כנס היובל של בית הספר לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב לקח אותי פעמיים אחורה בזמן, ואז החזיר אותי למציאות

הרגע המרגש ביותר עבורי באירוע היובל לבית הספר לפיזיקה של אוניברסיטת תל אביב, היה כשהתבררה לי עובדה מדהימה: אחד המרצים, פרופ' ירון עוז, היה בעברו קשר מכבי תל אביב בכדורגל. מנחה האירוע הבהיר שהפעם הוא לא עולה לבימת המרצים כרקטור האוניברסיטה או כדיקאן הפקולטה למדעים מדויקים, ואפילו לא כקשרה לשעבר של מכבי תל אביב, אלא דווקא כפיזקאי ומומחה בעל שם עולמי לאנרגיות גבוהות.
אני זוכר את הקשר מימי ילדותי. שחקן נהדר, לאורך שנים היה כוכב הקבוצה והוביל אותה לתארים, שיחק וכבש גם בנבחרת הלאומית. הוא הצטיין בעבודה קשה, כושר גבוה והירתמות גם למשימות הגנתיות – מה שנקרא "קשר הורס", ומצד שני גם בראיית משחק, יכולת התקפית ואף כיבוש שערים.
ולמרות שאני חובב כדורגל וקשור גם קצת לפיזיקה, לא ידעתי שלאחר קריירה כל כך יפה בכדורגל, פנה לתחום המדעים המדויקים והצטיין בו לא פחות ואף יותר. רקטור האוניברסיטה, לא פחות.
כשעלה לבמה, על אף השנים שחלפו ומקום מושבי בשורות האחרונות, זיהיתי מיד את אחד מגיבורי ילדותי. הוא נראה מעולה, גילו (אמור להיות מעל 60, חישבתי בזריזות) כלל לא ניכר בו, וברור לגמרי שחריצותו ושקדנותו מאפיינים אותו גם בשמירה על כושר ובריאות. פליאתי גברה כשהתברר שהאיש מומחה בהמון תחומים גם בפיזיקה, ובמשך כ-20 דקות ריתק את הקהל בהרצאה על הממשקים בין תיאוריות פיזיקליות השונות, רעיונות מופרכים ונהדרים וכמה תחזיות לעתיד המחקר והתיאוריה בפיזיקה.
רגע מרגש נוסף היה לי בהפסקה. בלובי הענק של האודיטוריום המפואר הוצבו כמה עמדות שהדגימו תופעות פרדוקסליות שונות, ואנשי סגל חביבים ביקשו מהצופים להסביר את התופעות שנראו בלתי אפשריות. פעמיים הייתי הראשון לשלוף את התשובה הנכונה, ולרגע חזרתי לימי בית הספר היסודי, בהם נחשבתי "לגאון של הכיתה", אותו חנון עם משקפיים שתמיד משיב ראשון על כל שאלה ששואלת המורה. למזלי, למרות חנוניותי, רוב הזמן השכלתי לא להפוך למה שמכונה היום "ילד כאפות". זה עלה לי באובדן חיבה מצד רוב המורות, אבל די השתלם לי במישור החברתי.
בתיכון, במגמה ריאלית-פיזיקלית, כבר הייתי רביעי חמישי בכיתה, ואולי אני אפילו מייפה קצת את המציאות. אז הבנתי שאני לא באמת "גאון", אלא סתם בעל כישרון גבוה מהממוצע למתימטיקה ומדעים מדויקים. באוניברסיטה, כתלמיד לתואר ראשון בפיזיקה, כבר הייתי ממש סטודנט ממוצע, אולי אפילו קצת מתחתיו. בשנים שלאחר הלימודים גיליתי שאהבתי האמיתי היא כל מה שקשור בטקסט, ומרגע שסיימתי את התואר כל העבודות בהן עסקתי קשורות לעיתונות ותקשורת.
לימים פיתחתי התחשבנות עם מערכת החינוך, שלא השכילה לאתר את כישרון הכתיבה שלי ואת נטיות לבי האמיתיות, ולהכווין אותי לשם. כשאני הייתי תלמיד, מספיק שהיית מוכשר במתמטיקה וכבר שובצת במגמה ריאלית ונותבת ללימודי מדעים מדויקים. מקצועות כמו ביולוגיה, ספרות, היסטוריה, ואחרים, נחשבו לברירות מחדל נחותות, שלא לדבר על מגמות קולנוע או תיאטרון, שכמעט ולא היו קיימות אז. אם תרצו, מדובר בהסללה, אבל הפוכה מזו שנגדה קובלים כיום.
התחשבנות או לא, אני עדיין די מחבב מתימטיקה ופיזיקה ולאורך השנים אני שומר על קשר רופף עם שני המקצועות. פה מאמר בעיתון, שם הרצאה, וקצת ניסיונות התרגשות כשמגלים את בוזון היגס. על כן שמחתי להגיע לכנס, ואף נהניתי משלוש הרצאות מרתקות על חורים שחורים, ננו אופטיקה וההרצאה של פרופ' עוז, למרות שלא הבנתי 80 אחוז ממה שאמרו. טוב, אני קצת מגזים, אבל נשבע לכם שלפחות 15 אחוז בכל זאת הבנתי.
אז חזרתי הבייתה עם רגעי התהילה שלי מול החידות והתגלית המסעירה על הכדורגלן שהפך לפרופסור לפיזיקה וניפץ כמה סטיגמות. למחרת, ככה בשביל הביטחון, חיפשתי תמונות של הכדורגלן ושל הפרופסור, ואולי איזה איזכור עיתונאי למהפך המדהים. איזכורים אין, אבל התמונות די דומות, למרות שזה לא ממש חד משמעי. אז כדי לסגור את העניין הרמטית העזתי ושלחתי מייל לפרופסור.
תוך רבע שעה קיבלתי ממנו תשובה: "לא. שחקן הכדורגל כבר שיחק בנבחרת ישראל כשאני הייתי ילד".
נו, מזל שגם בפיזיקה וגם בעיתונות מקובל לבדוק דברים פעמיים. והאמת? גם בפרדוקסים שפתרתי היו בסך הכל איזה ארבעה אנשים שניסו לפתור את הסוגייה, וביננו, מדובר בחידות ברמה של חוג לנוער שוחר מדע.