תחילתו של חודש ניסן, "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך" (דברים ט"ז א'). שלושה שמות לחודש, אשר במרכזו ניצב חג הפסח: חודש ניסן, חודש האביב וראש חודשים. השם ניסן נשתרש בשפה העברית עם שובם של גולי בבל לארץ, והוא נזכר פעמים במקרא (אסתר ג' ז'; נחמיה ב' א'). בצלצולו הוא מזכיר את השם ניצן, ואכן בחודש זה "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו". השם אביב מציין את עונת השנה בה מבשילה התבואה. שם זה גם מרמז על היותו הראשון למניין חודשי השנה: אביב – אב י"ב, כלומר, אב לשנים-עשר חודשי השנה. חודש ניסן נקבע ראש-חודשים, כי הוא חודש הגאולה, בו יצאו אבותינו ממצרים. אף כי האנושות נולדה בחודש תשרי, עולה ערך הגאולה על ערך היצירה. משום כך נבחר ניסן להיות הראשון לחודשי השנה, והחל בו מונים לפי התורה את שאר החודשים.

הכל כפי שאנו שמים לב בסימן של התחדשות: התחדשות בטבע, ניצנים; התחדשות בחקלאות, התבואה מבשילה; התחדשות של חודשי השנה, אב י"ב; התחדשות של גאולה, ראש-חודשים, שהרי סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר הוא סיפור מופלא של התחדשות וחופש.

בעוד שבועיים נסב אל שולחן הסדר. ההגדה של פסח נפתחת במצוות בדיקת החמץ, המקדימה את ליל הסדר. גם מצווה זו היא מצווה של התחדשות. מה שמבדיל בין חמץ למצה אלו השמרים. מפרשים המסבירים את החמץ והמצה באופן מטאפורי הבינו את השמרים כסמל לגאווה, שכן הם גורמים לבצק להתנפח ולהתמלא באוויר, תוכן שאיננו אלא כלום. לעומת הלחם שאינו אלא 'מצה עם גאווה' אנו חוזרים בפסח למקור הצנוע, הבלתי מנופח והאותנטי.

התורה חייבה סילוק מוחלט של כל חמץ מן הבית, שלא ייאכל יימצא או ייראה. אבל מהו פשר הסילוק והטיהור הזה? כיצד הוא קשור לחג האביב והחירות? כיצד עבודת הפרך של ביעור פירורי לחם ישן קשורה להתחדשות ולחופש? חלק מהפרשנים מתייחסים ל'חמץ' באופן מטאפורי, סמל מוחשי לדברים שאותם עלינו לבער בחיינו בתחום הנפשי, המוסרי והחברתי. הניקיון החיצוני נעשה תמריץ לניקיון פנימי, להתבוננות בנפשנו פנימה ולביעור ה'חמץ' מתוך לבנו. לאחר סילוק הישן והמוחמץ, יש מקום להתחדשות של אביב וליציאה לדרך חדשה, משוחררת יותר.

השנה במיוחד כולנו מצפים לצאת לדרך חדשה, לשחרור של כל החטופות והחטופים, לסיומה המוצלח של המלחמה ומצב החירום בו אנו מצויים, הבראתה של החברה הישראלית והמשך הבנייה והיצירה כאן הארץ המופלאה שלנו. סיפור חג הפסח, שהוא סיפור הולדתו של עמנו, מלמד אותנו שהכל אפשרי. זה בידנו! אפשר לצאת מעבדות לחירות, אפשר וצריך לשנות, לעשות תיקון עולם.

אסיים בשירו של שאול טשרניחובסקי אני מאמין, בתפילה ואמונה בתיקון עולם.

קריאה נעימה.

אני מאמין / שאול טשרניחובסקי

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי

לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,

לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;

לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי

פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

בשבוע הבא יגיע אלינו האביב באופן רשמי וממוסד. ה-21 בחודש מרץ, יום השוויון, המועד בו שעות האור של היממה שוות לשעות החשיכה, הוא המועד הרשמי בחצי הכדור הצפוני לתחילתו של האביב. ברוך הבא. ואכן ניתן להרגיש את האביב בכל פינה, הפריחה ממלאת את האוויר בחלקיקים הגורמים לחלקנו לאלרגיות שונות, ומלכלכים כל פינה אפשרית באבק הפריחה. החלק היפה הוא הססגוניות של מרבדי הפריחה בשדות, ואצלנו בולטים במיוחד פריחתו הסגולה ורודה של כליל החורש אל מול הכתמים הזהובים של הקידה השעירה. הציפורים החלו את הנדידה מארצות החום לקיץ הנעים בארצות הצפוניות, והטבע כולו מתעורר. החרקים עפים בטירוף ומפרים את הפרחים, העצים שעמדו בשלכת מלבלבים ופורחים. אביב, כבר אמרנו.

ראש חודש אדר ב', משנכנס אדר מרבים בשמחה. ואכן בעוד שבועיים נחוג את פורים. חג פורים חל בימים י”ד ו-ט”ו באדר, והוא זכר להצלתם של היהודים בימי אחשורוש מגזירות המן, ש"חשב על היהודים לאבדם והפיל פור – הגורל – להורגם ולאבדם". על שם הפור נקרא  החג פורים, ולתיאור הפרשה הזאת מוקדשת מגילת אסתר. י"ד באדר נקבע פורים של "פרזות" ואילו ט"ו באדר, שבו נחו "היהודים אשר בשושן"  מאויביהם,  נקבע פורים של שושן ושל "כרכים בארץ ישראל, המוקפים חומה מימי יהושע בן-נון".

רוב המקורות של דברי חז”ל על פורים מרוכזים בפרקים א'-ב' של מסכת מגילה שבמשנה, שבתוספתא ובשני התלמודים. מצוות פורים היא אחת משבע מצוות דרבנן. ואם נפרט אותה, נמצא בה עצמה שבע מצוות דרבנן, שכל אחת מהן יש לה תוקף הדין של דברי סופרים. ואלה הן המצוות: קריאת המגילה, משלוח מנות איש לרעהו, מתנות  לאביונים,  קריאת התורה, אמירת "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון, משתה ושמחה – סעודה, איסור הספד ותענית. בניגוד לחג החנוכה, המנציח מערכה שהתנהלה על קיומו הרוחני של עם ישראל וייחודה של תורת ישראל, במאבק בין המן לבין מרדכי ואסתר נתון היה על כף המאזניים עצם קיומו הפיזי של העם היהודי. לכן הונצח חג הפורים לא רק באמצעים רוחניים, אלא גם באמצעות ביטויים גשמיים, האומרים כאילו: הרינו קיימים, אוכלים, שותים, שמחים. מכאן ההוראה לסעודת פורים ולמשלוח מנות, שהם ביטויים גשמיים, וכן למתן מתנות לאביונים, אשר באות להוכיח כי חלק מעצם קיומנו הוא הדאגה לזולת. שמחת פורים היא גם מעין הפגנה כלפי יורשיו של המן, ממשיכי דרכו שבכל הדורות.

השנה האביב, חודש אדר ב' וחג פורים, מלווים ברגשות ותחושות כואבים ודאגה רבה. המלחמה עדיין כאן, 134 חטופות וחטופים לא איתנו, כאן בגבול הצפון יותר מ-100,000 מפונים, והעתיד לוטה בערפל. נתפלל ונעשה שהאור המתחיל לגבור על החושך החל מה-21.3, יום השוויון, בשילוב השמחה בה אנו מצווים בחג פורים, יחד עם האביב המלבלב יביאו לשינוי – להחזרת כל החטופות והחטופים, לסיום המלחמה והמשך בנייה ויצירה של העם החברה והמדינה האהובה והיקרה שלנו.

אסיים בשירו של נתן יונתן "טוב ללכת בדרכים" ובתפילה לחזרת כל החטופות והחטופים ולשלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון.

קריאה נעימה.

טוב ללכת בדרכים / נתן יונתן

הָעוֹלָם עָגֹל וּפָתוּחַ
עֲנָנִים בַּסָּךְ הוֹלְכִים
עִמָּהֶם בְּצַעַד בָּטוּחַ
טוֹב לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים.

עֲנָנִים שָׁטִים בָּרָקִיעַ
וְרָחָב כָּאוֹר שְׁבִילָם.
אִם נֵלֵךְ וַדַּאי שֶׁנַּגִּיעַ
עַד סוֹפוֹ שֶׁל הָעוֹלָם.

בִּנְתִיבֵי הָרִים נַעְפִּילָה,
נַעֲבֹר שְׁבִילֵי עָפָר,
כָּל דְּרָכֵינוּ בֶּטַח יוֹבִילוּ
לְעוֹלָם אֶל זֶה הַכְּפָר.

אמצע הקיץ, הימים חמים, לוהטים, נראה שהשנה אנו שוברים שיאי חום. סוף חודש אב ופנינו לחודש אלול, חודש הרחמים וסליחות. חודש אלול הוא החודש האחרון במעגל השנה היהודי. על פי ההלכה בתלמוד היום הראשון לבריאת העולם, בו אמר אלוהים "יהי אור", חל ב-כ"ה באלול; ואילו היום השישי לבריאת העולם, בו אמר אלוהים "נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו" חל בדיוק ב-א' תשרי, יום הולדתה של האנושות.

מדרך הטבע לא תיתכן חזרה בתשובה בן לילה. היות שמעשה התשובה הינו מורכב ורב שלבים, עלינו לפתוח בתהליכים שיעוררו אותנו בחזרה בתשובה, לשיפור המידות, לתיקון הדרכים ולהטבת המעשים כבר בראש חודש אלול, שלושים יום קודם יום הדין. חודש אלול נבחר לתשובה לא רק בשל היותו קרוב ל"ימים הנוראים", אלא גם בהיותו בעל סגולות מיוחדות בכל הקשור לסליחה על חטא ולמחילת עוונות.

כידוע שיבר משה את לוחות הברית שניתנו לו בהר סיני כאשר ירד מן ההר וחזה בבני ישראל סוגדים לעגל הזהב. מאורע זה התרחש בשבעה עשר בתמוז. בראש חודש אלול נצטווה משה לעלות בשנית להר סיני כדי לקבל את לוחות הברית השניים, לאחר שהקדוש ברוך הוא נתרצה להפצרות משה למחול לעם ישראל על חטא כבד זה. גם שהות זו בהר סיני, שהחלה בראש חודש אלול, ארכה ארבעים יום. היא נסתיימה אפוא בעשרה בתשרי, הוא יום הכיפורים, וביום זה: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך. כך הונצחו בהיסטוריה היהודית ארבעים יום אלה כימי הרחמים והסליחות ועת הרצון מלפני ה' לקבלת תפילות ישראל ולמחילה על עוונותיהם.

בינתיים אנו בשיא הקיץ והחופש הגדול, מסביב יהום הסער והמדינה נקרעת ונלחמת על קיומה כמדינה יהודית דמוקרטית ברוח מגילת העצמאות. יום רודף יום וכל יום אירוע נוסף המוסיף שמן למדורה. בעוד שלושה חודשים הבחירות למועצה ולראשות המועצה, במיוחד בימים אלו יש חשיבות רבה בהובלה אחראית, ערכית וראויה לכפר ורדים. לפני מספר חודשים פנתה אלי קבוצת תושבים בבקשה שאקח על עצמי את המשימה. לאחר ששקלתי לעומק, נפגשתי עם תושבות ותושבים רבים, איתרתי את האתגרים העומדים בפנינו, למדתי את הנתונים, הגעתי למסקנה שצריך שינוי, נרתמתי לשליחות – החלטתי להתמודד על רשות המועצה. הגעתי למסקנה שהדרך בה פסענו בשנים האחרונות לא הובילה אותנו ליעדים החשובים אליהם שאפנו. הגיע הזמן לשנות כיוון ולבחור בדרך חדשה: דרך ערך. דרך של עבודה קשה, של חשיבה מחוץ לקופסה, של נחישות והתמדה, של סדרי עדיפויות נכונים, של עבודה על פי יעדים ותוצאות, של הפיכת האי אפשר לאפשר, של שיתוף שקיפות והקשבה. אני מאמין בהתמודדות הגונה, לכן אני נפרד לעת הזו מ-"א-להכפר" אותו אני משאיר בידיו האמונות והמקצועיות של אייל כץ. שיהיה לכולנו מזל – מקום, זמן, לעשות. ובעיקר שנצליח להביא את היישוב שלנו, כפר ורדים, למקום לו הוא ראוי. אני מאמין שיחד נצליח אל מול האתגרים נגיע רחוק ונגשים את החלומות שלנו כאן בכפר ובגליל.
אסיים בשירו של שאול טשרניחובסקי אני מאמין, שכל כך מתאים בעיניי לעת הזו.
קריאה נעימה.

אני מאמין / שאול טשרניחובסקי
שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.

שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל-כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים –
חיי רוח לו אין די.

אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר.

אמצע יולי, סופו של חודש תמוז. קיץ, השמש לוהטת ברום, הרוח כמעט אינה מורגשת ומזג האוויר יציב בחומו, חום יולי אוגוסט.
אנו בתקופת בין המצרים, שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב, היום בו חרב בית המקדש. ימים אלה מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן, ונוהגים בהם מנהגי אבל. הביטוי "בין הַמְצָרִים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה–הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג). גדולי המוסר דרשו על הפסוק שמתוך צערו של אדם ליבו מתעורר לחזרה בתשובה. בשלוש השבתות של ימי בין המצרים מפטירים בנביא, לאחר קריאת התורה, שלוש הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם – תלתא דפורענותא. בימי בין המצרים חלים דיני אבלות על חורבן בית המקדש הראשון והשני, וככל שמתקרבים לתשעה באב ביטויי האבל הולכים ומחמירים.

בחרתי להביא מדבריו החכמים של הרב שי פירון שר החינוך לשעבר:
"אנו בתחילת ימי בין המצרים. לוח השנה היהודי מזמין אותנו לחשבון נפש, לבחינה עצמית, לתיקון אישי ולאומי. וכאילו לא למדנו כלום, בימי אבל על חורבן הבית, בימים בהם נפרצה החומה ולבסוף נשרף הבית, אנו עסוקים בחורבן במקום בבניין. נקודת האל חזור היא הרגע שבו אני רוצה לנצח, להכריע, להכניע את הצד השני. נקודת האל חזור תלויה ברגע שבו אני הולך על העמדה שלי עד הסוף. נקודת האל חזור מתאפיינת ברגעים שבהם אני לא מקשיב לטענות של האחר. המצב די ברור: מערכת יחסים הרשויות דורשת תיקון, ולא החרבה. לשם כך צריך לומר, קבל עם, מה אני מוכן לשנות ומה לא.
"מערכת יחסים יהדות ודמוקרטיה דורשת בחינה מדוקדקת. ישראל לא תהיה יותר יהודית או יותר דמוקרטית. עלינו לפעול למציאת איזון בין השניים. רוב מתנגדי המהפכה לא שונאים יהדות ותוקפים דוכני חב"ד. הם לא אנרכיסטים, תומכי סרבנות, פרוגרסיבים שרוצים במיזעור היותה של ישראל מדינה יהודית. רוב תומכי הרפורמה רואים ערך בדמוקרטיה, לא חושבים שהשמאל בוגד, מבינים שמה שמניע את המוחים הוא דאגה כנה לישראל.
"זה יכול להיות רגע של חורבן. זה יכול להיות רגע של בניין. רגע של עיצוב וגיבוש זהות. רגע של פריחה. חלק גדול מהמנהיגים הולכים אחרי קצוות, הופכים לקבלני פירוק של החברה. נדרשת אחריות. נדרשת אחווה. נדרשת הקשבה וענווה. אפשר לצאת מהימים הללו מחוזקים. זה לא נאיבי, זה לא חלום. ככל שיותר ישראלים יזעקו שכוונתם היא לא להכניע ולהכריע, אלא להידבר ולעצב מחדש יחד ישראלי, ננצח! הניסיון למצוא פתרון איננו ניסיון שטחי. תהליך הברור בו כל צד חושף את עמדותיו האידאולוגיות הוא תהליך מבורך.
"בשבת קראנו בפרשת פנחס. הוא היה קנאי. אבל האל ביקש לעדן את הקנאות: 'פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן… לכן הנני נותן לו את בריתי שלום'. שלום וקנאות לא חייבים לסתור. מתחילים את הברור בקנאות, מסיימים בשלום. הלוואי".

אסיים בתפילה למציאת הדרך לשלום ובשירו של אריק אינשטיין, אני ואתה שנראה לי מתאים במיוחד לימים אלו.
קריאה נעימה.

אני ואתה / אריק איינשטיין

אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,
אמרו את זה קודם לפני,
לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה ננסה מהתחלה,
יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא,
אמרו את זה קודם לפני,
זה לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,
אמרו את זה קודם לפני,
לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

הקיץ ממש מתדפק על דלתנו. יום רביעי הבא יהיה ה-21 ביוני, היום הארוך בשנה ואז הוא יתחיל באופן רשמי. החמסינים המאפיינים את עונת המעבר היו השנה מיוחדים והביאו אתם גם גשם לא אופייני, בעוד ימי הקיץ החמים לפנינו.

השבוע קראנו בתורה את פרשת שלח, מספרת את סיפור המרגלים הנשלחים לתור את הארץ: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען. ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם היושב עליה החזק הוא ברפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה היא אם רעה" (במדבר י"ג, י"ז-י"ט). המשך הסיפור ידוע. המרגלים תרים בארץ ארבעים יום וחוזרים ומספרים למשה ולעם את התרשמותם. מלבד כלב בן יפנה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, שאר נציגי השבטים מתרשמים לרעה מהארץ ומגיעים למסקנה שאין שום סיכוי להתנחל בה: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים, בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג, ל"א-ל"ג). העם נבהל מהתיאורים של המרגלים וכל הניסיונות של יהושע וכלב לאזן את התמונה עולים בתוהו. העם מתכוון לרגום אותם באבנים, וקולות נשמעים בעם שיש לחזור למצרים.

בנקודה זו עומדת מנהיגותו של משה למבחן ובעזרת האל הוא מצליח להוביל את בני ישראל למקום הנכון, להחדיר אמונה בעצמם ולהתגבר על הפחד שדוחף אותם למסקנות לא נכונות ומקומות לא ראויים. זה לא מחזיק הרבה זמן, ובסוף השבוע נקרא בפרשת קורח ונראה שדרושה הנהגה נחושה אמיצה ומאמינה על מנת לבער את השורשים הרעים שעולים מדי פעם בחברה. משה חסר לנו מאד היום, גם אנו עומדים בפני החלטות הרות גורל, העם מבולבל ומפולג ונראה שחסר לנו כעם האומץ וחסרה לנו ההנהגה שתוביל אותנו לכיוונים הנכונים.

השבוע נפתח גם חג הספר העברי. בהקשר זה אני מבקש להפנות שוב זרקור לספר מופלא, המתקשר גם לדברי בהקשר לפרשות שלח וקורח – אלטנוילנד, הספר שנתן את השם לעיר ללא הפסקה, תל אביב וחזון לעיר הנמל חיפה. הספר הוא למעשה רומן אוטופי, סיפור פילוסופי עם מוסר השכל. בעמוד הפותח של הספר מופיעה האמרה הידועה "אם תרצו אין זו אגדה", ובאחרית הדבר נכתב "החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים, כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום". אני מאד ממליץ לקרוא בספר יש בו עוד רעיונות רבים והוא מרתק לקריאה.                                                                                                  אסיים בשירה של נעמי שמר "תלבשי לבן", ובתפילה שנשכיל לשמור על ערכי מגילת העצמאות ועל אחדות עמנו ברוח היהדות, נשכין שלום מבית ומחוץ באומץ ובתבונה ושנחלום הרבה ונגשים.

קריאה נעימה

תלבשי לבן / נעמי שמר

בקיץ הזה תלבשי לבן
תחשבי מחשבות בהירות
אולי תקבלי מכתב אהבה
אולי נעשה בחירות.

אני אבחר בך ואת בי תבחרי
וביחד נהיה לרוב
אם בקיץ הזה תלבשי לבן
ותתפללי לטוב.

בקיץ הזה תלבשי לבן
וככה תצאי לבלות
בקיץ הזה נעשה חתונה
ויהי חלקך עם הכלות.

אני אבחר בך…

נצא מן הדעת בקיץ הזה
ואחר כך נדע שלווה
יקרה לנו נס בקיץ הזה
אם רק תלבשי לבן.

אני אבחר בך…

אמצע חודש אייר לקראת חודש סיוון, שלהי האביב. השדות מצהיבים אחרוני הפרחים מבצבצים בצבעי אדום והקיץ נאבק באביב. ימים קרירים מול חמסינים, עונת מעבר.
הימים שבין חג הפסח לחג שבועות הם בעלי משמעות מיוחדת מאד – ימי ספירת העומר. החל בלילו השני של חג הפסח, ט"ז בניסן, מתחילה ספירת העומר, שבעה שבועות עד ליום החמישים, הוא חג השבועות. לימי ספירת העומר משמעות חקלאית, אך המשמעות הרוחנית שלהם חשובה יותר, במיוחד בימינו. חג הפסח מסמל את החירות המדינית של עם ישראל. חירות זו הייתה רק אמצעי למטרה אחרת, עליונה, אליה הגיע העם שבעה שבועות לאחר שיצא ממצרים, בקבלו את התורה במעמד הר סיני: החירות הרוחנית. למטרה זו שאף, ובהתגשמותה בחג השבועות היה משום ציון דרך כביר להתהוות ישראל כעם.
על פי רעיון זה מעמיקים ומרחיבים חכמי ישראל את מוסר ההשכל שבספירת העומר ושואלים: מדוע המתין ה' שבעה שבועות כדי להעניק לבניו את התורה? מדוע לא עשה זאת מיד עם צאתם ממצרים? הסיבה העיקרית היא רצונו, שהעם יהיה מוכן למאורע מבחינה נפשית ורוחנית. הכנה כזו חייבה היטהרות מטומאת המצרים ומהשפעת תרבותם. חז"ל קבעו כי בני ישראל היו שקועים ב-מ"ט (49) שערי טומאה של מצרים, ולכן נקבעו מ"ט (49) ימים עד לחג השבועות. בפרק זמן זה תהא שהות מספקת לכל אחד מישראל לזכך את גופו ואת נשמתו מהטומאה בה היה שרוי. בכל יום מ-מ"ט הימים היה "משתחרר" מ"שער" טומאה אחד, עד ליום החמישים, חג השבועות, חג מתן התורה.
והימים הללו ימים מיוחדים לא רק בעבר, כי אם גם בהווה. מדי שנה אנו מקבלים את התורה מחדש. לפני קבלת התורה בחג השבועות צריכים מקבליה, אנחנו, להכשיר את עצמנו מבחינת "ניקיון" יחסינו עם הזולת, שינוי אורח חיינו ומידותינו. ימים אלו אמורים להיות ימי הכנה נפשית למתן תורה ולתיקון מערכת היחסים עם סביבתנו: "אם אין דרך ארץ אין תורה", נאמר בפרקי אבות.
אסיים בשיר חיוכים שכתבה לאה נאור ובתפילה שאכן נשכיל למצוא את הדרך הנכונה לחיות כאן בארץ ישראל יחד, לכבד איש את רעהו ולזכור שגם הדת שלנו מקדשת את החירות ומחייבת אותנו כיהודים לצד מגילת העצמאות המחייבת אותנו כישראלים לקדש את החירות של כל אדם באשר הוא.

קריאה נעימה וחג שמח!

חיוכים / לאה נאור

אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא
אם הפרחים סתם מחייכים את העולם
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמים
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?

אם יש עוד קרקסים וליצנים ולא בספר
אם צחוק הילדים נשמע צלול ולא רחוק
צוחק השוק, הים, הפעמון של בית הספר
אז למה גם אנחנו לא נלמד לצחוק?

כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב

צריך קצת לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות לא להרוס
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר וודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר

אדם הולך בעיר והיא שלו והיא זרה לו
והוא שותק והעולם כולו שותק
לפתע בדיוק מולו תינוקת התחייכה לו
והאדם צוחק והעולם כולו צוחק

ושוב נושקת שמש את העיר המאוהבת
גל שובב וקל נושק לסלע שוב ושוב
האור נושק לצל והפסים את הרכבת
רק אנו שוכחים מה שכל כך כל כך חשוב

אביב, ימי ספירת העומר, הימים שבין פסח לשבועות. אלו ימים מיוחדים ובעלי משמעות גדולה. רבי אהרון הלוי מברצלונה, שלו מיוחס חיבור "ספר החינוך", מביא הנמקה רעיונית לספירת העומר: חג הפסח מסמל את החירות המדינית של עם ישראל. חירות זו הייתה רק אמצעי למטרה אחרת, עליונה, אליה הגיעה העם שבעה שבועות לאחר שיצא ממצרים, בקבלו את התורה במעמד הר סיני: החירות הרוחנית. למטרה זו שאף ובהתגשמותה בחג השבועות היה משום ציון דרך כביר להתהוות ישראל כעם.
לפני קבלת התורה בחג השבועות צריכים מקבליה להכשיר עצמם מבחינת "ניקיון" יחסיהם עם הזולת, שינוי אורח חייהם ומידותיהם. יום מיוחד במינו בתוך ספירת העומר הוא ל"ג בעומר. על פי המסורת, ביום זה פסקה המגיפה שהפילה חללים רבים מבין תלמידי רבי עקיבא בעת המרד ברומאים. על פי מסכת יבמות, נגזר דינם של תלמידי רבי עקיבא מפני "שלא נהגו כבוד איש ברעהו". כה החשיבה היהדות את כבוד האב, האם וכבוד החבר, עד שקבעה כי "דרך ארץ קדמה לתורה". היות ותלמידי רבי עקיבא הסתפקו רק בתורה ושכחו, כנראה, את דרך הארץ – נענשו.
בעת החדשה, מאז תקומת עם ישראל בציון, נוספו לתווך שבין פסח לשבועות ארבעה תאריכים משמעותיים וחשובים: כ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ד' באייר, יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל; ה' באייר, יום הכרזת הקמתה של המדינה הוא יום העצמאות; ו-כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, שחרור העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים, הוא יום ירושלים. אני מוצא סמליות רבה במקבץ המועדים המופלא והמיוחד הזה. מועדים מן העבר הרחוק מתערבבים עם מועדים מהעבר הקרוב וההווה, שמחה ואושר מהולים בעצב וכאב, פיסיות ברוחניות, והכל יחד יוצר את המופלאוּת של תולדות עמנו ותקומתו המחודשת במדינת ישראל.
השנה נחוג 75 שנה למדינה, מדינה צעירה מצד אחד ובאה בימים מצד שני. זו מדינה מופלאה ומיוחדת במינה, שבה ורק בה אנו יכולים לקיים במשולב את החירות הפזית והחירות הרוחנית שלנו. עשיתי לי מנהג לקרוא ביום העצמאות את ספרו של תיאודור הרצל "אלטנוילנד". הספר שנפתח במילים "אם תרצו אין זו אגדה", ומסתיים באחרית דבר: "… אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה ויישאר אגדה… החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום".
בימים אלו אנו נלחמים על הארץ שלנו, על שמירתה כמדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה חופשית ברוח מגילת העצמאות, על כך שכל תושביה יהיו שווי זכויות ושווי חובות, ומנהיגיה יהיו ראויים ויהוו דוגמה אישית, ממש כפי שתיאר הרצל באלטנוילנד. אסיים בשירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", באמונה ובתפילה שנמשיך לחיות, לבנות, ליצור ולחלום כאן בישראל.

אין לי ארץ אחרת / אהוד מנור

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
עד שתחדש ימיה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

תחילתו של חודש ניסן, פורים מאחורינו ופסח לפנינו. "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים). אכן כל המטייל בימים אלו בשבילי הארץ, מהדרום עד לצפון, מבחין מיד בפריחה האביבית הצובעת את המרחב בשלל גוונים, ירוק, אדום, צהוב, כחול. הטבע כולו מתעורר, שעות האור מתרבות וביום שלישי האחרון, 21 במרץ, חל יום השוויון, שמיד אחריו האור מנצח את החושך.
גם החום מתחיל לגבור על הקור ושמש מחייכת אלינו יותר שעות בכל יום ומעירה את הטבע. הציפורים מתחילות בנדידתן צפונה, המינים המקיצים בארצנו מתחילים בניית הקינים עוד מעט ויהיו גוזלים. גם הזוחלים מתעוררים לחיים, והיונקים מותחים אבריהם ומתחילים בחיזור גורלי. לא פלא אפוא שחודש ניסן נקבע בתורה כחודש הראשון המתחיל את מניין חודשי השנה.

—

רקע לפני חג הפסח, ועל רקע הסערה בה אנו מצויים, בחרתי להביא מדבריו של ברל כצנלסון כפי שכתב בפתח הגדת גבעת ברנר:
פסח. עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים! דרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש ענייה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזיכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. אינני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה שלנו ולעתידנו כ"זכר ליציאת מצרים".

—

ימים קשים עוברים עלינו. אנו נקרעים מבפנים. חזרנו להיות שבטים נודדים במדבר המחפשים את דרכם. נקלענו למציאות בה קומץ חסר אחריות, ששם את האינטרסים האישיים שלו לפני טובת העם והמדינה, חבר לקבוצות קיצון בחברה הישראלית ומאיים לגזול את החירות האישית ואת חירותו של העם. מאיים על הנס שהצלחנו לעשות בהקמת מדינה יהודית ודמוקרטית כאן בארץ ישראל, קיבוץ הגלויות שעדיין נמשך, ופיתוחה ושגשוגה על בסיס ערכי מגילת העצמאות.
האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה ונחריב כל זה, או שנצליח להוציא מתוק מעז ולבנות שלב נוסף בנס החזרה לארצנו ובניית חברת מופת בה? האם נתקן את מה שלא ניתן היה לעשות לפני שבעים וחמש שנה, ננסח חוקה מחייבת, נתאחד סביבה ונמשיך בתהליך המופלא של בניית העם והמדינה ברוח החירות של חג הפסח, על פי מוסר נביאי ישראל, בחכמה, תבונה ותעוזה כפי שנהגנו במאה האחרונה? מי יתן.

—

אסיים בשירו של נשיאנו השלישי זלמן שזר ובתפילה שהאור המתגבר עתה בימי האביב יאיר לנו את הדרך הנכונה.
קריאה נעימה וחג חירות שמח.

טוב לאדם / זלמן שזר

טוב לאדם היות פעם בדד
לא ספר, לא רע, לא ציבור ולא פרט,
רק הוא עם לבו, עם הלב רק בלבד,
טוב לאדם היות פעם בדד.

וטוב כי יצא פעם ריק מנכסיו,
לא בית, לא שדה, לא נדרש, לא חייב,
רק יקשיב אל ליבו ויחריש חרש רב
טוב כי יצא האדם מנכסיו.

כי יקשיב אל ליבו ויבין לחייו
וידע אשר יש ויחוש מה חייב.

סופו של חודש שבט, ובשבוע הבא נקדם בברכה את חודש אדר. ומשנכנס אדר מרבים בשמחה! השנה השמחה מהולה בחששות. נראה שסדרי עולם משתנים מול עינינו ומגילת העצמאות, שהייתה המסד המשותף לכולנו, מעין מסמך בראשיתי מוסכם ומחייב את כולם, כבר אינה בלב ההסכמה.
פרשת השבוע, פרשת יתרו, היא הפרשה שבה מעוצבת הרשות השופטת של בני ישראל, ואנחנו מקבלים את עשרת הדברות, החוקה שלנו כעם. אבל רגע, איפה הזכויות? לוחות הברית ממש לא מדברים בשפה של זכויות. הדברות מדברות על ציוויים, ציווי על כל אחד מאיתנו: לא לרצוח, לא לגנוב, לא לתת עדות שקר. אז איפה הזכויות?
זה העניין ביהדות: כל אחד מאיתנו מצווה לדאוג להתנהגות של עצמו, ובכך לדאוג בפועל לזכויות של האחרים. כולנו, למשל, מצווים לא לרצוח, ובכך נהנים מהזכות שלנו לחיים; כולנו מצווים לא לגנוב, ובכך כולנו מקבלים את הזכות שלנו לרכוש; כולנו מצווים לא לתת עדות שקר, וכך כולנו זוכים במשפט הוגן. זוהי עמדה הרואה כל פרט ופרט כמי שאחראי על הקהילה. הזכויות שלנו נובעות מהיותנו חלק פעיל בקהילה, ובלי קהילה שמתנהגת לפי הערכים המשותפים שלנו, גם הזכויות שלנו לא יהיו קיימות.
אם כן, בחוקה שלנו נדרש שיתוף פעולה של כולם כדי לדאוג לזכויות של כולם. היא מבוססת על סולידריות במובן העמוק ביותר של המושג.
הפרשה לא מתחילה בחוקה, אלא בסיפור יפה על המפגש של יתרו עם משה. יתרו רואה שמשה יושב ושופט בין אנשים שיש ביניהם מחלוקות כל היום וכל הלילה, והוא מותש לגמרי. ואז, בעצה טובה, הוא אומר למשה: (לך ותאסוף) ״אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע״, ותציב אותם כשופטים על העם.
איזה תיאור יפה של השופטים המיטיבים: אנשים אמיצים, עם ענווה, חוש צדק ואמת מפותחים, ואנשים ששונאים תאוות בצע וחוסר יושר. וכשתמצא את האנשים, אומר יתרו, תבנה היררכיה, מי שופט בתיקים הקלים, מי בקשים יותר, ורק מה שאף אחד לא יכול לשפוט בו מגיע אליך. בפועל, יתרו מסביר למשה איך לבנות את מערכת המשפט, את הרשות השופטת של בני ישראל.
בפרשת יתרו אם כן, גם בונים רשות שופטת מסודרת ומיטיבה, ובאותה פרשה מקבלים את החוקה, את עשרת הדברות, במהלך סולידרי ומיטיב לכולם. כי חוקה ומערכת משפט טובים הם בסיס לחברה טובה. כל מדינה וכל עם צריכים מערכות מתפקדות, חזקות ועצמאיות.
בשבועות האחרונים אנו חווים ניסיון בוטה לפגיעה באותן מערכות מתפקדות, חזקות ועצמאיות. ברור שתמיד צריך לשאוף לתיקון, לייעול, לבדוק ולעשות בקרה. אבל לא זה מה שקורה, ולא זה מה שמניע את הקמים היום לחולל "רפורמה משפטית". ברור לכל שלא זו הדרך ויותר מכך לא זו המהות והדברים שאולי זקוקים לתיקון.
אני תקווה שחודש אדר שנכנס ופרשת יתרו יהוו תמרורים שיכווינו את החברה שלנו ויאפשרו לנו להמשיך לבנות, ליזום, לעשות, לחיות ולחלום במדינה האהובה והמיוחדת שלנו. אסיים בשירה של לאה גולדברג "תפילה" ובתפילה שלי לימים טובים ולשלום.
קריאה נעימה.

תפילה / לאה גולדברג

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

סוף חודש טבת לקראת חודש שבט, שיאו של החורף. בעוד חודש נחגוג את ט"ו בשבט. מזג האוויר המתעתע, בארץ ובעולם, הוא אות נוסף, סימן והתרעה לשימוש הלא מושכל שעושה המין האנושי במשאבי הטבע והסביבה. אני מקווה שכעת נשים לב ללסימנים הללו ומתפלל שעדיין לא איחרנו את המועד לתיקון.
למרבה ההפתעה אין ט"ו בשבט מוזכר כלל במקרא ואין הוא חג נטיעות כלל ושמא אף לא חג בכלל. מקורו במשנה במסכת ראש השנה, כיום ראשית שנת מעשר – שנת מסים חדשה, לכאורה כעין אחד בינואר ראשית שנת מס. עונה זאת של השנה נבחרה כי רוב העצים בשלכת, אין בהם פרי ובעצם בתאריך זה מתחיל תהליך ההתחדשות לקראת שנת פרי חדשה.
באמצעות פירות הגולה מתעוררת הכמיהה לארץ ישראל ופרותיה. מקובלי צפת ערכו סעודה מפירות הארץ ביום זה. רק במאה ה-17, בספר בשם "חמדת הימים" ובו תיקונים מיוחדים לחגים מופיע "תיקון" לט"ו בשבט. בתיקון זה אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים קטעים מהתורה, נביאים כתובים, משנה וזוהר על עצים וצמחים.
עם ראשית הציונות ברור היה שלא מספיק לאכול פירות אלא יש לנטוע ולגדל עץ ופרי. בט"ו בשבט שנת 1890 מוציא מנהל בית הספר בזכרון יעקב את תלמידיו לנטיעת עצים. המנהג הולך ומתפשט בירושלים, אחוזת בית והמושבות העבריות. הרעיון מכה שורש עד כי נדמה שמנהג זה הוא עיקרו של ט"ו בשבט מימים ימימה. במשך שנים הלכו ילדי ישראל עם את, שתיל ושיר בלב לטעת. הארץ השוממה שמצאו ראשוני המתיישבים הפכה לארץ ירוקה.
בשנים האחרונות הפכה החברה להגנת הטבע את היום והשבוע כולו לשבוע שמירת הטבע, שבוע איכות הסביבה ואקולוגיה, שבוע של פירות ונטיעות ואל נא תעקור נטוע, ושבוע של שמירה על ארץ יפה וירוקה שגם הדורות הבאים יוכלו לחיות בה.
השבוע נפרדנו מהפזמונאית דורית צמרת. אסיים בשירה "החיטה צומת שוב" ובתפילה לימים טובים ולשלום.
קריאה נעימה.

החיטה צומחת שוב / דורית צמרת

שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו
זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב

מן העפר המר, העיריות עולות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו ומה שבליבו
זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב

וכל מה שהיה, אולי יהיה לעד
זרח השמש, שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה
הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם, הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה, שהחיטה צומחת שוב