הסמרטפון כבר מזמן איננו "חלק חשוב מהחיים שלנו". במידה רבה הוא הפך להיות החיים עצמם, או לפחות חלק משמעותי מהם.
כלי ביטוי, אינטרקציה עם המימסד, החברים והמשפחה, מקור המידע המרכזי בכל המישורים, הדבר הראשון שאנחנו בודקים בקומנו, האחרון שסורקים בטרם נעלה על יצוענו והדבר שגוזל את מרבית זמננו.
וכמובן, תיעוד, גם אצל מי שלא משתף כל ביס או גיחה ברשתות החברתיות.
כשלעצמי, קשה לי להודות במרכזיותו של המכשיר בחיי. אבל לקראת השנה החדשה המתרגשת עלינו, הלכתי על בדיקה קטנה.
איך מתבטאת שנת תשע"ז הפרטית שלי במכשיר הסמרטפון.
ספציפית יותר – בגלריית התמונות מהמצלמה.
תוצאות הבדיקה: מבאס, אבל משקף. אז מתוך מה שאפשר לחשוף וטרם נחשף בבמה זו, כמה דוגמאות מייצגות.
סמינר משפיעים. זכיתי ללוות מיזם חברתי מדהים בשם "סמינר משפיעים".
הרעיון והביצוע היו של שתי נערות בנות 16, איה ג'אבר מכפר מג'אר ושרה טרודי מכפר סמיע.
במסגרת פעילותן בארגון "קו הזינוק" יזמו השתיים סמינר בן יומיים המיועד לבני נוער בגילאים שונים, כאשר הרעיון הוא שהמשתתפים ירכשו בסמינר כלים לביצוע פרויקטים קהילתיים, ויצאו ממנו עם פרויקט אותו יבצעו ביישובם. ליויתי את הסמינר משלב הרעיון, דרך גיוס הכספים, הצוות והמשתתפים, ועד לביצוע המוצלח בחודש יולי האחרון. קרוב ל-50 בני נוער, דרוזים, מוסלמים ונוצרים, התכנסו ליומיים בבית הספר לקציני ים בעכו. הם יצאו משם עם שמונה יוזמות לפרויקטים קהילתיים מרשימים, ואני עם מושג חדש על יכולות של בני נוער.
הופעות. מוסיקה היא כנראה הדרך שלי להרגיש קצת פחות קשיש, וכבר כתבתי על כך כמה פעמים.
מדגם מייצג: דיקלה בכברי, אהוד בנאי וכנסיית השכל בצמח, דודו טסה בתל חי, שוב צמח עם שלוש הופעות ברצף – ג'ין בורדו, אמיר דדון ואביב גפן,
והשיא – רדיוהד בפארק הירקון. כולל הופעות החימום, עמדתי על הרגלים שש שעות רצופות, וזה שקול מבחינתי לריצת מרתון.
משפחה. לפני כמה שנים עלינו על סטרטאפ יפה: בילוי נטו של המשפחה הגרעינית, בלי ילדים, נכדים ובני זוג. אז פעם או פעמיים בשנה אני נפגש עם אמי ושתי אחיותיי (למרבה הצער המסורת נולדה לאחר פטירתו של אבי), לרוב במסעדה טובה, רק אנחנו נטו. יש למפגש כזה איכויות מיוחדות משלו, ואימצנו את המינהג גם למשפחה שלנו. קצת קשה למצוא כמה שעות פנאי חופפות אצל שני ילדינו העסוקים, אבל כשסוף סוף המפגש מתרחש, זה תמיד מהנה.
ארכיאולוגיה. זו הייתה שנה שבה גילינו מחדש את היופי שבטיול באתרי ארכיאולוגיה תיירותיים. שיבטה בזוג, ציפורי עם חברים, ובית שערים בפורום משפחתי גרעיני, כולל הדגמה אמיצה של הביטוי "אני אנוח בקבר".
בכפר. גילינו את פארק הכלבים. שייק התעבנית לא ממש מתלהבת, אבל בכל זאת משקיעה חמש דקות באינטקרציות חברתיות. באופן אישי גיליתי את השעה שש בבוקר בגלל החלטה שנויה במחלוקת ללמוד בתל אביב יום בשבוע. ככה יצא שהנוף המדהים שנשקף ממרפסת ביתי כולל לפעמים גם ענן בוקר אינסופי, שיחד עם הזריחה יוצר מראה שמרגש גם את ליבי הערל.
אמנות פלסטית. תמיד עם מיכל, שחיברה אותי לתחום לפני המון שנים ותערוכה בחברתה היא חוויה עשירה לאין ערוך מצפייה סולו. בנוסף לתערוכות בסביבה הקרובה נסענו במיוחד לתערוכות בתל אביב, ירושלים, עין חרוד וגם לגלריה לאמנות באום אל פאחם. ביקרנו שם בפתיחה החגיגית לתערוכה הרטרוספקטיבית של האמן פריד אבו שקרה, וראינו אמנות במיטבה, תערוכות מטלטלות ואיכותיות נוספות, אירוע רב תרבותי חוצה דתות ולאומים בלי שזה בכלל מהווה עניין, וגם מבנה מרשים שביום ביקורנו סבל מכשל מקומי – דליפת מים נקודתית. כושר אלתור, כמה דליים ועבודה סיזיפית של אחת מעובדות הגלריה התגברו על התקלה. לחובבי האמנות הפלסטית אני ממליץ בחום על ביקור במקום.
פרפקציוניזם. ואם אתם חושבים שאמנות פלסטית זה תחום שקשה להחליט אם הוא יותר פלצני או יותר יבשושי, אתם טועים בגדול. ככה, למשל, הלכנו ממש לאחרונה למוזיאון בר דוד בבברעם כדי לשמוע את יונתן הירשפלד בהרצאה שנשאה את השם "אירוטיקה כשפה חתרנית בתולדות האמנות". הירשפלד הדינמי (וגם הידען, המעניין והמדליק) מדבר בשטף כאשר הוא צועד אנא ושוב, וממקום מושבי זיהיתי הזדמנות לצילום עסיסי, גם אם ילדותי משהו. בקליק השלישי זה הצליח. אין, שאיפה לשלמות זה אני.