תמכור לי שוקולד, גרסאות הכפר

בסרטון השוקולד המפורסם אנחנו דווקא בצד של הגברת

אנחנו לבד עכשיו?
יופי.
אז בואו נתוודה: בסרטון השוקולד המפורסם אנחנו דווקא בצד של הגברת. באמת, חוצפה מצידו של הדייל שלא מכר לה שוקולד. היא שילמה כרטיס!
רק שהגברת התקיפה מאותה טיסה לא המציאה כלום. רק כאן, בכפר ורדים, אנחנו נתקלים חדשות לבקרים בגרסאות משוכללות של הטיעון: "שילמתי כרטיס, אתה תמכור לי שוקולד!".
בואו ניזכר רק בכמה מהטיעונים הצודקים, החשובים והמובנים מאליהם, שמבוססים בדיוק על אותו היגיון, ובכולם נתקלנו לאחרונה בכפר ורדים:
"הצבעתי עבורך בבחירות, אתה תעשה עכשיו בדיוק מה שאני אומר לך!".
"לכולם מסרתי את הכתובת שלי עם מספר התא-דואר, אף אחר לא יחליף לי עכשיו תיבה!".
"אני אוהב את השקט של מוצאי שבת, הצופים לא יעשו טקסים רועשים בקרבת הבית שלי!".
"אני משלם ארנונה, אתם תפנו לי אשפה פעמיים בשבוע!".
"אני גר קרוב למארג, אתם תחגגו את יום העצמאות במקום אחר!".
"יש לי רעיון מעולה, אתם חייבים להקים גינה קהילתית!".
"בדיוק שם אני מטייל עם הכלב שלי, שיקימו את הגינה הקהילתית במקום אחר!".
"שתלתי פרחים בערוגה הציבורית, שאף כלב לא ישתין שם!".
"אני גולש באינטרנט, להפסיק לאלתר את הטוקבקים ב'כפרניק'!".
"אני מוציא מהתיבה את עיתון א-לה כפר, תחזרו מיד להדפיס על נייר כרומו!".

בעצם קורבנות

גם אני מתמלא בחילה לנוכח הסצינות האלימות נוסח "תמכור לי שוקולד", "תפתח ת'חדר" ו"כמה זמן אתה על הנדנדה". אבל אני לגמרי לא מופתע, ומשוכנע שהרעים האמיתיים בכל הסיפורים הללו הם לאו דווקא אותם אלו שנתפסו בקלקלתם.
קחו את הטיפוסים האלו, שזכו ל"שיימינג" מהדהד בנסיבות בהן תועדו, ותנו להם להתנהג בדיוק באותו אופן במסגרת תוכנית ריאליטי עתירת רייטינג. במקרה כזה מיד היו הופכים לגיבורי תרבות. שלושת הגיבורים בעל כורחם שלנו לא זכו להגשים את משאת הנפש הזו, של להשתתף בתוכנית ריאליטי. הם רק העתיקו למציאות כמה דפוסי התנהגות שראו בתוכנית הכי נצפית בישראל, מצד כאלו שהפכו לגיבורי תרבות. והם, הפתעה הפתעה, במקום לגיבורי תרבות הפכו לאויבי האומה. במידה רבה הם בכלל קורבנות לתרבות של אלימות שמקיפה אותנו מכל עבר, ומצד שני צדקנות מתחסדת, שמתגלה כאלימה לא פחות.

הצגה חד צדדית

בכלל, אני מסכים עם מי שטוענים כי הפצת הסרטונים המוקיעים האלו, השיימינג, היא תופעה מסוכנת. הם לעולם לא יספרו את כל הסיפור (למה בעצם הדייל לא הסכים למכור לגברת שוקולד? ומה פתאום מלון נועל דלת של אורח, גם אם רכבו חנה במקום אסור? והאבא שהתנדנד על הנדנה, בינינו, נראה באמת די מעצבן).
אני יכול להעיד על עצמי שלרוב אני מצליח להגיב בשיקול דעת גם כאשר אני מאוד כועס. אבל אני בהחלט זוכר כמה מקרים, בהם עליי להודות למזלי הטוב שאף סמרטפון מזדמן לא תיעד אותי. ואני לגמרי לא מתכוון להחטאת לי-אפ מביכה בכדורסל, או שמונה רוורסים שנדרשו לי כדי להשתחל לחנייה ברוחב של פרדס חנה.

געגועיי לסקס
ונעבור לאלימות: כבר כתבתי יותר מפעם אחת (כלומר פעמיים) על האלימות הזועקת מרוב הפרסומות המשודרות בטלוויזיה. זה עדיין המצב, והנה סקירה עדכנית קצרה:
פרסומות הלוטוגוצים לדורותיהן מציגות אלימות בוטה שמגיעה קומפלט עם ההצלחה (זכייה בכסף, אלא מה?), ממש כחלק אינטגרלי ומשמעותי שלה. והאלימות הגלויה והבוטה הזו – ההתעללות הסדיסטית בדמות הרעה – מגיעה אחרי אלימות, ובכן, גם היא גלויה למדי, שבה מוצג סטריאוטיפ מבזה ומשפיל של בוס, בנקאי או מורה, ועכשיו קבלן הבניין פולנטה.
וסדרת הפרסומות הזו רצה כבר חמש שנים ונחשבת למוצלחת ואפקטיבית במיוחד. האלימות, מסתבר, משתלמת.
רוצים עוד? בבקשה. בפרסומת של קטורזה למובילאיי יש אלימות גם בין בני הזוג וגם בינם לבין מוכר המכוניות (שמוצג גם הוא בצורה סטריאוטיפית ופוגענית). קליפ "לא קל להיות ילד" של קסטרו אולי חמוד, אבל תקשיבו טוב ותשמעו איך הילדים האלו מדברים על ההורים הנודניקים שלהם שבאים אליהם בכל מיני דרישות. בפרסומת לפרפקט ליין יש אישה שלועגת לחברתה; בפרסומת לסאוטר יש אלימות בין בני הזוג, והאלימות מוכרת אפילו משחת שינייים: בפרסומת לאורביט יש דיבור אלים ומעצבן בין בחור צעיר לבין פיצה.
לפני שנות דור התלוננו רבים על עודף סקס בפרסומות, כאילו רק סקס מוכר. לנוכח המסקנה שהיום בעיקר אלימות מוכרת, נותר לנו רק להתגעגע לסקס.

עד למעלה
התרבות האלימה מתחילה כמובן מלמעלה. השיח הפוליטי בישראל, בטח לפני הבחירות המתקרבות, הוא אלים ופוגעני. מנהיגי מפלגות משתלחים חופשי בעם שלם (ליברמן בערבים), שוללים זכויות של ציבור שלם (בנט, את אלו של הלה"טבים), מתנשאים על חבריהם (לפיד על דרעי) ומשווים עובדי ציבור למחבלים (נתניהו). הצעקנות שולטת בכל פאנל, רוני מאנה והשר ישראל כץ מנופפים אגרופים זה מול זה מול פניה האומללות של ח"כ שלי יחימוביץ, עורך דין מטעם ראש הממשלה משתלט על דיון בצעקנות מכוונת ולא מניח לאיש לפתוח את פיו, פעילים חברתיים מפוצצים אסיפות בחירות כשיטה, וחלק ענק מהקמפיינים מתבססים בעיקר על דה לגיטימציה של המתחרה (למשל "אנחנו או הוא" של המחנה הציוני).
ועם כל האלימות הזו שמגיעה ממוקדי הכוח (פוליטיקאים, תאגידים מסחריים וגופי שידור), את הסקילה הציבורית אנחנו עושים לנוסעת אומללה שמישהו חירב לה את החופשה, או נופש שנעלו לו את הדלת והחלסטרה עלתה לו לראש.
כן, ההתנהגות שלהם אלימה, לא תרבותית וראויה לגינוי. אפילו מבחילה. אבל הם רק תוצר עצוב של החברה הישראלית, ובאווירה בה אנחנו חיים אפשר גם להבין מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה. ומי שאולי זיהה את עצמו בדוגמאות (כולן כאמור אמיתיות לגמרי) שהבאתי מכפר ורדים – גם אתכם אני מבין.

אייל כץ

טורים אחרונים

דילוג לתוכן