חודש ניסן, אביב, הטבע בשיא פריחתו, הכל מלבלב ופורח. פריחת כליל החורש בכפר במלוא הדרה, שעות האור מתרבות, שעון הקיץ כבר כאן – אביב הגיע, פסח בא.
חג הפסח הוא המועד החשוב ביותר בלוח השנה היהודי הראשון בשלושת הרגלים. זהו יום הולדתו של עם ישראל היוצא מבית עבדים לחירות. "בכל פסח חייב אדם לשאול את עצמו: מתי נולדתי? היכן נולדתי? מהו הזיכרון ההיסטורי שאני נושא עמי? אני מסתכל בתעודת הזהות שלי וקורא את מה שכתוב בכתב בלתי נראה: הורי נולדו כעבדים במצרים, כשפרעה מלך מצרים ציווה על רצח העם הראשון בהיסטוריה. גם אני הייתי שם" (יצחק טבנקין).
ליל הסדר הוא יום ההולדת של עם ישראל. בלילה הזה נצא למסע משפחתי: נחווה מחדש את היציאה של אבותינו מעבדות לחירות, משיעבוד פנימי אל חופש ותקווה. בלילה הזה נספר, נאכל ונשיר – עד שנראה עצמנו "כאילו אנחנו יצאנו ממצרים".
התורה חייבה סילוק מוחלט של כל חמץ מן הבית – שלא ייאכל, יימצא או ייראה: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם… כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות" (שמות י"ב י"ט-כ). אבל מה פשר הסילוק והטיהור הזה? כיצד הוא קשור לחג האביב והחירות? כיצד עבודת הפרך של ביעור פירורי לחם ישן קשורה לחירות? חלק מהפרשנים מתייחסים ל'חמץ' באופן מטאפורי: סמל מוחשי לדברים שאותם עלינו לבער בחיינו, בתחום הנפשי המוסרי והחברתי. הניקיון החיצוני נעשה תמריץ לניקיון פנימי, להתבוננות בנפשנו פנימה ולביעור ה'חמץ' מתוך לבנו. לאחר סילוק הישן והמוחמץ, יש מקום להתחדשות של אביב וליציאה לדרך חדשה, משוחררת יותר.
הדבר הראשון שאלוהים מספר על עצמו במעמד הר סיני הוא: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ' ב'). אלוהים אומר זאת לפני שהוא מצווה עלינו לא לגנוב ולא להרוג; לפני שהוא מצווה עלינו לשמור את השבת ולא לעבוד אלילים. הדיבר "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך… מבית עבדים" הוא הראשון מבין עשרת הדיברות. הוא מצווה עלינו לזכור לעד שאלוהינו הוא אלוהים של חירות, ושהמצוות שהוא מציע לנו הן מתנות ולא עול; קבלת מצוות אלו אינה מהווה התכחשות עצמית אלא שחרור. אלוהים לא מעוניין בהכרת התודה שלנו; אלוהים רוצה שנבין ששום דבר לא חשוב לו יותר מחירותנו. יותר מכך: הוא רוצה ללמדנו שחירות תלויה בחוק. יכולנו לבחור לחגוג את חירותנו במסיבה רועשת, פרועה ו'משוחררת' כפי שעושים אחרים. אבל אנו עושים 'סדר' של חוקים והלכות – כי מתוך כך צומחת חירותנו.
אחרי ביעור החמץ, הדלקת הנרות, סידור קערת הסדר, ברכת הילדים, אמירת סימני הסדר והקידוש על היין, מגיע זמן ברכת שהחיינו. למרבה ההפתעה הברכה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" איננה תופסת את מהות הזמן כעין רוח גדולה שעוברת עלינו, או כגל מים השוטף אותנו. היא מבינה את הזמן כמימד מסתורי, נייח ככל הנראה, שאנחנו, היהודים, נעים בתוכו או על גביו. במהלך תנועה זו אנו מגיעים אל תחנות שונות – ימים, שבתות מועדים – אשר צצות במרחקים קצובים כתחנות תדלוק, בקרה, או מעבר. בליל הסדר, בשעת אמירת הברכה, אנו מגלים כי אנו נעים במעגלים סלילניים במימד הזמן. נעים ללא הפסקה קדימה ויחד עם זאת חוזרים במדויק על תנועתנו המעגלית. מדי שנה אנו שבים וחוזרים בדיוק אל אותה תחנה שבה היינו לפני שנה, לפני מאה שנים ולפני אלפיים שנה, וגם נהיה בעוד שנה ואלף שנה – תמיד אל הנ"צ של "זמן חירותנו". על כן אנחנו יכולים לומר ביושר "בכל דור ודור חייב אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים".
אסיים בשירו של היינריך היינה שתורגם על ידי לאה גולדברג – שיר אביב, ובברכת חג חירות שמח ואביב פורח, שנמשיך לחלום וליצור.
שיר אביב / היינריך היינה
אט זורמת בנפשי
מנגינת הטוהר,
עופה, שיר אביב חפשי,
אל מרחב שטוף זוהר.
עופה נא אל הגינה
בה פריחה התחילה,
אם תפגוש בשושנה
תן את ברכתי לה.
