בין החגים לקחתי פסק זמן וטיילתי לאורך קו המים בחוף הצפוני של ישראל. מזל ש"הירוקים" זכו במאבקם נגד נדל"ניסטים שרצו להקים כאן "ריזורטים לעשירים". שמורת הטבע נפלאה, השמש ממכרת, והים בצבעי כחול טורקיז מנצנץ בין השוניות. יש בידי ספר טוב והשקט נעים. הזמן מתחיל לברוח והשמש ממהרת לפגישתה היומית עם המים. אני מקפלת את המחצלת ומתחילה לחזור לכיוון הרכב. על החול, קרוב למים, מונח הפוך כיסוי פלסטי של טלפון נייד בצבע חום. מרימה, הופכת, ובתוך הכיסוי נמצא גם הטלפון. מבאס… מישהו בוודאי מחפש אותו. כל עולמו במכשיר שכולנו התמכרנו לנוחיות שלו. פותחת ורואה אותיות בסינית. גוללת ורואה שעלי להקליד מספרים כדי לפצח את הסיסמה. 1234. לא עובד!
מה עושים? המחשבות טסות במהירות האור. עצרו רגע וענו לעצמכם לפני שתמשיכו לקרוא. מה אתם הייתם עושים?
זה כנראה תייר סיני, או אולי עובד זר?
להשאיר את המכשיר כדי שיימצא על ידי בעליו כשיחזור? לקחת איתי כדי שלא יילקח על ידי "שוחר רע"? עוד מעט ערב והלחות של הים? להביא למשטרה? האם למישהו במשטרה יש פנאי לטרוח ולפצח את הקוד ולאתר את בעליו? מי מבטיח שהנייד לא ייזרק לארגז שאף אחד במשטרה לא יודע על קיומו? ומה אם הוא עובד זר "לא חוקי" ושבגללי יסתבך ויגורש?
האינטואיציה הראשונה היא לקחת איתי. אני סומכת עליה! בעודי צועדת לרכב, מתגבשת ההחלטה שעלי להשאיר פתק למחפש. תולשת דף מהיומן השנתי (עכשיו ברור למה אני לא עוברת ליומן דיגיטלי) וכותבת: "I found your phone. Call me 054…". מפרידה כיס נילון מנרתיק הדיסקים הישן, מכניסה את הפתק, חוזרת לחוף ומכינה רוג'ום אבנים שיהיה בולט למרחוק. הפתק המנוילן מציץ בין האבנים, ומקל, בראשו קשרתי שארית חוט כתום, מתנופף כדגל ברוח.
בדרך הביתה עוצרת במשתלה. המכשיר הסיני מצלצל ועוצר את זרם המחשבות: בכל זאת יש הגיון בבלגן… המאבד מתקשר, נתאם פגישה ובא לציון גואל. כאן מתחילה סאגה משעשעת שנשמעת כמו תחילתה של בדיחה. סיני, רוסי, ערבי ויהודי מטפלים בטלפון אבוד.
הסיני אכן מדבר, אבל רק סינית. איך אסביר שהנייד שלו אצלי ושיבוא לקחת? בייאושו הוא מעביר את המכשיר ממנו התקשר לבעליו, לסלאבה. סלאבה, איש נחמד ואדיב מנהריה, מדבר רק אנגלית. אחרי מילות הבהרה ונימוס אני מכתיבה לו את הנייד שלי ואת הכתובת. לא ברור באיזו שפה הוא מוסר לסיני את המידע.
הפרחים לחג בבגאז' ואני בדרכי הביתה. עכשיו הנייד שלי מצלצל. מישהו אומר לי שמצאו את הנייד שלי בחוף הים… לשאלתי מי זה, תאמר עונה שהוא שוטר סיור בחוף הים ושיש לידו סיני שמצא את הטלפון שלי. אני מסבירה בסבלנות שאני מצאתי את הנייד שלו, ונושמת לרווחה. הסיני שלי חוקי!
חצי שעה בבית. בעוד אני תוהה מה הוא עושה בארץ ומתפעלת מהדרך בה טיפל בבעייה עד כה, שוב הנייד שלי מצלצל. הפעם זה יוסי מנהריה. הוא מכיר את הסיפור, הסיני ברכב שלו והוא צריך את הכתובת שלי. הם בדרך, יגיעו עוד 20 דקות. אני מחכה בחוץ עם שני הניידים. ג'יפ גבוה בצבע לבן מתקרב אלי ומחנה לידי. יוסי הנהג מגולח ראש, עונד עגיל כסף בצורת מגן דויד שבמרכזו יהלום. על צווארו שרשרת כסף עבה עם תליון של מגן דויד גדול מכסף. בלי יהלום. יוסי אומר "את יודעת, לא כל אחד היה מתאמץ להחזיר את המכשיר. אני מכיר לא מעט אנשים שהיו משאירים את המכשיר בחוף או מוכרים אותו". כל הסטראוטיפים עולים בי ומציפים אותי. משעשעת אותי המחשבה מה היה קורה אם הייתי נפגשת איתו בהפגנה של "שומרי הדמוקרטיה"? פיצול מוחלט בין המחשבות והמילים. אני אומרת ליוסי שמרגש אותי שהוא הסיע את הסיני עד לכפר ורדים, וזה שהוא עוזר לו לא מובן מאליו.
הסיני הוא גבר גבוה, עור בהיר, שיער שחור חלק, בלורית על הצד. פנים של שחקן קולנוע. הוא מוציא ארנק עור, שולף שני שטרות של מאה שקל ומתכופף לתת לי. אצבעות ארוכות של פסנתרן, ספק אם הוא עובד בניין. בכל זאת תייר?
אני מסרבת בתוקף. יוסי ממלמל שהסיני אסיר תודה ורוצה לגמול לי על המאמץ. אני ממשיכה לסרב, ושוב מודה לו על ההסעה לכפר.
נפרדנו לשלום. נראה שכל מה שנחוץ כבר נאמר. פחות משעתיים עברו והנייד הוחזר לבעליו. מהירות שיא, ואני מרגישה שיש כאן הרבה יותר. שאני לא יודעת מה השם של הסיני, מה מעשיו בארץ, איך הצליח לתקשר בלי אנגלית עם סלאבה, עם תאמר, עם יוסי? מי זה בכלל יוסי בשבילו? מנהל העבודה שלו? עובר אורח עם רצון טוב? האם הסיני הציע לו תשלום עבור ההסעה? ומה אני הייתי עושה במקרה כזה בארץ זרה? בלי שפה ובלי הטלפון?
אתם מוזמנים להשלים את הסיפור כיד הדמיון הטובה עליכם. לא משנה במה תבחרו, יש כאן בהחלט סוף טוב ואנשים טובים בגליל המערבי שלנו.
חג עצמאות שמח!
