אני בעד התוכנית להגדלת מספר הלומדים לחמש יחידות במתמטיקה. אבל בתנאי שנזכור שאנחנו לא רק "אומת הסטרטאפ" אלא גם "עם הספר", ושניזהר מהסללה הפוכה
עם כל הכבוד לנפתלי בנט, אני הייתי שם קודם. שבע שנים לפני הקמפיין של שר החינוך להכפלת מספרם של הלומדים מתמטיקה לבגרות ברמה של חמש יחידות, כתבתי את הטור "אקסיומת הדעה הקדומה" (א-לה כפר, גיליון 168 מיוני 2009. (המאמר זמין באתר א-לה כפר).
טענתי שם, בתמצית, שהמתמטיקה איננה מקצוע כה קשה ומפלצתי כפי שמקובל לחשוב, אלא עוד מקצוע שנלמד בתיכון, וכי האתגרים שהוא מציב אינם קשים יותר מאלו המצויים במקצועות אחרים. ציטוט מייצג: "באחריות: כל מי שיכולתו השכלית מאפשרת לו לחבר משפט נכון בעברית יכול לעבור בגרות ברמה של שלוש יחידות בקלות ובציון גבוה. ואם הוא יכול להוסיף למשפט הסגר ואיזה תואר או לוואי, אני מקפיץ אותו לחמש יחידות בלי להניד עפעף".
את קביעתי ביססתי אז על ניסיוני בהכנת עשרות תלמידי תיכון לבגרות במתמטיקה ועל העובדה כי אותם אלו שנכשלים בה בתיכון, משיגים ציוני בגרות גבוהים כשהם לומדים את המקצוע בבתי ספר אקסטרניים לאחר הצבא. ואת הסיבה לכישלון הסברתי בפחד קמאי שנוצר עקב "התרת דמה של המתמטיקה", שאיכשהו הפכה ברבות השנים לכזו שמתוארת כמפלצת על ידי הורינו, גיבורי התרבות שלנו, מורים למקצועות אחרים וכמובן התקשורת.
ב-2009 כללו הדיווחים על בחינת הבגרות הקרבה את הביטויים הבאים: "סיוט בריבוע", "אימת הבגרויות", "הבחינה הקשה מכולן" – רשימה חלקית. השנה, למרות התוכנית של בנט, מצאתי תוך חמש דקות את "הבחינה המאיימת מכולן", "המקצוע המפחיד ביותר" והמלצות איך לעבור את הבחינה בלי כדורים נגד חרדה.
כשזו האווירה, ברור שכל קושי קטנטן נתפס כמכשול בלתי עביר, והמסקנה "אני לא בנוי למתמטיקה" ו"עדיף לוותר" היא כמעט מיידית בקרב תיכוניסטים רבים.
***
נדיר, אבל אני לגמרי מסכים עם בנט שצריך לחזק את לימודי המתמטיקה ולהגדיל את מספר הלומדים ברמה של חמש יחידות. המתמטיקה היא כלי, היא אכן שימושית באינספור תחומים אחרים ולמעשה נוכחת בכל תחום כמעט, העיסוק במקצוע מפתח יכולת חשיבה וניתוח רציונלי ואת מעמדה כ"מקצוע חשוב" הרוויחה ביושר.
אני סבור גם שהדילול במספר הלומדים ובממוצע ההישגים העלוב קשור קשר הדוק לדמוניזציה שעשו לה. וכמו שאמרתי – היא באמת לא כל כך קשה, וברגע שמתגברים על החסמים ועל הדעה הקדומה זהו מקצוע ככל המקצועות: מי שלומד ועובד, יצליח להתגבר על רמה של שלוש יחידות, ומי שקצת יותר מתחבר וגם ניחן בקורטוב של כישרון לתחום, אכן יצליח גם בחמש יחידות.
אבל כדי שהמהפכה תעלה יפה – כלומר לא רק תצליח, אלא באמת תביא את הפירות המקווים מבלי להזיק במקומות אחרים – בנט צריך לבצע אותה בזהירות ועם דגשים נכונים. אני מרשה לעצמי להתמקד באחד מהם.
***
הדגש שלי הוא לא לפגוע בכבודם של מקצועות אחרים. וגם לא של תלמידים שבוחרים להניח למתמטיקה. עם כל הכבוד למרכזיותה של המתמטיקה, בנט עצמו מסביר כי היא נחוצה על מנת שנשמור על מעמדנו כ"אומת הסטרטאפ". אני לגמרי בעד, אבל רק רוצה להזכיר לבנט שעד לא מזמן התגאנו גם בהיותנו "עם הספר". וגם ההגדרה הזו מצויה בסכנה גדולה, ואולי אף מדובר בסכנה שכבר התממשה.
אז מה שאני מבקש מבנט, זה שבמקביל לחיזוקה של המתמטיקה, שימנע "הסללה הפוכה", כלומר דחיפה של תלמידים לכיוון המתמטיקה רק כי הם יכולים, בלי קשר לנטיית ליבם האמיתית. והבקשה הזו מגיעה ממש מתוך הסיפור האישי שלי.
כבר בבית הספר היסודי אהבתי מתמטיקה ודי הצטיינתי בה. במקביל הצטיינתי בכתיבה והתחברתי לטקסטים. קראתי הרבה ספרים, כתבתי טקסטים להצגות של הכיתה, השתתפתי בעיתון בית הספר באופן קבוע, וכשנערכה ה"זמרייה", מעין פסטיבל זמר פנימי של בית הספר היסודי בו למדתי, היה ברור מראש מי כותב את המילים לשיר של כיתה ו'1.
ועם זאת דרכי בתיכון ובאקדמיה נבחרה עבורי כמעט אוטומטית: מגמה ריאלית פיזיקלית ובהמשך הפקולטה למדעים מדויקים. מסלול אחר כלל לא היווה אופציה, ואפילו לא עלה לדיון. רק אחרי תואר ראשון בפיזיקה (עם ציונים סבירים), בעקבות התנסות די מקרית בעיתונות, הבנתי שאהבתי האמיתי נתונה לעולם התוכן ומקומי בעולם התקשורת.
עד היום אני מחבב את המתמטיקה והפיזיקה, ודי בטוח שעם התכוננות של יום או יומיים אוכל להתמודד בקלות עם בחינת בגרות ברמה של חמש יחידות. מצד שני אני מפנטז על לימודים גבוהים של ספרות, תקשורת או קולנוע לעת זקנה. מערכת חינוך חכמה יותר, עם יכולת אבחון והתאמה טובים יותר, לא הייתה דוחפת אותי באופן אוטומטי להקדיש חמש שנות לימוד קריטיות לתחום שאני רק מחבב.
אז בנט יקר, היה ערני: אם מישהו טוב במתמטיקה אבל אהבתו האמיתית נתונה לקולנוע נניח, ותר לילד. עשה את ההכפלה שלך בלעדיו ותן לו ללמוד קולנוע. והכי חשוב, נפתלי, הקדש לתוכנית הזו שלך כמה שיותר זמן, גם אם זה יבוא על חשבון פעילותך בתחום המדיני ובנושאי דת ומדינה.
