הסיפור של הצ'רקסים
מוצאם של הצ'רקסים (או בני אדיגה, כפי שהם מכנים את עצמם) בצפון מערב הקווקאז בסמוך למזרח הים השחור. הם נחלקים ל-12 שבטים המקיימים קשר ביניהם וחולקים שפה ותרבות ייחודית. הם נודעו כלוחמים אמיצים וההיסטוריה שלהם אכן רצופה מלחמות. הארוכה והעקובה מדם ביותר היתה המלחמה מול האימפריה הרוסית, ששאפה להשתלט על ארצם. מלחמה איומה זו נמשכה כמאה שנים והוכרעה בשנת 1864 כאשר הצ'רקסים נטבחו והוגלו ברובם אל מעבר לים השחור לתורכיה, בה מתגוררים כיום רוב הצ'רקסים (כ-5 מיליון) בעוד בקווקאז נותרו פחות ממיליון.
האימפריה הע'ותמנית העבירה צ'רקסים רבים אל אזורי הספר שלה בבלקן ובמזרח התיכון בכדי לייצב את שלטונם. באזורנו יש קהילות צ'רקסיות משמעותיות בסוריה ובירדן. בישראל יש מיעוט קטן של כ-5,000 איש, המתגוררים בשני כפרים: כפר כמא בגליל התחתון וריחניה בגליל העליון. לפניהם הוקם יישוב שלישי בסמוך לחדרה אך הוא ננטש בעקבות המלריה.
תרבותם של הצ'רקסים מבוססת על קוד התנהגות בשם אדיגה חאבזה, המחייב כבוד הדדי, אחריות, משמעת ושליטה עצמית. אומץ ונדיבות מוערכים בתרבות הצ'רקסית, אך רדיפה אחרי כסף וראוותנות נחשבים בזויים. קבלת אורחים הוא מרכיב מרכזי וחשוב בתרבותם. בעבר היו הצ'רקסים נוצרים, אך רובם התאסלמו בהשפעה ע'ותמנית וכיום רובם מוסלמים סונים, אם כי לרוב אינם דתיים.
הנשים הצ'רקסיות, שנודעו ביופין, עצמאיות ובעלות מעמד שווה. שידוכים היו פחות מקובלים והזוגות הכירו בעצמם. אירוע "החטיפה", במהלכו החתן היה חוטף את כלתו על סוסו מהכפר שלה תוך התגברות על מגיניה ומוכיח את יכולתו כלוחם אמיץ, היה מקובל בתרבות הצ'רקסית ואף כיום מקיימים אותו, אם כי בצורה טקסית.
השפה הצ'רקסית מסובכת ביותר וקשה מאוד להגייה. בהשפעה הרוסית היא נכתבת באותיות קיריליות ויש בה 64 צירופי אותיות לצורך כתיבת הברות שונות. הילדים הצ'רקסים בארץ לומדים שפות רבות מגיל צעיר ושולטים בצ'רקסית, עברית, ערבית ואנגלית.
מאז ראשית הציונות נוצר קשר טוב בין הצ'רקסים ליהודים בארץ ומשנות ה-50 הם משרתים בצה"ל ובכוחות הבטחון באחוזים גבוהים. הצ'רקסים מעורים ומעורבים בחיי המדינה ואפילו קפטן נבחרת ישראל בכדורגל, ביבראס נאתכו, הוא צ'רקסי גאה.
הביקור בכפר
הכפר ריחניה הוקם בשנת 1878 בברכת השלטון הע'ותמני. הסיירים הצ'רקסים שלא הכירו היטב את הטבע המקומי החליטו לבחור במקום שנמצא בסמוך למעיין ובין שלושה סוגי אדמות – בזלתית, גירנית וקירטונית. וכך הגיעו למקום היפה בו נמצא הכפר, בשולי רמת עלמה ומעל נחל דישון. כיום חיים בו כ-1,400 תושבים, 1,100 מתוכם צ'רקסים.
בתי הכפר המקוריים הוקמו כמבצר מלבני, כאשר בתי המשפחות היו צמודים זה לזה עם קיר משותף על מנת לאפשר הגנה מיטבית. במרכז המלבן רחבה גדולה ובמרכזה מסגד. זה היה מקום המפגש החברתי והמקום בו הוחזקו בלילות העדרים. למרות 144 השנים מאז הקמת הכפר והפיתוח שלו לכל עבר, עדיין ניתן לבקר בשטח הכפר המקורי ולהתרשם מהבתים המקוריים ומהמסגד שצורתו ייחודית ומאוד לא אופיינית למסגדים בארץ.
זהו המקום הראשון בו אני ממליץ לכם לסייר לאחר שתחנו את הרכב במרכז הכפר בקרבת מסעדת נלצ'יק. לאחר מכן המשיכו לצידו המרוחק (הדרום מערבי) של הכפר העתיק ועם הכביש פנו ימינה ורדו עד שתגיעו לבריכת החורף המקסימה. בסמוך לבריכה תבחינו במבנה אבן קטן אליו נבע המעיין של הכפר (עין ריחאן), שהזין בריכת חורף גדולה. הבריכה עברה לאחרונה (בזמן הקורונה) פיתוח נפלא ביוזמת התושבים ובסיוע גורמים רבים בהם הועד המקומי, המועצה האזורית, הרט"ג, אוניברסיטת חיפה ורשות הניקוז כנרת. סביב הבריכה הוקם שביל הליכה עם ספסלים וגינון נאה. מהמקום נוף מרהיב וניתן להבחין בצמחייה ייחודית ובעופות מים.
המשיכו עם הכביש צפונה והגיעו לגבינות שאבסו. נשות המשפחה יארחו אתכם במאור פנים, יספרו לכם על העדה, על הנשים בחברה הצ'רקסית ועל הגבינות. תוכלו לטעום ולקנות גבינות נהדרות (שינה, 050-4268843).
את הסיור השלימו במסעדת נלצ'יק המצוינת המגישה מאכלים צ'רקסים אותנטיים וכן אוכל מזרחי גלילי. האני מדאג'י, בעל המקום, הקים חדר מורשת מרשים (במקום המוזיאון שנסגר זה מכבר) בו תוכלו ללמוד רבות על הצ'רקסים, תרבותם ומורשתם. קבוצות יכולות לקבל ממנו הרצאה וסיור קצר (האני, 050-6591795).
