חזות הכפר ואיכות הסביבה היו אחת מאבני היסוד עליהם הוקם כפר ורדים.

בכל הבתים נבנו מסתורים לפחי האשפה הביתית.

לאחרונה עשתה המועצה כמה צעדים בכיוון הנכון, הטמנת פחי אשפה במקום הצפרדעים והצבת צמדי פחים בצמתים. רק שהנושא העיקרי הוזנח ולא טופל כבר זמן רב: מקומם של פחי האשפה הביתיים.

בחזיתות של הרבה בתים ניצבים פחי האשפה מחוץ למיסתור, ורחובות הכפר משובצים במיכלים ירוקים למכביר. והמסתורים עצמם, מלאים לעתים בפסולת, כך שגם אם רוצים  לא ניתן להכניס לשם פח. בנוסף, משפחות רבות קנו פחי אשפה נוספים, ומשתמשות בשניים ואף שלושה פחים. וכך מלאו מדרכות הכפר במיכלים מכוערים, המהווים מטרד להולכי הרגל ומפיצים ריחות עזים.

האוכלוסיה בכפר מתחלפת, ורבים מהתושבים החדשים לא מודעים לתקנות בנושא פחי האשפה. למרות זאת אין הדרכה ולא מיידעים את החדשים בנוהל. קיימת גם עצלות, ובמקרים בהם יש מיסתור לא מקפידים להכניס אליו את הפח.

פניתי לכל הגורמים במועצה האחראים לנושא, כולל אל ראש המועצה. התשובה המלומדת שקיבלתי היא כי "יחדדו את ההנחיות למפני האשפה". ואני שואל: למה לזרוק את האחריות על מפני האשפה? למה לפטור את התושבים מאחריות לסדר ונקיון בחזית ביתם?

הכפר היה בראשית דרכו מופת ליישוב יפה ואיכותי, וכיום כבר לא. חבל.

על המועצה לבנות תוכנית לתיקון המצב, שתכלול הסברה ומידע בשלב ראשון, ובשלב השני אזהרות וקנסות למי שיפר את התקנה.

אני קורא לכל מי שאכפת לו להצטרף אליי למאבק וללחצים על המועצה למען שינוי חזות הכפר.

יוזמת החלפת השטחים בין כפר ורדים למעלות תקועה, ובמועצה שוב חוששים לגורל הטבות המס, שתוקפן יפוג בחודש יולי הקרוב. כך עולה מדיון שהתקיים בישיבה האחרונה של מליאת המועצה המקומית כפר ורדים.

היוזמה לחילופי השטחים החלה עוד בקדנציה של סיון יחיאלי ושלמה בוחבוט. על פי התוכנית, כ-19 דונם יועברו ממעלות-תרשיחא לכפר ורדים באזור המדרשה הישנה (סמוך לכביש 854 ולכיכר החדשה מכיוון גבעת האורנים), זאת במטרה לקרב את השטח המוניציפלי של הכפר לתחום של פחות מתשעה ק”מ מגבול הצפון, ובכך לעגן את הטבות המס. כ-250 דונם באזור התעסוקה המשותף בשלב ג’ יעברו מכפר ורדים למעלות-תרשיחא. חלק זה מיועד להבטיח כי אזור התעסוקה כולו יהיה אחיד מבחינת הגדרות אזור פיתוח א’, עידוד השקעות ומענקים. יחד עם זאת, יישמרו לכפר ורדים הזכויות בארנונה ובניהול המשותף.

ראש המועצה, אייל שמואלי, השיב לשאילתא בנושא של איתן הימן, ופירט את המצב: המתווה הוגש כבר ב-2018 לוועדה הגיאוגרפית של משרד הפנים בתמיכה של כל הגורמים באזור ובממשלה. באוגוסט 2019 הגישה הועדה דו”ח מפורט התומך בהחלפת השטחים. אלא שבשל המשבר הממשלתי המתמשך, הדו”ח לא נחתם על יד שר הפנים. גם משהוקמה ממשלה לפני כשנה, התעכבה החתימה. "להפתעתנו", עדכן שמואלי, "לפני מספר חודשים הוחזר הנושא לדיון נוסף לוועדה הגיאוגרפית, זאת בשל  'קשיים משפטיים', כלשון משרד הפנים".

אותם "קשיים" לא הובאו בפני ראשי הישובים, וגם שתי פניות שלנו נענו באותם "קשיים” לקוניים ללא פירוט. לפי שעה נראה כי "הקשיים" מתייחסים בעיקר להעברת השטח ממעלות-תרשיחא לכפר ורדים, משום שהם מגלמים הטבות מס.

במקביל, מנסה הוועדה לנקוט ב"הפרד ומשול" ולבחון החלפת שטחים חד כיוונית: רק 250 דונם מכפר ורדים למעלות תרשיחא באזור התעסוקה. שמואלי דיווח כי לצערו ארקדי פומרנץ, ראש עיריית מעלות תרשיחא, "נפל לבור שטמנה הוועדה הגיאוגרפית ונהג באופן לא קולגיאלי כאשר תמך באפשרות זו". כפי הנראה פומרנץ התעשת (טרם התקבלה תשובה ברורה בסוגיה), חזר בו והבטיח כי ייצמד למתווה המוסכם של החלפה דו-צדדית.

בדיון במליאה הביעו רוב חברי המועצה דאגה מהמצב, וכולם הסכימו כי צריך לפעול במהירות, להקים צוות פעולה מצומם לעניין ולדאוג לגיבוי תקציבי.

ביוני 2019 עברו הוריי לכפר ורדים. למרות שחיו 43 שנים במקום מגוריהם הקודם, היו מעורבים ופעילים תמיד, תוך ימים ספורים הרגישו לגמרי בבית פה בכפר. כמובן שעזרו 20 שנות המגורים שלנו בכפר וההכרות של הוריי עם הגנים, בתי הספר, החנויות ובתי הקפה, מועדון הזהב ועוד, כמו גם ההכרות הקרובה עם קבוצת החברים שלנו. עזר גם הבית המותאם והנעים שמצאו, בו ארגנו מחדש את חייהם.

למרות מחלת ריאות שסבלה ממנה אימי, היא מיד השתלבה בפעילויות מועדון הזהב, כשמתנדבי ומתנדבות המועדון צירפו אותה בחום לצוות "קפה בוקר", שם הרגישה מועילה ופעילה למרות מחלתה. אבי השתלב מיד בתפילות ופעילויות המניין המשפחתי, בחבורת הזמר מעלות כפר ורדים, והמשיך וממשיך בפעילות עניפה גם במרום גליל, מקום מגוריהם הקודם. את תקופת הקורונה צלחנו בטוב, שמרנו היטב על ההורים ועל המשפחה כולה, ואימי אף הספיקה להתחסן. 

בתקופה האחרונה למחלתה ליווה את אימי מקרוב דוקטור קלינסקי, רופא קהילה מקצועי ורגיש, שהיה נגיש עבורנו בכל שלב ובכל זמן. בזכות יצירת המעטפת הטיפולית בניצוחו, קיבלה אימי את היחס והטיפול הטובים ביותר בביתה.

אך באמצע פברואר הכריעה מחלת הריאות את אמא, ונפרדנו ממנה בכאב גדול.

את הפרידה הזו, שאינה פשוטה בשום גיל או שלב בחיים, חווינו בתמיכה חסרת תקדים מבחינתנו, מצד כל הגורמים בכפר: בתקופה האחרונה של מחלתה, כשמצבה הורע, ליוותה אותנו ענת גנץ, מנהלת השירותים החברתיים במועצה. ענת עזרה לנו להתמצא בסבך הבירוקרטיות, עשתה זאת ברגישות ובזמינות מלאה, ואף העמידה לרשותנו עזרה של אשת מקצוע מתנדבת מהכפר שתמכה באימי רגשית.

ב-13.2, שבת בבוקר, כשקיבלנו את הידיעה הקשה שאמא נפטרה, שלחתי הודעה לתושיה. היא מיד התקשרה אלי ובעדינות  וענייניות הנחתה אותי, והורידה מאיתנו כמשפחה כל צורך לדאוג לפרוצדורות, כשאנחנו פנויים לחלוטין לארגון אופי הפרידה שאנחנו בוחרים. תושייה ליוותה אותנו עד סוף השבעה בהתעניינות, מציאת פתרונות ובנוכחות רבה בכל פינה. יחד עם תושייה נכח ונתן הרגשה של גב ובית גם אייל שמואלי, ראש המועצה, שברגישות רבה שמע אותנו, היה איתנו ואף לקח חלק פעיל בהלוויה ובשבעה.

מכיוון שאבי פעיל במניין המשפחתי, הוא בחר בנטלי לסטרג'ר, הרבה של בית הכנסת הקונסרבטיבי, שתלווה אותנו ותנהל את ההלוויה. מכאן, עוד ביום פטירתה של אימי ודרך הלוויה והשבעה אל טקס השלושים למותה של אימי, נטלי הלכה איתנו יד ביד. בעדינות, בחוכמה וברגישות אין קץ נטלי ניהלה את ארגון הטקס, איפשרה לנו לבחור כל בחירה במסגרת האפשר והמקובל, גילתה אנושיות וחברות, ובסגנונה הצליחה לרכך מעט את הכאב. לצד נטלי היו כל הזמן חברי וחברות המניין המשפחתי שעטפו את אבא ואותנו בחיבוק חם ועזרה מעשית.

חברות מועדון הזהב היו גם הן בנכונות מלאה לעזור בכל דבר ועניין, ושיתפו פעולה מיד עם הרצון שלנו להקים תערוכת ציורים ועבודות של אימי במלאת שלושים למותה. דיקלה גרציאני, אסתי פלסיוס, ענת ואן טרינן, מיכל וינטרוב וטובה פריאל עזרו בקשר, בתיאומים, ברעיונות ובדחיפה. מרגיט שפטלוביץ', האחראית על התערוכות במועדון והאוצרת המתנדבת נגה מיגדל ליוו את הקמת התערוכה ברצון וברגישות.

אבי, מוטי בן מרדכי, משפחתי ואני רוצים לומר תודה גדולה לכל האנשים הרבים האלה שהיו בשבילנו עוגן ומקור להקלה בתקופה הזו, ובעיקר על תחושת הבית ללא תחליף שנתנו לנו.

אפרת פלדמן וכל המשפחה

האביב, ימי ספירת העומר, הימים שבין פסח לשבועות. אלו ימים מיוחדים ובעלי משמעות גדולה. רבי אהרון הלוי מברצלונה, שלו מיוחס חיבור "ספר החינוך", מביא הנמקה רעיונית לספירת העומר: חג הפסח מסמל את החירות המדינית של עם ישראל. חירות זו הייתה רק אמצעי למטרה אחרת, עליונה, אליה הגיעה העם שבעה שבועות לאחר שיצא ממצרים, בקבלו את התורה במעמד הר סיני: החירות הרוחנית. למטרה זו שאף ובהתגשמותה בחג השבועות היה משום ציון דרך כביר להתהוות ישראל כעם. לפני קבלת התורה בחג השבועות צריכים מקבליה להכשיר עצמם מבחינת "ניקיון" יחסיהם עם הזולת, שינוי אורח חייהם ומידותיהם.

יום מיוחד במינו בתוך ספירת העומר הוא ל"ג בעומר, אותו נציין בשבוע הבא. על פי המסורת ביום זה פסקה המגיפה שהפילה חללים רבים מבין תלמידי רבי עקיבא, בעת המרד ברומאים. על פי מסכת יבמות, נגזר דינם של תלמידי רבי עקיבא מפני "שלא נהגו כבוד איש ברעהו". כה החשיבה היהדות את כבוד האב, האם וכבוד החבר, עד שקבעה כי "דרך ארץ קדמה לתורה". היות ותלמידי רבי עקיבא הסתפקו רק בתורה ושכחו, כנראה, את דרך הארץ – נענשו. מותם, דווקא בימים שבין פסח לשבועות, מלמד אותנו שימים אלה אמורים להיות ימי הכנה נפשית למתן תורה ותיקון מערכת היחסים עם סביבתנו: "אם אין דרך ארץ – אין תורה", נאמר בפרקי אבות.

בעת החדשה, מאז תקומת עם ישראל בציון, נוספו לתווך שבין פסח לשבועות שלושה תאריכים משמעותיים וחשובים: ד' באייר, יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל; ה' באייר, יום הכרזת הקמתה של המדינה הוא יום העצמאות; ו-כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, שחרור העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים, הוא יום ירושלים. אני מוצא סמליות רבה במקבץ המועדים המופלא והמיוחד הזה. מועדים מן העבר הרחוק מתערבבים עם מועדים מהעבר הקרוב וההווה, שמחה ואושר מהולים בעצב וכאב, פיזיות ברוחניות, והכל יחד יוצר את המופלאות של תולדות עמנו ותקומתו המחודשת במדינת ישראל.

אסיים בשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", המחבר גם הוא לטעמי בין הימים ההם לזמן הזה ובין העולם הגשמי לזה הרוחני, ומתאים במיוחד ליום ירושלים הקרב ובא.

בריאות וקריאה נעימה.

ירושלים של זהב / נעמי שמר

אויר הרים צלול כיין 
וריח אורנים 
נישא ברוח הערביים 
עם קול פעמונים.

ובתרדמת אילן ואבן 
שבויה בחלומה 
העיר אשר בדד יושבת 
ובליבה חומה 

ירושלים של זהב 
ושל נחושת ושל אור 
הלא לכל שירייך 
אני כינור 
ירושלים של זהב 
ושל נחושת ושל אור 
הלא לכל שירייך 
אני כינור 

איכה יבשו בורות המים 
כיכר השוק ריקה 
ואין פוקד את הר הבית 
בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע 
מייללות רוחות 
ואין יורד אל ים המלח 
בדרך יריחו.

ירושלים של זהב…

אך בבואי היום לשיר לך 
ולך לקשור כתרים 
קטונתי מצעיר בנייך 
ומאחרון המשוררים.

כי שמך צורב את השפתיים 
כנשיקת שרף 
אם אשכחך ירושלים 
אשר כולה זהב 

ירושלים של זהב…

חזרנו אל בורות המים 
לשוק ולכיכר 
שופר קורא בהר הבית 
בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע 
אלפי שמשות זורחות 
נשוב נרד אל ים המלח 
בדרך יריחו.

ירושלים של זהב…

סיפורו הפחות מוכר של היהודי החרדי הענק, שהשליט סדר באזור טבריה ועמק הירדן כשהוא רכוב על סוסתו הערבייה חמוש מכף רגל עד ראש

לייבקה טויסטר נולד ברוסיה ועלה לארץ עם אביו, חסיד קרלין, בהיותו בן 5. את השכלתו רכש אצל מלמד חסיד קרלין בטבריה. כבר בילדותו היה ברור שדעתו נתונה לשעשועים, לא פחות מאשר לתורה.

לייבקה שיחק עם ילדי ערבים בסמטאות טבריה ונהנה מחברתם יותר מאשר ב"חדר". לאחר שלמד ערבית נהיה מקובל על הנערים הערבים, גם בגלל שהיה משכמו ומעלה וכוחו רב, וגם בגלל חריפות שיכלו ודרך השררה שנהג בהם כמנהיג. וכל זה חרף לבושו היהודי-מסורתי: קפוטה ארוכה ושחורה שארבע כנפות מציצות מתחתיה, ועל לחייו משתלשלות פאות ארוכות. כאשר בגר כבר הכירו אותו כל ערביי טבריה והסביבה כאחד שלא היה כשאר יהודי טבריה. הערבים כיבדו אותו ופחדו ממנו.

הוא נשא לאישה בת טבריה והוסיף לשמו "קונסטנטינובר" כדי להבדילו משאר יהודי טבריה, ששמם היה לייבקה. הוא פתח חנות בעיירה הערבית ג'סר אל מג'מע (כמו שם הגשר הסמוך לה) ובמשך שנים רבות היה מוכר לפלאחים של עמק הירדן ולבדואי הסביבה כל שחפצה נפשם. מידי יום היה רוכב מטבריה לג'סר על סוסה ערבית אצילה עם רתמה ואוכף משובחים, והוא עצמו חמוש באקדחים ושבריות וחרב תורכית בנדן משובץ זהב וכסף, בשילוב בלתי אפשרי עם הציציות. יהודי טבריה ראו בו מנהיג ונציגם אצל הקאימקם, הוא המושל התורכי, שהיה יוצא בעצמו להקביל את לייבקה, שומע לבקשותיו ובדרך כלל אף נענה להן.

כאשר ערביי טבריה או הסביבה ניסו לגזול או לשדוד את יהודי טבריה, התלוננו הקורבנות אצל לייבקה. הלה חבש את סוסתו, הזדיין בכלי נשקו, ויצא יחידי לביתו של הגזלן או למאהלו. הוא היה מחזיר ליהודים את הגזלה בשלמותה ומעניש בשוט העור שלו את האשמים.

שמו של לייבקה הגיע לאוזניו של עקיל אגא, בדואי, ראש שבט "הנאדי", אשר שלט על כל הפלאחים והבדואים בגליל התחתון המזרחי ובעבר הירדן המערבי. עקיל היה המושל העצמאי האחרון בצפון הארץ. תקופת שלטונו לא הייתה אמנם רצופה, אך נמשכה בין השנים 1841 ל-1870.

העותמנים אישרו לעקיל לגבות מיסים באזורים שבשלטונו. עקיל הציע ללייבקה לשמש כיד ימינו ולהיות הממונה על המיסים שבמחוזו. לייבקה קיבל את ההצעה של עקיל והפך לאיש אמונו. את חנותו שבג'סר אל מג'מע הפקיד בידי בנו הבכור זלמן. הערבים החלו לכנות את לייבקה "אבו זלמינא", אביו של זלמן.

אבו זלמינא יצא מדי שבוע על סוסתו אל כפרי עבר הירדן. דמותו גבוהת הקומה הייתה בלתי שיגרתית גם אז, עם קפוטה שחורה ושטריימל, פאות ארוכות ומסולסלות שירדו על זקנו העבות, וכל כולו חמוש בכלי נשק מכף רגל ועד ראש.

ראשי כפרים ושייח'ים יצאו להקביל את פניו, ואוי לאותו כפר או שבט שלא שילם לאבו זלמינא את המס המגיע למעסיקו עקיל אגא. הוא היה מקבל מלקות מהשוט המפורסם שלו. מאידך, הפלאחים ידעו כי אם יבואו שודדים, או מרצחים, יש מי שיחזיר את הגזילה וינקום את נקמתם.

לייבקה היה יוצא לגבות את המיסים למשך שבוע ימים וחוזר לטבריה לפני כניסת השבת. הוא לן במקומות שונים במחוז שלטונו של אקיל ומעולם לא אירע לו רע. הסמכויות וחופש הפעולה שקיבל מעקיל הקלו עליו לבצע את עבודתו. מדי פעם היה לוקח עמו את בנו הירש אשר אומץ ליבו התחרה אף בזה של אביו. הירש זכה להיות השומר היהודי הראשון עוד לפני שהוקם אירגון "בר-גיורא", אשר חרט על דיגלו שמירה והגנה על היישובים היהודים.

אבו זלמינא הפך לאגדה בחייו. גם לאחר שפרש משירותו של עקיל, לא היה שיח' בכל ארץ הגליל וארץ כינרות אשר העז לעשות דבר מבלי להיוועץ בו. ביתו שימש מקום עליה לרגל של יהודים וערבים.

אבו זלמינא נפטר בשנת 1901 והוא כמעט בן 100. הוא קבור בחלקת הקברים של חסידי קארלין שבטבריה. על מצבתו חקוק "הזקן ר' לייב".

-שלום לחברת הכנסת יעל רון בן משה. במנעד שבין החגיגיות וההתרגשות הטבעית של להיבחר כחברת כנסת, להישבע אמונים ולהתחיל לעבוד, לבין התחושה של זמניות, אולי אפילו חמיצות שמתלווה לכנסת הנוכחית – איפה את שמה את עצמך?

"ההפרדה היא מאוד ברורה: ברמה האישית משפחתית זה הישג גדול, אנחנו מאוד שמחים על זה. ברמה הלאומית המצב מאוד מאוד מורכב. גם החברה הישראלית, גם המצב הכלכלי, גם נושאים נוספים שבעיני זקוקים לטיפול מאוד משמעותי כמו היעדר תקציב למדינה. ובתוך זה באמת סימני השאלה הגדולים סביב הכנסת הנוכחית, הרכבה והרכב הממשלה".

-את מתכוונת בעיקר לאיתמר בן גביר וחבריו?

"כן. בכנסת הנוכחית יש גורמים שהייתי מעדיפה שלא יהיו בכנסת ישראל. לצד בן גביר אפשר לציין את אבי מעוז, שהיה מעדיף שאישה כמוני לא תהיה בצמתי החלטות. יש לו עמדות מאוד ברורות לגבי נשים בכלל, ואני לא יכולה לכבד את הדעה הזו".

-כמו שאמרת, זה לא רק הכנסת, זה גם החברה הישראלית. הכנסת היא רק ראי.

"זה לא שבארץ המצב הכלכלי נפלא, מערכות הבריאות מעולות, וקרתה כאן איזו תקלה בבחירות כי היו כאן קמפיינים מסוימים. לא. זו בהחלט תמונת מראה של המצב במדינת ישראל, שהוא מאוד מאוד מורכב".

-ובין סיבה ומסובב, האם הכנסת צריכה לתקן את החברה, או שצריך איזה תיקון בחברה כדי שהכנסת תיראה אחרת?

"כנבחרי ציבור האחריות מוטלת עלינו. זו המשמרת שלי, ואני לוקחת את כל האחריות לחולל שינוי".

-אז אני מבין שאין כאן מנעד. החגיגיות והחמיצות בעצם חיות אצלך במקביל.

"כן".

בהחלט נציגה של הגליל

יעל רון, תושבת קיבוץ געתון, היא אחת ההפתעות של הבחירות האחרונות שהתקיימו לפני כחודש. היא הוצבה במקום השמיני ברשימת כחול לבן של בני גנץ, וההישג של המפלגה, שמונה מנדטים, הכניס אותה לכנסת ה-24. למעשה, היא מכהנת כחברת כנסת כבר מחודש דצמבר 2020. בתחילת אותה שנה, לקראת הבחירות לכנסת ה-23, הוצבה במקום ה-40 ברשימה, שזכתה ב-33 מנדטים. התפטרותם של חברי כנסת שהפכו לשרים, ובהמשך פרישתו של ח"כ עפר שלח, הכניסו אותה לכנסת היוצאת.

היא נולדה ב-1978 בקיבוץ געתון לציפ ויאיר, אולם חלק ניכר מחייה לא התגוררה בגעתון. בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי התגוררה ברחובות, לשם עברה המשפחה בעקבות עבודתו של האב באשדוד, במפעל אלתא של התעשייה האווירית. את התיכון עשתה בנהריה, ולאחר שירותה הצבאי למדה באוניברסיטת תל אביב והתגוררה בעיר. היא בעלת תואר ראשון במדע המדינה, בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, ובעלת תואר שני במדע המדינה בתוכנית למצטיינים של אוניברסיטת תל אביב. היא נישאה לדורון ובשנת 2004 חזרו לצפון. בתחילה התגוררו בקיבוץ שמרת, שם נולדה אימה של רון בן משה, ובשנת 2006 עברו לגעתון. לשניים שלושה ילדים, נועה בת 15, עמית בן 13 ומאיה בת 9.

במקביל ללידתם של הילדים וגידולם, פיתחה יעל רון בן משה קריירה מרשימה. היא ניהלה תוכניות תעסוקה בג'וינט ישראל, עבדה במשרד ראש הממשלה, ובפברואר 2015 מונתה לתפקיד מנכ"לית אשכול רשויות גליל מערבי. האשכול הוא שותפות המאגדת 13 רשויות מהאזור, ובהן כפר ורדים, מעלות-תרשיחא, נהריה, עכו, מזרעה, פסוטה, מעיליא, מגדל תפן, חורפיש, שלומי, מועצה אזורית מטה אשר, בית ג'ן ומועצה אזורית מעלה יוסף. במסגרת תפקידה כמנכ"לית האשכול קידמה פרויקטים מוניציפליים רחבי היקף, וניהלה תקציב שנתי של כ-80 מיליון שקלים. תוך כדי למדה באוניברסיטת הרווארד במסגרת תוכנית המנהיגות הבכירה של קרן וקסנר, היא מכהנת כדירקטורית בארבע חברות, ובעברה היתה דסקאית בשירות הביטחון הכללי. כיום, בנוסף להיותה חברת כנסת, היא משמשת כמנכ"לית מפלגת כחול לבן.

כבר בשנת 2018 ביקש בני גנץ, שהקים אז את רשימת חוסן לישראל, לשלב את רון בן משה ברשימתו לקראת הבחירות לכנסת ה-21. "הוא חיפש מועמדת מהצפון", נזכרת רון בן משה. אבל הייתי ערב יציאה ללימודים בארה"ב, בהרווארד. העדפתי להמשיך בתוכניות האישיות, לצאת ללימודים במסגרת התפקיד שלי באשכול. במקביל זו הייתה תקופה רגישה באשכול: אחרי הבחירות המקומיות של 2018 התחלפו כמה ראשי רשויות, וגם יו"ר האשכול התחלף, כששמעון לנקרי מעכו החליף את שלמה בוחבוט ממעלות תרשיחא".

חלפו שנה אחת ושתי מערכות בחירות, ולקראת הבחירות לכנסת ה-23 שוב חיפש בני גנץ לשלב ברשימה נציג מהצפון, כשהפעם זו כבר רשימת כחול לבן עם יש עתיד ותלם. רון בן משה: "אני חייבת לציין את הרצון והאקטיביות של ראשי הערים והמועצות מהאזור, שפעלו מולו וגם מול מפלגות אחרות, במטרה להביא לשילוב נציגים מהאזור ברשימות השונות. לשמחתי בני הרים את הכפפה והציע לי את המקום ה-40, שסגר את הרשימה, אבל נחשב לריאלי. אני מזכירה לך שבכנסת ה-23 לכחול לבן היו 35 מנדטים".

כחול לבן זכתה ב-33 מנדטים, ובהמשך הגיעו הסכם הרוטציה והפיצול מיש עתיד ותלם, פרישתם של שבעה ח"כים מסיבות שונות, עד שבסוף 2020 זכתה רון בן משה לחבוש את ספסלי המליאה. "זה אמנם ארבעה חודשים, היא אומרת, אבל בכנסת שבסך הכל כיהנה שנה…".

-בעצם הטיקט שעליו נבחרת הוא של נציגת הצפון, הגליל, הפריפריה.

"בהחלט".

-לפני הבחירות של אפריל 2019 בדקנו את מספר המועמדים מהצפון הממוקמים  במקומות ריאלים במפלגות שאינן סקטוריאליות. מצאנו אחד, עלי סלאלחה ממרצ, תושב בית ג'אן, שלא נבחר. מה המצב היום?

"אני לא יודעת לנקוב במספר, אבל יש ח"כים מהצפון. עמיחי שיקלי מימינה גר בחנתון, אלעזר שטרן מהושעיה, רם בן ברק מנהלל ואופיר סופר, משוריין של הציונות הדתית ברשימת הליכוד, מתגורר בטפחות. גם ברשימה המשותפת וברע"ם יש נציגים לאזור. נושא הייצוגיות הוא מאוד חשוב, והייתי שמחה לראות חברי וחברות כנסת נוספים מהאזור, בלי קשר לשיוך המפלגתי".

-היית תומכת ברעיון שחלק מחברי הכנסת, נניח חצי או שליש, ייבחרו על פי מפתח אזורי?

"ברור! אני ממובילי התפיסה האזורית. האשכול בעיני הוא חלק מהדרך לממשל אזורי, ובהמשך ייצוגיות בכנסת לפי אזורים. אבל גם היום יש לחברי כנסת כוח משמעותי ביכולתם להעלות נושאים לסדר היום וליזום חקיקה. כבר ביום השבעת הכנסת, ב-6.4, התחלתי לעבוד. בסביבות ארבע אחר הצהריים נשבענו אמונים, ובחמש וחצי כבר הגשתי שורה של הצעות חוק. חלקן עוסקות בנושאים כלליים: נאשם בפלילים לא יוכל להיות נשיא או להרכיב ממשלה – זו הידועה שבהן, אבל השורה הבאה של הצעות החוק עוסקות בגליל ובקו העימות".

-מהי ההצעה הבולטת מביניהן?

"בלי לבחור בין ההצעות, יש שם הצעת חוק להשוואת שירותי הפריפריה בין הנגב והגליל למרכז, הצעה לתיקון חוק עידוד השקעות הון ביישובי קו עימות, הצעת חוק לעידוד פיתוח היי טק בגליל ועוד".

-יש אפשרות לייצר לובי גלילי? אולי לובי פריפריה?

"כן, אני פועלת להקמת שדולת הגליל. אני מניחה שאני וכל האנשים שציינתי קודם, מכל קצות הקשת הפוליטית, נפעל יחד בשדולת הגליל".

-מבין הדברים שמדברים עליהם כצרכים דחופים של הגליל – מה החזון שלך לגבי אוניברסיטה בגליל, עוד בית חולים, תחבורה ותעסוקה?

"אוניברסיטה בגליל זה נושא שלקחתי על עצמי ללמוד. אני מניחה שבשבועות הקרובים אגיש הצעת חוק בעניין. בכנסת הקודמת השר שעסק בהשכלה גבוהה, זאב אלקין, קידם את היזומה שאוניברסיטת חיפה תיחשב לאוניברסיטה בגליל. לשמחתי נציגי כחול לבן בוועדת החינוך הצליחו לעצור את זה. הייתי מעורבת בזה ואני כמובן מתכוונת להמשיך ולפעול להקמתה".

– כלומר בעינייך זה צורך מובהק.

"ודאי. זה נושא מורכב יותר מאלו שציינתי קודם, וגם יחסית חדש. נכון, מדברים עליו כבר הרבה שנים, אבל הוא לא הגיע עוד לשום שלב משמעותי, ולכן צריך ללמוד אותו היטב".

-ובית חולים?

"אני חושבת שהצעת החוק שלי להשוואת שירותי הבריאות בפריפריה יכולה לעשות סדר בדבר הזה. מה שאנחנו צריכים עכשיו זה תקנים. התפקיד שלנו הוא לדאוג למסגרות שירותי הבריאות בצפון בכלל, ותקנים בסוף יתורגמו לתקציבים, כן? והעניין הוא לא רק בתי חולים. אנחנו יודעים שאם הרפואה בקהילה תהיה יותר חזקה, כך גם העומסים בבתי החולים ירדו. יש כאן אוכלוסיות שלמות שאין להן נגישות לקרדיולוג. אם לא הולכים לקרדיולוג אז הפעם הבאה שפוגשים רופא זה בחדר מיון, ואנחנו מכירים כבר את מצב חדרי המיון. אז אני אומרת השוואת שירותי הבריאות בכלל, גם בקהילה. הקמה של בית חולים? בסדר, צריך לפעול בכיוון. האם זה הדבר הראשון שלמענו אפעל? לא!".

תשתית אינטרנט לפני כבישים

כשאנחנו עוברים לנושא הרגיש הבא בפריפריה, תחבורה, מציעה יעל רון בן משה להתייחס לנושא רחב יותר, שהיא מכנה נגישות: "המושג נגישות כולל שני נושאים עיקריים: אחד זה באמת תחבורה, והשני הוא נגישות אינטרנט, נגישות דיגיטלית. שניהם חייבים לפעול ברמה גבוהה גם בפריפריה. הקורונה לימדה אותנו גם את חשיבות הנגישות הדיגיטלית. וכמובן, תחבורה. אני לא יודעת אם אתה שם לב לעומסים התחבורתיים שיש בשבועות האחרונים מאז שנפתח הסגר, אבל מצב התנועה החריף".

-לשמחתי אני בעיקר ניזון מחדשות ומחברים, אבל בני המשפחה שלי בהחלט ניסו וסבלו.

"זה קטסטרופה, השבועיים האחרונים. אני מניחה שזה קשור לזה שאנשים משתמשים פחות בתחבורה ציבורית בגלל הקורונה, וגם כולם כאן כי לא נוסעים לחו"ל, אבל המצב קטסטרופה.

"אני אתחיל דווקא בנגישות הדיגיטלית, כל מהפכת הסיבים האופטיים צריכה להגיע לכל יישוב בגליל. משרד התקשורת היה עד לאחרונה של כחול לבן, וקידמנו את זה עד כמה שאפשר. עכשיו אין שר תקשורת בישראל, שזה מצב הזוי, אז אי אפשר לקדם את הדברים. אבל ככל שזה תלוי בנו, נמשיך במהפכת הסיבים. מהפריפריה אל המרכז, ולא כמו שמדינת ישראל נהגה עד היום. אני מניחה שכל מי שנדרש לעבוד מהבית כשבמקביל הילדים לומדים מהבית, מבין את החשיבות של הדבר הזה. אינטרנט זה בסיסי היום, זה מאסט. אם לא יהיה אינטרנט, לא יהיה פיתוח כלכלי, לא צמיחה דמוגרפית, לא משיכה של אוכלוסיות חזקות וכן הלאה".

-יש בעיה מיוחדת בצפון בתשתיות אינטרנט לעומת המרכז?

"כל מהפכת האינטרנט המהיר לא מגיעה לכאן. עד לפני שנה ומשהו המכרזים של משרד התקשורת היו בנויים על פי אזורי ביקוש, ולכן לחברות התקשורת לא השתלם לפרוס סיבים אופטיים באזור שלנו".

-ואיך מתקנים את זה?

"המדינה תסבסד את העלויות עבור היזמים. היום אינטרנט הוא צורך כמעט כמו מים ומזון. אם אתה רוצה לפרנס את המשפחה שלך, אתה צריך שתהיה לך את היכולת לעבוד. מדינת ישראל מסבסדת את הגעת המים והחשמל לגליל? מסבסדת חינוך ובריאות? באותו אופן היא צריכה לסבסד גם את האינטרנט המהיר".

-בואי נחזור לקטסטרופה של הפקקים בכבישים.

"הבעיה קשה".

-ואיפה את בדיסוננס של בין להשקיע בתשתית של כבישים לרכב פרטי, לבין פיתוח של התחבורה הציבורית?

"אני חושבת שכבר אין דיסוננס. נכון, בעבר חשבנו שמה שצריך זה תשתיות כבישים. היום לכולם ברור שצריך לדבר על תשתיות תחבורה ציבורית. ואם במשך שנים המדינה אמרה שתחבורה ציבורית באזורים דלילי אוכלוסייה איננה כלכלית, היום השיח הזה לא רלוונטי. גם מכפר ורדים וגם מגעתון צריך להגיע לנהריה לרכבת. אנחנו רוצים שהחיילים והסטודנטים יסעו באוטובוסים או ברכבת ויגיעו למרכז הארץ מבלי להעלות לכביש שום רכב פרטי. וזה בהחלט תפקיד שלי, כנבחרת ציבור, וגם של המדינה ושל הכנסת, לראות איך מפתחים את זה. היום אנחנו כבר יודעים שלא הכל יעבוד על מכרזים של חברות אוטובוסים. וכמו שבתל אביב יש פיילוטים של באבלס ופיילוטים אחרים, צריך למצוא את הפיילוטים הרלוונטיים לאזורים כמו שלנו.

"בקיבוץ היה הרבה שנים את הפטנט הזה שנקרא נהג בית. טרנזיט עם נהג שנוסע בשעות קבועות. כדאי שהמדינה תאפשר פיילוטים כאלה. צריך גם לבדוק פיילוטים שקשורים למערך ההסעות במועצות האזוריות. האוטובוסים הצהובים שמסיעים תלמידים, יכולים אולי להסיע אוכלוסיות נוספות. אובר לימדו אותנו שאפשר לעשות תחבורה שיתופית בין משתמשים ולא בין ספק ללקוח. יש עם זה בעיות רגולטוריות, אבל אלו דברים פתירים. צריך להיות יצירתיים".

-אולי פיתוח תעסוקה בגליל יפחית את הצורך לנסוע?

"כל הנושאים שדיברנו עליהם עד עכשיו, התחבורה והאינטרנט, הם בעצם תשתית לפיתוח כלכלי…".

-ובטח תוסיפי את החוק לעידוד ההייטק ולעידוד השקעות.

"הכל בשביל שאנשים יוכלו להתפרנס בכבוד. תראה, מדינת ישראל הלכה הרבה שנים על העניין של הפיתרון למשבר הדיור. מה עשו? יצאו במכרזים ומכרו לאנשים דירות. אני לא מאמינה שמשם יגיע הפיתרון למשבר הדיור, ואכן הוא לא מגיע. מה שצריך לעשות זה לעודד אנשים לגור בנגב ובגליל, כשאני מתמקדת כמובן בגליל. אנחנו רוצים שפה יגורו אוכלוסיות כמה שיותר מגוונות ואיכותיות, וכדי שיגיעו לכאן אוכלוסיות איכותיות, הן קודם כל צריכות תעסוקה. עם כל הכבוד ל'מחיר למשתכן', אף אחד לא יקנה דירה במעלות אם אין לו תעסוקה".

הבנתי מה חשוב לי

השיחה בינינו מתקיימת בטלפון, בימים העמוסים של חגי ניסן ואייר, ימים ספורים לאחר שנתניהו קיבל מנשיא המדינה את המנדט לנסות ולהרכיב ממשלה. גם כששורות אלו נשלחות לדפוס, לא מסתמן מוצא מהסבך הפוליטי. כשאני שואל את יעל רון בן משה אם היא רואה מוצא כלשהו, היא מיישרת קו עם ההצהרות של גנץ: "אני חושבת שאני יודעת אולי קצת יותר ממך, אבל אני גם הרבה מאוד לא יודעת. אני יכולה להגיד שכחול לבן לא תשב תחת ביבי נתניהו".

-העניין הוא שאת נכנסת לכנסת עם תוכניות יפות, ואולי את בכלל צריכה להיערך לסיבוב חמישי.

"אני מניחה שזה נכון במדינה בערך ארבע שנים. אבל צריך להמשיך, וכל אחד צריך לעשות את המירב במקום שבו הוא נמצא. אני לא נדבקת בציניות ובזלזול שמסביב. אני מבינה שזה נובע מייאוש, אבל אני לא מכירה פתרון אחר חוץ מלנסות ולהמשיך בכל הכוח לקדם את מה שחשוב לנו. אני הבנתי מה חשוב לי".