אני אולי נראה כמו טיפוס רגוע ולא מסוכן. אבל עד כדי כך?
למרות הפקק בכניסה לשדה התעופה, האווירה במכונית הייתה מרוממת. ברור. שני הצעירים היו בדרכם לסופ"ש של בילויים באיזה יעד באירופה, ההורים פרגנו להם הקפצה לנתב"ג, וגם ההשתרכות בטור הארוך לא אמורה הייתה לעכב יותר מידי.
אנשי הביטחון עיכבו לכמה שניות כל רכב, שאלו כמה שאלות ושחררו. אולי קצת יותר מהרגיל, ואולי זה רק נראה לנו. הנה, גם תורנו מגיע. אני מתקרב בנסיעה איטית אל הבודק, הוא מאיר בפנס לתוך המכונית, ובתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים מסמן לי "סע, סע". כשהתמהמהתי קלות עם הגז, הפכה התנועה לקצת חסרת סבלנות, וכשהוא אמר לי "נו כבר, סע" מנומס אך עצבני, הבנתי את הרמז.
התקשיתי לכבוש את עלבוני. עד כדי כך אני נראה לא מסוכן ובלתי מזיק? זה המשקפיים? השיער שקצת מאפיר? ונניח שבאמת עלית על לפלפיותי, איש ביטחון מסור, ככה להשפיל? את כולם אתה עוצר לפחות לדקה, לא תקדיש לי איזה 15 שניות של הדיפת חשדות?
וסליחה, למה אתה ממהר להסיק מסקנות רק על סמך המראה החיצוני? לא סיפרו לך בכל הקורסים הביטחוניים שעברת שהכי מסוכנים הם אלו עם החזות התמימה למראה? בדיוק אני, נו. אולי לא רואים עליי, אבל הלו, זה אני שבמבצע נועז פילחתי תפוזים מהפרדס במקוה ישראל, ובכמה הזדמנויות אחרות הורדתי פיטנגו מהעץ של אדון אטינגר המפחיד ליד מגרש הכדורגל. ומי שעולל כזאת בנעוריו, לך תדע למה הוא מסוגל עכשיו.
***
לא יודע למה, יש לי מראה בלתי מאיים בעליל. אז מצד אחד הוא באמת מקצר לי בדיקות למיניהן בכניסה לקניונים, אולמות תרבות ואיצטדיוני ספורט (ונשבע לכם, זה היה ככה עוד כשהשיער היה שחור), ומאותו צד סימן אותי תמיד כפראייר המיידי, קורבן נוח, אחד שאפשר לעבוד עליו בלי לפחד. הלוק הבלתי מסוכן בעליל שלי עלה לי ממון רב בשווקים למיניהם (ואני חובב שווקים, אז אני ממשיך ללכת), מוניות נטולות מונה ומוכרי ארטיקים בים.
אנשים גם מרשים לעצמם חופשי לעקוף אותי בתור או להידחף לפניי בפקקים, וכשהמסעדה עמוסה ולחוצה המלצרים ניגשים אליי אחרון, כנראה מתוך הערכת מצב שלכל האחרים פתיל קצר יותר.
***
וביקר לי, אני בכלל לא כזה. טוב, אולי קצת. אני באמת לא אוהב לריב, אז כשמישהו חותך אותי בפראות בפקק אני ממהר לסמן לו "תפדל, אחי, תיכנס", שיבין שזה אני שויתרתי. ואם בעל הדוכן בשוק לקח ממני חמישה שקלים יותר ממה שבאמת צריך, אני משכנע את עצמי שזו בעצם תרומה לילדיו הרעבים והמסכנים, שבמקום ללכת לבית הספר כל היום סוחבים ירקות (מה, רק אני צריך לסבול מסטריאוטיפים?).
לא אוהב, אבל דווקא יודע לריב. גדלתי בחולון. חולון בשורוק ובמלעיל, ולא הסבונים שמתגוררים בחולון עם חולם בהתחלה ובהגייה מלרעית תקנית. ולגדול בחוּלוֹן של שנות ה-70 היה ללכת מכות, והייתי די בסדר בזה. נדמה לי, בכל אופן, שיותר החטפתי ממה שחטפתי.
***
השיא הגיע לפני מספר שבועות. יצאנו עם זוג חברים טובים לטיול רגלי במעלה נחל פרוד. מה שאומר שמחנים את הרכב בנקודה אחת ובתום הצעידה אחד מאיתנו צריך לתפוס טרמפ של כמה קילומטרים ממושב שפר בחזרה לחניון שבתחילת המסלול. הלכנו על מ', חברתנו המצודדת. היא עמדה בבטחה, מניפה את ידה, משוכנעת שהנה, הרכב הבא עוצר לה. ככה 20 דקות, עד שהתעייפה.
החלפתי אותה בתפקיד, ואחרי 2-3 מכוניות נעצרה לידי מכונית ישנה, ונהגת צעירה, טובת מראה ונחמדה כפי שתכף יסתבר, הזמינה אותי בחיוך פנימה. בחמש הדקות שנסענו ביחד הספקנו לספר זה לזו על עצמנו, להתפעל מיופיין של השקדיות ולדון בהנאה הטמונה בטיולי טבע קצרים. חזרתי לחבורה במצב רוח מרומם, וכשהתכנסנו שוב כולנו ברכב התפעלו כולם מהצלחתי המסחררת בתפיסת הטרמפ.
אין מה לדבר, הצטנעתי, כנראה שעוד יש לי את זה.
איזה יש לך ואיזה נעליים, החזיר אותי חברי ג' למציאות. אתה פשוט נראה כל כך לא מאיים, שגם בחורה שנוהגת לבד ברכב לא מהססת לעצור לך.
***
אוקיי, אז לא רק בכניסה לקניון, מסתבר שהחזות שלי טובה גם לתפיסת טרמפים. אבל חוץ מהיתרונות הזניחים האלו, הלוק הזה הוא באמת צרה אמיתית. במיוחד כשיש מתאם לא רע למציאות.
אבל באמת באמת אני בכלל לא כזה. עמוק בתוכי מסתתר ביריון קשקשים, המוח שלי קרימינלי להחריד, ואני רק מחכה לרגע המתאים כדי לדפוק את המכה.
אז מחר אני קונה משקפי שמש ומעיל עור שחור, ובינתיים דיר באלק להרגיז אותי.
