בראש ובראשונה מרד רוחני

אמצע דצמבר, הימים מתקצרים ושעות החשיכה מתרבות. בשבוע הבא יחל החורף באופן רשמי, בתאריך 21 בדצמבר, היום הקצר בשנה. אחר כך נחוג את חנוכה – חג האור. חנוכה מצטרף לחגים וקרנבלים רבים של עונת החורף בחצי הכדור המערבי, שכולם חגי אור ומטרתם להרגיע אותנו, בני האדם, ולהבטיח שהאור יחזור והשמש תזרח ותיתן לנו מאורה וחומה גם אחרי החורף.

לחג החנוכה משמעויות נוספות. הוא חג האור לא רק במשמעות של החשיכה בחורף, אלא בעוד משמעויות. ראשית שמו נגזר מהמילים חנו-כ"ה, ומלמד על החג במשמעות הצבאית שלו: בכ"ה בכסלו בשנת 168 לפנה"ס הנוצרית חנו צבאות המכבים בירושלים, אז נסתיימה המערכה הצבאית הראשונה במלחמות נגד היוונים. בשמונת הימים הבאים עסקו החשמונאים והיהודים בטיהור המקדש שטומא על ידי היוונים.

הנה לנו הסיבה המרכזית לחגיגה: "וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום, אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה', על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחגגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם… ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'" (ספר החשמונאים, א, ד).

הניצחון והשמחה הגדולים ביותר היו ניצחון החופש, החירות והרוחניות. מרד החשמונאים היה בראש ובראשונה מרד רוחני לחופש דת, ולא רק מלחמה צבאית לעצמאות, מלחמה נגד תשלום מס, ואפילו לא רק טיהור בית המקדש. היה זה בראש ובראשונה מאבק לחופש דת וחופש רוחני, ניצחון היהדות על ההתייוונות. ניצחון אשר הביא עמו גם מדינה עצמאית בלב השלטון היווני ואחריו הרומאי (עד לכיבוש על ידי הרומאים), פריחה תרבותית ורוחנית, ופריחה כלכלית.

מעניין מאד לערוך השוואה בין הימים ההם לזמן הזה. יש דברים רבים מקבילים, וקצרה היריעה כאן לפתח את הנושא. לכן אני מציג אותו כנקודה למחשבה בלבד.

לפני הסיום, אביא סיפור קצר של הרב סיני אדלר – נר אחד של תקווה:

בצריפנו – צריף הנוער במחנה אושוויץ, היו מרוכזים בחורים מארצות שונות המשועבדות תחת שלטון הנאצים. ימי חנוכה הגיעו. הצלחנו להשיג נר אחד, אשר היה בשבילנו דבר רב משמעות. בלילה הראשון של חנוכה התאספנו בקומה העליונה של אחד הדרגשים והדלקנו בצוותא את הנר היקר לנו עד מאוד. הנר הדולק הזה הדליק גם בלבנו תקוות חדשות לעתיד טוב, וחיזק את ביטחוננו ב"מעוז צור ישועתי". ברגע כזה התעוררו בנו הגעגועים הגדולים לעבר, אשר בו חגגנו את ימי החנוכה כל אחד בבית הוריו בשמחה, אבל העבר הזה נעלם ואיננו. ולכן התעוררה ביתר שאת הבקשה הבוקעת מעומק ליבנו לעתיד שאמנם היה עדיין רחוק מאיתנו, אבל בו תתקיים התפילה ששרנוה אז, והיא "תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח… אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".

אסיים בשיר "אנו נושאים לפידים" ובברכת חג אורים שמח.

קריאה נעימה.

אנו נושאים לפידים / אהרון זאב

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים 
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ 
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ 
הַצָּמֵא לָאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ 
לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת 
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –

וַיְּהִי אוֹר!