תהליך התחלשות

רגע לפני החגים, הרהורים קיומיים על כנות, תרבות, מודעות עצמית, חולשות, פאדיחות ועוד עניינים שבין אדם לחברו

– שמע, גבר, יש לך ריח נוראי מהפה. זה תמיד, או שהיום לא צחצחת שיניים?
– ובכלל אתה מסריח. לא שמעת על דיאודורנט?
– זה באמת את שציירת את הציורים המכוערים האלה? מה לך ולאמנות?
– הבגדים שלך נוראיים. איפה את מוצאת את כל הסמרטוטים האלה?
– אחי, אין לך הומור, הבדיחות שלך קרש, אז פשוט תפסיק לנסות להצחיק כל הזמן.
– ובכלל, עדיף שתדבר כמה שפחות. כולם יודעים שאתה לא איינשטיין.
– מאמי, הגיע הזמן שתפסיקי ללבוש את חולצות הבטן בלי חזייה. זה כבר מזמן לא סקסי.
– כמה מזמן? 10, 12 שנה גג, שנייה אחת לא יותר מזה.

***

שבי גביזון הגדול כבר התפלסף על המושג "כנות" בסרטו האלמותי "שורו" (חפשו ב-youtube, את הקטע הרלוונטי). ונדמה שהיום רוב האנשים מבינים: נחמד, כנות, רק שאסור בשום אופן להגזים עם זה. הצורה הבוטה של הכנות, בסגנון המשפטים שלמעלה, לגמרי לא באה בחשבון, לפחות אצל רוב האנשים, אבל גם צורות מעודנות יותר הן עניין נדיר. כמה פעמים יצא לכם לומר לאחרים מה אתם באמת חושבים עליהם? ולהפך, כמה פעמים יצא לכם לשמוע מאחרים מה הם באמת חושבים עליכם?

ופה בדיוק הנקודה המטרידה. אנחנו הרי מריחים נפלא, כל דבר שיוצא תחת ידינו הוא פשוט נפלא (טוב, לפעמים סתם סביר), אנחנו שנונים, דעתניים ומעניינים, לבושים בין מעולה לבין בסדר גמור ובעלי מודעות עצמית גבוהה שמונעת מאיתנו פדיחות סטייל גופיות סקסיות פתטיות. הרי אם זה לא היה ככה, אז כולם… מה?

כנראה שאיש לא היה אומר דבר, מה שאומר שגם אם יש בי איזה נקודה דוחה, נלעגת, סרת טעם או סתם מעצבנת, איש לא יטרח לספר לי על זה. ומה אם המודעות העצמית שלי לא באמת כל כך גבוהה? תודו, יש כאן איזה מאזן אימה מטריד. אנחנו מעדיפים להיות יותר תרבותיים מאשר כנים, ועל הדרך מפסידים מידע חשוב מאין כמוהו: מה באמת חושבים עליי אחרים? איפה המקומות בהם אני דפוק?

***

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לזנוח את הפוליטקלי קורקט, ולחזור להיות "כנים". נדמה לי שאני אפילו מזהה טרנד כזה שהולך ותופס תאוצה. וכך מתפתח זן של אנשים ש"לא שומרים בבטן" ו"אומרים הכל בפנים".

הם יעירו לך בכל נושא. לעתים יעשו זאת תחת הסוואה של חבר מודאג – "אתה חייב לעשות משהו עם הכרס שלך", מה שלפחות מותיר לך פתח כלשהו להנהן בהסכמה ולהעביר נושא. במקרים אחרים הם פשוט יורים, מה יורים, מפציצים: "אתה הורס ככה את הילד!", "אוכל סטייקים? רוצח מגעיל", "את מדברת על נושא בלי להבין כלום מהחיים שלך", וגם "אתה פשוט מגעיל", כי למה צריך לנמק כל דבר?

הכנות הישירה הזו מותירה אותך לרוב בהלם ובאלם, פיך מיובש, פניך לוהטים, והנה לך רגע מזוכך של תודעה עצמית גבוהה: לא רק שאתה חרא של אבא, אתה גם לא מסוגל להתמודד כשאומרים לך את האמת בפנים. לא נעים, ועדיין, אולי כדאי דווקא להתחבר לאלה על מנת לקבל ביקורת בונה, להיטיב את דרכיי ולהיות מושלם כמוהם? ומי יודע, אולי יום אחד אצליח אף אני לומר לאחרים בצורה כה מזככת מה דעתי עליהם?

***

בונה בתחת שלי. החבר'ה האלה הם לרוב דתיים מסוג מסוים, ששמעו הרצאה או שתיים מאיזה גורו חינוך / תזונה / בריאות / כלכלה, ומחפשים רק להוכיח את עליונותם עליך. זה כבר הצד השני של חנופה, ובינינו, הצד ההרבה פחות נעים. ובכל זאת, משהו למדתי מהם, אז הנה: תדעו לכם שאתם ממש לא מגניבים.

***

מה נשאר? בני המשפחה הקרובים. הם יבקרו אותך בלי חשבון, בדרך כלל יידעו לעשות את זה בלי לפגוע יותר מידי (בכל זאת הילדים רוצים את האוטו בשישי), ומהם אתה גם מוכן לספוג ביקורת. לרוב הם גם באמת מגיעים ממקום מתקן. הרי מתוקף העובדה שהתחתנו איתך או נולדו לך, נגזר עליהם להסתובב איתך בציבור, ויש להם אינטרס אמיתי למזער את עומק הפאדיחה.

אלא שפה בדיוק טמונה הבעיה גם איתם. מה שנתפס כארכאי וטרחני בקרב צעירים בני 19, לא בהכרח ייתפס ככזה בציבורים אחרים שאני מסתובב בהם. ואם לאשתי נדמה שאני חוזר על עצמי, זה רק כי פיתחתי את אותה תזה בשני פורמים שונים שממש במקרה, שניהם כללו גם אותה. כי קורה לפעמים שאני חוזר על אותו טיעון, אבל תמיד זה במילים אחרות, ורק בפני מי שעדיין לא שמע אותו.

***

נשארנו אפוא עם המודעות העצמית והביקורת העצמית. אל אלו, כך זיהיתי לאחרונה (אני לא רק מריח נהדר, גם יש לי יכולת זיהוי מעולה), מצטרפת טקטיקה מעניינת. חשיפת חולשות בהתנדבות. "אני? כלום אני לא מבין בפוליטיקה. דבר איתי על הפצצה האירנית, רק שטויות תשמע"; או: "נראה טוב? אני? הצחקת אותי. תראה, תראה איזה כרס"; וגם: "יש לי הפרעות קשב שחבל על הזמן", "כשאני מתלהבת ממשהו אני ממש צועקת" ועד ל"שמתי את מה שהיה למעלה בארון" הישן והמעצבן (ואיך בדיוק הדבר הזה הגיע להיות למעלה בארון? כי זה בדיוק מה שלבשת גם בפגישה הקודמת). אדם פשוט עובר תהליך התחלשות, ושואב ככה הרבה כוח.

מצד אחד גאוני. הודאה בחולשה מסוימת יכולה להפנות את תשומת לב המתבונן לחולשה הזו ולהסוות חולשות חמורות יותר, מקהה ביקורת לעגנית ומציגה אותך כאדם בעל דימוי עצמי גבוה שלא חושש להודות במגרעותיו (הבודדות והזניחות כמובן).

מצד שני קצת פחדני. ובעייתי. פחדני, כי במקום להודות שאתה לא מבין פוליטיקה, עדיף שתפסיק לתת לייקים ותקרא קצת ynet. ובעייתי, כי גם אם תפנים פתאום ששלי יחימוביץ נוסקת בסקרים, תלמד בעל פה את הנוסחה של חלקיק היגס ותתחיל לעשות דיאטה, עוד הרבה זמן החבר'ה יתפסו אותך כשמן דביל שלא מבין אפילו בפוליטיקה.

המסקנה? בדיוק כמו הכנות, הטקטיקה הזו היא נחמדה, רק שצריך להשתמש בה במינון המתאים.

כשלעצמי, אני חייב להודות, אני משתמש בה קצת יותר מידי.