האחריות לטבע ולהשבת הבנים

שנה אזרחית חדשה, תחילת ינואר, חודש טבת, שיאו של החורף. השנה האקלים העולמי מראה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שמשהו השתנה. באוסטרליה שריפות ענק משתוללות כבר למעלה מחודשיים, ומכלות אזורים עצומים ששטחם כפליים ממדינת ישראל.

ואצלנו, אחרי חודש נובמבר יבש, החל מסוף דצמבר שוטפים את המדינה גשמים עזים שגורמים להצפות ענק, פגיעות בנפש וברכוש מצד אחד; ונופי חורף קסומים מהצד השני. כל אלו מעמידים אותנו, האנושות במאה ה-21, מול פני הטבע, ומלמדים אותנו על כוחם של איתני הטבע, ועל האחריות שלנו לשמור על האיזון בו ובכלל.

בשבוע שעבר ציינו את י' בטבת, אחד מארבעת ימי תענית לזכר חורבן בית המקדש. יום זה הוא התאריך שבו בשנת 588 לפני הספירה, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ" (מלכים ב' כ"ה פסוק א').

המצור נמשך כאמור כשנה וחצי, עד להבקעת החומה וכיבוש העיר ב-ט' בתמוז, אחת עשרה שנה למלכות צידקיהו (586 לפני הספירה), כעבור חודש ב-ט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים. בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, כפי שמסופר בספר זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" ( זכריה ח' פסוק י"ט).

בכ"ז בכסלו תשי"א החליטה הרבנות הראשית לציין את יום עשרה בטבת בכל שנה כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג את מנהגי האבלות היהודים. על פי תקנת הרבנות הראשית, ביום זה לאחר קריאת התורה בתפילת שחרית בבית הכנסת, אומרים תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה.

בסוף החודש, ב-27 בינואר, נציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו מדי הנאצים. השנה אנו מציינים 75 שנה לשחרורו של מחנה אושוויץ בירקנאו, וראשי מדינות מכל העולם יתכנסו לראשונה בירושלים, ויקיימו פורום מיוחד שכותרתו "זוכרים את השואה, נלחמים באנטישמיות". האירוע יחזק את חשיבותם של המאמצים להתריע וללמד על הסכנות הטמונות באנטישמיות, גזענות ושנאת זרים, ולעודד מחקר והנצחת זיכרון השואה.

בשבוע שעבר סיימנו לקרוא את ספר בראשית, פרשת "ויחי", ובשבוע הבא נתחיל לקרוא בספר שמות. בפרשת ויחי מסופר בין השאר על האיחוד המשפחתי במצרים. לאחר שבני יעקב מבשרים לאביהם את הבשורה המרנינה: "עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", מתנער יעקב מאבלו הממושך בו היה שרוי עשרים ושתיים שנה ורוח הקודש שנסתלקה ממנו שבה: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב". בערוב ימיו, מכוח מבט ארוך טווח, הוא צופה, מביט עד סוף כל הדורות ומכנס בפרשתנו "ויחי" את בניו סביב מיטתו כדי לברכם לפני מותו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

אך לפני הברכות לבניו, הוא מבקש מיוסף בקשה אחת קטנה וחשובה: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ". ישראל כתוב, לא יעקב, האיש הישן. ישראל האיש שהפך לעם, לא רוצה להיקבר בגלות.

מהבקשה האחרונה של יעקב ניתן ללמוד דברים רבים. הדבר המרכזי שאני לוקח מדבריו הוא החובה שלנו להחזיר את הבנים הביתה. את גופותיהם של חיילי צה"ל, אורון שאול והדר גולדין, ואת אזרחי המדינה המוחזקים בידי החמס רברה מנגיסטו, הישאם שעבאן א-סייד וג'ומעה אבראהים אבו ענימה. גם הם זועקים "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם", הביאונו לקבר ישראל, השיבונו הביתה!

אסיים בשירו של ירון לונדון מרדף, ובתפילה לחורף מבורך וגשמים בעיתם.

קריאה נעימה


מרדף / ירון לונדון

 ארץ טובה שהדבש בעורקיה 

אך דם בנחליה כמים נוזל.

ארץ אשר הרריה נחושת 

אבל עצביה ברזל.

ארץ אשר מרדפים קורותיה,

אלפיים דפים ועוד דף,

עד שנשרף 

עוד מעט כל חמצן ריאותיה 

בגלל מרוצת המרדף 


ארץ אשר ירדפוה אויביה 

והיא את אויביה תרדוף במרדף.

היא את אויביה תשיג, אך אויביה 

הם לא ילכדוה בכף.

זו הרואה את חייה מנגד 

תלויים כעלה הנידף.

היא יראה,

אבל כמו לא היתה כלל מודאגת 

תמתין עד לתום המרדף.


תום המרדף מסתתר בנקיק 

ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,

אך לסופו הוא יבוא כמו השמש 

אשר ממזרח היא תבוא.

אז לא יותר אמהות תקוננה 

ולא על בניהם האבות,

כן הוא יבוא 

ורגלינו עד אז לא תלאינה 

לרדוף בעקבי התקוות.

דילוג לתוכן