למרות שלא תמיד רואים את זה, גם לי ולבני העדה שלי יש רגשות. וכשאתם פוגעים בקציצה שלנו, אתם מעליבים אותנו, את הורינו ואת סבינו וסבתותינו

וידוי: אני אוהב גפילטע פיש. מאוד. במיוחד את זה שמכינה אמי, אבל זוכר לטובה גם את זה של סבתי עליה השלום. וכשהגעגוע גובר עליי אני מוכן להסתפק גם בצנצנת מהסופר, שלרוב מכילה קציצות מתוקות בצורה מחרידה, אבל הן בכל זאת מזכירות קצת את המקור.

הגפילטע פיש, הדג הממולא שבעדה שלי מכונה בקיצור "גפילטע", הוא לבטח אחת מהאטרקציות של ראש השנה ושל פסח. אני מודה שבכל שנה מתעוררת בי ציפייה מחודשת לטעמה העז של הקציצה האפורה, למרקם המיוחד, לחריף של החזרת שמכה בכל חלל הפה ועולה לנחיריים, ולרוטב הצמיגי והעשיר הספוג בחלה הטרייה או רוטט מעל המצה בפסח.

אני לא לבד. המאכל המסורתי חביב לא רק על זקני השבט. גם אנו, בני דור הביניים, אוכלים אותו בהמונינו, ולרובנו חוויות, זיכרונות וסיפורים לרוב אודות המנה המיתולוגית שפותחת את ארוחות החג שלנו. וגם רבים מבני הדור הצעיר, אלו שארסנל הזיכרונות שלהם לא מקשר את הגפילטע לדגי הקרפיון ששחו באמבטיה, אוהבים גפילטע פיש.

יש לי השערה פרועה למה זה קורה: מדובר פשוט במאכל טעים. וככל שהוא טעים, לכל בשלנית יהיה תמיד את הגפילטע האופייני שלה. עוד רכיב לעיסה, שינוי קל ברוטב, טיפה יותר סוכר, עוד ביצה או פחות ביצה, בישול ממושך יותר – כל שינוי שכזה נותן אותותיו ומשפיע על המירקם ועל הטעם.

ועם כל אוהביו, הטרחה הגדולה הכרוכה בהכנתו, טעמו המשובח – מדובר באמת במעדן שנרקח מחומרים פשוטים וזולים, עם כל ההיסטוריה הארוכה והמורשת שלו, הגפילטע פיש הוא שק החבטות של כל מי שבא לו להיסתלבט קצת על אשכנזים. כל חבריי ומכריי מעדות המזרח לא מפספסים שום הזדמנות לעקוץ, להתבדח, להשמיץ ולהכפיש את המאכל שאני כל כך אוהב.

ומילא החברים. גם בתרבות הישראלית הגפילטע מככב כמשל למאכל סר טעם ודוחה, ששומר נפשו ירחק. בסצינה מפורסמת מהסרט קזבלן מגיע קזה לארוחת שישי אצל הורי חברתו האשכנזייה. הם מגישים לו גפילטע פיש, וכמובן שזו צרה צרורה. קזה (יהורם גאון) רב התושייה מצליח להגניב את חתיכות הגפילטע פיש לחתול המשפחתי, ולהלל ולשבח את הקציצה באוזני האם המתמוגגת.

בשיר הפלאפל שכתב דן אלמגור (נו מה, את "חנל'ה התבלבלה" כתב נתן אלתרמן) מופיעות השורות הבאות:

המצחיק ביותר הוא, אללה אל עזים,

פלאפל עשוי בידי אשכנזים!

בפלאפל כזה תמיד תרגיש

מין טעם מוזר של גפילטע פיש.

ואני בטוח שאם אתאמץ, אמצא עוד איזכורים מעליבים לפנינה הגסטרונומית, שאיכשהו מעולם לא הוחלו לגביה חוקי הפוליטיקלי קורקט. רק תנסו לדמיין סצינה קולנועית שבה בחור אשכנזי אוכל בבית הוריה של אהובתו המרוקאית, ומוצא דרך יצירתית להיפטר ממנת הקוסקוס הדוחה שהכינה האם.

האמת, אפשר להבין איך זה קרה לגפילטע. צבעה האפור של הקציצה, המרקם שלא דומה לשום דבר מוכר, ויותר מכל הרוטב הג'לטיני הרוטט באפור-ירקרק, יכולים, אני מודה, לעורר חשד קל באשר למידת האכילות של המנה. אני מניח גם שאדם בוגר שטועם גפילטע בפעם הראשונה יתקשה להתאהב מביס ראשון. הגפילטע פיש הוא מעדן, אבל טעמו איננו מתחנף, אלא אם שפכו לבלילה תועפות סוכר ויצרו קציצה מהזן הנחות.

נוסיף לזה את העובדה שבעשורים הראשונים להקמת המדינה האשכנזים היו רוב ושלטו בכל עמדות הכוח, ובני עדות המזרח היו מיעוט מקופח. הגפילטע המסכן נתפס כסמל האשכנזיות, וספג את כל הזעם ותחושות הקיפוח של עדות שלמות.

יודעים מה? לגיטימי. אלא שמאז השתנו הרבה דברים. אני יודע, אחיי בני עדות המיזרח, שעוד יש המון מה לעשות עד שניפטר לגמרי מהשד העדתי. אבל בכל זאת עברנו כברת דרך. כבר לא צריך את אלתרמן ואלמגור שיכתבו שירים עממיים, יש לנו את יוסי גיספן. לח'ריימה, למופלטה, למפרום, לכאפתה ולקוסקוס שמור מקום של כבוד בכל עונה של "מאסטר שף", ויש שם אפילו שופט אחד כורדי.

אז בחיאת, שחררו. למרות שלא תמיד רואים את זה, גם לי ולבני העדה שלי יש רגשות. וכשאתם פוגעים בקציצה שלנו, אתם מעליבים אותנו, את הורינו ואת סבינו וסבתותינו. בבקשה, תנו לנו ליהנות בשקט, תפסיקו להעליב את הדג שלנו, או בקיצור: רדו לי מהגפילטע.

וזה לא אומר שעכשיו אתם יכולים להיכנס ברגל הקרושה.