שנה אזרחית חדשה, תחילת ינואר, חודש טבת, שיאו של החורף. השנה האקלים העולמי מראה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שמשהו השתנה. באוסטרליה שריפות ענק משתוללות כבר למעלה מחודשיים, ומכלות אזורים עצומים ששטחם כפליים ממדינת ישראל.

ואצלנו, אחרי חודש נובמבר יבש, החל מסוף דצמבר שוטפים את המדינה גשמים עזים שגורמים להצפות ענק, פגיעות בנפש וברכוש מצד אחד; ונופי חורף קסומים מהצד השני. כל אלו מעמידים אותנו, האנושות במאה ה-21, מול פני הטבע, ומלמדים אותנו על כוחם של איתני הטבע, ועל האחריות שלנו לשמור על האיזון בו ובכלל.

בשבוע שעבר ציינו את י' בטבת, אחד מארבעת ימי תענית לזכר חורבן בית המקדש. יום זה הוא התאריך שבו בשנת 588 לפני הספירה, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ" (מלכים ב' כ"ה פסוק א').

המצור נמשך כאמור כשנה וחצי, עד להבקעת החומה וכיבוש העיר ב-ט' בתמוז, אחת עשרה שנה למלכות צידקיהו (586 לפני הספירה), כעבור חודש ב-ט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים. בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, כפי שמסופר בספר זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" ( זכריה ח' פסוק י"ט).

בכ"ז בכסלו תשי"א החליטה הרבנות הראשית לציין את יום עשרה בטבת בכל שנה כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג את מנהגי האבלות היהודים. על פי תקנת הרבנות הראשית, ביום זה לאחר קריאת התורה בתפילת שחרית בבית הכנסת, אומרים תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה.

בסוף החודש, ב-27 בינואר, נציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו מדי הנאצים. השנה אנו מציינים 75 שנה לשחרורו של מחנה אושוויץ בירקנאו, וראשי מדינות מכל העולם יתכנסו לראשונה בירושלים, ויקיימו פורום מיוחד שכותרתו "זוכרים את השואה, נלחמים באנטישמיות". האירוע יחזק את חשיבותם של המאמצים להתריע וללמד על הסכנות הטמונות באנטישמיות, גזענות ושנאת זרים, ולעודד מחקר והנצחת זיכרון השואה.

בשבוע שעבר סיימנו לקרוא את ספר בראשית, פרשת "ויחי", ובשבוע הבא נתחיל לקרוא בספר שמות. בפרשת ויחי מסופר בין השאר על האיחוד המשפחתי במצרים. לאחר שבני יעקב מבשרים לאביהם את הבשורה המרנינה: "עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", מתנער יעקב מאבלו הממושך בו היה שרוי עשרים ושתיים שנה ורוח הקודש שנסתלקה ממנו שבה: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב". בערוב ימיו, מכוח מבט ארוך טווח, הוא צופה, מביט עד סוף כל הדורות ומכנס בפרשתנו "ויחי" את בניו סביב מיטתו כדי לברכם לפני מותו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

אך לפני הברכות לבניו, הוא מבקש מיוסף בקשה אחת קטנה וחשובה: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ". ישראל כתוב, לא יעקב, האיש הישן. ישראל האיש שהפך לעם, לא רוצה להיקבר בגלות.

מהבקשה האחרונה של יעקב ניתן ללמוד דברים רבים. הדבר המרכזי שאני לוקח מדבריו הוא החובה שלנו להחזיר את הבנים הביתה. את גופותיהם של חיילי צה"ל, אורון שאול והדר גולדין, ואת אזרחי המדינה המוחזקים בידי החמס רברה מנגיסטו, הישאם שעבאן א-סייד וג'ומעה אבראהים אבו ענימה. גם הם זועקים "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם", הביאונו לקבר ישראל, השיבונו הביתה!

אסיים בשירו של ירון לונדון מרדף, ובתפילה לחורף מבורך וגשמים בעיתם.

קריאה נעימה

מרדף / ירון לונדון

 ארץ טובה שהדבש בעורקיה 

אך דם בנחליה כמים נוזל.

ארץ אשר הרריה נחושת 

אבל עצביה ברזל.

ארץ אשר מרדפים קורותיה,

אלפיים דפים ועוד דף,

עד שנשרף 

עוד מעט כל חמצן ריאותיה 

בגלל מרוצת המרדף 

ארץ אשר ירדפוה אויביה 

והיא את אויביה תרדוף במרדף.

היא את אויביה תשיג, אך אויביה 

הם לא ילכדוה בכף.

זו הרואה את חייה מנגד 

תלויים כעלה הנידף.

היא יראה,

אבל כמו לא היתה כלל מודאגת 

תמתין עד לתום המרדף.

תום המרדף מסתתר בנקיק 

ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,

אך לסופו הוא יבוא כמו השמש 

אשר ממזרח היא תבוא.

אז לא יותר אמהות תקוננה 

ולא על בניהם האבות,

כן הוא יבוא 

ורגלינו עד אז לא תלאינה 

לרדוף בעקבי התקוות.

למשך שבועות ספורים בחורף יש זרימה מרנינה באשדות של מפלי פרוד. וזה קורה בדיוק עכשיו

כשמפלי פרוד זורמים, מתגלה אחד המראות היפים והמלבבים של הגליל. מים רבים מדלגים להם בעליצות על מדרגות הסלע בדרכם מטה לאורך חלקו העליון של נחל צלמון. את הזרימה עוטף חורש אלונים טבעי המשולב בחורש אורנים נטוע, ושניהם יחד מקנים למקום יופי ואינטימיות. פעמים רבות ערפל קל מהלך בין העצים ויוצר הרגשה נהדרת כאילו מתהלכים בתוך ערוץ קסום החבוי באלפים באירופה.

אך מעבר ליופיו הרב של המקום, יש לנחל גם סיפור, העושה אותו שונה ומיוחד מבין נחלי ארצנו.

מקורו של הנחל בעין רמיאל אשר בצפונו של מושב שפר. המעיין עצמו יוצא מנקבה ונאסף לבריכה רבועה. רוב ימות השנה שפיעתו של המעיין קטנה ואין מספיק מים שיצרו זרימה מהבריכה אל מורד הנחל. אך במשך ימים או שבועות ספורים במהלך השנה (לרוב בינואר-פברואר), כשמאגרי המים התת קרקעיים מתמלאים, פורץ המעיין בעוז ושפע מים נובעים ממנו, והם אלו המזינים את הזרימה בנחל.

עין רמיאל הוא מעיין קארסטי שמגיע מתוך מבוך עצום של חללים תת קרקעיים בתוך סלעי הגיר והדולומיט של הרי מירון, אשר המים המיסו במשך עשרות מיליוני שנים. מעיינות מסוג זה ידועים בכך שאחוז הגיר המומס במימיהם גבוה מאוד, ועל כן כאשר הם זורמים במורד על מדרגות הסלע, הגיר שבקרבם מתגבש מחדש ומדפן את סלעי הערוץ בשכבת טרוורטין המכונה בעברית נטף נחלים (ממש בדומה לאבנית המצפה את תחתית הקומקום שלכם). הטרוורטין  שמתגבש במורד הנחל הוא בעל צבע צהבהב אדמדם, והוא זה המקנה למפלים בחלק זה של הנחל את צורתם ואופיים יוצאי הדופן.

בנוסף לשני אלו יש עוד תופעה גיאולוגית מרתקת בנחל זה, הקשורה לכיווני מהלכו. תופעה זו קשורה לעובדה שחלקו העליון של נחל צלמון, בו אנו מטיילים, זורם דרומה עד בקעת חנניה (מדרום לכביש 85), ואז פונה מערבה. בעידנים קדומים הוא המשיך לזרום מערבה, התחבר לנחל חילזון ועימו הגיע לים התיכון. אך כיום מהלכו מקבל תפנית נוספת בקרבת הכפר ראס אל עין, אז הוא זורם דרומה ואחר כך מזרחה! לבסוף הוא חובר לנחל עמוד ומגיע לכנרת.

הסיבה לשינוי זה קשורה בעובדה שהשבר הסורי אפריקאי הוא תופעה מאוחרת מבחינה גיאולוגית ("רק" כ-15 מיליון שנים) והוא יצר בסיס סחיפה נמוך מאוד ממזרח. הנחלים שנפלו אל תוך השבר העמוק הזה יצרו מפלים שעם הזמן "התחתרו לאחור" עד אשר פגשו בנחלים אחרים, קדומים יותר, שזרמו מערבה. עם הגעתם לאפיקים אלו ובגלל שהערוץ שלהם עמוק יותר, המים מהנחלים האחרים החלו לזרום אליהם. תופעה זו נקראית "שביית נחלים", ונחל צלמון הוא דוגמא נפלאה לתופעה מענינת זו. לכן המים שאתם רואים באשדות הגיעו בעבר הרחוק לים התיכון, אך כיום הם מעדיפים את הכנרת.

 

איך מטיילים?

שתי אפשרויות עיקריות לטיול בנחל: מעגלית וקצרה או חד-כיוונית וארוכה יותר. ויש גם בונוס.

באפשרות הקלה הגיעו לחניון שפר, הנמצא מצפון לפיתול החד בכביש בין אמירים לקיבוץ פרוד (בוויז: חניון שפר). החנו את הרכב בחניה וצאו צפונה במעלה הנחל לאורך השביל המסומן כחול. כבר אחרי כ-100 מטר יתגלה לכם המראה המלבב של האשדות. מי שרוצה עוד, יכול להמשיך  בעליה לאורך השביל הכחול עד שכמות תמונות הסלפי יספקו אותו. ואז חזרו באותה הדרך לחניון. פיקניק קצר או קפה שחור על הגזיה ישלימו את החוויה.

באפשרות השניה יש להחנות רכב אחד בחניון שפר ורכב שני במושב שפר ליד עין רמיאל. הטיול במקרה זה יהיה לאורך השביל הכחול בין שתי הנקודות לאורך כ-1.5 ק"מ כאשר פער הגבהים הוא כ-170 מ', כלומר תלול למדי. תוכלו כמובן ללכת בירידה אך "מביני דבר" טוענים שדווקא העליה עדיפה, כי אז יופיו המרהיב של הנחל יהיה כל העת מול עינכם. לבחירתכם.

למהדרין ולמדקדקין בהלכות הטיול יש אפשרות לבונוס כתוספת! תוכלו להמשיך במורד הנחל, לחצות את הכביש במנהרה ולרדת עוד כ-0.7 ק"מ נוספים על שביל נוח למדי עד שתגיעו לשני מפלים גדולים ומרשימים (כ-3 מ' גובהם) בקצה השביל. גם חלק זה של הנחל מרהיב במיוחד בימים בהם יש זרימה חזקה בנחל.
בחלק זה תעברו גם ליד ציון קבר נחמיה העמסוני ושרידים של הכפר הערבי הנטוש פארודיה שהיה כאן עד 1948 ובהם גם שרידי תחנת קמח ואמות מים שהובילו אליה. עם סיום הירידה (שימו לב למערות היפות בצד הדרך) שובו על עקבותיכם. ניתן מעט לקצר ולהקל את תקפיצו את הרכבים  מחניון שפר לחלק זה של הנחל (ימינה בכביש הגישה לקיבוץ פרוד).

איפה אוכלים?

• בעין אל אסאד יש שתי מסעדות נחמדות הפעילות בשבתות
• בכפר ראמה יש שפע מסעדות  מצוינות. באופן אישי אני ממליץ על מסעדת עזבה, חומוס אבו ראמי, וכמובן שווארמה מפגש הגליל לחובבי הז'אנר
• באמירים מסעדות צמחוניות וטבעוניות לרוב