סגן ראש עיריית מעלות ומפקד גלי צה"ל מנסים לא רק לסתום פיות. כשהם מחרימים שיר הם בעיקר מנסים למנוע מאיתנו לחשוב
ההתנפלות על שירו החדש של יזהר אשדות "עניין של הרגל" (מילים אלונה קמחי, בת זוגו של אשדות), מוכיחה שגם חרמות זה עניין של הרגל.
באזור שלנו היה זה סגן ראש עיריית מעלות, ברוך מיכאלי, שסיפר לעיתונות המקומית כי "כל שזה תלוי בי, במעלות, יישוב המכיר בכל יום תודה לחיילי צה"ל השומרים על גבולות המדינה, המלים לא יושרו על הבמה". במילים אחרות, הוא לא יאפשר לאשדות להופיע. באיזו זכות? ממתי לפוליטיקאי יש זכות לקבוע מי יופיע ועם איזה חומר? מי מינה את מיכאלי לקומיסר תרבות? ואגב, זה לא שיש איזה הופעה מתוכננת בעתיד הקרוב, סתם בא למיכאלי להיכנס קצת בעוכר ישראל.
כמה ימים אחר כך התארח יזהר אשדות בתוכנית של יואב קוטנר בגלי צה"ל. מפקד התחנה, ירון דקל, פסל את השיר שאשדות היה אמור לבצע במהלך התוכנית בטענה כי בשיר יש "דמוניזציה של חיילי צה"ל". לדקל, בניגוד למיכאלי, יש זכות לשלוט על התכנים המשודרים בתחנת הרדיו הצבאית. זה תפקידו, הוא העורך הראשי. אלא שכאן, לטעמי, כשל כישלון חרוץ בשיקוליו, פירש את השיר כאחרון הטוקבקיסטים ולדעתי לא הקדיש רגע אחד מיותר של מחשבה על משמעות המילים ומה שהן באמת מנסות לומר.
הפגיעה בחופש הדיבור חמורה בשני המקרים. נכון, עורכים ומנהלי תוכן אמורים להפעיל שיקול דעת, אבל כשמדובר באמנות מספרי העריכה אמורים להיות כהים מאוד. הרי מאמנים ניתן לצפות להבעת דעות מהפכניות וקיצוניות יותר, זהו חלק מכוחה של האמנות.
וככל שסתימת הפיות מקוממת, מטרידה ממנה סתימת המוחות. המחליטים לא חושבים בעצמם וכל המנגנון כולו מנסה למנוע מאיתנו לחשוב.
לא צריך להיות מבין גדול בספרות כדי להבין על מה באמת השיר מדבר. בעיקר הוא מתאר תהליך נפשי שעובר על חייל שנאלץ להרוג. ואחר כך להרוג שוב. זה חלק תפקידו, כמו גם להיכנס לבתי משפחות מבוהלות באישון לילה.
השיר מדבר גם על מה שעושה המצב והצהרות השליטים המפחידות לנפש של כולנו. איך אנחנו תופסים את המציאות, איך אנחנו בטוחים שסופנו קרוב, ואיך נראים לנו הערבים כחפצים. בטח חפצים, מה, זה בני אדם שאנחנו הורגים שם?
כן, זה שיר פוליטי. אם לפשט, הוא טוען שהמצב מחורבן ושהוא מחרב את כולנו, ובעיקר את נפשם של ילדינו שבגיל 18 או 19 צריכים פתאום להפוך למכונת הרג יעילה. אולי באמת אין ברירה, אבל האם לא זה המצב? וגם אם "אין ברירה" זה לא מטריד? האם מישהו חושב שזה עניין של מה בכך?
אני מכיר (ונדמה לי שכל אחד מכיר) כמה וכמה אנשים שהרגו בחייהם, ולצערי גם אני הייתי שותף להרג אויבים במהלך מלחמה. זו חוויה נוראית. לכל אחד. במיוחד זו חוויה נוראית לאלו שטוענים שכל מה שחשו זו "מכה קלה בכנף", או בניסוחים פחות מתוחכמים ויותר נפוצים שהם "לא חושבים על זה יותר מידי".
האם מישהו מטפל במורכבות של ההוויה הזאת? יש טיפול נפשי כלשהו שמציעה המערכת לכל חייל שנאלץ להרוג? מישהו זוכר דיון אינטילגנטי בעניין? עזבו אינטליגנטי, סתם דיון?
למיכאלי, דקל ולמאות טוקבקיסטים קל לקרוא את השיר, לקטלג אותו כשיר שתוקף את צה"ל וחייליו, פוגע בקודש הקודשים. מילא מיכאלי, הוא פוליטיקאי. ירון דקל זו אכזבה אמיתית. במקום לנצל את הטקסט הכואב (האמת לעתים קרובות מכאיבה) ומעורר המחלוקת ולנהל דיון אמיתי וסוער (פצצת רייטינג) הוא בחר לא לשדר, לפסול, "להרוג" את השיר.
חבל שנכנע להרגל.
עניין של הרגל
מילים: אלונה קמחי
לחן: יזהר אשדות
ללמוד להרוג
זה עניין של תנופה
מתחיל בקטן
ואחר כך זה בא
מפטרל כל הלילה
בקסבה של שכם
היי, מה כאן שלנו
ומה שלכם
תחילה רק תרגיל
כת הולמת בדלת
ילדים המומים
משפחה מבוהלת
אחר כך – הסגר
זו כבר סכנה
המוות אורב
מאחורי כל פינה
דורך את הנשק
הזרוע רועדת
אצבע נוקשה
צמודה אל ההדק
הלב מתפרע
פועם מבוהל
הוא יודע – להבא
זה יהיה יותר קל
הם לא איש, לא אשה,
הם רק חפץ, רק צל
ללמוד להרוג
זה עניין של הרגל
ללמוד לפחד
זה עניין של תנופה
מתחילים בקטן
ואחר כך זה בא
הבשורות מלמעלה
יורדות לרחוב
אין סיכוי לחיות הלאה
הסוף כה קרוב
נבואות האימה
כקרקור העורבים
תגיפו תריסים
הסתגרו בבתים
אנחנו רק קומץ
והם כה רבים
מדינה קטנטנה
אכולת אויבים
בליבם רק שנאה
יצר רע ואפל
ללמוד לפחד
זה עניין של הרגל
ללמוד אכזריות
זה עניין של תנופה
זה מתחיל בקטן
ואחר כך זה בא
כל ילד הוא גבר
תאב נצחונות
ידיים לעורף
רגליים פסוקות
זה זמן סכנה
זה זמן חבלה
חייל תתחשל
אין סגולה לחמלה
הבן דוד כמו חיה
כבר רגיל לראות דם
אינו חש בסבל
אינו בן אדם
מדי ב' ושפשפת
תשישות ושגרה
מטמטום עד הרוע
הדרך קצרה
רק לנו רק לנו
אדמת ישראל
ללמוד אכזריות
זה עניין של הרגל
ילד ילד תעצור
ילד ילד בוא תחזור
בוא אלי, מחמל לבי
בוא אלי, תינוק שלי
כה קודרים הם השמיים
ובחוץ כבר עלטה
חיילי הבדיל עדיין
מתחת למיטה
בא הביתה ילד
בוא הביתה
הביתה
הביתה
ללמוד לאהוב
זה עניין של רכות
בצעד זהיר
בענן עדינות
נהסס, נתמוסס
נתרכך, נתעגל
ללמוד לאהוב
זה עניין של הרגל
להיות בן אדם
זה עניין של תנופה
זה נובט כמו עובר
ואחר כך זה בא
להיות לדקה
רק עכשיו, רק היום
בצידו השני
של אותו המחסום
אך ליבנו כבר גס
והעור כה עבה
חרשים ועיוורים
בבועת ההווה
בפליאה נתבונן
במלאך הנופל
להיות בן אדם
זה עניין של הרגל
