יהודית, ישראלית, גלילית ואישית

שורה של החלטות ונסיבות תרמו לחתונה המאוד מוצלחת שחגגנו. החלטה אחת ראויה לתשומת לב מיוחדת

שפר מזלנו, ובין הגל הראשון לשני חגגנו חתונה נהדרת לשי ואיתן (מזל טוב, זוג נפלא שכמותכם). שורה של החלטות ונסיבות הפכו את החתונה לאירוע שמח, משמעותי ומיוחד. ואני מתכוון למיוחד באמת, כזה שכל מי שנכח בו יזכור אותו לעוד תקופה ארוכה. תזמון האירוע היה בוודאי חשוב מאוד, כמו גם אינספור החלטות אחרות, אבל החלטה אחת אחרת – שלבני הזוג הייתה כמעט מובנת מאליה, ראויה לטעמי לדיון רחב יותר.

—

קוראיי בעלי הזיכרון החד (ואלו שהכרחתי אותם לקרוא שוב) עלולים להיזכר בטור שלי מלפני חמש שנים, ואולי נדים לי בראשם. כתבתי אז בנימה ביקורתית על אלו שמשקיעים בחתונה מאות אלפי שקלים כדי להפיק "ערב גרנדיוזי, חד פעמי ומיוחד, כלומר כמו שעושים כולם" (הטור כולו זמין באינטרנט במאמץ קל: https://kmag.co.il/256, ולדפדף לעמוד 38). בהמשך אותו טור כתבתי על סבלם של רבים מהאורחים, במיוחד אלו שכבר לא עונים להגדרה "צעירים", ומנגד על התגובות כלפיי חתני השמחה והוריהם: "גם האורחים שבאים להיפרד בחופזה בעודם נמלטים מאימת הדציבלים, תמיד יאמרו כמה נהדר ומרגש וטעים (ומיוחד!) היה. כי אחרי הכל האורחים הם חברים, ומי ישמיע עכשיו דבר ביקורת על אירוע שעלה הון ואמור להיות הרגע המאושר בחיים? הפידבקים המלטפים נמשכים עוד ימים ארוכים אחרי האירוע, וכל מחותני השמחה, כולל הכופרים, מאמינים בלהט האופוריה לכל המחמאות ומשכנעים את עצמם שבאמת כווולם נהנו".

אני עומד מאחורי מה שכתבתי אז גם היום, ואולי ביתר שאת. אני מניח שגם באירוע שלנו יש אחדים שלא נהנו, ואני מודע לענני האופוריה עליהם אני עדיין מרחף (דברים אלו נכתבים שבועיים אחרי האירוע, והנחיתה עוד רחוקה). אבל גם כשאני מגייס את שיא המודעות העצמית והספקנות, אני משוכנע שהחתונה הזו הייתה באמת מיוחדת.

—

החתונה התקיימה בפארק צוק הנשרים במעיליא ביום שישי 19 ביוני, חמישה ימים לאחר שהותר לקיים אירועים בחוץ (עם מגבלת 250 אורחים). היא התחילה בשעה 17:00, טקס הקידושים התקיים בשש וכמה דקות, ומי שקידשה את בני הזוג היא הרבה הרפורמית תמר גור-קראוזה. בני הזוג ניסחו בעצמם כתובה בה הם מתווים את דרכם המשותפת. למשל: "ערכי אהבת האדם, קבלת האחר, אהבת הטבע, לסור מרע, לעשות טוב, לבקש שלום ולרודפהו יובילו אותנו בחיינו".

טקס הקידושים היה יהודי לגמרי, התנהל בעברית, כלל ברכות קצרות של קרובים וחברים, והיה שיוויוני. בשיאו של הטקס החתן והכלה קידשו זה את זו וזו את זה, בטקסטים אישיים שכתבו בעצמם. וגם הטקסט של הרבה הותאם באופן אישי לבני הזוג.

ההמשך כלל בעיקר אוכל, ריקודים ושמחה, למעט הפסקה קצרה לחלק אמנותי שהיה גם הוא מוצלח מאוד. השמחה, האהבה והריקודים נמשכו עמוק אל תוך הלילה, כשהצעירים שבחבורה נשארו ללון במקום וקמו לארוחת בוקר מפנקת מול הנופים של נחל כזיב.

—

מיוחד, נכון? ולא סתם "מיוחד", אלא פשוט שלנו. זו הייתה חתונה יהודית, ישראלית, גלילית ואישית. ומוצלחת מאוד, כאמור, בזכות שורה של החלטות ונסיבות (ובאירוע שכזה יש מאות החלטות שצריך לקבל): מקום ושעת האירוע, אישיותם של בני הזוג, נפלאותם של חבריהם, הבחירה בספקים הטובים (הרבה ווימן פאוור: רבה, מפיקה, די-ג'ייאית וצלמת), העובדה שבקרב חבריהם הקרובים זו חתונה ראשונה ועוד ועוד. גם השבתת השמחות והמסיבות בתקופת סגר הקורונה בוודאי הוסיפה משהו לשמחה המתפרצת באירוע שלנו.

בעיניי, אחת ההחלטות החשובות שקיבלו בני הזוג – גם ברמה הערכית וגם בתרומתה להצלחת האירוע, הייתה ההחלטה לקיים חתונה בלי הרבנות. מבחינת שי ואיתן זה היה כמעט מובן מאליו שהמונופול הכוחני והמנותק הזה לא יהיה חלק מהיום החשוב שלהם. וההחלטה הזו איפשרה חלק גדול מההחלטות האחרות: בחירת עורך טקס נישואים שידבר בשפה ובערכים שלנו (והרבה גור-קראוזה נבחרה בשל השקפותיה וניסיונה, ולא בזכות היותה רבה); קביעת מועד החתונה לבין ערביים של יום שישי, החופש לבחור קייטרינג שלא בהכרח מחזיק בתעודת כשרות ועוד ועוד.

בזכות ההתנערות מהרבנות, לא עמדו בני הזוג מול עורך טקס שתרבותו שונה משלנו, מלבושו שונה, והוא משתמש בטקסטים ארכאיים שחלקם בארמית. בנוסף, קיים סיכוי סביר שהוא רואה בבני הזוג, משפחותיהם וחבריהם "תינוקות שנשבו" או "חמורו של משיח", בעוד רבים מאיתנו רואים בו שריד אנכרוניסטי ולא מעודכן של תרבות מפוארת, שדווקא התקדמה והתעדכנה, אך הוא וחבריו בחרו להיתקע בעבר.

חשוב לומר: זה היה טקס יהודי. אלא שלהבדיל מהטקסים של הרבנות, הדרך בה בחרו בני הזוג איפשרה להם לבחור את התכנים שנראים להם מתוך הטקס המסורתי, ולהוסיף הרבה נופך משלהם. התוצאה: טקס שבני המשפחה והחברים מתחברי בקלות לתכנים שלו, מבינים בכל רגע מה קורה מתחת לחופה, מתרגשים מהשילוב בין המסורתי לאישי, ומרגישים שזו באמת התרבות שלנו על כל רבדיה: היהודית, הישראלית והגלילית.

אגב, גם בקרב דתיים הולכת ומתפשטת התופעה של טקסים שלא באמצעות הרבנות, ובוודאי בקרב חילונים. העניינים הבירוקרטיים, אם אתם שואלים, הרבה יותר פשוטים ממה שנדמה. אמנם חתונה כזו לא מאפשרת לבני הזוג להירשם כזוג נשוי במשרד הפנים, אך ההשלכות של עובדה זו מינוריות, וניתן לתקן זאת במאמץ קטן יחסית. ועדיין, מדובר באחוזים בודדים שנישאים כך.

—

מה המסקנה? בהיבט הפרטי, אני ממליץ לכל זוג שמתחתן לבחור את הטקס והאירוע שהולם אותו, את השקפותיו ואת תרבותו. כמובן שלא צריך לפסול מראש את הרבנות, אבל חשוב לדעת שהיא לגמרי לא האופציה היחידה, גם אם מבקשים טקס יהודי כהלכתו. בהיבט הציבורי, אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את המונופולים שיש לרבנות (בנוסף להיותה הגורם היחידי המוסמך להשיא זוגות יהודים, יש לה מונופול גורף ומקומם בתחום הכשרות), ולאפשר סוף סוף גם נישואים אזרחיים. ישראל, מדינת היהודים, היא למרבה האבסורד המדינה הדמוקטית היחידה בעולם שבה בני זוג יהודים לא יכולים להתחתן בנישואים אזרחיים.

בהיבט פרטי רחב, שווה אולי לכל אחד מאיתנו לבחון יציאה מפרדיגמות מוכרות וכניעה מובנית למונופולים שכל כך התרגלנו אליהם. ואלו כמו אלו רבים מכפי שאנחנו חושבים: גוגל, פייסבוק, קשת, יס והוט, מיקרוסופט, ציות עיוור להנחיות הממשלה, הצבעה ל"מי שאנחנו תמיד מצביעים לו", עריכת חגים עם הטקסטים המסורתיים, קניית דירה, מציאת עבודה מסודרת ועוד ועוד. כל אוטומט כזה ראוי לבחינה מחודשת מעת לעת.

ולכל המודאגים: ככל הידוע איש ממשתתפי החתונה לא היה חולה בקורונה. אז הגל השני? לא באחריותנו.

מזל טוב, שי ואיתן, שתדעו לקבל עוד הרבה החלטות נכונות בחיים, ולהתמודד היטב עם החלטות אחרות.

גילוי נאות: הכותב הוא אבא של החתן.