. ב-1999 החליטה ממשלת ישראל להקים במקום כפר אקולוגי בן 150 יחידות, אך ההחלטה טרם מומשה.

לאחר שתעזבו את דרך הנוף ותעלו לעבר בתי היישוב, אפשר לפנות  שמאלה בדרך עפר צרה לקבר רבי טרפון. רבי טרפון, המוזכר בהגדה, היה תנא חשוב מתלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי ומהדור שחידש את היהדות לאחר חורבן הבית השני. מקום מושבו היה בלוד, הוא נחשב מתלמידי בית שמאי והיה בר פלוגתא של רבי עקיבא. משייכים לו את הפתגם " היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק". ציון קברו מרשים מאוד. הוא נמצא בצילה של אלה אטלנטית אדירה (2.6 מ' היקף הגזע), מאפשר תצפית נהדרת לכל המרחב.

חניון עין זיתים. לאחר שתצאו מחלקה הראשון של דרך הנוף ותגיעו לכביש 886, פנו שמאלה (צפונה) ועד מהרה תגיעו לאחד החניון הגדולים ביער. יש בו שפע שולחנות וכן מתקני משחקים. החנין מנציח את ניסיונות ההתיישבות היהודיים במקום החל משנת 1891 שלא צלחו.

עין גבר. מחניון עין זיתים יש לנסוע כמה מאות מטרים דרומה ולפנות מזרחה לעבר חלקה המרכזי של דרך הנוף. המעיין, שלצידו חניון יפהפה, כולל אמה חצופה ובריכת איגום שנבנו עוד בימי הבריטים.

עמק הבוטנה. בּוֹטְנָה הוא השם העברי של הפיסטוק, המעדן האהוב שרוב גידולו העולמי באירן.  כאן ביער ביריה שתלה הקק"ל בשנות ה-60 בוסתן ייחודי בו ניסו לגדל אלת הבוטנה, שהורכבה על אלה ארצישראלית, בניסיון להפוך את גידול הפיסטוק לענף חקלאי. יש במקום חניה, חניון ושביל הליכה, ובעונה גם פיסטוקים על העצים.

בית כנסת נבוריה. נבוריה היה יישוב יהודי ששכן במקום בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד.  במקום התגלו שרידים מרשימים של בית כנסת, מהקדומים שהתגלו בגליל.  שלטים מאירי עיניים מסבירים היטב את סיפורו של המקום ושל הממצאים החשובים שהתגלו בו. שביל קצר יוצא מרחבת החניה אל מערה שבה קבורים, על פי המסורת, האמוראי יעקב איש נבוריא והתנא אלעזר המודעי מחכמי יבנה.

עין נבוריה. כ-200 מ' לאחר בית הכנסת יש אתר נוסף, עין נבוריה. המעיין נובע מסדק בשכבת סלע הקירטון הלבן כל השנה. מימיו נאגרים בבריכה רדודה בה מתקיימת אוכלוסיית דו-חיים: סלמנדרות, טריטונים וצפרדעי הנחלים.

מצודת ביריה. לאחר שתמשיכו מזרחה ותעברו לצד מספר חניונים מומלצים ותצפיות מרהיבות תגיעו ליישוב הקהילתי עמוקה. דרך הנוף ממשיכה מכאן לחצור הגלילית אך אני ממליץ לסטות לאתר מרכזי ביער ביריה שאף נתן לו את שמו, מצודת בירה בהר נועזים. מצודת ביריה הוקמה בשנת 1945 כחלק מהמאבק בהגבלות ההתיישבות שקבעו הבריטים במסגרת תקנות "הספר הלבן". המקום עמד בשנת 1946 במרכזה של פרשייה חשובה שהפכה לסמל ומופת ונודעה בשם "העלייה לביריה". הפלמ"ח ותנועות הנוער ניהלו מאבק עיקש והצליחו להיאחז בנקודה, למרות שהבריטים ניסו לפנות אותם מספר פעמים. במבנה המצודה שוכן כיום מוזיאון קטן ומרשים על סיפור המעשה (בדקו שעות פתיחה ופרטים באתר קק"ל). לצידה של המצודה מצפור מרהיב, מהיפים בגליל, חניון רחב ידיים עם שולחנות פיקניק רבים ואפילו שירותים מסודרים.

עין מרגנית. לאחר שתחזרו ממצודת ביריה לעמוקה המשיכו לחלק השלישי של דרך הנוף המחברת את עמוקה עם חצור הגלילית. עד מהרה תגיעו לחניון עין מרגנית. חניון מקסים בצילם של עצי תאנה ענפים. המעיין עצמו חרב אך המקום יפה ובהחלט "שווה פיקניק".

שביל החלמוניות. הפרחים הצהובים של החלמונית פורחים בנובמבר דצמבר. החלמוניות של שביל הפסגה במירון ושל רכס בשנית בגולן מוכרות מאוד, אך גם כאן יש ריכוזים נאים של פרח יפהפה זה. יש במקום חניון קטן המשמש בסיס יציאה לטיול בשביל החלמוניות של יער ביריה.

פארק חצור: סופה של דרך הנוף בפארק חצור בו מצוי חניון נוסף. כ-100 מ' ממנו פונה דרך אל ציון קברו של חוני המעגל, הצדיק שתפילותיו לגשם תמיד נענו.

אביב, ימי ספירת העומר, הימים שבין פסח לשבועות. אלו ימים מיוחדים ובעלי משמעות גדולה. רבי אהרון הלוי מברצלונה, שלו מיוחס חיבור "ספר החינוך", מביא הנמקה רעיונית לספירת העומר: חג הפסח מסמל את החירות המדינית של עם ישראל. חירות זו הייתה רק אמצעי למטרה אחרת, עליונה, אליה הגיעה העם שבעה שבועות לאחר שיצא ממצרים, בקבלו את התורה במעמד הר סיני: החירות הרוחנית. למטרה זו שאף ובהתגשמותה בחג השבועות היה משום ציון דרך כביר להתהוות ישראל כעם.
לפני קבלת התורה בחג השבועות צריכים מקבליה להכשיר עצמם מבחינת "ניקיון" יחסיהם עם הזולת, שינוי אורח חייהם ומידותיהם. יום מיוחד במינו בתוך ספירת העומר הוא ל"ג בעומר. על פי המסורת, ביום זה פסקה המגיפה שהפילה חללים רבים מבין תלמידי רבי עקיבא בעת המרד ברומאים. על פי מסכת יבמות, נגזר דינם של תלמידי רבי עקיבא מפני "שלא נהגו כבוד איש ברעהו". כה החשיבה היהדות את כבוד האב, האם וכבוד החבר, עד שקבעה כי "דרך ארץ קדמה לתורה". היות ותלמידי רבי עקיבא הסתפקו רק בתורה ושכחו, כנראה, את דרך הארץ – נענשו.
בעת החדשה, מאז תקומת עם ישראל בציון, נוספו לתווך שבין פסח לשבועות ארבעה תאריכים משמעותיים וחשובים: כ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ד' באייר, יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל; ה' באייר, יום הכרזת הקמתה של המדינה הוא יום העצמאות; ו-כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, שחרור העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים, הוא יום ירושלים. אני מוצא סמליות רבה במקבץ המועדים המופלא והמיוחד הזה. מועדים מן העבר הרחוק מתערבבים עם מועדים מהעבר הקרוב וההווה, שמחה ואושר מהולים בעצב וכאב, פיסיות ברוחניות, והכל יחד יוצר את המופלאוּת של תולדות עמנו ותקומתו המחודשת במדינת ישראל.
השנה נחוג 75 שנה למדינה, מדינה צעירה מצד אחד ובאה בימים מצד שני. זו מדינה מופלאה ומיוחדת במינה, שבה ורק בה אנו יכולים לקיים במשולב את החירות הפזית והחירות הרוחנית שלנו. עשיתי לי מנהג לקרוא ביום העצמאות את ספרו של תיאודור הרצל "אלטנוילנד". הספר שנפתח במילים "אם תרצו אין זו אגדה", ומסתיים באחרית דבר: "… אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה ויישאר אגדה… החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום".
בימים אלו אנו נלחמים על הארץ שלנו, על שמירתה כמדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה חופשית ברוח מגילת העצמאות, על כך שכל תושביה יהיו שווי זכויות ושווי חובות, ומנהיגיה יהיו ראויים ויהוו דוגמה אישית, ממש כפי שתיאר הרצל באלטנוילנד. אסיים בשירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", באמונה ובתפילה שנמשיך לחיות, לבנות, ליצור ולחלום כאן בישראל.

אין לי ארץ אחרת / אהוד מנור

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
עד שתחדש ימיה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי