ארכיון א-לה כפר גיליון 356, דצמבר 2023 - כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי https://alakfar.co.il/category/גיליונות/356/ Mon, 18 Mar 2024 04:40:55 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.3 https://alakfar.co.il/wp-content/uploads/2020/11/cropped-fabicon-32x32.jpg ארכיון א-לה כפר גיליון 356, דצמבר 2023 - כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי https://alakfar.co.il/category/גיליונות/356/ 32 32 האורגת מיודפת https://alakfar.co.il/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%93%d7%a4%d7%aa/ Wed, 27 Dec 2023 15:11:00 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10533 לקט אתרים בגליל שיגרום לכם לדמיין שאתם אינדיאנה ג'ונס בלב הג'ונגל. מסע אל כפרים אבודים מתקופות שונות בהיסטוריה. טור פרידה, חלק שני ואחרון

הפוסט האורגת מיודפת הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

כמה מילים על הקשר בין מלאכות עתיקות למורשת מקומית, והכרות עם סדנאות האריגה של גונית פורת

קצת מוזר לפתוח מדור חדש בעיצומה של מלחמה ובצילם של האירועים הנוראיים מה-7 באוקטובר. ועוד מדור שעיסוקו בבילוי ובפנאי. ומצד שני, החיים נמשכים, כולנו זקוקים למשהו בשביל הנשמה, ומידי פעם טוב להתאוורר קצת מהחדשות.

המדור הפותח יעסוק במלאכות יד מסורתיות, traditional crafts. זה מכבר הוכח בפרויקטים בארץ ובחו״ל, שפעילות משותפת סביב מורשת אזורית מפתחת קהילתיות, מחזקת את האחווה בין תושבי האזור ומעודדת תיירות. במקומות בהם נשמרו המלאכות המסורתיות, הוקמו מיזמים עסקיים רבים שמטרתם לחבר את העבר עם העתיד.

המלאכות המסורתיות הן חלק מהמורשת התרבותית של מקומות, עמים ועדות. האמנות העממית ומלאכת היד משקפות את התרבות החומרית ואת רוח המקום, ומחברות את האדם למקום. המלאכות המסורתיות מבוססות בדרך כלל על חומרים מקומיים, או כאלה שקל היה להשיגם במסחר. תרבות מקומית מורכבת לא רק ממה שנחשב "אמנות גבוהה", שהיא נחלת בודדים ועילית בכל חברה, אלא גם מביטויי היצירתיות של האוכלוסייה הפשוטה.

עַשְׂיָן – ממציא ויוצר דברים, לעיתים קרובות בשילוב טכנולוגיות מתקדמות ומלאכות מסורתיות (בלועזית: מֶיְיקֶר).

"מייקרים" (makers) הם אנשים פרטיים יצירתיים וחובבי טכנולוגיה הממציאים ובונים דברים בעצמם. ה"מייקרים" משלבים ביצירותיהם טכנולוגיות מתקדמות ומלאכות מסורתיות: מחשבים ומדפסות תלת ־ממד, לצד פטיש, מסמרים ודבק. בשנים האחרונות תנועת ה"מייקינג" (making) הולכת ורווחת בעולם: קהילות "מייקינג" שיתופיות, ירידים ואף תכניות לימוד לבתי הספר המבוססות על עקרונות התנועה: סקרנות, חקר, עבודה עצמאית ומשותפת וטכנולוגיה.

בעבר שיעורי מלאכה היה חלק ממערך החינוך בבתי ספר. תלמידים למדו מלאכות מסורתיות כגון נגרות, עבודה בבוץ, אריגה, סריגה ורקמה.

בגליל המערבי ישנם אנשים העוסקים במלאכות מסורתיות ובשחזורן.

יודפת העתיקה הייתה מרכז האריגה הגדול ביותר בארץ ישראל לפני כ-2,000 שנה. משקולות חימר עתיקות שנמצאו באתר מהוות עדות לחיים שהיו. כיום אפשר להגיע אל תושבת יודפת גונית פורת, המלמדת אריגה במרכז לסדנאות קדומות, המציע סדנאות לאריגה, לטוויה ולצביעה טבעית.

משתתפי הסדנאות נחשפים למושגים כמו הדפס בוטני, טוויה וצביעה טבעית, אריגה בנול, אריגת קלפים, אריגה בנול מסגרת ועוד.

"נולדתי עם השם גונית, הטומן בחובו את גווני הצבע, ומילדות סוד הצבע מרתק אותי", מספרת גונית. "לאורך השנים אני חוקרת את סודות הצביעה הטבעית וההדפס הבוטני, קשובה לעולם הצומח העוטף אותנו, חווה את קסמו וכוחו של הטבע בשינויי העונות.

משקולות נולי האריגה מהוות אבני דרך בחיי. עוד בתור ילדה באזור ירושלים מצאתי משקולות אבן של נולים בשיטוטי בין הגבעות.

"את ביתי הקמתי ביודפת השוכנת בלב הגליל. יודפת העתיקה היוותה מרכז אריגה גדול ביותר בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה, ומשקולות הנולים הפזורות במקום מהוות תזכורת לחיים ששקקו במקום ומסמנות לי את נתיב חיי. האריגה שלי שואבת השראה ממסורות עתיקות שרווחו בארצנו, ביניהן האריגה על נול המשקולות, נול קרקע ואריגת קלפים, אותה אני חוקרת ומפתחת למקומות חדשים, מכניסה רוח חדשה לתוכה.

"ביודפת הקמתי מרכז פעיל לאריגה, טוויה ולצביעה טבעית, המהווה מרחב קסום ללימוד המלאכות הקדומות. במסגרת הפעילות בגליל יוצרות נשים יהודיות וערביות אי של שלום, יצירה אנושית משותפת, פרי הפסיפס התרבותי העשיר המרכיב את ארצנו".

הפוסט האורגת מיודפת הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
תרבות https://alakfar.co.il/%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-3/ Wed, 27 Dec 2023 14:33:55 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10516 אירועי תרבות בכפר ורדים והסביבה

הפוסט תרבות הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

תערוכה: בובות סרוגות

בגלריית כפר ורדים תיפתח ב-5.1.24 תערוכה חדשה: בובות סרוגות. אוצרת: רינתה בלסון.

בתערוכה יוצגו בובות צמר צבעוניות שנסרגו על ידי מתנדבות מהכפר לילדי כפר ורדים. הבובות נסרגו בימים אלה בזמן מלחמת חרבות ברזל, מתוך בקשה ליצור בובות חוסן לגיל הרך בהשראת "בובות דאגה". רינתה בלסון מהמרכז הקהילתי יזמה את קבוצת ידיים סורגות עם מתנדבות בכפר שנענו לבקשה וסרגו בובות אופי מגוונות. בהמשך פנתה רינתה לוועד האמנים בכפר בהצעה להציג את הבובות בגלריה, לטובת כל תושבי הכפר, והוועד נענה בחיוב. בתערוכה מוצגת גם עבודת וידיאו ארט של נריה קדם תמיר, תושבת הכפר, שצולמה מול קיר החטופים ברחוב המרכזי של כפר ורדים.

הסורגות: רחל לזר, מירב גולן, אלומה, אריאלה ברגר, ברוריה מרקוביץ, איילת גיא, קרולינה ז'יגה, הדסה אנצל, חנה גרוס, רונית פריסמן, ורדה הרץ ואורלי בן בסט.

מעלות: שאנסונים ומחול

גם היכל התרבות במעלות חוזר לממש את ייעודו – מפעי תרבות ובידור.

ביום חמישי 11.1 יעלה המופע "פרח קטן", מיטב השאנסונים הצרפתיים עם ביצועים לקלסיקות של שארל אזנבור, ז'ק ברל, אידית פיאף, איב מונטאן ואחרים. השירים יבוצעו על ידי הרכב הכולל שמונה נגנים וזמרים.

ביום חמישי ה-18 בינואר יתקיים מופע מחול של הבלט הישראלי בשם סרנדה לברבור, הכולל שתי יצירות מחול, האחת מהמחול הקלאסי והשנייה המודרני: סרנדה, היצירה הקלאסית של הכוריאוגרף הרוסי ג'ורג' בלנשים למוזיקה של צ'יקובסקי; וברבור שחור כוריאוגרפיה מקורית שנכתבה לבלט הישראלי על ידי הכוריאוגרף היווני הבינלאומי אנדוניס פוניאדקיס למוזיקה של צ'יקובסקי.

פרטים וכרטיסים באתר ההיכל.

הפוסט תרבות הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
אורחים לרגע. ארוך https://alakfar.co.il/%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a8%d7%92%d7%a2-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9a/ Wed, 27 Dec 2023 14:18:09 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10493 משפחת בש-הירשפילד מראש הנקרה אצל סבא וסבתא. תמר ברנר ואיל שי מיראון נודדים בין בתים. וניצן תלם עם אביו רפי ממשגב עם גרים אצל הבת מיכל כץ

הפוסט אורחים לרגע. ארוך הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

על פי הערכות שונות מתגוררים בכפר ורדים כמה עשרות מפונים, ברובם הגדול מישובי הגבול בצפון, מאזור הגליל העליון, מטה אשר, מעלה יוסף ועוד. שלוש משפחות מספרות על החיים החדשים שנכפו עליהן.

משפחת בש הירשפלד

חסר לנו פאב של צעירים

משפחת בש הירשפילד מראש הנקרה מתארחת בביתם של אבי ופזית הירשפלד, הוריה של זר, ברחוב ארבל. זר, בת 33, היא פראמדיקית במד"א בתחנת נהריה. בעלה עטר, בן 35, מהנדס בניין וכיום נמצא במילואים בכיתת הכוננות של ראש הנקרה. לבני הזוג שני ילדים: יואב בן שלוש ושבעה חודשים, עידו בן שנה ותשעה חודשים, ועוד בת בדרך, שיהיה בשעה טובה.

זר: "הגענו לכפר לאחר כחודש וחצי בו שהינו בכפר הנופש עין גב. חיפשנו מקום שהוא בית, שלילדים תהיה הרגשה מכילה יותר, מוכרת וקרובה יותר לחיים הרגילים שלהם. ההורים שלי מכפר ורדים, והייתה הרגשה שצריך להיות בחיק המשפחה המורחבת, והחלטנו לעבור לכפר.

"בהתחלה חשבנו לשלב את הילדים בחינוך של הכפר, אך היה מקום רק ליואב. בסופו של דבר, בגלל סיבות נוספות, החלטנו לא לשלב את הילדים בחינוך פה. בשבועות הראשונים היה לנו סדר יום והיינו מבלים הרבה בגני המשחקים בכפר ובטיולים בחורשת הבר בת. כמובן שסבתא וסבא עזרו מאוד. לאחר כמה שבועות מצאנו מקום בחינוך בקיבוץ יחיעם ואנחנו מאוד מרוצים.

"למען האמת לא יצא לנו להשתלב כלכך בקהילה. חסר פה פאב נחמד לבלות בשעות הערב ולהכיר קצת אנשים בגילנו".

 

תמר ברנר ואיל שי. "אנחנו פליטים VIP"
תמר ברנר ואיל שי. "אנחנו פליטים VIP"

תמר ברנר ואיל שי

שלושה בתים מחבקים

תמר ברנר (63) ואיל שי (70) מקיבוץ יראון הם פליטים VIP בבית משפחת ברוך ברחוב נעמן. שניהם עובדים במשרות מלאות, "ואפילו יותר".

איל נולד ביראון. תמר עברה מחולון ליראון לפני 12 שנים. תמר: "אני עובדת כפיזיותרפיסטית התפתחותית של שירותי בריאות כללית בנהריה ובשאר אזורי הגליל המערבי, גם כקלינאית וגם בתפקיד ניהולי. איל מתנדב במילואים בפיקוד צפון בדרגת סגן אלוף, כרגע בצו 8. בימים 'כתיקונם' איל שותף בחברה בשם Slide 2 seal שממוקמת בדלתון ועוסקת בחיבורים של משטחים רכים בתעשייה ובחקלאות. שנינו ראינו צורך להתפנות למקום שלא יהיה בקו ראשון עם לבנון, שייתן מענה סביר מבחינת המרחק ממקומות העבודה שלנו, ושיהיה סימפטי ונעים למגורים.

"כך מצאנו את עצמנו מתפנים לביתם של עופר ומירה שי בכפר, אחיו וגיסתו של איל. מירה ועופר ארחו אותנו בביתם הקסום בימים הראשונים והקשים של שינוי קיצוני בשגרה, בימי מתח וכאב כשכולנו מנסים לעכל את האסון הלאומי ואת השינוי שחל בחיינו מפה והלאה.

די מהר הבנו שהאירוע שבו אנו מצויים, חוסר הוודאות, העדר מנהיגות והעדר אופק בטחוני מצריכים אותנו להתקדם לפתרון לטווח ארוך. במקביל פנתה אליי חברתי יונת סינגר מהכפר, ושאלה אם נרצה להתגורר בביתה של משפחה מהכפר שהיתה צריכה לעבור לארה"ב לצורך עבודה, ובביתם נשארים שני כלבים ושתי חתולות שזקוקים לאהבה, השגחה וטיפול. וכך נוצר הקשר עם המורה ליוגה אביגיל קובליו. לקחנו על עצמנו את המשימה ותוך יום הפכנו ל'הורים' של מרווין ולולה הכלבים ושל אלכס ופפה החתולות. בעלי הבית השאירו בידינו את הבית המיוחד, ונכנסנו לתפקיד בהרבה נכונות ואהבה".

המגורים בבית של משפחת קובליו הסתיימו לאחר חודש וחצי עם שובם לארץ, אבל אז שוב צצה הזדמנות. תמר: "חברתי שרון קורונה גאון שאלה אם נרצה לשכור בית של חברים שלה ושל תומר בעלה שהם גם שכנים ברחוב נעמן. באנו לראות את הבית התאהבנו. והנה אנחנו גרים בבית של משפחת ברוך, הפעם בשכירות. בעלי הבית הציעו תנאים מאוד הוגנים ומחבקים. השאירו לנו בית מרוהט ומצויד בכל מה שניתן לחשוב עליו. ככה שאנחנו פליטים VIP כמו שאיל בן זוגי אומר.

"בינתיים אנחנו פה בבית עם הנוף המשגע כשלושה שבועות ומתכוונים להמשיך. מקווים למצוא את עצמנו כאן בסוג של שיגרה עד ליום בו נוכל לחזור לביתנו ביראון. כמובן שיש רגעים פחות אופטימיים. הרי הבית הכי מקסים בכפר הוא עדיין לא הבית שלנו. עד כה עברנו שלושה בתים. בכל בית היינו צריכים להתרגל למערך חיים שונה, להקטין את הצרכים שלנו ולהנות מה'יש'. למדנו שאפשר להסתפק ביום יום במעט שהוא הרבה. כפר ורדים הוא ישוב שקל לעבור אליו. יש פה כל מה שצריך לחיים מיטביים, קהילה אכפתית, שירותים מכל סוג ובעיקר אנשים מקסימים".

מיכל כץ עם רפי וניצן תלם במהלך טיול בפארק האקולוגי
מיכל כץ עם רפי וניצן תלם במהלך טיול בפארק האקולוגי

ניצן ורפי תלם

אוכל טוב וטיולים באזור

רפי (87) וניצן (57) תלם מקיבוץ משגב עם, אב ובנו, מתארחים בבית משפחת כץ ברחוב יערה, אצל הבת והאחות מיכל ובעלה אייל (גילוי נאות: עורך העיתון).

ניצן: "התפננו מהקיבוץ בצו ממשלתי, ובחרנו בכפר ורדים להתגורר אצל אחותי ובעלה במקום במלון סלינה במגדל אליו עברו רוב תושבי הקיבוץ. הבחירה היתה טבעית מכיוון שאבינו הוא פנסיונר בגיל מתקדם. הוא אמנם אדם עצמאי ומתפקד, אבל מעדיף את התנאים המפנקים והאוכל הטעים של מיכל, מאשר החדר הפשוט בסלינה. השהות כאן טובה לשנינו מכל הבחינות, חברתית ובריאותית, בטח בכל הנוגע לאבא.

"במשגב עם אני חלק מצוות הנוי והחצרנות. גינון זה המקצוע והתחביב שלי כאחד כבר 25 שנה. בכפר עשיתי פרויקטים בכמה גינות פרטיות, ואשמח לעבוד ולטפל בגינות נוספות, במגבלות מחסור בכלים משמעותיים. זה בעיקר כדי למלא את סדר היום, שברובו אני פשוט מחפש לי עיסוקים (למעוניינים: 054-5613098).

"מיכל ואייל מנסים לשלב את אבא באירועים בכפר בנושאי אקטואליה וחברה, אבל בינתיים זה עוד לא קרה. בסך הכל האוירה בכפר טובה ונינוחה ומספקת, ובזכות טיולים שאנחנו עושים בשבתות יוצא לנו להכיר חבל ארץ אחר קצת יותר לעומק".

זוכרים את הבית

 

בכפר ורדים גשום וערפילי,

לא רואים כלום אבל זוכרים את הבית בהרי נפתלי

שם על גבול הלבנון

מול גולן וחרמון,

משגב עם ממש בסוף הכביש,

ומלבד צוות חירום אין שם איש.

אזור צבאי סגור, ובכל זאת בית,

אליו מתגעגעים עד בוא היונה עם עלה של זית

 

רפי תלם (87),

מפונה ממשגב עם, מתארח בכפר ורדים

הפוסט אורחים לרגע. ארוך הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
הוקמה כיתת כוננות https://alakfar.co.il/%d7%9b%d7%99%d7%aa%d7%aa-%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%a0%d7%95%d7%aa/ Wed, 27 Dec 2023 14:14:58 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10482 המאורעות בדרום ב-7 באוקטובר לימדו כי כיתת כוננות מאומנת יכולה לעשות את השינוי ולהשפיע באופן משמעותי על הביטחון ביישוב

הפוסט הוקמה כיתת כוננות הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

בעקבות הטבח בדרום, פנו ראש המועצה והקב״טית לאוגדה 91 ולחטמ״ר 300 בדרישה לגייס כיתת כוננות ליישוב. זמן קצר לאחר מכן גויסו לוחמים במילואים לכיתת הכוננות בפיקודה של חטיבה 300. במקביל החל פיקוד העורף לגייס ״בני מקום״ ונוספו עוד לוחמים. כיום מצוידת כיתת הכוננות בציוד חדיש, הודות לתרומות שגייסה המועצה. כל החיילים עם נשק ארוך, תחמושת, אפודים קרמיים, קסדות טקטיות וציוד נלווה.

במהלך התקופה שחלפה אומנו החיילים הן על ידי הלוט״ר, והן על ידי יחידת מבצר במתארים שונים, כולל אימונים טקטיים רבים שנועדו להתמודד עם המורכבות שמאפיינת את כפר ורדים, המשתרע על פני שטח גדול מאוד, ללא גדר היקפית ועם נתיבי תחבורה עוברת בתוכו. כל הלוחמים עברו הדרכה בעזרה ראשונה ובחילוץ.
במקביל להקמת כיתת הכוננות הוקמו צוותי חילוץ, כיבוי אש ורפואה ובוצע רכש משלים על מנת להביא את מיטב הציוד למתנדבים. בבית הספר תפן נבנה חדר טיפולים קדמי באחריותו של ד״ר קלינסקי. בסך הכל מדובר על עשרות רבות של מתנדבים שמנוהלים על ידי מחלקת הבטחון במועצה בסיוע היקל״ר ותפקידם לסייע להגן על היישוב ולשמור על רציפות תפקודים במידה שהמצב הבטחוני יחמיר.

הפוסט הוקמה כיתת כוננות הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
מה שנשבר https://alakfar.co.il/%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%a9%d7%91%d7%a8/ Wed, 27 Dec 2023 13:12:05 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10461 מחשבות ומסקנות אישיות בעקבות השבעה באוקטובר והמלחמה

הפוסט מה שנשבר הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט וראש המל"ל צחי הנגבי במהלך סיור בפיקוד צפון. נשבעים שהטקסטים שלהם נכתבו ללא מעורבות AI? צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט וראש המל"ל צחי הנגבי במהלך סיור בפיקוד צפון. נשבעים שהטקסטים שלהם נכתבו ללא מעורבות AI?
צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ

מחשבות ומסקנות אישיות בעקבות השבעה באוקטובר והמלחמה

הלב נשבר.

אחר כך נדמה שהכל נשבר, או לפחות הרוב. בכל אופן המון. וחלק גדול לא ניתן יהיה לאחות. אבל במהלך החודשים והשבועות, מתגבשות הבנות ומסקנות אישיות. חלקן דומות לאלו של אחרים. חלקן, אתיימר, מקוריות שלי, ובכל אופן לא נתקלתי בהן בתקשורת הישראלית או ברשתות.

רשימה חלקית. נשברה תחושת הביטחון. נשבר (סופית) האמון בשלטון. נשבר (וקצת שוקם) האמון בצה"ל. נשברה האמונה בטוּב הבסיסי שבכל אדם. נשברה האמונה באפשרות לשלום בדורנו.

האחראי המרכזי. ברור לגמרי שהאחראי המרכזי למחדל הוא בנימין נתניהו. ב-13 מתוך 14 השנים האחרונות הוא ראש הממשלה. בקדנציה הנוכחית הוא איבד שליטה לגמרי על מה שקורה במדינה. הוא הביא לשיא את השיסוי, הפילוג והשנאה בעם. ספציפית, הוא הוביל את מדיניות העברת הכסף לחמאס. הממשלה שלו, בדרגים המיניסטיראליים והמקצועיים כאחד, מלאה באנשים בינוניים, גסי רוח, מלחכי פינכה, לא פטריוטים, קיצונים משיחיים, טיפשים, אגומניאקים ולעתים קרובות גם וגם וגם. זה רק על קצה המזלג, ודי בכל אחד מחמשת המשפטים האחרונים כדי שיהיה ברור שהוא האחראי המרכזי לאסון הנורא.

המחדל שאחרי. בטח מה שקרה לפני ה-7 באוקטובר, עצם התאפשרותו של אותו טבח נורא בידי מפלצות שטניות, אמור לסלק מפה את הממשלה הזו לכל הרוחות. יותר מזה: גם כל רגע נתון ממה שקרה אחרי השבת השחורה – חוסר התפקוד, קהות החושים, ההתבטאויות המביכות, היעדר המקצועיות, המשך החמדנות והחגיגה על כספי הציבור – כל אלו וכל אחד בנפרד אמורים להביא להיעלמותם של 64 חברי הקואליציה מהזירה הציבורית.

באמת מאוחדים? גם הטבח הנורא והטראומה שאנו מצויים בעיצומה לא באמת איחדו אותנו. לכל היותר יש כמה חלקים בעם ששילבו זרועות מול מטרה חשובה משותפת. כשתיגמר המלחמה מהר מאוד הם ישובו להתקוטט וכנראה גם לשנוא. עד כדי כך טובה הייתה מלאכת הפילוג והשיסוי של מנהיג המדינה ועושי דברו, שאגב – התחדשה מהר מאוד ונמשכת כל הזמן.

יש ימין ויש גם שמאל. עדיין. גם אם נניח שאנחנו "יחד", אי אפשר למחוק את ההבדלים ביננו. המשמעות של יחד היא שיש ימין ויש שמאל, וכל עוד אנחנו דמוקרטיה, כל צד צריך איכשהו לבלוע את השני ולהתחשב בו גם אם הוא שולט.

תג מחיר. בכל פעם שמדברים איתי על אהבת חינם, ברור לי שאני הולך לשלם וואחד מחיר.

 הסיסמה. בתי החכמה הציעה לגשת לטקסט "יחד ננצח" בכלים של קריאה ביקורתית. מי הם אלה שיהיו ביחד? שמאלנים עם ימניים? חילוניים עם דתיים? נשות הכותל עם חרדים? בן גביריסטים עם ערבים מוסלמים? ומה זה בדיוק ה'ננצח' הזה? האם יש איזשהו ניצחון אחרי ה-7 באוקטובר על 1,200 הנרצחים, ההרוגים והפצועים במהלך המלחמה, ויותר מ-130 אלף אזרחים שנעקרו מבתיהם לחודשים ארוכים? האם "שיטוח עזה" והריגת כמה שיותר מחבלים הם הניצחון? אולי יישוב מחדש של גוש קטיף?

המובן מאליו. צריך לעשות הכל, ובאמת הכל, כדי להחזיר הביתה את כל החטופים והחטופות. והכל זה לא רק הפעלת כוח צבאי עוצמתי. הכל, במקרה הצורך, זה גם למחול על כבודנו, לחוש מושפלים, לקחת סיכונים גדולים ואפילו להודות בתבוסה. שלא יישאר בעזה חטוף אחד בגלל אגו של מנהיגים ופסאדה של זקיפות קומה לאומית. בלי זה אין משמעות לתנועה הציונית, אין צורך בקיומה של המדינה, ובטח שאין "ניצחון".

מחשב שמאלנות מחדש. אני נשאר שמאלן. זה ברור. שמאלן ישראלי גאה. אני ממשיך להאמין בערכים של שוויון, חופש ושלום. כן, גם בשלום, עדיין. ברמה המעשית אני חייב לרענן את הרעיונות בהם אני מאמין. אני סבור שלנוכח האכזריות שראינו כל אדם, מימין משמאל ומהמרכז, חייב לרענן את סט אמונותיו.

המסגרת פשוטה. השמאל הישראלי צריך להיות מוצהר. כל שמאלן ישראלי צריך להיות גאה בשמאלניותו. ולצד הערכים – לא מיותר לחזור עליהם: שוויון, חופש ושלום – לקבע שלושה כללים פשוטים: מדינת ישראל דואגת קודם כל לביטחונה ולביטחון אזרחיה. מדינת ישראל שואפת לשלום עם כל שכנותיה. מדינת ישראל נכונה לתהליך מדיני בכל עת. בתוך הערכים האלה ושלושת הכללים האלו יש אינספור ניואנסים ודרכי פעולה, אבל אלו היסודות. והם מופיעים גם במגילת העצמאות.

התפכחות. תושבי ישראל חוו בשבעה באוקטובר את המכה הכי נוראה מאז קום המדינה. את הזוועות חוללו מחבלי החמאס, עזתים, ערבים, מוסלמים קיצוניים, מוסתים בשם אידיאולוגיה קיצונית ורצחנית, מתודלקים בעשרות שנים של חינוך לשנאה, וחיים כעם כבוש מיום היוולדם. מצד ימין עטו על האסון כמוצאי שלל רב, וקראו לשמאל הישראלי להתפכח. הלו?! הטבח הנורא הזה קרה תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, ואחרי 46 שנה כמעט רצופות (בהפסקות קצרות) של שלטון ימין. מדיניות הימין, הנהגתו, מעשיו ומחדליו הם שהובילו לאסון הזה. אז רענון אמונות ותפיסות – בוודאי. התפכחות, כלומר ההבנה שעד עכשיו חיינו בטעות קונספטואלית מוחלטת – צריכה להיות דווקא בקרב אנשי ימין.

אטימות. ואכזריות. ואובדן אנושיות. צריך להיזהר מהם גם בשעת כעס נוראי. גם לאחר שמפלצות-אדם טבחו בנו באכזריות בלתי נתפסת. גם כשאנחנו מגיבים בעוצמה, מוצדקת ככל שתהיה. עדיין אסור לנו להיות אדישים לסבלו של האחר. אסור שמותו של תינוק בעזה "לא יזיז לנו". אני לא מצפה שממש נתאבל על מותם של אזרחי עזה, אפילו לא שיכאב לנו. אבל בואו נתפשר על להצטער? שקצת יהיה לנו חבל? שלא נהיה לגמרי אדישים, או חלילה נעלוז במותם?

ניצחון החמאס. כי אם נהיה לגמרי אדישים למוות ולסבל של האחרים, כולל תושבי עזה, נהיה בדיוק כמוהם, ואז הם באמת ניצחו.

שכונה. אומרים לנו תתנהגו כמו בשכונה. תהרגו בלי חשבון. תזכרו שאתם במזרח התיכון. אל תאכלו סושי בתרבות של חומוס. בקיצור, תחליפו זהות. אני אומר שחשוב לזכור מי אנחנו, והייתי רוצה לחשוב על עצמי ועל רוב בני עמי כבני אנוש, הומניסטיים, ליברלים, שוחרי טוב, ששומרים על צלם אנוש גם כשהם נאלצים להילחם כדי לשמור על קיומם.

יבוטל אלוהים. מחבלי החמאס טבחו בנו בשם אידיאולוגיה איסלאמיסטית קיצונית. החיזבאללה, החותים ומעל כולם איראן מאמינים באותו אללה קיצוני. גם משיחיים יהודים מחוללים מעשי עוולה בשם הדת והבטחה אלוהית כלשהי, וההיסטוריה של הנצרות טובלת בנהרות של דם. אני מודה, יש בדתות כמה אלמנטים יפים, אבל אולי די עם המונותאיזם הזה?

העולם נגדנו. אנחנו הישראלים רואים את עצמנו כצודקים. המחבלים תוקפניים, אנחנו תקיפים. הם באו במטרה להרוג אזרחים, לרצוח ולטבוח, אצלנו ההרוגים האזרחים הם הכרח מבצעי, תופעת לוואי מצערת, תוצאה ממדיניות החמאס להשתמש באזרחים כמגן אנושי, או איך שלא ננסח את זה. בשבילנו זה כל ההבדל; בשביל הצופה מן הצד, נניח אמריקאי שמתגורר בפנסילבניה, אלו ניואנסים, והם בטלים בשישים כשהוא שומע על יותר מ-20 אלף הרוגים כתוצאה מהפצצות מהאוויר. זה בטח נכון אם אתה אזרח מהשורה, ולפעמים גם אם את אקדמאית ונשיאת אוניברסיטה.

שעון החול של השנאה. כן, גם העם היהודי חי היום במערכת יחסים טובה וידידות עם בני העם הגרמני. למרות השואה. זה לקח כמה עשרות שנים, אבל עובדה שזה קרה, וההיסטוריה יודעת לספר על מקרים רבים של עמים שחיו בסכסוך נוקב מתמשך ומלחמות עקובות מדם, וכיום שוררים ביניהם יחסי שלום. אז כן, יש תקווה לשלום גם במזרח התיכון. אבל כל התלקחות כזו, הטבח מצד אחד והתגובה הישראלית מצד שני, הופכים מחדש את שעון החול של השנאה בשני הצדדים. מתסכל.

תקשורת. בשבעה באוקטובר התקשורת – במיוחד הטלוויזיה, נכנסה לוואקום ענק שותירו הממשלה והצבא. הם היו נפלאים, ולהערכתי אפילו הצילו חיים. מאז ועד היום – שירת המקהלה, שידור תלוי פוזיציה, חוסר התייחסות מקומם למה שקורה בעזה, גב אינסופי ומוגזם לצה"ל ומעט מאוד יצירתיות בסיקור, אם בכלל.

AI. מי מוכן להישבע שבכל ההצהרות של השרים אין מילה אחת של צ'אט gpt? שכל מילה היא אנושית ונהגתה על ידיהם ועל ידי יועציהם? והדמות של גלנט, אתם באמת בטוחים שזה לא אווטאר ברמת ביצוע סבירה?

אשמה. זה קרה בארוחת בוקר משפחתית שגרתית. מישהי זרקה הערה הומוריסטית, ולרגע צחקתי מכל הלב כאילו אין מלחמה וכאילו לא היה השבעה באוקטובר. אני לא צופה שהאירוע יחזור על עצמו בעתיד הנראה לעין.

שואה. המילה הזו נזרקה הרבה לאוויר מאז השבעה באוקטובר. ההקשרים מובנים, האינסטינקט ברור, והדיון באלמנטים הדומים והשונים צריך להתקיים במקומות הרבה יותר רציניים ועמוקים מטור בינוני בעיתון נידח. ובכל זאת על כולנו לזכור שני הבדלים בולטים, שלא מקהים את הכאב אבל יכולים לחדד את המסקנות: טבח השבעה באוקטובר לא היה נגד יהודים, אלא נגד מדינת ישראל; האידיאולוגיה הרצחנית היא דתית-פונדמנטליסטית, ולא פסאדו מדעית.

קצת אור. ערביי ישראל. לא רק שהם שומרים על שקט, פה ושם שמענו גינויים ויש תחושה של הזדהות. אפילו ניסיונות של השר איתמר בן גביר להלהיט יצרים לא נשאו פרי. יש אולי כאלה שמצפים ליותר הצהרות יותר ברורות של יותר מנהיגים, אבל לפעמים גם לשתיקה יש הרבה ערך.

מלח הארץ. אחרי עשרות שנים שוב גילינו שהקיבוצניקים זה עם, ועם נהדר. ערכיים, פטריוטים, אנשים חושבים, אמיצים, יצרניים, תרבותיים, אנשי חזון ומעש. מעוררי השראה, כמו שמקובל לומר בעשור האחרון. זו אולי הכללה, ובהכללות תמיד צריך להיזהר, אבל הצפייה בעשרות רבות של קיבוצניקים מהשורה, שנחשפו לתקשורת לנוכח הנסיבות, מגלה חד משמעית שזהו אופיה של החברה הקיבוצית. חבל שאותן נסיבות שאפשרו את הגילוי המחודש הזה הן כל כך נוראיות.

קצת תקווה. הממשלה הנוכחית והעומד בראשה לא מציגים שום חזון ריאלי אמיתי מלבד ססמאות נבובות והצהרות מתלהמות. אין תוכנית מדינית, אין אמירות חברתיות, אין אופק ערכי לעוד חמש שנים, שלא לדבר על העתיד הרחוק יותר. אבל ההתארגנויות האזרחיות שקמו במהלך המלחמה, ההתנערות של אנשים טובים רבים שעשו לביתם ועכשיו התגייסו לעשייה ציבורית, הסולידריות והניסיונות למצוא בכל זאת "יחד" כלשהו, נותנים זיק של תקווה ואמונה שאולי פעם יהיה פה טוב יותר.

 

הפוסט מה שנשבר הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
אין לנו ברירה https://alakfar.co.il/%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%94/ Wed, 27 Dec 2023 12:59:16 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10423 שרית זהבי, ראש מכון המחקר עלמא המתמקד בגבול הצפוני של ישראל, טוענת כי החיזבאללה יצר מצב שמכריח אותנו ליזום. וזה הולך להיות מסובך וכואב

הפוסט אין לנו ברירה הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

שרית זהבי, ראש מכון המחקר עלמא המתמקד בגבול הצפוני של ישראל, טוענת כי החיזבאללה יצר מצב שמכריח אותנו ליזום. וזה הולך להיות מסובך וכואב

מאז ה-7 באוקטובר שרית זהבי היא אחד האנשים הכי עסוקים בסביבה. המייסדת והמנהלת של מרכז המחקר עלמא, שמומחיותו היא אתגרי הביטחון בגבולה הצפוני של ישראל, הפכה לאורים ותומים בנושא של כלי תקשורת בכל רחבי העולם. עד למועד פגישתנו באמצע דצמבר, הספיקה להתראיין ליותר מ-160 רשתות זרות, להופיע בטלוויזיה בארץ, ולתדרך אינספור גורמים מקצועיים, פוליטיים ואחרים.

כתושבי הצפון תמיד ידענו שהמצב כאן נפיץ, וכבר חודשיים חצי אנחנו למעשה במצב של לחימה. אחרי השעה שהוקדשה לנו עם זהבי, הבנו שאנחנו רק בהתחלה וכמעט בכל תרחיש ריאלי הולכת להיות מערכה קשה וממושכת.

תוכנית החיזבאללה התבצעה. בעוטף

מרכז עלמא מוגדר כמרכז חינוכי מחקרי שמטרתו לתרום למרחב פעולה ולגיטימציה של המערכה בצפון. אחד משני התחומים המרכזיים של המרכז הינו תחום "החינוך", ההשכלה (Education),  או אם תרצו הסברה. החינוך הזה מתבטא בעת שיגרה בסיורים לאורך הגבול למשלחות מחו"ל שמגיעות ללמוד על המצב בצפון ישראל.

עד לתקופת הקורונה, מספרת זהבי, הגיעו לסיורים אלו מעל 50 משלחות בחודש –  סטודנטים, חברי קונגרס, תיירים, דיפלומטים וחוקרים ממכוני מחקר בכל רחבי העולם. "העיתונאים ואנשי הציבור רוצים לבוא ולשמוע מישהו עצמאי שמכיר את השטח. אנחנו ישראלים, אבל לא מייצגים שום גוף רשמי בישראל, לא את הממשלה ולא את הצבא. לכן רוצים לשמוע מה הדעות שלנו, ואיך החוקרים שלנו מנתחים את המציאות. יש לנו יתרון, אנחנו יושבים בצפון וחיים את המציאות הזאת".

התחום השני הוא המחקר, ובעצם אולי הוא הראשון שכן החלק ההסברתי-חינוכי מתבסס בעיקר עליו. מרכז עלמא מתפקד כמכון מחקר עצמאי המפיץ מחקרים ומאמרים רבים על אתגרי הביטחון של ישראל בצפון. פועלים בו 7-8 חוקרים, שמגיעים מרקע אקדמאי וצבאי, לעתים שניהם.

זהבי מתארת את הייחודיות של מרכז עלמא כמכון מחקר: "כשהקמנו את המכון החלטנו שנכתוב על דברים שאף אחד לא כותב עליהם. ניקח את המחקר הצבאי, נדבר על היכולות הצבאיות של חיזבאללה ושל חמאס בלבנון. פעילות המכון כוללת הרבה מחקר שטח, מידע טקסטואלי, מידע ויזואלי ופענוח שטח. כל המחקרים שלנו מתבססים על מידע גלוי. המשימה שלנו היא לייצר פלטפורמה בינלאומית באנגלית, שיידעו מה הולך פה".

סגן אלוף (מיל') שרית זהבי מתגוררת עם בן זוגה וחמשת ילדיהם ביישוב כפר ורדים. היא שירתה כ-15 שנים בחיל המודיעין בצה"ל, תחילה במחלקת מחקר וניתוח מודיעיני באמ"ן ולאחר מכן בפיקוד צפון. היא השתחררה מהצבא בשנת 2014 בשל מחלת הקרוהן בה לקתה והחליטה לצאת לדרך עצמאית: "התחלתי כעסק קטן. חילקתי מפות ומשקפות, עמדתי ליד הגדר ודיברתי. זה משהו שעשיתי הרבה בשירות הצבאי. אולם בניגוד לשירות הצבאי, במקרה זה הייתי צריכה לאסוף לבד את החומר, וכך התגבש הרעיון שצריך להקים מכון מחקר".

לאחר אירועי ה-7 באוקטובר ופתיחתה של מלחמת 'חרבות ברזל', חל גידול עצום בפעילותו של המרכז מול התקשורת הזרה. מאז השבת השחורה עוסק המרכז ללא הרף בחינוך, הסברה והפצת המידע אודות מצבה של ישראל בצפון: "זה מה שמרכז עלמא עושה, הוא מתעסק בלהפיץ את אתגרי הביטחון של ישראל בצפון. מאז שהמלחמה התחילה אנחנו עושים את זה מסביב לשעון, כל שעה, בכל כלי תקשורת, מפרסמים בכל הפלטפורמות. את הכל עשינו כבר קודם, אבל בעצימות יותר נמוכה. היום אני מגויסת לדבר הזה מסביב לשעון, כל הזמן דוחפים את המידע הזה, את ההערכות שלנו".

יחד עם זאת, פעילות החינוך וההסברה לאורך הגבול אינה אפשרית בימים אלו לאור ההחלטה על פינוי יישובים בטווח של 5 ק"מ מהגבול. לכן, מבצעת זהבי תצפיות מהר דפנה שבכפר ורדים אל עבר הכפר מרווחין שבדרום לבנון: "רואים אותם מעולה גם מכפר ורדים. זה כפר שאמור להיות סוני, והיום יש שם פוסטרים של קאסם סולימאני ונסראללה".

לטענתה של זהבי, מרכז 'עלמא' מהווה קול ייחודי ויוצא דופן בנוף התקשורתי הנוכחי. היא מציגה כיצד לאחר תחילתה של מלחמת 'חרבות ברזל' הגיעו אלפי משלחות שבאות לבקר בדרום ואחוז מזערי מהן מגיע לבקר בצפון. יתרה מכך, העיתונאים הזרים שמגיעים למרכז 'עלמא' ורואים את הנתונים, 'נמצאים בהלם' לנוכח היעדר ידע בינלאומי אודות מצבה המסוכן של ישראל בצפון. לדבריה הדבר מלמד כמה חשובה ההשקעה בהסברה במסגרת המערכת הבינלאומית.

במסגרת הסברה זו עורך מרכז 'עלמא' מחקרים החושפים את היכולות הצבאיות המרשימות של חיזבאללה, ואת פעולתם האינטנסיבית בדרום לבנון לאורך יישובי הגבול הצפוני עם ישראל. כבר לפני שנה העריך המרכז כי פניו של חיזבאללה למלחמה: "ידענו שהצפון מאוים בפלישה. ראינו כל יום בסיורי הקבוצות שלנו את חיזבאללה על הגבול – מצלמים אותנו, עוקבים אחרינו, בונים את העמדות שלהם. לכן, בגלל שאנחנו רואים את כל הרמות – הטקטית, האופרטיבית והאסטרטגית, יכולנו לתת את ההערכה כבר לפני שנה שפניו של הציר השיעי למלחמה. היכולות קיימות, והתוכנית פורסמה על ידי החיזבאללה עצמו. תוכנית המתקפה של חמאס כפי שבוצעה ב-7 באוקטובר, זהה לתכנית המתקפה של חיזבאללה לכיבוש הגליל. לא דומה, זהה!".

למרות הדמיון הרב בין חמאס לחיזבאללה, במערכה מול חיזבאללה קיימים אתגרים ייחודיים. אחד מהם נוגע למעמדה הייחודי של לבנון בקרב המערכת הבינלאומית: "בעזה התמודדת עם גורם אחד, החמאס. בלבנון צריך להילחם עם הידיים קשורות, כי יש שם נוצרים, מוסלמים ודרוזים. לבנון היא גם סוג של 'אתרוג' במערכת הבינלאומית ואף אחד לא רוצה שייגעו בה. יש פה עניין מסורתי של לבנון כמדינה של הנוצרים, למרות שהיא כבר לא כזו, ואיזשהו רצון שישראל לא תקלקל את זה".

אתגר נוסף מהווה השטח השונה בלבנון:  "השטח הוא שטח מאוד מאתגר. יש הרבה מקומות להסתתר, גבעות וואדיות, שטח שונה מעזה". ולכל אלו מצטרפת כמובן היכולת הצבאית הגבוהה של חיזבאללה: "כוח האש של חיזבאללה הוא פי עשרה מזה של חמאס, והנזק שייגרם כאן אם תיפתח מערכה יהיה גדול מאוד. חיזבאללה הוא המיליציה הבכירה ביותר של איראן. חיזבאללה הכשירו את החות'ים בתימן. לבנון כמדינה לא מעניינת אותו, למעט העובדה שהוא מעוניין לשלוט בה".

זהבי מדגישה כי ליחידות הלוחמות של חיזבאללה, ובראשון יחידת העילית "כוח רדואן", אבל לא רק היא, יש יכולת לפלוש לישראל "ולהסב נזק כבד". אנחנו שואלים בזהירות אם נזק כבד יכול להיות דומה לעוטף, ואם פלישה כזו אפשרית גם מול פריסה מסיבית של צה"ל, כמו שקיימת היום. "כמה זמן אפשר להחזיק סד"ק כזה לאורך הגבולות?", היא משיבה. "ובגלל תנאי השטח, בכל מקרה לא ניתן לסגור אותו הרמטית והם יכולים לפלוש אפילו היום. קשה לי לראות טבח כמו שהיה בדרום ב-7 באוקטובר, אבל אם ישתלטו רק על חמישה יישובים, ולא על יותר מ-20, זה מרגיע?".

כשאנחנו מבקשים "תרחיש אופטימי ריאלי" קובעת זהבי נחרצות כי לא ניתן להימנע מפעולה צבאית מול חיזבאללה. "אי אפשר להשאיר את האיום במצבו הנוכחי. רוב החוקרים מסכימים שבאיום חייבים לטפל, גם אם לא מסכימים על איך נסראללה מתנהל. חיזבאללה יצר לנו מצב שהוא בלתי נסבל מבחינתנו: או שתפתחו במלחמה, ואז כולם יאשימו אתכם שפתחתם במלחמה, או שתמשיכו לחיות בצל האיום והתוקפנות שלנו. אני בינתיים לא מאפשר לכם להמשיך לחיות חמישה ק"מ מהגבול, אי אפשר. אתה רוצה, תנסה, תחטוף נ"ט".

הפיתרון הריאלי היחיד לטעמה הוא פעולה צבאית ביוזמתה של ישראל: "אם זה לא יהיה ביוזמתנו אז יהיה לנו הרבה יותר קשה, כי נצטרך לתקוף את כל המערכים האסטרטגיים של חיזבאללה כשאנחנו נתונים תחת מתקפה. כשאנחנו היוזמים, אנחנו קובעים את הסדר של המטרות לפי התיעדוף שלנו".

אין זבנג וגמרנו

במסגרת פעילותה יצאה זהבי לסיורים ביישובי הצפון והדרום אשר פונו מיושביהם. היא מספרת על קושי גדול להכיל את התמונה של יישובי ישראל הריקים מאדם, תמונה שלתפיסתה יש לשנות בהקדם האפשרי באמצעות בניית היישובים בחזרה ועידוד ההתיישבות: "כשאתה מסתובב בדרום הריק והצפון הריק, האימפקט הוא מאוד גדול. לראות יישובים נטושים במדינת ישראל זה פשוט לוותר על חלקי ארץ. ייצטרכו למצוא את הדרך לבנות חזרה את היישובים בדרום; וגם בצפון נצטרך להשקיע בהתיישבות, לעודד אנשים לבוא לגור פה. יחד עם זאת אי אפשר לעודד אנשים לבוא לגור פה כאשר יש טילי נ"ט כל הזמן".

המסקנה של זהבי אודות חשיבותה של פעולה צבאית מצידה של ישראל, מתבססת במידה רבה על כישלון ההסדרים המדיניים מול חיזבאללה והיעדר האמון ביכולתם של הסדרים מדיניים להרחיק את חיזבאללה באמת מגבול ישראל. החלטה 1701, שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ב-12 באוגוסט 2006, נועדה להשיג הפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. החלטה זו כללה גם פריסה של כוח מזוין משמעותי של האו"ם, יחד עם צבא לבנון, בדרום לבנון כדי למנוע מחיזבאללה לפעול בשטח לבנון. איך זה עובד כולנו רואים כבר כמה שנים טובות.

ההחלטה קראה לתגבור כוח יוניפיל (UNIFIL, הכוח הצבאי של האו"ם בלבנון) עם 15,000 חיילי או"ם חמושים המורשים להשתמש בכוח. סעיף 12 בהחלטה קבע כי על כוח האו"ם לנקוט בכל הפעולות הנדרשות כדי למנוע פעילויות עוינות באזורי פעולתו ולהגן על אזרחים מפני אלימות פיזית. עוד אסרה ההחלטה על הכנסת נשק לאזור ללא הסכמת ממשלת לבנון והטילה אמברגו מקיף על העברת נשק לחיזבאללה. זהבי מתארת את כישלונו המהותי של הסדר מדיני זה: "בשורה התחתונה זה לא נאכף. 17 שנה חיזבאללה נמצא בדרום לבנון בצורה הרבה יותר מסוכנת מכפי שהיה ב-2006. כמות הרקטות שיש לחיזבאללה היום היא פי ארבעה מזו שהייתה ברשותו ב-2006. אז מנקודת המבט של חיזבאללה, בהסתכלות של 17 שנה אחורה, גם אם ישראל הרסה את לבנון, חיזבאללה התחזק".

זהבי מתקשה לקבל את הדיבורים במערכת המדינית על "דחיקת חיזבאללה אל מעבר לליטני" או מימוש החלטה 1701. לתפיסתה אלו אמירות ריקות, שכן באופן מעשי לכוח בינלאומי אין את היכולת למנוע את האיום של חיזבאללה: "מדברים על  זה שיהיה כוח צרפתי. אני רוצה לדעת, החיילים הצרפתים יעברו בית בית, כמו שחיילי צה"ל עוברים בית בית בעזה? יחשפו את הפירים של המנהרות? יוציאו את הרקטות מהבתים? זה מה שצה"ל עושה היום בעזה, וזה גם מה שצריך לעשות בלבנון".

בנוסף, טוענת זהבי, קיים קושי בסיסי בהסדר מדיני עם חיזבאללה, הסדר שיפגע בעיקר בביטחונם ואיכות חייהם של תושבי הצפון: "כולם מבינים שהסדר בינלאומי הוא לעבוד על עצמנו. מבחינתי כתושבת כפר ורדים, המשמעות של זה היא להיערך לטבח הבא".

כשאנחנו מנסים להבין מה המשמעות של פעולה צבאית, היא מסכימה איתנו ש"למוטט את החיזבאללה" היא סיסמה ריקה ונטולת היתכנות, וכי לא מדובר בפעולה צבאית של 'זבנג וגמרנו', תפיסה שלדעתה אינה אפשרית לא במקרה של חמאס בעזה, ובטח שלא במקרה של חיזבאללה בלבנון. "כל החלום של צה"ל לתכנן מלחמות קצרות הוא לא מחובר למציאות. בסופו של דבר נצטרך למצוא את הדרך 'לכסח את הדשא' ולא 'לכרות את העץ', כי לכרות את העץ זה פשוט בלתי אפשרי".

המשמעות, אנחנו מגיבים, היא עוד ועוד סבבים, כפי שאנחנו מכירים בעזה מהעשורים האחרונים. זהבי חצי מסכימה, אבל נמנעת מלפרט יותר על האפשרויות העומדות בפני צה"ל, "וממילא אני גם לא מכירה את כולן".

לזכור מי הרוצח

כמומחית לביטחון, אבל בעיקר כאזרחית ישראלית, זהבי מייחסת חשיבות רבה גם ללכידות הלאומית. "גם בתוך השיח הביקורתי, חייבים להיות קווים אדומים. לפעמים נדמה לי שאיבדנו את ההבנה מי האויב שלנו. אנחנו צריכים להפסיק להאשים אחד את השני על מה שקרה בעזה. אני מרגישה שנענשנו על שנאת חינם. קמתי בבוקר ה-7 באוקטובר, פרצתי בבכי וזה מה שהרגשתי. בסוף, זה חמאס שתקף אותנו, שהרג אותנו. יש המון אנשים שאחראים למחדל הזה – החל בדרג הפוליטי וכלה בדרג הצבאי, אין ספק. אבל שלא נתבלבל, הרוצח הוא חמאס. אסור לנו לתת הנחות לחמאס ולאחריות שלו בסיפור. מי שבסוף ערף ראשיהם של תינוקות זה חמאס".

טעימה קטנה מהחומרים הגלויים

לדברי שרית זהבי, כל המחקרים של עלמא מתבססים על חומרים גלויים בלבד. מהם אותם חומרים? סרטונים ופרסומים ברשתות החברתיות, פרסומים של החיזבאללה עצמו, ומה שאנשי המכון רואים ומצלמים במהלך סיורי ההסברה שלהם לאורך הגבול. במקבץ הצילומים: מתוך סרטון של החיזבאללה על תרגיל לכיבוש הגליל; מבנים של החיזבאללה שצילמו זהבי ואנשי עלמא, ופעילי חמאס הפועלים, מתצפתים ומצלמים באין מפריע בקרבת הגבול. כל הצילומים באדיבות עלמא

הפוסט אין לנו ברירה הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
קודם כל שיחזרו https://alakfar.co.il/%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%9d-%d7%9b%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%97%d7%96%d7%a8%d7%95/ Wed, 27 Dec 2023 09:59:11 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10364 איתן, אבא של רומי גונן מכפר ורדים, ועידית, אמא של אלון אהל מלבון, מספרים על מה שעבר עליהם וכיצד הם פועלים עד שילדיהם ישובו מעזה לביתם

הפוסט קודם כל שיחזרו הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

מחכים לאלון

מישהו מנגן לו, אלון לא לבד

הדס שמיר

אלון אהל, פסנתרן מחונן מהיישוב לבון, נחטף מפסטיבל המוזיקה 'נובה' ב-7 באוקטובר. אמו של אלון, עידית, מורה ורכזת האמנות בחטיבת הביניים 'אמירים' בכפר ורדים, מספרת על המסע המטלטל של המשפחה, מסע של תקווה, מוזיקה, קהילה וציפייה לשובו של אלון.

אלון (22) הוא הבן הבכור במשפחת אהל, בן לקובי ועידית ואח לרונן (19) ונעמה (13). הוא למד בבית הספר התיכון 'אסיף משגב' במגמת מוזיקה, פסנתרן מוכשר שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייו. חודש וחצי לפני שנחטף חזר אלון מטיול של חצי שנה במזרח הרחוק ותכנן לעבור להתגורר בתל אביב וללמוד בבית הספר למוזיקה 'רימון'. עידית מספרת על ילד אהוב, שמח, מוקף חברים, שהשאיר חותם ורושם עמוק על כל אדם שפגש. היא מתארת כיצד במהלך המסע להשבתו של אלון, מגיעים אל המשפחה אנשים רבים המספרים על הרושם שאלון הותיר בהם. "אפשר להגיד שאנחנו מכירים אותו מחדש, דרך העיניים של האנשים והחברים שהוא הכיר לאורך הדרך".

בבוקר שבת ה-7 באוקטובר התחיל המסע המטלטל של המשפחה להשבתו של אלון. עידית מתארת את הרגעים הקשים בהם הבינו שאלון נחטף לרצועת עזה: "קמנו לשבת רגילה, יצאנו להליכה. אבא שלי התקשר ושאל אם דיברנו עם אלון. סימסנו לו: "היי, מה קורה, מה איתך?". הוא לא ענה. בשעה 8:00 בבוקר אלון כתב לנו שהוא במיגונית והכל טוב. בדיעבד הבנו שהשעה בה כתב לנו את ההודעה, זו השעה שבה נחטף. הטלפון שלו נפל מהכיס, וההודעה נשלחה אלינו…".

יחד עם הקושי, הבלבול וההלם שחוותה המשפחה, עידית מתארת את ההתאוששות המהירה שמטרתה להפגין חוסן ואנרגיה חיובית במטרה להשיב את אלון הביתה: "הבנו מהר שאין לנו שליטה על מה שעושים לאלון ומתי הוא יחזור, אבל כן יש לנו שליטה על עצמנו, על המעשים שלנו, ושליטה על איזה בית הוא יחזור אליו. זה הניע אותנו לעשות דברים שמבחינת אנרגיה בעצם מקדמים ונותנים לנו כוח להתמודד ובעקיפין גם נותנים לאלון כוח להתמודד. אנחנו מאמינים שאם אנחנו בטוב, אז גם הוא יהיה בטוב ויהיה בסדר".

את האנרגיה והעשייה החיובית רותמת המשפחה בפעולות למען השבת החטופים, העלאת הנושא לסדר היום הציבורי וכן למען שליחת אנרגיה ומסרים חיוביים לאלון עצמו, בבחינת 'מחשבה יוצרת מציאות'. המוזיקה, המהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של אלון, משמשת כאמצעי להשגת מטרות אלה. היוזמה המפורסמת של המשפחה היא 'הפסנתר הצהוב' שהוצב בכיכר החטופים בתל אביב ועליו הכיתוב "Alon, you're not alone". אמנים רבים, ובהם רמי קליינשטיין, מרינה מקסימיליאן בלומין ואחרים הגיעו לנגן על הפסנתר ולנסות, באמצעות המוזיקה, להעניק רגעים של אושר ותקווה.

"כמורה לאמנות חשבתי איך אפשר לרתום את המוזיקה באמצעות מיצג שיעביר את האנרגיה של אלון", מסבירה עידית. "הפסנתר הצהוב יוצר תחושה של אור, של שמש, יציאה מן החושך. כל מי שמנגן על הפסנתר מתמלא באנרגיה טובה וכך בעצם אלון לא לבד, כי מישהו מנגן בשבילו, וגם הפסנתר אינו לבד, כי ברגע שמישהו מנגן עליו במרחב הציבורי, אנשים מקשיבים וזה יוצר אחדות".

היבט מרכזי נוסף של פעילות המשפחה הוא ההיבט הקהילתי. מיום חטיפתו של אלון מקיימת המשפחה ביחד עם הקהילה פעילויות שונות כמו ריצה, מדיטציה וערבי מוזיקה. עידית: "מאוד חשוב לנו  לתת כוח לקהילה, להוציא אותם מהבתים, לתת להם תחושה של תקווה, וכך גם הם יכולים לשלוח אנרגיה ותקווה לאלון ולשאר החטופים. אנחנו עושים ריצות ומדיטציות שיתופיות עם הקהילה, קהילת לבון וקהילת משגב, וגם מכפר ורדים מגיעים אלינו. הקהילה מאוד תומכת ונמצאת שם בשבילנו, ובאותה נשימה, אנחנו שם בשבילה. האחדות הזאת והקהילתיות, היא משהו שמאוד עוזר ונמצא שם כעוגן".

 במסגרת התמיכה הקהילתית לקחו חלק גם תלמידי שכבת י”ב בבית הספר 'אמירים' בכפר ורדים, שביצעו השנה את 'מירוץ הלפיד' המסורתי ביישוב לבון. אביו של אלון, קובי, הזניק את המירוץ, ואמו, עידית, הדריכה את התלמידים במדיטציה למען שובו של אלון.

עידית מדגישה את החשיבות של המילים ושל המחשבה ביצירת מציאות, ולכן נוהגת להשתמש בביטוי 'שבים' ו'שבות' במקום 'חטופים' ו'חטופות': "אני חושבת שלמילים יש כוח ואני מאוד שומרת על מה שאני אומרת, אלון 'מנגן', לא 'ניגן' בעבר, הוא לא 'אהב', הוא עדיין 'אוהב', זה מאוד מלווה אותי לדבר על ההווה, על העתיד, אלון ישוב אלינו והחטופים הם 'שבים' ו'שבות'.

המסע של משפחת אהל להשבתו של אלון הוא מסע של אור, של תקווה והפצת הטוב ועידית מדגישה את החשיבות של שמירה על אחדות וחוסן, בעם ובקהילה: "אנחנו חייבים להיות מאוחדים, לדאוג שכולם יחזרו הביתה, עכשיו ומהר. אנחנו לא יכולים להשפיע באופן ישיר, אז אנחנו יכולים להשפיע בחשיבה שלנו ובתודעה שלנו. אם בתודעה שלנו אנחנו נראה אותם שבים, אז הם ישובו. אנחנו חייבים לראות אותם שבים".

 

אלון אהל (מימין) עם האם עידית, האחים רונן ונעמה והאב קובי
נגינה בפסנתר הצהוב של אלון אהל, עם תמונתה של רומי גונן
נגינה בפסנתר הצהוב של אלון אהל, עם תמונתה של רומי גונן

מחכים לרומי

בלי השבת כל החטופים, אין לישראל תמונת ניצחון

אייל כץ

בביתו של איתן גונן מכפר ורדים, אביה של רומי (23),  אני פוגש גם את בת הזוג, מיטל, ועוד כמה אורחים, בני משפחה וחברים, שבאים לתמוך. איתן עצמו חזר לאחרונה לעבודתו ב"ישקר", ובדיוק חזר מהעבודה. "כן, חזרתי לעבוד. זה קצת עוזר לשמור על שפיות, לחוש שיש לך תכלית".

גונן, 55, זוכר כל רגע מהשבת השחורה של ה-7 באוקטובר: "היום התחיל בשיחת טלפון שנכנסה בשעה 7:15 בבוקר. מאותו רגע כל החיים שלנו השתנו. רומי הייתה על הקו ואמרה לי: 'אבא, יורים עלינו'. הקליטה הסלולרית הייתה זוועתית, המון ניתוקים, או בגלל שכל 3,000 החוגגים ניסו להתקשר הביתה, או שחמאס דאג לחסימה. ידענו שהיא הולכת למסיבה, אבל לא ידענו שהיא תתקיים בעוטף.  רומי הלכה הרבה למסיבות, שמיקומן מתפרסם רק כמה שעות לפני שהן מתחילות.

"אחרי שהבנתי איפה היא ממוקמת, היא עדכנה שיש גשם של רקטות ושהיא בשטח פתוח. אמרתי לה אוקיי, כיפת ברזל מגנה על יישובים, רוצי לבארי, את וגאיה. מזל שהן לא הצליחו לעשות זאת".

גאיה חליפה ז"ל היא חברתה הטובה של רומי. השתיים הכירו במהלך ה'טיול אחרי צבא' בדרום אמריקה, ומאז הן חברות. רומי סיימה שירות צבאי, הספיקה לעבוד בנתב"ג ולפני כחודש עברה לתל אביב והתחילה לעבוד שם במסעדה. היא האמצעית מבין חמישה אחים,  ילדיהם של איתן ושל מירב לשם גונן. בני הזוג גרושים, ושניהם תושבי כפר ורדים.

עם קבלת השיחה, ממשיך איתן, התכנסה המשפחה מול הטלוויזיה והבינה מה קורה. "הסתבר שהיא התקשרה לירדן כבר ב-6:30 בבוקר. ואז השיחה אליי, ושיחה אל מירב. התחיל סבב שיחות, וכולנו באטרף".

מהר מאוד הבינו בני המשפחה שהסכנה היא לא מהרקטות. "שמענו יריות. רומי וגאיה עברו משיח אחד לשיח שני, וכל הזמן שומעים את היריות מתקרבות. בשלב מסוים גאיה שלחה הודעה לבן שמעוני, המלאך שלנו, שהיא עובדת איתו. הוא חילץ 12 איש, וכבר עשה שתי נגלות והגיע לבאר שבע. היא שלחה לו מיקום והוא הגיע בפעם השלישית, ואסף אותן כשהטרוריסטים היו כבר בכל השטח. לא יודע איך הוא הצליח להגיע".

ב-10:15 מקבל איתן עוד שיחה. "רומי אומרת לי 'אבא, אנחנו באוטו, יוצאים מפה'. רווח לי, אין לך מושג. אבל אחרי כמה דקות הטרוריסטים הגיעו. היא הייתה בקו עם מירב, וזה היה מזעזע. בן וגאיה נרצחו על המקום. אופיר צרפתי, שהם אספו מבלי להכירו, נפצע קשה. רומי ישבה מאחורי גאיה, היא בדקה לה לחץ דם או דופק, ואז חטפה כדור ביד. היא פחות ופחות ענתה למירב, וברקע שמעו את הטרוריסטים מדברים בערבית והשיחה נותקה. אחרי זה תרגמנו את השיחה המוקלטת. הם אמרו פחות או יותר 'היא בחיים, בואו ניקח אותה'. הם אכן לקחו את רומי ואת אופיר צרפתי, אבל אופיר לצערנו לא החזיק מעמד, וגופתו הוחזרה על ידי צה"ל אחרי כחודש וחצי".

מאז, במשך 16 יום, רומי נחשבה לנעדרת. "נעדרת זה אומר שאין שום מידע עליה, זה אומר שאתה הולך לישון, נושם, עומד, יושב ואין לך מושג איפה הבת שלך. המידע היחיד היה שהטלפון של רומי אוכן בעזה. ביום ה-17 עדכן אותנו נציג של צה"ל שרומי היא 'חטופה מסופקת', כלומר שיש מספיק מידע שהיא חטופה. רק כשהתחילו לשחרר חטופים, עודכנו שמשפחה מסוימת ראתה את רומי באחת המנהרות, והיא חיה. 47 יום לא היה לנו שום סימן חיים ממנה".

במהלך התקופה, השתתף איתן בפעילות למען שחרור החטופים. "אנחנו פועלים בכל המישורים. רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, עיתונות, הכל. מיטל ואני יצאנו לשליחות קצרה בחוף המערבי בארצות הברית דרך מטה החטופים. נתנו ראיונות לכל רשתות הטלוויזיה, CBS, FOX, ABC, NBC. קיימנו גם מפגשים בתוך סלונים".

איתן ומיטל ארגנו גם ריצה למען השבת החטופים, אבל כשאני שואל אם הם חלק מפעילות המטה הוא מבהיר: "אנחנו לא ממש פעילים. עוזרים ונעזרים, פה ושם תורמים. מירב הרבה יותר תקשורתית, היא 24/7 שם. אנחנו מגיעים למרכז בסופי שבוע, חמשושים או שישי-שבת, ומצטרפים לפעילות בכיכר החטופים".

אני מעלה בפני גונן את הטענה שהפעילות בישראל למען השבת החטופים מחלישה אותנו במשא ומתן. "אני לא מסכים לטענה הזו בכלל. בוא נהיה בשקט, נהיה ילדים טובים, לא נדבר ולא נצא החוצה בקמפיין. הרי הרבה פעמים מה שהקבינט עשה זה היה בעקבות לחץ. כולנו אנשים, כולנו הורים, אין דבר כזה שהסיפור לא נוגע ל-100% מהאנשים בכנסת. אז אנחנו ממשיכים להשמיע את קולנו, ואף אחד לא יעצור אותנו. התפקיד של המטה זה לוודא שכל החטופים חוזרים, ושאף אחד בממשלה לא יגמגם או ישנה את סדר העדיפויות, ויעמיד במקום הראשון את מיטוט החמאס. אין תמונת ניצחון, אין לנו כלום כאומה, אם יישאר אפילו חטוף אחד בעזה".

לעומת זאת, המשך הלחימה והצימוד שעושים שרי הקבינט בין מיטוט החמאס והחזרת החטופים, נראה לו הגיוני: "על פניו, אני לא יכול להגיד שהם טועים. אני לא גנרל גדול, אין לי ידע בטקטיקות או אסטרטגיות. אבל עובדתית את הדר גולדין ואורון שאול אנחנו מנסים להחזיר קרוב לעשור, ולא הצלחנו. כשחמאס לא לחוץ ויש לו אפשרות למתוח את לוחות הזמנים, הוא לא ממהר לשום מקום, והמחיר עולה. נראה שלחץ צבאי כן מניב תוצאות".

כשאני שואל אם יש לו מסר מיוחד לתושבי הסביבה, מתייחס איתן דווקא לשכנינו המוסלמים: "אין פה דת, אין פה לאום, אין פה גזע, מין. החטופים צריכים להיות קונצנזוס במדינה. חסר לי לשמוע את הקול המוסלמי. גם של הצבור הרחב וגם של המנהיגים".

מכלל הציבור, מבקש איתן סולידריות ואופטימיות: "רומי היא הבת של כולנו. היא לא שונה מהבת שלך או של כל אחד אחר. המקרה המצער אירע לבת שלי, אבל מבחינה ציבורית היא הבת של כולנו. גם של ביבי וגנץ ואייזנקוט, של כל חברי הקבינט. והם צריכים לדאוג שהבת שלהם חוזרת בחיים. המסר הוא שצריך להיות אקטיביים, כמו שגלנט אמר לנו: 'תשפטו אותי על פי התוצאות', וזה מה שאני עושה. אני מקשיב לו, אני סומך עליו ועל צה"ל ועל כל כוחות הביטחון. מי שפישל ב-7 באוקטובר, הוא זה שיביא לי תמונת ניצחון. אין לי מישהו אחר. ודבר אחד אני יודע: רומי חוזרת. היא חוזרת בחיים, תיכנס  דרך הדלת הזאת יום אחד, ותמלא את הבית באור כפי שעשתה תמיד".

רומי גונן
איתן גונן ורומי גונן

הפוסט קודם כל שיחזרו הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>
ורדה – 356 https://alakfar.co.il/%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%94-356/ Wed, 27 Dec 2023 09:19:30 +0000 https://alakfar.co.il/?p=10378 קודם כל ולפני הכל שיחזרו החטופים. ומי שצריך שיעשה הכל בשביל זה, ושהמשימה הזו תהיה במקום הראשון הרבה הרבה לפני כל משימה אחרת. ומי שחושב אחרת שלא יקרא את ורדה. ככל שזה נוגע לורדה, המלחמה הוכרעה בנוקאאוט. הכוונה כמובן למלחמה החשובה באמת, על איך יקראו למלחמה הנוכחית. אז מכל מה שרץ ברשת, יש שם אחד […]

הפוסט ורדה – 356 הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>

קודם כל ולפני הכל שיחזרו החטופים. ומי שצריך שיעשה הכל בשביל זה, ושהמשימה הזו תהיה במקום הראשון הרבה הרבה לפני כל משימה אחרת. ומי שחושב אחרת שלא יקרא את ורדה.

ככל שזה נוגע לורדה, המלחמה הוכרעה בנוקאאוט. הכוונה כמובן למלחמה החשובה באמת, על איך יקראו למלחמה הנוכחית. אז מכל מה שרץ ברשת, יש שם אחד שמתעלה מעל כולם: מלחמת ז' באוקטובר.

התקופה ימי חג המולד בואך סילבסטר, ולמעט כמה אורות שמנצנצים פה שם, היישובים הנוצריים באזורנו נראים עצובים. כי עצוב, כן? ובכל זאת ורדה ירדה אישית לכנסייה בתרשיחא כדי להתבשם מהתאורה היפה, ומפנקת את קוראיה בצילום סביר מהגלקסי שלה.

מצד שני גם כשיש מזג אוויר טוב, אתרי הבילוי והטיול די שוממים. מקורבים לורדה מדווחים על ימי שישי ושבתות כמעט שוממים במקומות כמו פארק הסלעים, אגם מונפורט, הפארק האקולוגי בכפר ועוד. ואלו מקומות שלרוב הומים בסופ"שים, במונחים גליליים כמובן. מצד אחד השקט מתאים בהחלט לאווירה השקטה ולעצב של כולנו. מצד שני מותר עדיין לטייל וזה חשוב לנשמה, אז ורדה ממליצה בחום: צא לטבע.

ואם הטבע שתבחרו יהיה פארק עין אפק, תוכלו למצוא שם חבר שלא ראיתם לפחות ארבע שנים. הכוונה (לבודדים שלא ניחשו) היא לאירוס הביצות, פרח המצוי בסכנת הכחדה ונעלם מהשמורה ב-2019 בעקבות עליית מפלס המים. אז בידיעה שהתקבלה בדסק הטבע של ורדה מעדכנת: "גנן השמורה אורי הנדלר, עבד ב-3 השנים האחרונות על הנבטה מחודשת של האירוס מזרעים שנאספו עוד בשנת 2017. אחרי תהליך ארוך וסיזיפי של הרטבה וייבוש של השתילים, הגיע הרגע המיוחל שקני השורש היו יציבים מספיק לשתילה מחדש".

גם הציניות של ורדה לא עומדת לנוכח גילויי ההתנדבות והתרומה שיש באזור. אז הנה כמה נחמדים: אילנה ממסעדת חומוסיית הנוף מאפשרת למילואימניקים וחיילים בסדיר לאכול ללא תשלום, אלי ממסעדת קציצה עגלגלה פינק כמה וכמה פעמים חיילים במיטב ההמבורגרים שלו; משפחות שילה ודרכי מכפר ורדים יחד עם חבורת מתנדבים מחלקים מידי בוקר סנביצ'ים כשרים וטעימים למלא חיילים באזור; המרכז לאספקה טכנית בתרשיחא תרם שירותי כביסה לחיילים באזור; בקיבוץ כברי התארגנן צוות ומטבח מקצועי בשם "גברי טים" שמספק מידי יום מאות ארוחות חמות לחיילים באזור; ואפילו המו"ל של ורדה שמשלם לה משכורת רעב, תרם אתר אינטרנט לעמתת א.ת.ל. מינוח, שמצידה עושה המון דברים טובים למען הקהילה.

בטח יש עוד המון תרומות והתנדבויות, אבל כולכם כבר מכירים את יכולת התחקיר הדלה של ורדה. שיהיו כולם ברוכים.

לפני סיום, כמה ציטוטים רלוונטיים לרגל המצב:

"מעולם לא הייתה מלחמה טובה או שלום רע" (בנג'מין פרנקלין).

"הדרך היחידה לנצח במלחמה היא למנעה" (ג'ורג' מרשל).

"אין דרך מכובדת להרוג, אין דרך עדינה להרוס. אין שום דבר טוב במלחמה – חוץ מזה שהיא מסתיימת" (אברהם לינקולן).

"אהוב את הנשק ושנא את המלחמה" (יצחק שדה).

שנזכה לימים שקטים ובשורות טובות ממש ממש מהר.

הפוסט ורדה – 356 הופיע לראשונה ב-כפר ורדים והסביבה | מקומון | א-לה כפר | עיתון גלילי.

]]>