הגובה של עקיל אגא

לייבקה טויסטר קונסטנטינובר, לימים אבו זלמינא
לייבקה טויסטר קונסטנטינובר, לימים אבו זלמינא

סיפורו הפחות מוכר של היהודי החרדי הענק, שהשליט סדר באזור טבריה ועמק הירדן כשהוא רכוב על סוסתו הערבייה חמוש מכף רגל עד ראש

לייבקה טויסטר נולד ברוסיה ועלה לארץ עם אביו, חסיד קרלין, בהיותו בן 5. את השכלתו רכש אצל מלמד חסיד קרלין בטבריה. כבר בילדותו היה ברור שדעתו נתונה לשעשועים, לא פחות מאשר לתורה.

לייבקה שיחק עם ילדי ערבים בסמטאות טבריה ונהנה מחברתם יותר מאשר ב"חדר". לאחר שלמד ערבית נהיה מקובל על הנערים הערבים, גם בגלל שהיה משכמו ומעלה וכוחו רב, וגם בגלל חריפות שיכלו ודרך השררה שנהג בהם כמנהיג. וכל זה חרף לבושו היהודי-מסורתי: קפוטה ארוכה ושחורה שארבע כנפות מציצות מתחתיה, ועל לחייו משתלשלות פאות ארוכות. כאשר בגר כבר הכירו אותו כל ערביי טבריה והסביבה כאחד שלא היה כשאר יהודי טבריה. הערבים כיבדו אותו ופחדו ממנו.

הוא נשא לאישה בת טבריה והוסיף לשמו "קונסטנטינובר" כדי להבדילו משאר יהודי טבריה, ששמם היה לייבקה. הוא פתח חנות בעיירה הערבית ג'סר אל מג'מע (כמו שם הגשר הסמוך לה) ובמשך שנים רבות היה מוכר לפלאחים של עמק הירדן ולבדואי הסביבה כל שחפצה נפשם. מידי יום היה רוכב מטבריה לג'סר על סוסה ערבית אצילה עם רתמה ואוכף משובחים, והוא עצמו חמוש באקדחים ושבריות וחרב תורכית בנדן משובץ זהב וכסף, בשילוב בלתי אפשרי עם הציציות. יהודי טבריה ראו בו מנהיג ונציגם אצל הקאימקם, הוא המושל התורכי, שהיה יוצא בעצמו להקביל את לייבקה, שומע לבקשותיו ובדרך כלל אף נענה להן.

כאשר ערביי טבריה או הסביבה ניסו לגזול או לשדוד את יהודי טבריה, התלוננו הקורבנות אצל לייבקה. הלה חבש את סוסתו, הזדיין בכלי נשקו, ויצא יחידי לביתו של הגזלן או למאהלו. הוא היה מחזיר ליהודים את הגזלה בשלמותה ומעניש בשוט העור שלו את האשמים.

שמו של לייבקה הגיע לאוזניו של עקיל אגא, בדואי, ראש שבט "הנאדי", אשר שלט על כל הפלאחים והבדואים בגליל התחתון המזרחי ובעבר הירדן המערבי. עקיל היה המושל העצמאי האחרון בצפון הארץ. תקופת שלטונו לא הייתה אמנם רצופה, אך נמשכה בין השנים 1841 ל-1870.

העותמנים אישרו לעקיל לגבות מיסים באזורים שבשלטונו. עקיל הציע ללייבקה לשמש כיד ימינו ולהיות הממונה על המיסים שבמחוזו. לייבקה קיבל את ההצעה של עקיל והפך לאיש אמונו. את חנותו שבג'סר אל מג'מע הפקיד בידי בנו הבכור זלמן. הערבים החלו לכנות את לייבקה "אבו זלמינא", אביו של זלמן.

אבו זלמינא יצא מדי שבוע על סוסתו אל כפרי עבר הירדן. דמותו גבוהת הקומה הייתה בלתי שיגרתית גם אז, עם קפוטה שחורה ושטריימל, פאות ארוכות ומסולסלות שירדו על זקנו העבות, וכל כולו חמוש בכלי נשק מכף רגל ועד ראש.

ראשי כפרים ושייח'ים יצאו להקביל את פניו, ואוי לאותו כפר או שבט שלא שילם לאבו זלמינא את המס המגיע למעסיקו עקיל אגא. הוא היה מקבל מלקות מהשוט המפורסם שלו. מאידך, הפלאחים ידעו כי אם יבואו שודדים, או מרצחים, יש מי שיחזיר את הגזילה וינקום את נקמתם.

לייבקה היה יוצא לגבות את המיסים למשך שבוע ימים וחוזר לטבריה לפני כניסת השבת. הוא לן במקומות שונים במחוז שלטונו של אקיל ומעולם לא אירע לו רע. הסמכויות וחופש הפעולה שקיבל מעקיל הקלו עליו לבצע את עבודתו. מדי פעם היה לוקח עמו את בנו הירש אשר אומץ ליבו התחרה אף בזה של אביו. הירש זכה להיות השומר היהודי הראשון עוד לפני שהוקם אירגון "בר-גיורא", אשר חרט על דיגלו שמירה והגנה על היישובים היהודים.

אבו זלמינא הפך לאגדה בחייו. גם לאחר שפרש משירותו של עקיל, לא היה שיח' בכל ארץ הגליל וארץ כינרות אשר העז לעשות דבר מבלי להיוועץ בו. ביתו שימש מקום עליה לרגל של יהודים וערבים.

אבו זלמינא נפטר בשנת 1901 והוא כמעט בן 100. הוא קבור בחלקת הקברים של חסידי קארלין שבטבריה. על מצבתו חקוק "הזקן ר' לייב".

דילוג לתוכן