צלילה לרבדים עמוקים ביצירתו של דני סנדרסון "היא התיישבה ליד פסנתר"
* מומלץ לקריאה לאחר צפייה ב-youtube, רצוי בגרסת פסטיבל הפסנתר 2010
היא התיישבה ליד פסנתר \ דני סנדרסון
זה קרה לי במסיבה
לפני חצי שנה…
היא התיישבה ליד פסנתר
לתת חיים למסיבה
התחילה לנגן ולא
הייתה לזה כל הצדקה
חשבה היא מנגנת
אך בעצם מתקנת
את הטעויות באמצע הנגינה.
אני מבחינתי איני
מבדיל בין קול לפטיפון
אך כל הנוכחים אמרו
שזה נשמע כל כך איום
שהיא סתם מנגנת
ובעצם מתקנת
את הטעויות באמצע הנגינה.
אמרתי לה: זה לא יפה!
אמרה לי: מה זה לא יפה?!
אמרתי לה: זה לא מנומס!
אמרה לי: מה פה לא מנומס?!
שאת לך מנגנת
ובעצם מתקנת
את הטעויות באמצע הנגינה.
אז היא אמרה: חכם אתה!
נראה אותך פסנתרן אתה!
ואם אתה כל כך גאון
אז אפנה את המקום
ואז ת'תנגן לי
וחלילה תתקן לי
את הטעויות באמצע הנגינה.
אמרתי לה: זו לא בעיה!
פסנתר אצלי זה מלידה
ולנגן אני יכול
ברה מי לה וסי במול
ולא יהיה שום צורך
לתקן לכל האורך
את הטעויות באמצע הנגינה.
אז היא אמרה: יפה מאוד!
באמת חבר כל הכבוד
אך בוא נעזוב ת'דיבורים
נשמע דוגמא מהקלידים
שבה ת'מנגן לי
ובטוח מתקן לי
את הטעויות באמצע הנגינה.
אז התיישבתי מחייך
בינינו לא ידעתי איך
אוכל לצאת מהעניין
שנים אני כבר לא פסנתרן
ואיך אוכל להצליח
לתקן בלי שתשגיח
את הטעויות באמצע הנגינה.
פתאום התחלתי לנגן
את התשיעית של בטהובן
ומסביבי מחאו כפיים
אפילו ארתור רובינשטיין
ולא רק שניגנתי
אף לרגע לא תיקנתי
את הטעויות באמצע הנגינה.
הגברת לא אמרה מילה
ישבה בשקט במקומה
ובלי לחשוב על הכבוד
פתאום הכניסה לי אגרוף…
ואז אני הבנתי
שטעיתי כשתיקנתי לה
את הטעויות באמצע הנגינה.
קיבלתי מספר לא מזמן, 50, תודה מראש, ואיכשהו, מכל הטקסטים בעולם, הוקדש לי השיר "היא התיישבה ליד פסנתר" של דני סנדרסון.
חילופי הערות בפייסבוק וכמה דיונים ורבליים (בני 50 עדיין מתקשרים בטכנולוגיה מיושנת, מבוססת מיתרי-קול, המכונה "דיבור") הבהירו לי כי העולם סבור שמדובר בטקסט נונסנס גרידא, מבריק כשלעצמו, אך לא משהו שצריך להתעמק בו. זוהי כמובן טעות שיש לתקן, רצוי עכשיו, באמצע הנגינה. למעשה מדובר ביצירה בעלת רבדים עמוקים, עם מסרים משמעותיים וחשובים ואמירה נוקבת על החיים. רק בתור התחלה, השיר הזה מקפל על האצבע הקטנה שלו את כל המסרים הניו-אייג'יים שבעולם. וזו כמובן אצבע של פסנתרן, שמנגן ומתקן ת'טעויות באמצע הנגינה.
הסיפור השולי לכאורה, שקרה באיזה מסיבה, ועוד אחת שתכף בכלל נשכח ממנה – לפני חצי שנה, מדבר למעשה על חיינו במובן הכי רחב של המילה. כי מהי הנגינה אם לא החיים עצמם? ("לתת חיים למסיבה"). ומהם החיים אם לא מנגינה שאנו מנגנים ללא הפסקה, מתקשים לעמוד בקצב המסחרר שלהם אבל חייבים להמשיך לנגן, ולכן טועים כל הזמן, ובלית ברירה מתקנים ת'טעויות באמצע הנגינה ומקווים שאף אחד לא ירגיש? ואם ירגיש, לפחות שישתוק, החולירע.
אז כבר כשטובלים את הראש מגלים מסר חשוב ראשון: זה לגמרי בסדר לטעות, רק שרצוי, אפילו חשוב, לתקן ת'טעויות תוך כדי תנועה, כלומר באמצע נגינה (ניו-אייג' או לא ניו-אייג'?). לעומת זאת, רק נאד נפוח ונודניק חסר תקנה, כמו דמות המספר בשיר, יעיר לאחרים על הטעויות שלהם (וזו התשובה לשאלות הנשאלות בבית השלישי "מה פה לא יפה" ו"מה פה לא מנומס", כן?). וחכו, חכו, עוד תראו מה יקרה לו כשהוא יתיישב ליד הפסנתר.
וזה, כאמור, רק הרובד הראשון. אם צוללים עוד קצת אל נבכי היצירה, מתגלה המאבק הנצחי בין המינים. האישה (היא התיישבה ליד פסנתר) נוקטת יוזמה, מנגנת – כלומר מפיחה רוח חיים, ואילו הגבר (כמעט באגביות, מעשה אמן, שב המשורר ומזכיר כמעט בכל בית כי המספר בשיר הוא גבר: איני מבדיל, לנגן אני יכול, מנגן לי, מתקן לי, פסנתרן ועוד) תופס עמדה ביקורתית ומעיר לה על כך בגסות רוח, עד שבסוף הוא מתגלה במלוא ערוותו ואף חוטף אגרוף לקינוח.
וכמובן, שלא רק על מאבק בין המינים מדובר, אלא על כל מאבק מעמדי באשר הוא, על השיפוטיות, חוסר הכבוד ההדדי, הרצון לתפוס את מי שאנו מחשיבים לנחותים מאיתנו בקלקלתם. אלא שאותם נחותים כביכול, כך מתגלה בסוף השיר, הם אלו שידם על העליונה, הם בעלי המודעות, שרואים את המצב נכוחה, שולטים בעניינים, ובסופו של דבר הם גם אלו שמחטיפים את האגרוף.
רק רגע. אגרוף? אקט אלים שכזה בשיא הקתרזיס של שיר שעניינו מוסיקה?! ועוד בכתיבה מניפולטיבית בה אנו, הקוראים, מוצאים עצמנו לגמרי בצד של הגורם האלים? בהחלט כן. לאישה, או לבני המעמדות הכאילו-נחותים כולם (ואולי אף רומז פה המשורר למעמד הביניים כולו, 30 שנה לפני המחאה החברתית!), אין ברירה: לפעמים צריך להחטיף, והחוכמה היא לעשות את זה רק כשצריך ולמי שצריך. וכשבוחנים את מכלול עבודתו של סנדרסון, מגלים כי זהו מוטיב חוזר ביצירתו. המשורר אינו מטיף חלילה לאלימות, אך גם אינו מתנזר ממנה (כשצריך, כשצריך). כך נמצא את "קלע לו בול בפוני" ב"גולית", ואפילו שימוש בנשק חם ב"המגפיים של ברוך": "ירה עליו כדור אחד בתחת". אכן אלים, אך תמיד נקודתי, עם מטרה ברורה (פוני, תחת), תמיד חד, תמיד ממוקד. לא אתפלא אם יתגלה מתישהו כי צה"ל, הצבא המוסרי בעולם, גיבש חלק מהדוקטורינות הממוקדות שלו ברוח שירתו של סנדרסון (עוד בעניין זה ניתן לקרוא בעבודת הדוקטורט "אקטים אלימים ממוקדים וסמליותם בהקשרים היסטוריים של תולדות עם ישראל בשירתו של ד. סנדרסון", שמן הסתם תיכתב פעם).
גם עניין המודעות העצמית, מאבני היסוד של הניו-אייג', זוכה בשיר להתייחסות, תוך ביקורת נוקבת על חוסר המודעות של הגבר, או קובעי המדיניות באופן כללי. האישה בשיר לא מכחישה לרגע כי טעתה ותיקנה. היא הייתה מודעת לכך כל הזמן. ואילו המספר, הגבר, איננו מחובר לעצמו ברמות קשות. הוא שואב את ידיעותיו מהסביבה. פעם הוא מעיר למנגנת רק בגלל ש"כל הנוכחים אמרו", שהרי הוא עצמו "אינו מבדיל בין קול לפטיפון", ופעם שנייה הוא משוכנע כי הפליא לנגן אחרי שזכה לכמה מחיאות כפיים. הגבר, או המתנשא באשר הוא, משוכנע כי אינו טועה לעולם וממילא אינו נדרש לתקן את טעויותיו. ובכך, למרבה האבסורד, הוא טועה טעות קריטית נוספת, עליה הוא משלם באותו אגרוף.
כשצוללים עוד, מתגלה הרהור פילוסופי עמוק עוד יותר. על מה אנחנו מדברים בעצם? על נגינה. לא על יצירה, הלחנה, קומפוזיציה, שהיא דבר נשגב הרבה יותר. רק על נגינה, שאמנם דורשת כישרון ומיומנות גבוהה, אבל אינה משתווה למעשה היצירה עצמו. ובכל זאת, הנגינה היא זו שחשובה (וגישה זו של המשורר, היוצר, היא בוודאי סוג של אירוניה עצמית). היא זו שהופכת את היצירה לנגישה, זו שביכולתה "לתת חיים למסיבה". ולכן, כאשר יושב המספר ומנגן את התשיעית של בטהובן, מן הנשגבות שביצירות, למרות שהוא טועה ומתקן (כפי שהתברר לו בדיעבד), עדיין הוא זוכה למחיאות כפיים.
ומחיאות הכפיים, רגע השיא מבחינת המספר בשיר, נושאות בחובן מסר חשוב נוסף: גם אם הן מוצדקות, היזהר חביבי! תכף לאחר האופוריה בוא תבוא המכה. סימנים היו לאורך כל הדרך: "אני מבחינתי איני מבדיל בין קול לפטיפון", "שנים אני כבר לא פסנתרן", "בינינו לא ידעתי איך". אבל כמה מחיאות כפיים, כולל מארתור רובינשטיין – סמל לאנשים מוכשרים שיודעים לכבד ולהעריך גם כאלה שטועים, וכבר אני באקסטזה, מרגיש בעננים, ומשוכנע ש"לא רק שניגנתי, אף לרגע לא תיקנתי את הטעויות באמצע הנגינה".
וזה, כאמור, הכי נורא והכי מסוכן. כי לטעות זה בסדר, לתקן זה חשוב, אבל אין דבר נורא יותר מלבצע טעויות מבלי להיות מודע לכך. ולפעמים, מסתבר, צריך לקבל אגרוף כדי להבין שטעינו.
ואם מישהו מתכוון להחטיף לי, עם כפפות בבקשה.
