נפתח בברכות חמות ושאפו ענק לשחקני הכדורסל ניב משגב ועמר טל. השניים, שגדלו בכפר ורדים, זכו השבוע באליפות ישראל בכדורסל. מדסק הספורט של העיתון מספרים לורדה כי הם משחקים בקבוצת הבוגרים של הפועל חולון מליגת העל, כשמשגב יותר דומיננטי. במהלך העונה שיחקו גם באירופה ברמות הכי גבוהות, ובאליפות זכו אחרי שחולון ניצחה את הפועל ירושלים 0:2 בסדרת פלי-אוף של הטוב משלושה משחקים. את יסודות הכדורסל קיבלו על משטח ה-pvc של הבלון המיתולוגי בבית ספר קשת, ככה שלכו תדעו לאן יכולים להגיע אלו שגדלים כאן היום, על הפרקט של האולם בקריית החינוך.

עוד מזכירים לה אנשי הדסק הספורטיביים, כי לפני חמש שנים בדיוק הייתה בעיתון א-לה כפר כתבה על ניב ועומר, יחד עם כדורסלן נוסף מהכפר תום סלוצקי, כשהשלושה שיחקו בליגה הלאומית, שהיא הליגה השנייה. ומה שיפה, זה שבשלב השאלה הזהה ענו שלושת השחקנים כי הם מקווים להיות יום אחד שחקנים משמעותיים בליגת העל.

תזמורת הנוער של כפר ורדים והמאסטרו ראובן מלאך סיימו את העונה בקונצרט חגיגי. כרגיל, היה מלא קצב, אווירה ומצב רוח טוב. צלם המדור, בן עמי מוסק, תפס את המנצח מאחורי הקלעים מרווה את צמאונו, בשלוק שבטח לא הזיק לעניין המצב רוח.

מזל טוב גם לפאניה גרינשפון מכפר ורדים. קבוצת תיאטרון פורום שהקימה ופועלת במסגרת המתנ"ס של מעלות העלתה הצגת בכורה במרכז המוזיקה במעלות. אומרים שהיה מעולה. 

ומזל טוב גם לאיש ולאגדה אלי פלדמן, שעשה הסבה משמעותית ל"אליעזר" שלו במעונה. אנחנו עדיין בענייני ארוחה מהירה וטובה, אלא שעכשיו העניין הוא בפיתה עם כבוד, והתפריט כולל פלאפל ושניצלים (שיכולים לבוא גם בבאגט). ורדה עוד תתגעגע לשווארמה, אבל פלאפל מבחינתה זה פסגת הקולינריה.

אייל ואביבה שמואלי נפטרו מהקורונה, אז הם לקחו חופשת התאוששות קלה ביוון. איך הם הגיעו לשם? קל. בהפלגה, כשאייל הוא הסקיפר. 

וברוח המדור של החודש – גאווה מקומית משולבת במזלטובים, למי שפספס – הנה אייטם שמשלב גם וגם. איתן וליש, תושב הכפר בן 71, הקים אתר שהוא מילון אנגלי עברי מיוחד. המילון משלב בתרגומיו גם ביטויים מיוחדים באנגלית, וגם צורות שימוש רווחות, מילות יחס נכונות לפועל, הטיות ועוד. המילון הוא פרי תחביב של וליש עוד מנעוריו, ואת האתר הגדיר בכתבה שפורסמה במאקו כ"תרומתי לחברה". חפשו בגוגל מילון וליש, ורדה ניסתה ונהנתה.

שני יוצרים מוכשרים הלכו החודש לעולמם. זה אולי לא pc, ולא עושים השוואות, אבל למודי בראון ורדה תתגעגע הרבה הרבה יותר.

שיהיה סופשבוע נהדר וקיץ נעים. ובני נוער, בחיאת, שמרו על עצמכם.

זוכרים את הכפר בשנות השמונים, כשהגיעו המתיישבים הראשונים לאדמה כמעט בתולית, עליה נטוע יער צעיר של אורנים בני 20-30 שנה?

ההחלטה לנטוע אורנים נבעה מהיותם מהירי צימוח, חסכוניים במים, גדלים בקרקעות רדודות, אוחזים היטב את הקרקע ועוד סיבות שמתאימות אותו לאזורנו. נתונים אלו מתארים מצב אופטימלי ונכון לתפיסת שטח. בדיעבד, אחרי עשרות שנים, גילינו שהאורנים, ובעיקר הירושלמים, מהווים מטרד ובעיה מהותית לסביבה אורבנית. האורנים נשרפים בקלות רבה יותר מעצי החורש. האדמה החומצית תחתיו אינה מאפשרת גידולים אחרים וכך נוצר "מדבר אורנים".

בכפר ורדים ובגליל ישנם אורנים הממוקמים בחצרות בתים וגדלו לגובה של 20 מטרים ויותר. זוהי מסה עצומה בתוך הגינות הפרטיות והציבוריות, מסה שמתנשאת מעל לבתי התושבים המתגמדים לעומתם.

ועכשיו מה? מה עלינו לעשות? כיצד יש להתמודד עם נפילים אלו שהיו מתונים בגודלם ומזמינים כשהגיעו הראשונים לגור בכפר?

הצעה למתיישבים תחת אורנים גדולים:

לזהות את המין של האורן, שבארץ הוא אחד מארבעה: קפריסאי, קנרי, הסלע, והירושלמי.

שלושת הראשונים מאריכי חיים חסונים. אם הם שתולים בחצרכם – זכיתם.

אם "נפלתם" על האורן הירושלמי, זה כבר סיפור אחר.

ממוצע חייו של האורן הירושלמי הוא כ-80 שנה. לגבי רוב הפרטים המצויים בכפר המשמעות היא שאין כל כך טעם לשמרם. במיוחד לנוכח העובדה שבשנותיו האחרונות האורן הירושלמי משיר ענפים, מתייבש ומיום ליום הופך למסוכן יותר בסביבה האורבנית.

מצד שני לא צריך להיכנס להיסטריה. העץ דואג לסמן לנו הרבה לפני כשל כלשהו. אנחנו רק צריכים להיות ערניים לסימנים, לעקוב ולטפל בזמן.

חפשו ענפים שרוכנים בקשת מפאת משקלם, זיבת שרף על הגזע, התייבשויות, התרוממות קרקע, ריבוי אצטרובלים, תנועה אי סדירה ברוחות ועוד. כל אלו מעידים על הזדקנות האורן הירושלמי.

באמצעות טיפול נכון ניתן לדחות את מועד הכריתה. פעולות השימור מתבצעות על ידי אילנאי מוסמך, אדם המבין את הבוטניקה, ביולוגיה, פיזיקה וביו דינמיקה של העץ.

ועם כל זאת אני לא מקנא בתושב שמעל ביתו מתנוסס ומתנפנף עץ של עשרות טון. אני גם שמח שלא אני מקבל את ההחלטה האם לטפל או לכרות. יחסינו כלפי האורנים הגדולים בכפר אמביוולנטים ומורכבים, וההחלטה לכרות תמיד מלווה בצער.

מה שבטוח, לאחר כריתת אורן גדול אני מתעקש ומנסה לשכנע לשתול עצים מתאימים יותר, כמו עצי פרי למשל או חורש מקומי. לפעמים אני אפילו נותן שתילים.

במרחב הציבורי אני רואה המון שתילות חדשות, ושואל את עצמי אם אנחנו מבשלים את המטרד הבא או שמא נשכיל לשתול את הזנים הנכונים ולטפל בהם כראוי בעודם צעירים וכך נחסוך צרות בעתיד.

הכותב הוא בעל העסק טרזן לגיזום וכריתה של עצים. 050-2840660

ריה אושפיז נולדה בארץ בשנת 1953, והיא דור שני לשואה. אימה, ילידת ואץ שבהונגריה, עלתה לארץ בשנת 1948. אבא שלה נולד בטרנסילבניה ונשלח למחנה עבודה ידוע לשמצה, טרנסניצריה. רבים מבני משפחתה נספו בשואה.

אמה רצתה שתלמד שפות ורשמה אותה לבית הספר של הכנסייה הסקוטית ביפו, שהיה מוסד חינוכי קוסמופוליטי, והלימודים בו התקיימו באנגלית. כשריה התגייסה, לא שלטה בשפה העברית. היא למדה אמנויות במדרשה ברמת השרון, בבית ספר לאמנות הציור קלישר בתל אביב, ופיסול בבית ברל.

בשנת 1977 התחתנה עם גבי. ״הביאו לי אותו בדרך עקיפה", היא מספרת. "השם הביא לי אותו". גבי הוא איש לוגיסטיקה שעבד שנים רבות בממ״ן. היום הוא נהג אוטובוס בכפר. לבני הזוג שני ילדים, בן ובת, ושלושה נכדים. לכפר עברו בשנת 2006 ועד היום הם מתגוררים באותו בית, אותו תכננה ריה.

לפני השיחה ביקשה ריה שנסתובב קודם בבית, שהרי ״הבית הוא הפנימיות של האדם". חדר האורחים הוא מקדש לאמנות. יש גם גלריה של 90 מטר מרובע בקומת הקרקע, שם היא מקבלת קבוצות מבקרים.

דבריה מתובלים בפתגמים לרוב ובביטויים פילוסופיים, שהיא שוחה בהם בטבעיות גמורה. בכלל, יש לה ראיית עולם מגובשת, שמשלבת עשייה אמנותית יחד עם אמונה בבורא. ציוריה עוסקים בנושאים ברומו של עולם, והם עמוסים סמלים שריה מוכנה לפרשם.

העבודות שלה אינן פיגורטיביות, למרות שבחלקן מופיעות יונים ודמויות אנושיות. "אלה עבודות ׳אזוטריות׳", אומרת ריה. אזוטרי פירושו יודעי ח״ן, בקיאים בקבלה ובתורת הנסתר. אבל גם כאן ריה סוטה מן המקובל ולדבריה, הציורים שלה הם ציורי חזון. ניכר שיש לה חזון, ולדבריה אפילו חזיונות וגם חלומות, שבהם היא עשויה לראות את הציור בחלקו או בשלמותו לפני שמתחילה לצייר אותו.

אין בציורים זכר לשואה. ״אני דור שני לניצולי שואה, והיה לי חשוב לשנות את כיוון הטראומה. לא רוצה לחזור אחורה. שהגלגל ינוע קדימה, זו תמצית הבחירה שלי. בשואה יש חולי ומוות. אני בחרתי בחיים".

חייה כאמן נסמכים על לימוד עצמי בנושאים הקרובים ללבה. ״הלימוד שלי הוא לימוד של החיים. לא למדתי באוניברסיטה. אני לא סוחבת רזומה כזה על גבי ואני מסתדרת עם זה. אוטודידקטית בכל תחום, כולל קבלה".

אם נדמה לעתים שיש איזו אמונה זרה שמכוונת את מכחולה, היא אומרת: ״העבודות שלי נטולות דת. למדתי מהנצרות, מהקוראן, וגם מהיהדות, כאשר היהדות בשליטה מלאה. אבל הבחירה היא שכולם שווים בעיני אלוהים, אין לו הבדל של דת, גזע ומין. הוא אוהב כל אחד. הוא נתן בחירה לאברהם".

ריה ציירה מגיל צעיר, בעיקר נופים, דומם ופיגורטיבי. בשנת 1988, בעקבות האינתיפאדה הראשונה והשריפות ביערות הכרמל, שינתה כיוון ועברה לשלב השני של חייה. ״מאז השריפות התחלתי לצייר אחרת. ביקשתי מהיקום והיקום נענה לי. נהיו לי ציורי חזון, אזוטריים. בדרך כלל משולשים, מרובעים, עיגולים. זהו אבסטרקט רוחני. מי שהכי השפיע עליי היה לאונרדו דה וינצי, שהיה מחלק את הקנבס מתימטית, לפי הפרספקטיבה. לפני שאני ניגשת לציור, אני מחלקת את הקנבס למקטעים באופן אינטואיטיבי. יש בציור איזון: גם אם ייתלה הפוך, הוא יישאר שלם".

-את מציירת הרבה מנדלות. איך הגעת לזה?

״המנדלות הגיעו אליי. השתתפתי בכל מיני קבוצות שעסקו ברוחניות, עשו מדיטציה. המנדלות היו חלק מזה. גרתי ברעננה ורציתי לעשות שינוי. ובשביל לעשות שינוי צריך לנוע. אי אפשר לעשות שינוי במצב סטטי. המנדלות מסמלות את הרצון לתזוזה, מין מאוורר שמסובבים אותו, או פרח. השאיפה היא לרוח חדשה, לא של מריבה, אלא של פיוס. ההשראה שלי באה מן הקבלה, שם מצאתי את התשובות הכי שלמות".

כדוגמה לעבודה סימבולית ריה מראה לי ציור ענק תלוי על הקיר כשהוא סדוק. ״הציור נשבר בדרך לתערוכה. השאלה הראשונה שלי הייתה: איפה השבר? השבר היה כמעט באמצע, לרוחב, מעט מעל היונה ומתחת למנדלה. זה מראה לי שהיונה הזו יכולה לעוף, אולי דרך הסדק. לכן בחרתי את הציור בתור תעודת הזהות שלי. מפה יוצא המסר של השלם. השלם הוא הקונספט הטוטאלי של כל הכוונות שלנו. מה יוצר השלם שיוצר את השלום? התשובה היא להמעיט במלים ולהיות במצב נתינה, וזה יוצר את השלם או את השלום. דואליות לא עובדת. רק השלם".

תערוכת יחיד ביולי

"שלם" הוא גם שם תערוכה של ריה אושפיז שתוצג בחודש יולי הקרוב במתחם האמנים. ״ברגע אסתי כץ האוצרת של המתחם פנתה אליי, הבנתי ששם התערוכה יהיה ׳שלם׳", אומרת ריה. "מה שאני מבינה, שזאת השאיפה להגיע למצב שלם, לעשות בחיים את השלם. לא משנה אם חסר דבר מה כזה או אחר, השלם קיים וצריך לשאוף אליו".

כאשר עלה במוחה השם ׳שלם׳ מילאה מחברת בסקיצות. בלילה ראתה בעיני רוחה בדיוק את מה שהיא מתכוונת להציג: ״ראיתי את השלם, אבל לא בטוח שזה מושלם. שבוע לפני שאסתי ביקשה שאעשה תערוכה, היה עוד חלום, והיונה הופיעה. את זה עוד לא ציירתי, אני משאירה את זה לסוף.

״אצלי אין סתם ציור. הציור מתחיל בקונספט, בתחושה. אתה לא יכול להתקדם אם אתה לא מקדם את עצמך. אני צריכה להבין ואז אני יכולה לצייר את השלב הבא, כשהכל שלם, מסונכרן, מקושר אחד לשני, ויש התאמה. אם הקונספט הוא שלום ואני כל הזמן במריבות, לא אבין את השלום או את השלם".

לצפייה בעוד עבודות ויצירת קשר: www.ryaoshpiz.com, oshpiz@bezeqint.net, 050-4411887.

תיקון
שנת הלידה של אורית שגב (אמן מקומי, גיליון 339) היא 1959, ולא כפי שנכתב בטעות.

בסוף השבוע יקראו בתורה את פרשת שלח. הפרשה מספרת את סיפור המרגלים הנשלחים לתור את הארץ: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען. ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם היושב עליה החזק הוא ברפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה היא אם רעה" (במדבר י"ג, י"ז-י"ט). המשך הסיפור ידוע. המרגלים תרים בארץ ארבעים יום וחוזרים ומספרים למשה ולעם את התרשמותם. מלבד כלב בן יפנה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, שאר נציגי השבטים מתרשמים לרעה מהארץ ומגיעים למסקנה שאין שום סיכוי להתנחל בה: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים, בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג, ל"א-ל"ג).

העם נבהל מהתיאורים של המרגלים וכל הניסיונות של יהושע וכלב לאזן את התמונה עולים בתוהו. העם מתכוון לרגום אותם באבנים, וקולות נשמעים בעם שיש לחזור למצרים. בנקודה זו עומדת מנהיגותו של משה למבחן ובעזרת האל הוא מצליח להוביל את בני ישראל למקום הנכון, להחדיר אמונה בעצמם ולהתגבר על הפחד שדוחף אותם למסקנות לא נכונות ומקומות לא ראויים. משה חסר לנו מאד היום. גם כעת אנו עומדים בפני החלטות הרות גורל ונראה שחסר לנו כעם האומץ וחסרה לנו ההנהגה שתוביל אותנו לכיוונים הנכונים.

חודש יוני הוא חג הספר העברי. האירוע הראשון של פתיחת דוכנים למכירת ספרים מוזלים ברחוב נערך בקיץ 1926, כששמו בארץ ישראל היה "יום הספר העברי", ביוזמתה של המו"לית ברכה פלאי, ובמסגרתו הוצבו דוכנים בשדרות רוטשילד בתל אביב. ביום זה ערכו נשפים, חגיגות, הרצאות, אסיפות עם, הגרלות, קונצרטים וכדומה, שמטרתם תעמולה ופרסום לספרות העברית. את "שבוע הספר העברי" במתכונתו הנוכחית יזם וערך לראשונה המשורר והסופר שלמה טנאי במאי 1959, במסגרת ועדת העשור להקמת המדינה. החל משנת 1961 מתקיים "שבוע הספר העברי" ברחבי הארץ באופן סדיר מדי שנה. ברבות הימים הפך שם זה לסימן רשום של התאחדות המו"לים בישראל.

חרף שמו, נמכרים בשבוע הספר העברי גם ספרים בשפות אחרות שיצאו לאור בישראל. מלבד הדוכנים של הוצאות הספרים הגדולות, בירידי ערים הגדולות ניתן למצוא גם מו"לים קטנים יותר המציעים את ספריהם וכן מחברים רבים שפרסמו את ספריהם בהוצאה עצמית. תופעה נוספת בשבוע הספר היא של סופרים המבקרים בדוכנים וחותמים על ספריהם עבור הקונים. סופרי ילדים רבים התמידו להגיע לירידים מדי שנה בשנה והפכו לחלק מנופו של שבוע הספר.

השבוע נפתח חג הספר העברי, ובהקשר זה אני מבקש להפנות זרקור לספר מופלא, המתקשר גם לדברי בהקשר לפרשת שלח – אלטנוילנד, הספר שנתן את השם לעיר ללא הפסקה, תל אביב. הספר הוא למעשה רומן אוטופי, סיפור פילוסופי עם מוסר השכל. בעמוד הפותח של הספר מופיעה האמרה הידועה "אם תרצו אין זו אגדה", ובאחרית הדבר נכתב: "החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה,כמו שחושבים רבים, כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום". בספר רעיונות נוספים והוא מרתק לקריאה.

אסיים בשירו של ברטולד ברכט "יהי הכל" ובאיחולי חופש נעים לכל התלמידות והתלמידים ותפילה שנחלום הרבה ונגשים.

קריאה נעימה.

יהי הכל
ברטולד ברכט, תרגום נתן זך

יהי הכל
שייך לכל שיוכל
להטיב עימו
שיוכל להטיב עימו

הילד לאישה האימהית
למען יגדל
העגלה לעגלון הטוב
למען ינהג בה היטב
והאדמה, למשקים אותה מים
למען תתן פריה בעיתו