דצמבר 21'
בדרך למרינה בנהריה
לפני כשנה התקבלה החלטה בוועדת מישנה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה: לדחות חמש מתוך שש תוכניות להקמת מרינה לאורך חופי הארץ, ולאשר הקמת מרינה אחת בלבד, דווקא בנהריה.
בעיריית נהריה מרוצים, ורואים בהקמת המרינה כמיזם שייתן תנופה לחיי התרבות והמסחר בעיר. בעירייה גם מבטיחים להתחשב בטבע, בחי ובצומח, מה שלא מרגיע את פעילי הסביבה והארגונים הירוקים, שמביעים התנגדות גורפת ומבטחים להיאבק ביוזמה.
בפרויקט מיוחד של עיתון א-לה כפר התפרסמו מספר טורים אישיים הממתייחסים לפרויקט. עידן לב רן מהתנועה לקידום הצפון רואה במרינה בשורה אמיתית, ומקווה שהקמתה תהפוך את נהריה לאימפריה של ממש.
פעיל הסביבה יובל אלון קבל על כך שלוקחים מהציבור את פיסת החוף האחרונה, שהיא לדברין חלק מהבריאות הנפשית שלנו. הוא התריע מפני פגיעה קשה בחי ובצומח והצהיר כי מטה מאבק של תושבים נחוש לבטל את רוע הגזירה.
ד"ר חגית תורג'מן, תושבת נהריה וראש החוג לקרימינולוגיה וסוציולוגיה במכללת גליל מערבי, תומכת בהקמת המרינה בנהריה ואף רואה בה כלי לצמצום פערים בין תושבי הפריפריה לאלו של המרכז.
היאכטונר אייל חפר מאבירים שמח על הבשורה, וכינה אותה "חלום שמתגשם", ורק דייג שעמד עם חכה במקום המיועד להקמתה נותר אדיש. אם יבנו כאן, אמר וזרק מבט דרומה, אדוג שם.
שיטוט באתרי חדשות וכמה חיפושים מושכלים באינטרנט לא העלו שום ידיעה על התפתחות כלשהי בנושא המרינה בנהריה. מטבע הדברים, פרויקטים כאלה מתקדמים לאט. א-לה כפר ימשיך לעקוב.
ינואר 22'
שתי גדות לאגם
עיתון א-לה כפר יצא לצלם תמונת מצב באגם מונפורט. לצד מתקנים מדליקים, מדשאות, סירות, מדשאות מטופחות ועשרות מבלים מרוצים בגדה המערבית, הכניסה וכל הצד המזרחי היו מוזנחים ושידרו עליבות. המונומנט הבלתי גמור שנועד להיות מלון ממשיך לעמוד כפיל לבן על שפת האגם ממש בכניסה הראשית למתחם, ועל פחונים שהוצבו לאורך השביל התנוססו פוסטרים ישנים עם משפחות בחזות שוודית אסלית, שבחיוך צחור שיניים העלו על נס את סגולותיה של "ארצ מעלות תרשיחא".
מנכ"ל חברת אגם מונפורט, אופיר עקיבא, הבטיח אז בראיון לעיתון שהמצב ישתנה. ביקור חטוף השבוע מראה שמשהו אכן משתנה. יותר גינון, פחות הזנחה, והשהות הרבה יותר נעימה גם בצד המזרחי של האגם. את הילדים הבלונדיניים החליפה גדר מתכתית בוהקת, לא ממש הברקה עיצובית אבל עדיף לבהות בהשתקפות דמותך מאשר בכרזות הבלונדינים המתפוררות והסלוגן התמוה.עדיין יש פינות שדורשות תשומת לב, ואולי אף זקוקות לטיפוח, והמונומנט, אוי המונומנט, עדיין תקוע שם כמו אצבע – סליחה, כמו אגרוף, בעין.
פברואר
רילוקיישן
הכתבה המרכזית בגיליון היא ראיון עם אביטל אינטרשטיין, שעברה עם משפחתה להתגורר בקוסטה ריקה. אביטל, בעלה גידי אשר ושלושת ילדיהם בני העשרה, עזבו את ביתם היפה בגיתה ועברו לאחוזה גדולה בקוסטה ריקה. הם הפכו לבעלים הגאים של בית גדול ושטח של 52 דונם, כולל נחל פרטי והמון עצי פרי. בראיון סיפרה אביטל על הקושי לשחרר את החיים הנוחים בארץ, פירטה את ההתארגנות עם הילדים, מנתה את היתרונות (הרבה טבע, שקט, וחיים הרבה פחות יקרים) והתוכניות לעתיד הקרוב (מיזמי תיירות וסדנאות יוגה). היא לא התעלמה גם מהקשיים והגעגועים. כששאלתי אם יש סיכוי שבני הזוג יזדקנו בפלטינילו, המקום בו קנו את האחוזה, השיב גידי ללא היסוס: "אני בונה על זה". אביטל הייתה פחות חד משמעית: "בינתיים אנחנו פה".
המשפט הזה נכון גם להיום, ועל פי דף האינטרנט חיי המשפחה נכנסו לסוג של שיגרה וחיי קהילה עם משפחות ישראליות נוספות המתגוררות בסביבה.
אפריל
הגשמה ושיקום בחווה
גיליון אפריל של עיתון א-לה כפר פרש את סיפורו של אבי לזרוף, תושב כפר ורדים, שאחרי עשר שנים נפרד מהחווה החקלאית שהקים בעמק החולה ונשאה את השם "בוסתן עברי".
לזרוף היה בעבר איש צבא, ושירת כקצין בכיר בלבנון. כשפשט את המדים פנה לעסקים, ולאחר כמה חיפושי דרך הקים ב-2006 חברת אבטחה בשם "אתגרים ביטחון ישראלי". ב-2011 לקה באירוע מוחי חמור בביתו. לזרוף הובהל לבית החולים בנהריה, אולם הרופאים העריכו שאין מה לעשות ואף הכינו את עירית, אשתו, לפרידה אפשרית. עירית לא ויתרה, ובסיועו של מנהל בית החלים ד"ר ברהום הועבר לזרוף לבית החולים רמב"ם בחיפה. גם שם הרופאים היו פסימיים, והמליצו כי הילדים ובני המשפחה יגיעו לביקור, בידיעה כי הוא עלול להיות הביקור האחרון.
אלא שבאורח פלא, לאחר מספר ימים הדימום הפנימי פסק ואבי החל לתקשר. כאן החל תהליך שיקום ארוך, בתחילה במרכז השיקום של בני ציון בחיפה ולאחר מכן בשלוחה של מרכז השיקום שפיצר בתפן. בשלב מסוים הבין לזרוף שהוא צריך לשקם את עצמו, ואז פנה לחלקת האדמה שרכש לפני שנים באזור ראש פינה ובעשר אצבעות הקים שם חווה חקלאית המשלבת גידולים שונים (דגש על שבעת המינים) ותיירות. ברבות השנים יייצרה החווה זיתים לשמן זית משובח, ארבעה סוגי יין מגפנים שגדלו בה, ובקטנה גדלו שם גם מטעי רימון ועצי תאנה.
הפרידה הגיעה לאחר שלזרוף חש מיצוי, או כלשונו "התברר לי שאני הרבה יותר טוב בלהקים דברים חדשים מאשר לתחזק אותם". הוא מכר את החווה לשמפחה מכפר מסריק שהבטיחה להמשיך את החזון, וכרגע התוכניות הן לפרסם ספר עם סיפור חייו.
יולי
המרגל שהונצח בציור
בגיליון יולי כתבה עבורנו רחל פולס מאמר ובו פירטה את הנסיבות שהביאו אותה לצייר דיוקן של המרגל יעקב בוקעי, שנתלה בירדן ב-1949. זה החל במסגרת טיול של מועדון הזהב ביחידה להנצחת חיילי המודיעין בצומת גלילות. באחת הפינות מוצגים אלבומים לזכר הנופלים. "המדריך הציג בפנינו אלבום אחד סגור, וסיפר על חייל שעלה ארצה לבדו ושירת במודיעין. כשסגר אותו קראתי לעברו 'סליחה, אין שום צילום של החייל?'. יש, ענה, פתח את האלבום ומיד סגר".
הפנים הצעירות שנגלו לעיניה לא נתנו לה מנוח, היא ביקשה העתק מהצילום אותו לקחה לביתה. "היתה לי תחושה שהוא, ללא מילים, שולח אותי לצייר את דמותו", כתבה במאמרה. בתהליך ארוך ומסעיר למדה אודות הלוחם בוקעי שנהרג בדמי ימיו בגיל 19. את הציור השלימה רק לאחר שאיתרה אישה בת 90, תושבת תל אביב, שהכירה את הלוחם בילדותו בדמשק, ועדכנה אותה כי שערו היה אדמוני ועיניו ירוקות. "שיניתי את גון פניו. נדמה לי שמילאתי בשמחה את דמותו. אני יודעת שזה נשמע הזוי. אבל שקטה נפשי", תיארה פולס את התהליך.
את הפורטרט המקורי העבירה בטקס מיוחד למרכז ההנצחה של חללי חיל המודיעין. הוא נתלה בספרייה הגדולה שפועלת במקום, לא רחוק מפינת ההנצחה של המרגל המפורסם אלי כהן. "הייתי נסערת", סיכמה פולס. "אולי זה יעקב בוקעי שדאג שינציחו אותו? אותי שלח לצייר והקפיד שאמלא את משאלת ליבו ובגוונים הנכונים?".
