המלחמה ואני

חזרה לפרויקט המלחמה ואני מביט ממרום גילי בעיניהם של ילדיי ונכדיי ושואל על עתידה של מדינתנו הקטנה. אני "העני ממעש" (כדברי התפילה), דור שני לניצולי

הבנתי שאני צריך לתפקד. נשמתי עמוק וחשבתי מחשבות מחזקות

האסון הנוראי שנגרם לנו מצטרף לשבר ולפילוג בחברה הישראלית, לאסון המירון, למערכת הבריאות המשוועת לתקציבים, למערכת החינוך הסטגנטית, לתחבורה המפגרת, לתרבות המקרטעת, החקלאות המדשדשת ועוד ועוד

כולם צריכים לעבוד הרבה שנים כדי לתקן ולשקם, במקום לפתח ולהתפתח ובאמת ביחד לנצח

תוך שלושה חודשים הוצאנו דרך "צו 8 לחקלאות" 120-150 אלף מתנדבים שעבדו ביותר מ-1,000 משקים בכל הארץ. היינו, יחד עם עוד ארגוני מתנדבים, חסם העורקים שאיפשר פעילות וחיים. עכשיו החקלאות חייבת לעלות מיידית על סדר היום הציבורי

סיפרו לנו שהכנסת הסיוע לעזה, כולל דלק ולצד הגברת הלחץ הצבאי, יזרזו את החזרת החטופים. בשורה התחתונה זה לא עמד במבחן התוצאה.

מאז ה-8 באוקטובר הנחיתי סדנאות בישראל ובארה"ב. יצרתי עם שותפותיי מקומות בטוחים להרגיש הכל, לשחרר, להתחבר. בימים אלו שוחחתי ונפגשתי עם מאות א.נשים. דיברתי, בכיתי, כאבתי, כעסתי.