פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון 

פסטיבל קול המוסיקה ה-38 בגליל העליון יתקיים השנה תחת הכותרת 'חלום ליל קיץ'. הפסטיבל יימשך שבוע ויציע מוסיקה קיצית, הקשורה ומתאימה לחלומות, ללילה ולקיץ, עם יצירות מאת מנדלסון ומוצרט לצד מיטב הרפרטואר הישראלי והעולמי.

השנה יארח הפסטיבל לראשונה הרכב אורח מחו"ל, רביעית המיתרים "כאוס", הנחשבת לאחד השמות המובילים בעולם המוסיקה הקאמרית לצד מיטב המוסיקאים מהארץ ומהעולם בשילובים קאמריים חד-פעמיים ובהרכבים מגוונים, וביניהם:

הזמרת נור דרוויש עם שירים מתוך רפרטואר קלאסי ערבי ועברי; השחקן דרור קרן בקונצרט מיוחד חלומות מולדת" המשלב מוסיקה ישראלית משנות ראשית המדינה לצד טקסטים מתוך מכתביהם ויומניהם של המלחינים; תזמורת המהפכה במופע המוקדש ליוסי בנאי בהשתתפות רבקה מיכאלי; שלמה יידוב בערב מיוחד עם פסנתרנית הג'אז ענת פורט.

לצד הקונצרטים יתקיימו אירועים מיוחדים ובהם אירועי מחול וקולנוע, קונצרט לילדים, הרצאות עוד. בנוסף מציע הפסטיבל אירועים ללא תשלום – חזרות פתוחות, קונצרטי לילה על הדשא, הרצאות ומפגשים.

2-8 ביולי, בכפר בלום. מחיר לאירועים בתשלום: 40 עד 140 שקלים. למידע וכרטיסים: www.kol-hamusica.org.il.

בגלרית אמני כפר ורדים מוצגת תערוכה קבוצתית חדשה "שיר ישראלי". עשרים ותשעה אמנים בחרו שיר ישראלי שקרוב לליבם ויצרו עבודה בהשראתו. בתערוכה מוצגים ציורים, צילומים, עבודות פיסול ועבודת וידיאו-ארט. העבודות מייצגות פס קול ישראלי שמשקף אירועים שחוותה המדינה, אהבה לארץ ונופיה וגם שירים אישיים. במהלך חג השבועות, ב-27 במאי, התקיים שיח בגלריה בו סיפרו האמנים על השיר שבחרו, ועל החיבור שלו ליצירתם.

התערוכה תימשך עד אמצע יולי. פתוח בימי חמישי בשעות 17:00-19:00 ובימי שישי ושבת בשעות 11:00-13:30.

הטיול לפריז נולד ונבנה סביב הופעה של ברוס ספרינגסטין באיצטדיון "לה דפנס ארנה". ומכיוון  שחו"ל זה עדיין עניין די גדול אצלנו, השקענו לא מעט בתכנון של השבוע.

עיקר ההשקעה, בהשראת מיכל, היה במחשבה על מה לוותר, במטרה ליצור לוח זמנים מאוורר עם חלונות זמן גדולים המיועדים לשוטטות לא מתוכננת. סוג של מרווחים בהם פשוט ניתן לדברים לקרות. בנוסף חיפשנו כמה בילויים באתרי תיירות פחות קלאסיים. וכך, מבלי לגרוע במאום מגדולתם של האתרים הקלאסיים, ארבעה משיאי הטיול שלנו היו דווקא באותם מרווחים או אתרים פחות פופולריים.

סיפור מסגרת

באחד משיטוטינו ברובע המארה הבחינה מיכל בחנות מסגרות. ולא המסגרות צדו את עינה, אלא אוספים של ציורים והדפסים בתוך החנות. קיצורו של סיפור, בילינו במקום קרוב לשעה וחצי, גלגלנו שיחה עם העובד היחיד במקום פלורו. למדנו כי בעל המקום הוא אספן אמנות, והמסגרות המיוצרות במקום הן בסגנון עתיק, דומות למסגרות שיוצרו במאות ה-17 וה-18. האספן פשוט לא הצליח למצוא כאלה, אז הוא החליט לייצר אותן, מצא את פלורו המוכשר שהתמחה בנושא והמקום הצנוע הוא אחד הבודדים המייצר מסגרות שכאלה.

הציורים וההדפסים מגיעים ממקורות שונים: עזבונות, שווקי פשפשים, ספרי אמנות ישנים, ספרי אמן ועוד. אפשר למצוא שם הדפסים שהוחלט להשאיר מחוץ לספרי אמנות, תיקי עבודות של סטודנטים בסורבון, עבודות של ציירים מקצועיים וחובבים, פורמטים גדולים וקטנים, עבודות מרשימות ומרשימות פחות.

פשפוש בעבודות כאלו וצ'אט אמנותי עם פריזאי יפה תואר, זה הכי קרוב ללונה פארק מבחינת מיכל. ככה התחדשנו לנו בכמה הדפסים נאים ומרחיבי לב במחיר מציאה של כמה עשרות יורו; ובעיקר התעשרנו בחוויה לא מתוכננת ומיוחדת.

בגן של האמן

חוויה משובבת נפש נוספת הייתה לנו במוזיאון דלקרואה. מיכל כמובן היא זו שבחרה בו, וזו הייתה בחירה מוצלחת. ייחודו האחד של המוזיאון הוא מיקומו: ביתו של האמן בלב שכונת מגורים שקטה וליד כיכר קטנה וסולידית.

אז'ן דלקרואה נולד ב-1798 ונפטר ב-1863. הוא מחשובי הציירים הרומנטיים, ונודע בעיקר בזכות ציורי ענקיים המתארים סצינות ציד קשות או קרבות עקובים מדם. התצוגה בתוך בית מגורים מאפשרת, לצד הצגה רטרו ספקטיבית של עבודות האמן, להביא קצת ניחוחות של רוח התקופה. בין השאר, מוצגים אוספים שונים של האמן (סכינים למשל), צילומים ישנים, דיוקנאו של חברים, וכמובן – רבות מעבודותיו הענקיות באולם תצוגה ייעודי.

ולא פחות מהאמנות המרשימה, נהננו מגינתו של האמן, פיסת ירוק שלווה לצד הבית העתיק, מוקפת בספסלים שמאפשרים לשבת, לנוח, לנשום אוויר פריזאי ולדמיין שאתה בן אצולה חובב אמנות מהמאה ה-19. 

ד"ש אירני מתל אביב

עוד הרפתקה חביבה הייתה לנו בשוק הפשפשים סנט אואן. זה כלל ארוחה שהצריכה הרבה תעוזה והתבררה כזולה, טרייה וטעימה (שיפודי סופלקי בצד שלה, סרדינים מטוגנים בצלחת שלי, לצד צ'יפס אמיתי מתפוחי אדמה, סלט ירקות ענק – 22 יורו חשבון), הרבה שמעטס, וגם מפגש אחד עם אירנית צעירה.

באזור של חנויות טקסטיל, בין אלפי פריטים, ראתה מיכל שלוש חתיכות בד קטנות. משהו כמו 20 ס"מ גובה על 10 ס"מ רוחב, מתוחות על מסגרת פשוטה ומונחות על מדף עמוק בתוך החנות. הן נפלאות, אמרה, בוא נבדוק כמה הן עולות.

בדקנו. 800 יורו. כל אחת. ושתבינו, הבית שלנו מורכב מפריטים שאנשים אחרים זרקו ומיכל אספה ושיפצה, היא מוגדרת כלקוחת זהב של חנות יד 2 בכפר, ובאופן מובנה היא מתרחקת ממותגים, מעצבי על ומוצרי יוקרה.

עד שזה מגיע לאמנות. מתברר שאותן שלוש חתיכות בד הן רקמה סינית מיוחדת ועתיקה, עבודת יד מיוחדת ממשי יקר, חומר לאספנים בעלי ממון. את הממון שלנו שמרנו לעניינים אחרים, אבל המוכרת החביבה הובילה אותנו לחנות אחרת שלה, עממית יותר, ותוך כדי טיול משותף זיהתה את מוצאנו וסיפרה לנו על עצמה. היא אירנית במקור, גרה כבר המון שנים בפריז, ודואגת לחבריה מתנגדי המשטר. יש לה שלוש חנויות בשוק וגם הרבה חברים בתל אביב. החלפנו פרטים, היא הבטיחה ליצור קשר בביקור הבא שלה בישראל, ויצאנו עם אריג טקסטיל רקום שעלה 20 יורו.

לפני כשבועיים ובתזמון מתאים במיוחד עם חודש הגאווה, הושק באופן רשמי הפודקאסט "יוצאות", המוגש על ידי הדס לבב, במקור מנהריה, ומיכל פורת מגבעתיים. ב"יוצאות" ("לא אחת עם השנייה", הן מבהירות מיד בפרק הפתיחה) מארחות השתיים להטב"ק ישראלי מוכר/ת ומראיינות אותו/ה על סיפור היציאה שלו/ה מהארון.

מיכל והדס מצטרפות לשורה של פודקאסטים (הסכתים, למי שמתעקש על המילה עברית) בנושאי הקהילה הגאה, וההתמקדות שלהן היא בגיבורי תרבות, כאלו שיכולים להוות דמות לחיקוי. מטרת השתיים היא לדון עם המפורסמים והמפורסמות על רגעים קשים, פחדים וחששות, לצד תקווה גדולה עם מסר ברור: אתם/ן לא לבד.

הפודקאסט זמין לכולם בכל הפלטפורמות, וימים ספורים בלבד לאחר שעלה לאוויר כבר הצליח לצבור אלפי האזנות ופידבקים מפרגנים. עד כה עלו לרשת פרק פתיחה קצר שהוקדש להכרות והצהרת כוונות, ושלושה פרקים מלאים. האורח הראשון היה בר אלמליח, מי שאחראי לדמותה של "הפשוטע", דמות בדיונית שהפכה לאושיית פייסבוק, עם דף של כחצי מיליון עוקבים ופוסטים מצחיקים עד מאוד מידי יום, לפעמים מידי שעה. אלמליח היה יצירתי גם באקט היציאה שלו מהארון לפני חבריו. "שמתי להם 90210 את הפרק שטדי יוצא מהארון ושיחקתי כאילו זה ברקע", סיפר בראיון. "שמתי את זה ממש שנייה לפני שהם באו והם לא הבינו למה הטלוויזיה דולקת. אמרתי 'יואו איזה מעניין בואו נראה מה קורה בסדרה הזאת' והם ראו. בסוף הפרק אמרתי להם 'אוקיי תקשיבו, גם אני גיי', ופשוט הלכתי. הם היו אצלי בבית! ואני פשוט הלכתי. אחרי זה הם באו ואמרו 'תשמע, הכל טוב, הכל בסדר', ואני הייתי כל כך מבוהל ממה תהיה התגובה שלהם".

בפרק השני התארחה נעה כ"ץ, מאיירת וקומיקסאית מכרמיאל, ובפרק האחרון נכון לכתיבת שורות אלו, שעלה ב-6 ביוני, התארח יניב וייצמן, מייסד איגי, תנועת הנוער הוותיקה של הלהט"בים.

דמות לחיקוי

הדס לבב, 26, במקור מנהריה גרה כיום בירושלים ולומדת באוניברסיטה העברית מזרח תיכון ואיסלאם. את הדס אני מכירה עוד מהתיכון. בזמן שרובנו זכרנו בקושי את החומר לבגרות, היא כבר דיקלמה שירים שלמים של יונה וולך וסיפורים מהתנ"ך. תמיד אהבה את עולמות הרוח ועסקה בכתיבה, הרחיבה ספרות, היסטוריה, קולנוע ועשתה עבודת גמר בתנ"ך. בצבא שירתה ככתבת צבאית בביטאון חיל האוויר, והמשיכה לכתוב גם לאחר השחרור. "רק כשהייתי בכיתה י"א פתחו בנהריה סניף של איגי (ארגון נוער גאה). זו הייתה ממש ההתחלה. היינו קבוצה קטנה, אני ועוד שני הומואים. היה נחמד שפתאום יש מקום שאפשר להיות בו ולדבר על להט"ביות, כי זה היה משהו שלא היה נוכח בשום מקום אחר בחיים שלי. סיפרתי להורים שאני הולכת ללמוד לבגרות בלשון, ונסעתי לפגישה באיגי. זו הייתה בעצם קריאה לעזרה, כי את הבגרות בלשון בכלל עשיתי בכיתה י'. בתיכון מול רוב האנשים הייתי בארון, והשיחות עם המדריכים באיגי עזרו לי".

גם המרואינת השנייה בפודקאסט, נעה כ"ץ, זוכרת את איגי לטובה. בשיחה איתה סיפרה: "התחילה להתגבש קבוצה מאוד קטנה, והם קבעו איזה תאריך להיפגש בקניון. באתי לצאת מהבית, ושלחו לי סמס שזה מבוטל כי אין מספיק אנשים. בסוף היה עוד תאריך והגעתי, ושם פגשתי את הבת זוג הראשונה שלי".

מיכל פורת, 30, גדלה בנס ציונה וכיום גרה בגבעתיים, נשואה לאפרת. העיסוק בכתיבה ויצירת תוכן קיים אצלה מאז ומתמיד, והתחיל עוד ביסודי. מאחוריה סדנאות כתיבה יוצרת, בלוגים ועוד. "תמיד מצאתי שכתיבה היא המפלט שלי", היא משתפת. בתיכון הייתה במגמות תקשורת ורדיו, ובצבא שירתה בגלי צה"ל. לאחר השחרור המשיכה בתחום ועבדה בטלויזיה ובתקשורת, ולאחר מכן החליטה להתמקד יותר בניהול מדיה חברתית. היא הקימה עסק, עבדה במקומות שונים ומול מפלגות, פוליטיקאים, משרד החוץ, עיריית ירושלים ועוד. בשנים האחרונות היא עובדת בהיי-טק, וכיום מנהלת את הסושיאל והקריאייטיב של חברת "סיילספורס". בנוסף מובילה מיכל את הקבוצה הלהט"בית בארגון, "אאוטפורס", הפועלת לקידום זכויות הקהילה הגאה בישראל, בפעילויות פנים אירגוניות ומחוצה לו. למיכל פודקאסטים נוספים כדוגמת "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר", אותו ערכה והגישה. יש לה תואר ראשון למזרח תיכון ויחסים בינ"ל ותואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניברסיטה העברית.

– איך הכרתן?

מיכל: "דרך חבר משותף. הייתה תקופה שחפפנו בירושלים והיינו מתראות מידי פעם, וכשעזבתי את ירושלים המשכנו לשמור על קשר. כשחשבתי עם מי אני רוצה לעשות את הפודקאסט הזה, הדס מבחינתי הייתה השותפה המושלמת. הרגשתי שיש בנו מספיק מן המשותף, אבל גם הרבה דברים שונים בשביל לתת זוויות שונות לשאלות ולשיחות".

– מאיפה הרעיון לפודקאסט?

מיכל: "הוא התגבש במשך הרבה זמן ומגיע מהחוויה האישית שלי. מאז היציאה שלי מהארון, שהייתה לפני כמעט עשר שנים, אני מסתכלת הרבה על הילדות שלי ועל גיל ההתבגרות ומנסה להבין אם היו רמזים מתרימים לעניין של היותי לסבית או ליציאה מהארון. אני חושבת שאחד הדברים שהכי היו חסרים לי אז זה ייצוגים. בעיני זה אחד הדברים שמבדילים את הדור שלי מהדור שאחריי, עם כל הרשתות החברתיות ופלטפורמות אחרות בהן ייצוגים להט"בים נמצאים בהרבה מקומות. אני לא ראיתי בשום מקום בתרבות הפופולרית מישהי שאני יכולה להגיד 'וואי, היא כמוני'. וכשאני קופצת שנים קדימה, פגשתי הרבה אנשים שהייתה להם חוויה דומה. ולא רק להם, גם להורים שלהם, למשפחות שלהם. לאף אחד או אחת לא הייתה אז את הדמות הלהט"בית שגם יצאה מהארון וגם הייתה מה שנקרא 'מצליחה'. היו פה ושם מפורסמים שיצאו מהארון, כמו עברי לידר ואחרים, אבל אני יותר מסתכלת על נשים מן הסתם בחוויה הזו. חשבתי מה אפשר לעשות כדי לאפשר גם לאנשים שנמצאים בארון, מי שבתהליכי יציאה מהארון, למשפחות או לחברים שלהם לשמוע איך זה מרגיש מבפנים ובעיקר איך התהליך הזה מסתיים, איך הוא מרגיש אחר כך".

הדס: "לי היו חוויות דומות. כשהייתי נערה, למה נחשפתי? ראיתי טלוויזיה, שמעתי מוזיקה, קראתי עיתונים, ובמקומות האלו חיפשתי מישהי שמזכירה אותי. שאני יכולה לסמן לעצמי 'אוקי, היא הצליחה, חיה את החיים שלה, גם אני יכולה'. שאבין שזה לא איזה בור שחור. ממש רציתי לראות את התקווה. כמובן שיש הרבה ערך בלראיין כל להטב"ק, לכל אחד או אחת תובנות ודברים חשובים לתרום, אבל אני חושבת שעבור ילד לשנמצא בארון, למשל, יהיה משמעותי יותר לשמוע זמר שהוא מעריץ מדבר על החוויה שלו ועל הקשיים שלו. כשאדם מפורסם מדבר על הרגעים הכל כך אישיים האלו, זה עוצמתי. נוצר חיבור מיסטי כזה, או חיבור בזמן, בין אותו זמר לבין הילד שומע אותו".

– אז המיקוד במפורסמים הוא מהמקום של דמות לחיקוי?

מיכל: "יש הרבה אנשים מוכרים שהם להט"בים ומחוץ לארון, מבוגרים וצעירים. כאלו שאנחנו יודעים שהם מחוץ לארון, אבל לא בהכרח מכירים לעומק את הסיפור האישי שלהם. ועבור אנשים שנמצאים בארון, זה יכול להוות עניין גדול. הם רוצים לשבת ולשמוע איך זה הרגיש, מה היו הצבעים בחדר, איך החוויה הזו נתפסה, וגם על הרגעים היותר קשים ומאתגרים. לכן אנחנו מפרקות יחד עם המרואיינים שלנו את החוויה. איך אמא הגיבה? איך אבא? איך הרגשת במהלך היציאה? כלהט"ביות, היינו שם וחווינו את זה בעצמנו, ויש לנו את היכולת לשאול את זה בצורה שתתקשר עם הילד או המבוגר בארון שיושב ומאזין לזה".

דוגמה לתגובה של של הורה סיפקה המרואיינת נעה כ"ץ, שהתייחסה ליחס של אביה אחרי היציאה מהארון: "הוא אף פעם לא ממש דיבר איתי על הנושא. אבל כשהייתי מבוגרת יותר ובדיוק נפרדתי מאיזו בת זוג, הוא אמר לי באוטו 'מגיעה לך מישהי טובה וחכמה ואת תמצאי אותה'. משהו כזה. זה היה נורא מרגש".

בטופ 40

עולם הפודקאסטים הולך ומתפתח בשנים האחרונות. ההאזנה לשידורים הולכת וגדלה, ובמקביל גדל מאוד גם ההיצע והתחרות, שכן ההפקה מאוד זולה אים בעיה להעלות תכנים לפלטפורמות השונות כמו ספוטיפיי ואפל מיוזיק. מיכל והדס מתגאות שכבר עתה התברגו לרשימת ארבעים הפודקאסטים במואזנים ביותר בישראל.

להדס יש הסבר להישג: "הפודקאסט הוא מאוד אישי, ואנחנו מרגישות תחושת שליחות לעשות אותו. קיבלנו תגובות מאנשים ששיתפו אותנו בכך שהם פתאום הבינו משהו, וזה כולל להט"בים וגם סטרייטים שקיבלו מושג מה זה להיות להט"ב. זה גורם לנו להמשיך ולהשקיע".

מיכל: "בניגוד להרבה פודקאסטים מוכרים, אנחנו לגמרי עצמאיות. כל מה שאנחנו עושות הוא מהמשאבים שלנו, וחשוב להגיד שגם על המרואיינים. בסופו של דבר אלו אנשים עסוקים, מוכרים, וכמו שהם מקבלים מאיתנו טלפון הם יכולים לקבל גם מאיזשהו קמפיין או סדרה. והם בוחרים לבוא, ומשקיעים את הזמן הזה בשביל אנשים אחרים. אנחנו סופר מבסוטיות מכל האנשים שכבר האזינו, זה מטורף עבורנו, ואפשר אפילו להגיד שזה כבר מניב פרי. ההישג של להיות בטופ 40 של כל הפודקאסטים בישראל ממש לא מובן מאליו.

"הייתה לנו התלבטות אם לעשות את הפודקאסט מצולם או משודר. אני מאמינה מאוד גדולה ברדיו. אני משדרת ברדיו הרבה שנים, ואני חושבת שהאינטימיות הזו שיש בשידור רדיופוני, אין לה תחליף".

-כמה הבדל יש בין המרכז לפריפריה בהיבט של יציאה מהארון?

הדס: "הבדל של שמיים וארץ. שכשאנחנו היינו בתיכון ידענו אולי על מישהו אחד שהיה בכל שכבה, וגם זה לא היה כל כך מדובר או ברור. לא הייתי אומרת שזה היה טאבו, אבל אנשים לא דיברו על זה כאופציה בכלל. גם בנהריה, ידעתי אולי על משפחה אחת של לסביות שגרה בעיר. כשהתחלתי לשרת בתל אביב ושירתו איתי עוד אנשים שגדלו בתל אביב ובסביבה, הורגש שהנושא הרבה יותר נוכח, גם אם לא הייתה איזו פתיחות שיא. יותר אנשים היו מחוץ לארון, ובכלל זה היה משהו שמדובר. זה לא היה איזה זוג לסביות אחד שגר בכל העיר. היו ילדים של להט"בים, וזה היה פחות 'נדיר' בנוף. וזה לא בגלל שסטטיסטית יש יותר להט"בים במרכז".

– מה יהיה "הגול" מבחינתכן?

מיכל: "היינו רוצות שאנשים ישתמשו בפודקאסט הזה ככלי הסברתי חינוכי, שישלחו אותו להורים שלהם, לאחים שלהם, שיאזינו בעצמם, בין אם הם בתהליכי יציאה מהארון או כבר הרבה אחרי זה. אנחנו באמת מנסות להביא את הרגעים האלה שגם מדברים על הקושי אבל גם מייצרים הרבה תקווה".

הדס: "בשורה התחתונה, מה שעלה מהמרואיינים האחרונים שלנו זה שהכל בסדר. שברגעים מסוימים אולי מרגישים שזה סוף העולם או שלא נוכל לחיות את החיים שלנו בחופשיות, אבל דברים משתפרים. אנחנו יכולים לחיות חיים טובים ומלאים. וכל האימהות המודאגות – יהיו לנו נכדים. בסופו של יום הכל בסדר".

—

חפשו "יוצאות" באפליקציות הפודקאסטים, או סרקו

[ברקוד]

לפי ניסיוני עובדי המועצה, ובראשם ראש המועצה, לא טורחים לענות לתושבים שפונים אליהם בנושאים שדורשים שיקול דעת או התעמקות בפרטים. הניסיון הזה מבוסס על שלושה נושאים בהם אני מנסה להשפיע.

מקרה א' – טורבינות רוח

זמן קצר אחרי שאייל שמואלי נבחר לראשות המועצה, ביקשנוֿ, ועד הפעולה נגד טורבינות הרוח המתוכננות לקום ליד כפר ורדים, פגישה איתו. היינו פעילים בתחום כמה שנֿים ורצינו לעדכן אותו בנוגע לחומרת הבעייה ולמאבק שלנו.

הפגישה התקיימה ב-26 באוגוסט 2019. ביקשנו את תמיכתו, לאו דווקא בתקציבים אלא שידון בנושא במליאת המועצה, ובמיוחד שיהיה מודע לסכנה שבהצבת טורבינות רוח ענקיות ליד כפר ורדים, ובהשלכות השליליות שיש לטורבינות על בני אדם בכלל ועל תושבי הכפר בפרט.

אפשר לומר ששמואלי ׳זרק אותנו מכל המדרגות׳. לא רק שלא הביע תמיכה בוועד הפעולה, מתנדבים כולם, הוא גם לא עודד אותנו להמשיך במאבק הציבורי. אמר שהטורבינות אינן בתחום המועצה והן לא מעניינות אותו.

עוד באותו יום כתבתי לו מכתב אישי נוקב, בו התלוננתי על יחסו המזלזל והמעליב. הוא לא מצא לנכון להגיב.

מקרה ב' – חידוש פסטיבל קרמיקה

במשרדה של תמי חצ׳ואל, מנכ״לית המועצה, נערכה ישיבה בנושא פסטיבל קרמיקה ובתים פתוחים. הישיבה נדחתה ארבע פעמים בלי הסבר או התנצלות. היא התקיימה לבסוף ב-28 באוקטובר 2021. לישיבה הוזמנו מיטל ועדן מהמתנ״ס, קרן דרוקמן, נגה מגדל, דינה שחר, אסתי כץ ודקלה גרציאני. שלוש מוזמנות נוספות לא יכלו להגיע בגלל מחלה: סו גודמן, תושיה סוחריאנו ואני. למרות שמשתתפות הישיבה לא היו קרמיקאיות וגם לא היו פעילות בפסטיבלי הקרמיקה שהתקיימו בעבר, התקבלה החלטה שאירוע בתים פתוחים עונה על הצרכים ופסטיבל הקרמיקה מיותר. לא יצא סיכום לישיבה וכך, מי שלא השתתף לא ידע מה היו הטיעונים שהועלו.

ב-1 בנובמבר התלוננתי לפני תמי חצ׳ואל על כך שלא היה סיכום לישיבה. טענתי שהיעדרותם של קרמיקאים מהישיבה גרם להחלטה שגויה, וביקשתי שתכנס עוד ישיבה בנושא. ב-3 בנובמבר קיבלתי תשובה ש״אין הצדקה לקיים פסטיבל נפרד לאמנים העוסקים בתחום״.

ב-7 בנובמבר כתבתי לתמי: ״בקשתי היא שתקבעי ישיבה שבה ידונו באפשרות לקיים פסטיבל קרמיקה ארצי בכפר ורדים, כפי שהיה בין השנים 2004 ועד 2013. לישיבה זו אני ממליצה לזמן את הקרמיקאים ׳שלנו׳ כדי שיביעו את דעתם על חידוש הפסטיבל הארצי. לידיעתך, תושבים רבים פנו אליי והביעו געגועים לפסטיבלי הקרמיקה, שהפיחו חיים בקהילה שלנו״.

לא קיבלתי תשובה. ב-8 בדצמבר ביקשתי מתמי תגובה. שבועיים אחר כך שלחתי עוד תזכורת. עד היום לא קיבלתי כל מענה ממנכ״לית המועצה ונושא פסטיבל הקרמיקה שקע בתהום הנשייה.

מקרה ג׳ – הוצאה לאור של מגזין אמנות

הצעתי לוועד האמנים להוציא לאור, כחלק מירחון א-לה כפר, מגזין אמנות: שני דפים על תערוכות, גלריות ואמנים. המטרה: ערוץ לפרסום הפעילויות האמנותיות השוטפות בכפר וחשיפת אמנים בקהילה, וכלי לפרסום המידע על פעילויות אמנות מתוכננות בכפר וביישובים בגליל המערבי. הוועד התלהב והסמיך אותי (הייתי אמורה להיות עורכת בהתנדבות) ואת רינה דובל, חברת ועד, להיפגש עם אייל שמואלי בנושא. בישיבה שהתקיימה ב-23 באוגוסט 2022 התייחס ראש המועצה בחיוב להצעה, ביקש שקודם נוציא גיליון אחד לדוגמה, והתנה את הוצאת המגזין בכך שלא יהיו בו פרסומות. בנוסף אמר כי צריך אישור של היועץ המשפטי. בתום הישיבה כתבתי סיכום וביקשתי שיעירו הערות. לא קיבלתי, לא אישור לסיכום ולא הערות.

בהמשך, ביקשתי לדעת מתי תימסר הבקשה ליועץ המשפטי. לא קיבלתי תשובה.

לאחר כמה חודשים בלי תגובה מהמועצה, לאחר שיו״ר ועד האמנים לחצה לקבל את תשובת היועץ, ענתה לנו תושיה בחודש נובמבר: ״המועצה יכולה לפרסם את פרטי האמנים בכפר, כמו פרטי כל עסק אחר, אך כספר טלפונים ולא כהבעת דעה או המלצה. זו תשובה של היועץ המשפטי לגבי כתבה על אמנים במימון המועצה. בקיצור, אי אפשר…״.

לא נמסר נימוק לדחייה, רק נכתב: ״בקיצור, אי אפשר".

בתגובה השקעתי כמה שעות בהכנת שלד של המגזין, כולל כותרות ותיאור התוכן, שמוכיחים, לדעתי, שאין בו תוכן פירסומי. שלחתי למשתתפי הישיבה וביקשתי את תגובתם. לא הייתה תגובה כשלהי. אין לי מושג אם מישהו במועצה קרא בכלל את החומר שנשלח. עד היום לא קיבלתי כל תגובה לחומר שהגשתי לראש המועצה, לתושיה וליועץ המשפטי.