שבוע לפני יום הזיכרון וחודשיים לפני יום השנה ה-30 למלחמת לבנון, כמה הרהורים בעקבות החוויה האישית
30 שנה, לך תזכור. יפה הביטוי של הגשש, אבל הזיכרונות דווקא מוחשיים. אולי לא מדויקים, אבל ברורים ומלאי פרטים. במיוחד החיוכים של אופיר ועודד. של אופיר רחב, מתמסר וביישני, של עודד מאופק, סמכותי, קצת צופן סוד. שניהם השאירו את החיוכים מלאי החיים שלהם אי שם בגיזרה המזרחית בלבנון, באזור כפר קוק. את שניהם קל לי לדמיין כבני ה-50 שיכלו להיות היום, ושניהם יישארו תמיד בני 20.
30 שנה ורק נגיעות. לספר סיפרתי. בין חברים, משפחה, ולפעמים סתם למאזין מזדמן. זו הפעם השנייה שאני כותב על המלחמה הזו. הפעם הקודמת הייתה גם היא לעיתון, לאחר מלחמת לבנון השנייה. השוויתי אז בין הטיל שחטפתי בטנק ב-82', לבין הטיל שנחת ליד ביתי ורסיסיו זרעו הרס בכמה חדרים. המספרים העגולים, 30 שנה למלחמה, גיל 50 שבני המחזור שלי מציינים השנה, גורמים לי לחזור לטיל הלבנוני הראשון שלי. גם העובדה שאיתן עומד להתגייס. ועדיין אני עושה את זה בנגיעות. מתמקד בעובדות. אולי בתחושות בסיסיות, מיידיות. עדיין אין לי את הדחף, החשק או האומץ לברר עד הסוף מה עוד איבדתי שם, ליד כפר קוק, חוץ משני חברים וקצת בשר, עור ועצמות.
30 שנה, שתי דקות ושעה. המתקפה ארכה שתי דקות. מסוקים סוריים מסוג גאזל, הם היו שניים או שלושה, תקפו את גדוד המרכבות שלנו. הם ירו עלינו שלושה טילי הוט. הראשון פגע בטנק המ"פ שלנו. ראיתי את הנהג דוד והטען מוטי, חברי הטוב, מתעופפים מהטנק אל האדמה הסלעית, ואת שלומי המ"פ מסמן להם בידיו לחזור אל הכלי. כשראיתי אותם מטפסים חזרה לטנק, סגרתי את מכסה הנהג, אחזתי במוט ההילוכים והעולם חשך עליי. זה היה הטיל השני. הטיל השלישי פגע בטנק של אופיר ועודד והרג את שניהם.
זה נודע לי רק אחרי יותר משעה. במהלך השעה הזו ביליתי בשטח עם הטען-קשר בטנק שלי, ריצ'י. לאחר שנפגעתי גררתי עצמי החוצה מתא הנהג הלוהט. רי'צי, בדיוק כמו מוטי ודוד לפניו, קפץ מהטנק ברגע שהבין כי הטנק נפגע. מהניסיון שרכשנו בשני ימי לחימה למדנו שטנק שנפגע מתפוצץ, ומסתבר שפיתחנו אינסטינקט. להתרחק מהטנק ברגע שמשהו פוגע בו. ריצ'י, גבר לעניין שידע להתלוצץ גם ברגעים קשים, היה די מוטרד מאיך שאני נראה, מהמסוקים הסורים שהמשיכו לטוס ממש קרוב אלינו, ומכל הפגזים והקליעים שמתעופפים מעלינו. אני הייתי מוטרד מדברים אחרים. בהתחלה מזה שהעסק נגמר לי מהר מידי, ואחר כך, כשהבנתי שבינתיים אני עוד לא מחזיר ציוד, עסקתי באומדן נזקים ראשוני. ריצ'י גרר אותי ועזר לי להישען על איזה סלע, שיהיה לי קצת נוח, חבש את הפצע שנראה הכי גרוע בתחבושת האישית, וסידר לי קצת צל בעזרת מפה טופוגרפית צבאית שהתעופפה מאחד הטנקים. לאחר מכן ניסה לסמן לכוחותינו (שבינתיים "שיפרו עמדות") איפה אנחנו נמצאים.
תוך כדי כל אותן פעולות, הצלחנו להתלוצץ. בהתחלה, כאמור, הייתי משוכנע שאני נפרד, וביקשתי מריצ'י שימסור את אהבתי לכולם. ריצ'י שכנע אותי שאוכל לעשות זאת בעצמי, אם כי לא כרגע. בהמשך כבר הבנתי שיש סיכוי מסוים שאשאר פה עוד כמה שנים, לפחות ברובי, ואמרתי לריצ'י שכנראה לא אעשה יותר תורנויות מטבח. "אתה עוד תעשה תורנויות מטבח", הבטיח לי בדרמטיות, ואני כעסתי: "לא רוצה יותר לעשות תורנויות מטבח. נמאס!".
בשלב מסוים שמענו מסוק מתקרב אלינו. וואו, כמה מהר מגיעים לחלץ אותי, שמחתי, משוכנע שצה"ל כולו נרתם למשימה. ריצ'י החזיר אותי למציאות: זה המסוק הסורי, תעשה את עצמך מת שלא יירה בנו. הוא נשכב על הגב, עצם עיניו, ולא זז. ניסיתי גם אני להישאר קפוא אבל לא התאפקתי וצעקתי לריצ'י, מנסה להתגבר על רעש הרוטור: הוא יחשוב שאתה מת גם אם תפתח עיניים! ריצ'י השאיר את עיניו עצומות וגם את הפה לא פתח, אבל סינן לעברי בשפתיים קפוצות: תשתוק, כבר, יה דביל, תשתוק! שתקתי, והמסוק באמת נעלם. אולי גם לירי המסיבי לעברו היה חלק בכך.
כשהזמן חלף ואיש לא הגיע לחלץ אותנו, ריצ'י הלך לסמן לכוחותינו איפה אנחנו. כשחזר דיווח לי: הרמתי את היד מעל הרמפה ונופפתי בה כמו משוגע. משני הצדדים לא מפסיקים לירות, אבל אמרתי שאת היד אני מכון להקריב בשבילך. הראש זה כבר סיפור אחר.
אחר כך הגיע דיויד (סיפור ארוך), קצת אחריו אודי הסמ"פ וראובן מהצוות שלו עם אלונקה. ארבעת הבריאים חילצו אותי, ובסופו של דבר הגעתי לתאג"ד. עד היום אני לא בדיוק יודע אם היו מתואמים, ואיך בכלל ידעו שריצ'י בריא ומסוגל לסחוב אלונקה. 30 שנה לא דיברתי עם איש ממחלציי על הנושא, לא יודע למה. רק יודע שאני אסיר תודה להם.
בתאג"ד, מבעד לערפילי המורפיום, ראיתי פתאום את אלי, מפקד טנק בפלוגה, מסתובב בין הפצועים. "מה אתה עושה פה?", שאלתי. "הטנק שלך הלך?". "כן", ענה לי, "הטנק הלך. גם אופיר ועודד הלכו". את כאב הבטן המתכווצת שלי, שהיה חד למרות המורפיום, אני זוכר הכי טוב.
30 שנה, מה השתנה? אם חושבים על זה, מלחמת יום כיפור ב-73' הייתה המלחמה "הקלאסית" האחרונה. מלחמה שבה מדינת אויב תוקפת או נוקטת בצעדים שמכריחים את ישראל להשיב מלחמה. מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל", בשמה הרשמי), שתי האינתיפאדות, מלחמת המפרץ, חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה – כל אלו היו מלחמות אחרות, מבצעים אחרים, כל פעם עם אפיון ייחודי. ב-82' פלשנו ללבנון בגלל ירי טילים על הגליל וההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב. ראש הממשלה מנחם בגין דיבר אז על 40 קילומטר ועל "ותשקוט הארץ 40 שנה". שני ה-40 האלו, נאמר בעדינות, התגלו כלא לגמרי מדויקים.
היום שוב יש איום של טילים. טילים אחרים, ממקום אחר. ושוב ראש הממשלה מדבר על פעולה צבאית בארץ אויב כדי שתשקוט הארץ. אם חלילה זה יקרה, ייצאו למשימה בני הדור של ילדיי. כיצד ייראו המלחמות והפעולות בהן ישתתפו נכדיי ובני הדור שלהם? היכן יתרחשו? את המחשבות האלו אני מזיז בינתיים הצידה. ואם לשפוט על פי הישגי העבר שלי, אני מסוגל לעשות את זה בהצלחה עוד 30 שנה.
