איך זה שאלוהים נוכח בכל כך הרבה מעשי זוועה, מה צריכים לעשות עם זה הדתיים ולמה החילוניים הציוניים חייבים פרויקט לאומי רחב היקף
רצח התינוק עלי דוואבשה ואביו סעד דוואבשה בכפר דומא. רצח הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה. ההצתה של כנסיית הלחם והדגים. עריפות הראשים ומעשי הזוועה של דאעש. יכולתי למנות כך עוד עשרות מעשי זוועה שנעשו בארץ ובעולם בחודשים האחרונים, שלכולם מכנה משותף אחד שזועק לשמים. יותר נכון נעשה בשם שמים, בשליחותו של אלוהים.
***
ברור מאליו ובכל זאת אציין מיד בפתיחה: לא כל מי שמאמין באלוהים תומך או מצדד במעשים איומים אלו. ובוודאי שאותם רוצחים בני עוולה הם מעטים, ואינם מייצגים את כל המאמינים. וגם לא כל מעשי הזוועה נעשים בשם אלוהים. ברוך השם, יש מספיק תורות אידיאולוגיות אחרות שרצחו בשמן. ובכל זאת, רוח אלוהים הזו השורה על מעשי זוועה כאלו הנעשים בידי בני עמנו בקצב הולך ומתגבר, מחייבת חשיבה הן בקרב הציבור הדתי ובעיקר בקרב הציבור החילוני.
***
כי הרוצחים בכל זאת מייצגים לא רק את עצמם. הם מייצגים פלגים ותנועות שלמות, ציבורים רחבים שלגמרי מצדדים בהם, תומכים במעשיהם ורואים בהם גיבורים. והפלגים האלו צומחים על קרקע מסוימת, אידיאולוגית וכלכלית, ומשני ההיבטים הקרקע הזו דשנה ופורייה. והקרקע הזאת דתית.
***
בציבור הדתי נשמעו כמה גינויים לרצח בכפר דומא ובמצעד הגאווה. הרבנים הראשיים התבטאו בנושא, כמה עיתונאים דתיים כתבו טורים, ובאתרים כמו "כיפה" וערוצי יוטיוב שונים אפשר למצוא עוד גינויים. כמעט כל הגינויים הללו מלווים בהסברים ברוח "זו אינה דרכה של תורה", "מדובר בפרשנות מעוותת" וכדומה.
הנה ציטוט לדוגמה של הרב יהודה גלעד, חבר הנהלת ארגון רבני בית הלל ורב היישוב לביא, מתוך ראיון באתר "כיפה": "כל אנשי התורה מגנים את הרצח ואומרים שזה עיוות, אבל זה מחייב אותנו גם לחשבון נפש. אומנם בהחלט מדובר בעיוות, אבל עיוות שיכול לצאת מהתורה. השפה הדתית מכילה את הדברים הקשים הללו. אני מקדש כל דבר בתורה כמובן, אבל עם זאת יש ביטויים קשים בתורה ואדם יכול לפרש תוך כדי עיוות ולהגיע לטעויות הנוראיות הללו. חשבון הנפש הוא כיצד למנוע את העיוותים הללו, לחשוב מחדש כיצד לפרש ולהביא את התורה".
***
רמת הבקיאות שלי בכתבי הקודש איננה גבוהה, לשון המעטה. מצד שני נראה לי שמבחינת הבנת הנקרא אני במצב די סביר. והתורה גוזרת גזר דין מוות די מהר על שורה של עבירות. בפרק כ' של ספר ויקרא, למשל, מונה אלוהים בפני משה שורה של עבירות שהמבצע אותן "מות יומת". למשל, "איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר ייתן מזרעו למולך, מות יומת". וגם "איש איש, אשר יקלל את אביו ואת אימו – מות יומת". וכך גם נואפים בניאופים שונים, מי שחוטא במשכב בהמה, שני גברים החוטאים במשכב זכר, גברים ונשים החוטאים בגילויי עריות בגרסאות שונות – כל אלו דינם מוות.
והמוות הזה לא בהכרח יבוא משמים. לפחות במקרה הראשון של מתן זרע למולך, כתוב במפורש: "… מות יומת; עם הארץ, ירגמוהו באבן".
***
זכותו של הרב גלעד ושל אנשים דתיים בכלל לקדש כל דבר תורה (ודיני מיתה מופיעים בעוד מקומות), ואז להתמודד עם האתגר כיצד לפרש את הדברים מבלי שייצא עיוות. וכדבריו, אכן צריך לחשוב מחדש, כי נראה שהעבודה שעושים רבנים ומלמדים בתחום הזה לא מספיק טובה. יותר מידי מבני צאן מרעיתם מקבלים את הדברים כפשוטם, ואם לא יוצאים לרצוח בעצמם – מביעים תמיכה גלויה במעשים. הרוצח שליסל למשל קיבל אלפי תגובות תמיכה ברשתות החברתיות.
באותה מידה זכותנו, היהודים החילוניים, להתייחס לתורה ולתנ"ך כספרים חשובים, שמה לעשות כוללים גם הרבה דברים שבימינו אי אפשר לקדש. ומותר לנו לאמץ מהמורשת היהודית עקרונות מוסר כלליים, להתחבר להיסטוריה המורכבת של העם שלנו וליהנות מהפולקלור והתרבות, ולעשות את זה מבלי להרגיש יהודים סוג ב'.
***
מותר לנו החילוניים, ובימים אלו אפילו מוטל עלינו, לפקפק בקיומו של אלוהים. מחובתנו להדגיש שגם אם הוא קיים, הרי שערכי המוסר, הדמוקרטיה והממלכתיות חייבים להיות קודמים לציוויים אלוהיים כביכול. וחובה עלינו, למרות בורותנו בכתבי הקודש, להתעקש על עליונותם של אותם ערכי המוסר המקובלים כיום ושל חוקי המדינה על פני ציוויים מקראיים. חובה עלינו החילוניים לדעת ידיעה ברורה שאלוהים לא מצווה על איש לרצוח.
וחובה עלינו להפסיק להתבטל. אפשר להתחזק גם עם אריסטו, עמוס עוז או אגי משעול, ולא רק עם לימודי מישנה וגמרא.
***
אני מאלו המאמינים כי האדם יצר את אלוהים, ולא להיפך. אני אפילו סבור שאמונה מוחלטת באלוהים תבוני ובחוקי הדת לא מתאימה לתקופה הנוכחית בתולדות האנושות. ולמרות זאת, אני יכול לראות דברים עמוקים ויפים באמונה באלוהים, גם היום, ואולי במיוחד היום. למשל, ההכרה במוגבלותו של האדם מול כוחות גדולים ממנו. הצורך לברך ולהודות (לאלוהים, למזלנו הטוב – איש באמונתו כמו שאומרים) על המזון, הפרנסה, הבריאות, נותן לכולנו פרופורציות ראויות.
גם הרעיון של קוד מוסרי מחייב מבלי יכולת לערער עליו הוא יפה. ששת הדיברות האחרונים למשל (ובמידה רבה גם הדיבר הרביעי) אומצו על ידי רוב החברות האנושיות כחוקי יסוד או עקרונות מוסריים בסיסיים.
חופש הדת מאפשר לכל אדם לאמץ מערכת רחבה הרבה יותר של חוקים וסייגים. אדם דתי מאמץ את כל המצוות מהתורה שבכתב ומזו שבעל פה, ואף את המינהגים שהתקינו חכמים לאורך הדורות. ולי מותר לטעון שחלק גדול מהמינהגים והציוויים זר ומיותר, לא מתאים לתקופה, ובכלל אימוץ מוחלט של יריעה כה רחבה ורבת פרטים מבלי יכולת לשנות או לערער על שום פרט, נראה לי כאבסורד. בטח כשמדובר בחוקים בני אלפי ומאות שנים, וחלקם (גם על פי הדתיים) הותקנו בידי בני אדם.
***
וםה רק מתחיל חשבון הנפש שצריכה לעשות החברה החילונית הישראלית, שלטעמי צריך להיות רחב ועמוק יותר מזה של החברה הדתית. כבר כמה עשורים שהחילוניות הישראלית נעדרת מטרות ואידאות, נעדרת מנהיגות. זאת, בתנאי שלא מחשיבים אקזיטים והשתתפות בתוכניות ריאליטי כאידיאות.
נכון, יש תרבות חילונית עשירה ומרתקת, אבל דומה שהיא מדירה ממנה ציבורים רבים, בעיקר צעירים, ופונה בעיקר לעצמה. ובמישור הלאומי יש מעט מאוד פרויקטים שצעירים חילוניים יכולים להתחבר אליהם בהמוניהם. הצעירים שיוצאים לשנת שירות, למשל, הם המעט שמעיד על החלל הגדול בתחום. עם כל הכבוד לדברים הנפלאים והחשובים שנעשים במסגרת זו, הם לרוב נקודתיים מאוד.
הציונות המעשית (למעשה הציונות החילונית), זו שהייתה הכוח המרכזי בהקמת המדינה וכינונה ב-30 שנותיה הראשונות, לא העמידה לעצמה בעשורים האחרונים שום אתגר לאומי משמעותי. בטח לא משהו שמתקרב למפעל ההתיישבות של הציונות הדתית. אותו מפעל שהחל ברעיונותיו של הרב צבי יהודה קוק, ועבר למעשים כשכמה עשרות מתלמידיו הכריזו על התנחלות אלון מורה, לפני שפונו על ידי צה"ל.
היום מונה ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון קרוב ל-400 אלף איש, ואם סופרים גם את תושבי השכונות הצפוניות והמזרחיות של ירושלים המספר כמעט כפול. הציונות הדתית אחראית גם להתיישבות ברמת הגולן, וכמובן לגוש קטיף עד לפינוי ב-2005. והם התחילו, אגב, כשמפלגת השלטון הייתה מפלגת העבודה.
***
על אילו אתגרים גדולים אני מדבר? כמעט כל סיסמה שנטבעה במחאה החברתית של 2011, אפשר לתרגם לפרויקט כזה. למשל, פרויקט השכלה גבוהה לכל. בואו נחשוב על הקמת גוף בשם "המועצה להשכלה רחבה", שמטרתו לשפר ולהרים את רמת ההשכלה בישראל.
הגוף הזה יהיה מבוסס על מערך של מתנדבים ושכירים, יפעל בכל הארץ אבל בעיקר בפריפריה ובקרב אוכלוסיות חלשות, ויעסוק בעיקר בהשכלה. הוא יחזק תלמידים חלשים מכיתה א' עד י"ב במקצועות הליבה, בין השאר באמצעות שיעורים פרטיים, יביא לשיפור ניכר באחוזי הזכאים לבגרות, יחלק מילגות ללימודים גבוהים וישים את החינוך וההשכלה במרכז השיח הציבורי.
***
הוא כמובן יתחיל בקטן, הפרויקט. ביישוב אחד או שניים. אפשר להתחיל למשל באופקים. יישוב עם אחוז זכאים שאמנם השתפרו ב-2014, אבל עדיין נמוך מאוד. אם במסגרת הפרויקט יגיע ליישוב גרעין של 20 מורים (מתנדבים, מתנדבים למחצה או שכירים) שיתמקדו בהתחלה בכיתות י"א, עם מטרה ברורה: כל תלמידי שכבת י"א של השנה, מסיימים בעוד שנתיים בהצלחה את בחינות הבגרות שלהם. אף תלמיד לא ייכשל כי לא קיבל שיעור פרטי או כי לא היו לו מספיק מורים.
במקביל, פעילי הארגון החרוצים והאידיאליסטים יעבדו חזק על גיוס תקציבים. קצת מהממשלה, קצת מהרשות המקומית, הרבה מתורמים בארץ ובחו"ל. בהמשך, בוגרי הפרויקט יבואו ללמד בעצמם בהתנדבות, המעגל יתרחב, עוד ועוד יישובים יצטרפו לפרויקט, גיוס התרומות והתקציבים יהיה קל יותר והחזון שסומן למעלה יתגשם.
***
זוהי רק דוגמה לפרויקט חילוני ציוני אפשרי, מהסוג שמשפיע על המדינה לדורות, ומשנה את פניה בכיוון מאוד מסוים. אני לא מכיר פרויקט כזה של הציונות החילונית, ולצערי גם לא גוף או אדם שיכול היום לעשות את הצעד הראשון.
בעיני, זו הסיבה האמיתית לשלטון הכמעט דתי ששורר פה בעשורים האחרונים. כל עוד התרבות החילונית מתבטלת בפני הדת, וכל עוד הציונות החילונית מתבטלת מעבודה, התקציבים יזרמו למפעלים ומוסדות דתיים וחרדיים, וצעירים ינהרו אחרי דבר אלוהים.
ויותר ויותר מהם ימשיכו לשמוע אותו אומר להם לעשות דברים איומים.
